חסידות ומתנגדות

מחבר: הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל

שנה בשנה, 2000

תוכן המאמר:
א. שכל של תורה ומופתים
ב. קידוש השם פרטי וכללי
ג. הגאון מוילנא ובעל התניא
ד. הספרות האפיקורסית החדשה
ה. הפרזה בדבקות החסידית
ו. הפרזה בסדרי התפילה
ז. הפרזה בשמחה
ח. שכל של תורה ורגש
ט. הגאון - עצם התורה
י. ר' חיים ובעל התניא
יא. שכל ברור וגלוי
יב. ריבוי תורה בישראל

תקציר: ייחודה של החסידות והשפעתה

מילות מפתח: חסידות, מתנגדים, הגר"א, בעל התניא, ר' חיים מוולוז'ין

 א. שכל של תורה ומופתים

כדוגמה לכך שר' חיים מוולוז'ין לא היה מכריע ברוח הקודש אלא על פי שכל, מביאים את הסיפור הבא. מעשה שהיתה חתונה במשפחתו של ר' חיים בערב שבת, כפי שנהגו באותם זמנים. מובן שבערב שבת "היום קצר והמלאכה מרובה", ויש לפעול בזריזות, אך ר' חיים אמר לחכות עוד קצת ועוד קצת. לבסוף הוא נתן הוראה להשיג בעל עגלה, שייסע לעיירה אחת בשם וודקה, הקרובה לוולוז'ין, ושייקח אתו קורת עץ המתאימה לצד שמאל של עגלה. רוח הקודש? לאו דוקא, אלא ידיעה רגילה של בעל-בית. ואכן כך המעשה, בעיירה זאת ישב אחד הגדולים דאז, ר' ירוחם, שהבטיח לבוא לחתונה, ואם הבטיח, הוא צריך לבוא. והנה כבר מאוחר בערב שבת, אז מן הסתם הוא בדרך. אלא ודאי יש עיכוב. איזה עיכוב יכול להיות? בגלגל, וכנראה מצד שמאל, כי קלקול בגלגל ימין קל יותר לתקן, ואפשר למצוא איזו עצה. הכל עניינים של שכל פשוט. אצל החסידים היו בודאי מספרים סיפור כזה כמופת של הרבי. שם היתה נטיה להבליט זאת, פה יש דווקא נטיה לא להבליט. יש לדעת שגם השכל הזה בא ממילא מתוך גדלות בתורה: "העוסק בתורה לשמה מגלין לו וכו'".

ב. קידוש השם פרטי וכללי

שאלה. אך ביציאת מצרים הובלטו כל הניסים הגלויים, ואנו הרי מספרים עליהם?

הרב. אנו מספרים לכלל ישראל, באופן כללי לכל ישראל ולכל העולם כולו. אצל החסידים זהו מין חינוך פנימי. זהו גוון מיוחד שהופיע בדורות האחרונים, של חינוך יהדותי לתורה ויראת שמים.

שאלה. האם מסיפורי חסידים אלה לא יוצא קידוש השם? האם מגדולים בישראל שמגלים נטיות רוחניות גבוהות לא יוצא קידוש השם?

הרב. יש חילוק בין קידוש השם כזה לבין קידוש השם של ריבונו של עולם, קידוש השם אלהי, קידוש השם לכל העולם כולו. יש מדרגות בין קידוש השם פרטי לבין קידוש השם כללי עולמי.

ג. הגאון מוילנא ובעל התניא

הגאון מוילנא היה מתנגד גדול, מתנגד חריף מאוד, חריף בתכלית, עד כדי כך שהוא סירב להיפגש עם ר' שניאור זלמן מייסד חב"ד, שהיה גדול בתורה גאון וצדיק. באיגרת אחת, כותב ר' שניאור זלמן: "רצוני לבוא לוילנא להיפגש עם הגאון החסיד". אכן הגאון הוא חסיד אמתי. בשביל מה להיפגש? כדי להתווכח? עם הגאון לא מתווכחים. אין כאן מצב של ויכוח. ר' שניאור זלמן כתב: "הגאון"! היתה לו יראת שמים מפני הגאון, ולמה רצה להיפגש אתו: "רצינו לבקש לפני הגאון החסיד להתנצל לפניו על מה שחושדים בנו. אבל הגאון החסיד בשום אופן לא הסכים להיפגש אתנו". זאת איגרת מפורסמת שנמצאת בספר "בית רבי", הכולל רשימות היסטוריות על גדולי החסידות. מסופר שם: הגאון לא הסכים בשום אופן להיפגש, עד כדי כך שהוא עזב את העיר וילנא ונעדר שלושה ימים, וחיכה עד שידע שעזבנו את העיר. עד כדי כך לא רצה להיכשל בפגישה אתנו. הגאון לא היה אדם פשוט, הוא היה חסיד וצדיק וחכם גדול. הוא היה גם פיקח גדול.

הדבר נוגע קצת לעניין תקופת דורותינו האחרונים, שהתחילה לפני מאה-מאתיים שנה.

ד. הספרות האפיקורסית החדשה

שיא האפיקורסות במאה הקודמת, מחטיאי הרבים שבספרות האפיקורסית החדשה, בוני הכפירה בישראל, באו מחסידים: הראשון היה אחד העם, השני ברדיצ'בסקי. מי היה יותר גרוע - יש פנים לכאן ולכאן. מצד אחד אחד העם היה יותר גרוע, מצד אחר ברדיצ'בסקי. והשלישי: ברנר. את ברנר הכרתי באופן אישי, ואיני יודע באיזו מידה הוא יצא מהחסידות, אבל אצל שני - האחרים - הדבר ברור. אחד העם בנה את הכפירה בישראל בנייה ססטמתית. מישהו כתב עליו: ר' אשר גינצבורג. נכון שהוא למד פעם, אך "שנה ופירש קשה מכולם", ובמידה מסוימת הוא יותר גרוע. יש אצלו כפירה בתורה, בתורה מן השמים, במצוות, ובכל סדר האמונה. כך היא אמונתנו: "ויאמינו בד' ובמשה עבדו". בא אחד העם, עקר את האמונה במשה רבנו, עשה חורבן למשה רבנו. הוא כתב מאמר ארוך של כפירה במשה רבנו: משה רבנו שקר וכזב, כל משה רבנו הכל אגדה. לא נעים אפילו לחזור על הנוסח שלו, שמטמא את הפה: באומה היהודית במשך הדורות הצטיירה "דמות כזאת". פעם לפני שבא לארץ, הוא הרצה את כל ההמצאה בזאת שלו בצורה ספרותית בחוגי חברים. באודיסה היה מקום מיוחד לסופרים. אחרי הדרשה הזאת, פנה אליו סופר אחד מפורסם, אברמוביץ, שלעת זקנה כתב הרבה דברים בצורה סיפורית, ציורים ותאורים ממצב הגלות, במטרה להמאיס את הגלות, והיה חותם בשמו הספרותי 'מנדלי מוכר ספרים', ואמר לו: בתורה נאמר לגבי משה רבנו "ולא ידע איש קבורתו", ועכשיו קברת אותו!

ה. הפרזה בדבקות החסידית

סיפר לי אבא הרב ז"ל, שהוא שאל את ברדיצ'בסקי: מה איתך"? הוא הסביר לו, שהוא גדל בסביבה חסידית. היו כמה אנשים גדולים בחסידות, אך לפעמים נפטר הרבי ולא נשאר ממשפחתו אדם מבוגר למלא את מקומו בהדרכה רוחנית לציבור, אלא נער צעיר או ילד. אך אחד מיסודות החסידות הוא הדבקות האישית ברבי, והנה לחסידות יש קצת שייכות עם הקבלה והזוהר. ושם מסופר על רב המנונא, שאולי הוא אותו רב המנונא שמוזכר בגמרא, וכשהוא נסתלק, השאיר בן צעיר בעל כשרון וקדושה, שקראו לו ינוקא. אז גם בחסידות, כאשר נסתלק הרבי ונשאר לו בן צעיר, הכתירו אותו כרבי וכינו אותו ינוקא. כך היה המצב בסביבה של ברדיצ'בסקי. לעומת הרבי, תלמיד חכם לא היה חשוב, וגם הרב לא תפס מקום, הוא היה מעין פקיד ששואלים אותו הלכות בשר וחלב, כשר וטרף. הרבי היה בעל ערך. וגם כשהוא היה ינוקא, היתה לו קדושה של רבי, וכל תלמיד חכם, ואפילו הרב בעצמו, היה מרגיש בפנים שפל ומושפל בנפשיותו לעומת הקדושה של הינוקא.

ברדיצ'בסקי סיפר שגדל שנתיים שלש בבית סבו, שהיה יהודי תלמיד חכם, ועוסק בתורה, אך באשר ליידישקייט, דבקות ויראת שמים, היה מקושר לרבי. התלמיד חכם הגדול היה נכנע, שפל ומושפל, ודבק דבקות חסידית בינוקא. יום אחד הוא אמר לנכדו: מיכה יוסל'ה צריך לנסוע לרבי. כמובן, זאת לא הייתה פעם ראשונה. לא הרחק, מבית הרבי היה בית גדול עם גבאים שמשים ושומרי הסף, והרביל'ה יושב לו על כסא מלכותו, מקבל פתקים ומקבל פדיונות, אדם פיקח מחונך ומסודר, שידע היטב את כללי המשחק. הוא ישב בחדר הפנימי של כמה חדרים, בפני דלתות פתוחות, ונתן הוראה: משום כבוד התורה תנו לשלמה הרב להכנס קודם. הוא קיבל פקודה, וניגש: עוד מעט יזכה לגשת אל הינוקא. עוד מעט התלמיד החכם הזה יזכה לנגוע באצבעותיו של הינוקא, ולקבל ברכה. הוא נכנס מעבר למחיצות היציע וניגש אל הינוקא. הרבי, שכבר הכירו מקודם ברכו לשלום: שלום עליכם, שלמה וואס מאכטס דא, מה אתה עושה? לאחר מכן, אותו נער כשרוני, שאל את הרבי התלמיד חכם הזקן: ביסט אפס פרום, האם אתה ירא שמים. הוא בחן אותו אם יש לו יראת שמים כהוגן! כל זה בנוכחות הנכד מיכה יוס'לה. בסביבה הזאת לא היתה יידישקייט אחרת. כך היתה דמות היהדות: קשר של דבקות והשפעה עם הנער הזה, הרביל'ה. ברדיצ'בסקי סיפר, שזה מה שגרם לו, אחרי שנים אחדות כאשר התבגר ועמד על דעתו, להתרחק מהיהדות. אם זאת היידישקייט - ואחרת לא ידע - שנער צעיר כשרוני יכול להעיז לשאול זקן תמיד חכם גדול, מה מצב יראת השמיים שלו - אם זו יידישקייט - אז יש לתת גט כריתות לכל היידישקייט הזאת.

ו. הפרזה בסדרי התפילה

היתה גם ביקורת בענייני תפלה. החסידים היו נוהגים לאחר בתפילה בגלל עיכוב כלשהו. נכון ש"חסידים ראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים" אך ריבוי הכנות עד אין סוף אינו שייך לכל מאן-דהו. יהודים הסתובבו לכאן ולכאן בבית הכנסת: עדיין איני מוכן, אולי אהיה מוכן לתפילה אחרי הצהרים, לפנות ערב. יש מקום לדברים כאלה אצל אדם גדול וקדוש לעילא, אך כאשר הם נמסרים להמון, יש בכך סכנה. כך לגבי האיחורים בתפילה וכך לגבי לגימת משקה.

שאלה. איך גדולי החסידות הסתכלו על זה? למה הם לא תיקנו?

הרב. זה מה שקרה באופן כללי. אך כמו בכל דבר, היו מדרגות. היו גם גדולי תורה והלכה שהתנגדו לאיחורים. למשל אצל חב"ד, לא היו איחורים מופלגים.

יש מקום להזכיר דבר מעניין, מפורסם וידוע, לגבי ר' לייבל איגר נכדו של רבי עקיבא איגר. רבי עקיבא איגר לא היה חסיד, וכן בנו ר' שלמה איגר, אך ר' לייבל היה בעל תכונות נפשיות מיוחדות ומתוך סיבוכים התגלגל לחסידות, ונהיה חסיד שבחסידים. כל היום התכונן לתפלה, וגם זה לא הספיק. מספרים שפעם אביו ר' שלמה איגר התארח אצלו לרגל איזו שמחה, ואמר לו: "לייבל, עד כמה שיש לי נחת מהתנהגותך כל השנה, אתה יודע, אך סדרי התפילה שלך אינם משמחים אותי. אך מה אוכל לעשות אתך, הרי אתה כבר כמה שנים אחרי בר מצוה. אמנם אתה עושה לשם שמים, ואתה רוצה בכך, אך אין זה משמח אותי. אבל במשך יום-יומיים שאני נמצא אצלכם בבית, אי אפשר לנהוג כן. אינני יכול לסבול זאת. בפני, מוכרח שיהיה סדר נורמלי ויהדות נורמלית: שחרית זה שחרית, ומעריב זה מעריב".

מול פקודה של אביו, לא היתה לו ברירה. ר' ליב איגר היה אדם גדול, בקדושה ובדבקות, והרבה שנים התרגל כך. כל עצמותיו תאמרנה את סדר החיים הזה. את כל היום עבר בהכנות: הכשר מצוה יותר ממצוה! ואחר כך הספיק רק לחטוף מהר את התפילה. אך אם יש פקודה של כבוד אב, חייבים על פי ההלכה לקיימה. כאשר אביו נפרד ממנו, הוא אמר לו: "אבא, חז"ל דורשים 'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימים' ל'עולם שכולו ארוך'. ואצלי נתקיים עכשיו עולם שכולו ארוך בעולם הזה. קודם היה כל היום עובר בהכנות, ובדוחק הספקנו לחטוף תפילה ולהכניס מנחה לתוך הלילה, אחרי שנראו שלשה כוכבים. אבל עכשיו היום נעשה ארוך, שחרית בזמן שחרית, מנחה בזמן מנחה, מעריב בזמן מעריב". אצל ר' לייב היו סדרי תפלה מופרזים באופן קיצוני, אך הוא היה אדם גדול! אבל אחר כך נוצר מצב כזה אצל כל מאן דהו. וכן לגבי שתיית משקה.

לפני הרבה שנים נסתלק רב אחד מפולין, זקן מופלג, שהיה ידיד שלנו ורגיל בביתנו. הוא היה תלמיד חכם בעל כשרונות, שכתב כמה ספרים בהלכה בענייני מצוות ישוב ארץ ישראל. הוא היה פיקח, והיה חסיד. אצל גדולי החסידות יש עניין מיוחד בסעודת ראש חודש, ולכן כל סעודת ראש חודש היה בא לבית הרב אבא זכרונו לברכה, מתוך הערצה קישור ודבקות. הכרתי אותו ונפגשתי איתו הרבה פעמים. הוא סיפר לי שבצעירותו הוא עוד הספיק להיות אצל ר' לייב איגר, והוא זכר את סדריו ביום הכיפורים. מובן שביום זה הוא נהג בקדושה מיוחדת. הוא התחיל להתפלל שחרית בשלוש ארבע אחרי הצהרים. שאלתי אותו מתוך ידידות: "איני מבין איך אפשר, הרי זה כמעט לילה? איך אפשר להספיק שחרית וידוי מוסף מנחה ונעילה?" השיב ביידיש: "געשווינט! מהר! געברענט! מתוך שלהבת קודש מיהרו והספיקו הכל". אצלו העיקר היו הכנות לתפילה, ואת התפילה התפללו מהר.

ז. הפרזה בשמחה

את "כל נדרי" בליל יום הכיפורים, הוא אמר באחת עשרה בלילה. למעלה מן הזמן, למעלה מהגדרים וההלכות. ציבור גדול של חסידים ומהם תלמידי חכמים היה מוכן בתחילת הלילה, אך הם חיכו לרבי, שלא היה מוכן ועסק בהכנות. רק באחת עשרה היה מוכן הרבי להופיע. במשך כמה שעות קדושות טהורות של כניסה ליום הקדוש והטהור - מה עושים? תלמידי חכמים לומדים ספרי מוסר וחסידות, שמסתמא הם הכנה לאווירה הנפשית של יום הכיפורים. אך איך נכנסים בחסידות ליום הקדוש? הדבר העיקרי הוא, עבודת ד' בשמחה. עצבות? חס ושלום! צריך לעבוד עבודה גדולה כדי להרבות שמחה - זו דרך החינוך. במשך שעות אלה, על ידי ריבוי שמחה, נעשים מוכשרים ומוכנים להיכנס ליום הקדוש. ואיך עושים כדי לעבוד את ד' בשמחה: רוקדים כמו בפורים ושמחת תורה. מרבים בריקודים, לשם שמים, לשם קדושה, לשם עבודת ד' בשמחה ביום הקדוש והטהור. בודאי יש ניגונים מתאימים לכך, למשל במשנה סוכה: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו", אפשר לשיר: "אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו"; "אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו". הניגון של רבי לייב איגר במשך שעות אלה היה "שושנת יעקב צהלה ושמחה", ובו היה נכנס לחרדת הקודש של היום הגדול והקדוש. אלו היו דרכיו.

ח. שכל של תורה ורגש

שאלה. מה החיוב שהחסידות תרמה לכלל ישראל?

הרב. הרבה חיוב. ואפילו דברים שהזכרנו מקודם מצד הרגש. אך יש חילוק ביניהם לבין שכל התורה. לכן אפשר להבין את תוקף מלחמתו של הגאון. הגאון היה עמוד התורה בישראל, אור התורה. ובחסידות היה מיעוט תורה, מיעוט שכל ויתר רגש. התורה היא רשות הרבים, כלל ישראל, כנסת ישראל. והרגש הוא רשות היחיד, פרטיות. לכן כל מהלך החסידות הוא הדגשה גדולה יתירה וחריפה של האישיות היחידית, לעומת ההיקף הגדול של אור הקדושה, התורה והמצוות.

רגש תופס מקום בחיי האדם - אם הוא לאור השכל, אור התורה. אך מצב של 'השפלה הגבה והגבוה השפיל' גורם זעזוע נורא, עד כדי כך שהגאון היה מוכרח לברוח ולא להיפגש.

ט. הגאון - עצם התורה

ר' חיים מוולוז'ין היה היותר מקורב לגר"א. היה עוד אדם גדול, ר' מנשה מאיליא, גאון בהלכה וצדיק, שגם כתב ענייני מחשבה ופילוסופיה. בספרו "אלפי מנשה", שנכתב לפני מאתים שנה, יש ביטוי בסגנון מיוחד, סברה מיוחדת: "אולי מפני שכפי הנראה, דורות אלה הן התכוננות לעקבתא דמשיחא, על פי סדר ההנהגה של ריבונו של עולם 'קורא הדורות מראש', אולי זה מה שגרם שממקור אדון כל הנשמות תתגלה בעולם, בתור הכנה לעקבתא דמשיחא, כח ענקי אדיר של התגלות אור התורה האמיתי". זה פירוש נשמתו של הגאון: עצם התורה. מתוך כך הופיעה הסתייגות ושלילה גמורה של החסידות, עד כדי בריחה מוילנא שלשה ימים כדי לא להיפגש עימם.

יחסו של ר' חיים לגאון היה יחס נורא, כמו יחס של חסיד לרבי. יש לנו ספרים חשובים וגדולים של הגאון, ואין אף אחת מהיצירות בלי הקדמה של ר' חיים, ועניין ההקדמות האלה אינו דבר אחר מאשר הקדושה הנוראה והאיומה של הגאון. יש ספר מיוחד, חלק מן הזוהר, שנקרא ספרא דצניעותא, כלומר ספר הצניעות והסוד. על הספר הזה שכולל חמשה פרקים, יש פירוש שלם של הגאון, והקדמה של ר' חיים יותר גדולה מהרגיל. כשקוראים אותה, מסתחרר הראש. כמה נורא ואיום היה הגאון, אין לתאר. יש שם שני דברים בולטים במיוחד. מפורסם שהמהר"ל מפראג עשה גולם. בספריו אין זכר לזה, רק בספר קטן לר' יצחק חתנו של המהר"ל. אך באמת יש גולם לפני המהר"ל וגולם אחרי המהר"ל. אנו לא קראים, אנו שייכים לגמרא. יש גמרא מפורשת במלים אלו: "רבא ברא גברא", רבא, אדם גדול, ברא גולם. רש"י מסביר איך עשה זאת: "על ידי ספר יצירה". על ידי כח של ספר יצירה, ו"הלכות יצירה". ספר יצירה נכתב בלשון הקודש ובו חמשה פרקים ועליו נכתבו הרבה פירושים, מקדמונים, רבי סעדיה גאון והראב"ד, ובאחרונה - מהגאון - פירוש שלם על כל הספר.

מספר ר' חיים שפעם עלה על דעתו של רבו ללמדו ספר יצירה מתוך ידידותו אליו. וכיון שספר יצירה נקרא גם הלכות יצירה, נוצרה אצל ר' חיים התרשמות, שלכאורה לא נפלאת ולא רחוקה לברוא גברא. "מעתה הלא אינו דבר גדול ופלא כל כך לברוא גולם", כך התבטא. הרי אם בגמרא מסופר שרבא ברא גברא, והגאון מבאר לו הלכות יצירה, ומסביר לו איך להשתמש בספר יצירה, הרי שגם הרבי שלו נמצא במדרגה זו. הגאון שמע ולא הכחיש אלא אמר: אין הכי נמי, באמת עשיתי זאת אך לא רציתי שיתקיים, בראתי רגע אחד, חצי רגע ומיד בטלתי, ולמה? לפי רכות שנותי. הייתי צעיר מאד, קודם שנעשיתי בן שלשה עשרה. המהר"ל עשה גולם בגדלותו, אך הגאון עשה זאת בהיותו קטן, לפני גיל בר מצוה.

יש עוד דבר נורא שסיפר הגאון לר' חיים, מרוב ידידות וקירבה. בראש חודש אחד, באמצע שמונה עשרה, הבריק פתאם משהו בראשו של הגאון. מובן מאליו, שכל גופו היה קדוש, כל מוחו היה קדוש, מלא תורה, מלא בכל הנגלה והנסתר. ופתאום הבריק לו פירוש על זוהר מפרשת ויקהל מאד מסובך בשבעה אופנים. סיפר לו הגאון: זו צרה. מה עושים במצב כזה של התקפה, התעכבתי רגע וחצי רגע כדי לגמור כל זאת - וזה היה די זמן בשביל מוחו של הגאון - ומיד חזרתי לתפילתי אך נענשתי על זה מן השמים. אחרי שגמרתי את השמונה עשרה, הכל פרח ולא נשאר ממנו זכר. אחר כך שוב במוסף חזרה אותה התקפה, אך התגברתי התגברות גדולה, ועל אף שהיה לי חשק לזכור דבר נחמד זה, התחזקתי שלא ייכנס בשום אופן לתוך המוח. והנה אחרי מוסף חזרו כל הדברים.

י. ר' חיים ובעל התניא

הגאון התייחס אל החסידים בשלילה גמורה, בחרמות ונדויים, וסירב בכל תוקף להיפגש אתם. אך ר' חיים מוולאז'ין נפגש עם שניאור זלמן בעל התניא. איך להבין זאת? איך יתכן שיחס הרב היה כל כך נורא ואיום, והנה התירו פרושים את הדבר, וכבר מותר לעמוד בארבע אמותיהם. כאשר מתבוננים היטב, רואים שזה כמו היחס בין התורה שבכתב ותורה שבעל פה.

התורה שבכתב אומרת: "פצע תחת פצע", "עין תחת עין", והתורה שבעל פה אומרת: ממון. היתכן? עקירת מקרא? כתוב במפורש "פצע תחת פצע, חבורה תחת חבורה", ובאה תורה שבעל פה ועוקרת את המקרא! אלא כך שמעתי מאבא ז"ל: "תורת ד' תמימה", הכל אותה התורה. אלא יש ביטוי בגמרא לגבי הפסוק "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך": "אביך זה הקדוש ברוך הוא, אמך זו כנסת ישראל". אביך זה הקדוש ברוך הוא, תורה שבכתב, עצם התורה, "תורה מן השמים". אמך זו כנסת ישראל, תורה שבעל פה, הרחבה של הדברים. תורה שבכתב, עצם התורה, ותורה שבעל פה, הם כמו אב ואם, מלך ומלכה. ביניהם יש שלום בית, אין מחלוקת, הכל מסודר.

בספר הזוהר יש דוגמא למלכא דרתח על בריה, המלך כעס על בנו. הבן עשה דבר חמור וגרם למלך לכעוס, ומתוך ריתחה הוא לקח בידו רצועה להלקותו. ואז המלכה תפסה את ידו, וכי אתה בעצמך תכה אותו? עזוב אותו ואני האם אסדר זאת. האם היא התורה שבעל פה. בגמרא יש ביטוי חריף: "הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועה של השכינה". איך יתכן לתת סטירת לחי לאדם מישראל כאשר צלם אלהים על פניו! צלם אלהים זוהי השכינה, זהו צלם של הקדוש ברוך הוא. לכן באה התורה שבעל פה ומסדרת את הענין: ממון. "תורת ד' תמימה". האב והאם - יחד. המלך והמלכה יחד. המלכה המחזיקה את יד המלך, ויד המלך, הכל המשך אחד. תורה שבעל פה היא המשך של תורה שבכתב ולא עקירתה. במקור היסודי הראשוני של המלך חייב להופיע זעזוע חריף, סטירת לחי: פצע תחת פצע, חבורה תחת חבורה. אבל כל הבניין וכל הסדר של "תורה ד' תמימה" מתגלה על ידי המלכה. אחרי המקור הראשון בכל תוקפו, מופיעה תורה שבעל פה. כך הוא לגבי ענייננו.

הגאון הוא התורה, תורה שבכתב, הוא עצם התורה. הוא צריך היה להתייחס בנזיפה וגערה חריפה כלפי החסידות, כלפי המצב של ריבוי רשות היחיד, כלפי ריבוי הרגש על השכל. אבל התלמיד, ההמשך, ר' חיים, הוא תורה שבעל פה. בתורה שבעל פה יכולה להיות פגישה ביניהם.

יא. שכל ברור וגלוי

ר' חיים ובעל התניא שניהם צדיקים קדושים, אך הסגנון של הדרכת הציבור, הדרכת הכלל - היה מחולק, והם נפגשו. שניהם התאכסנו באותו מקום באכסניות שונות. היתה ביניהם תחרות של ענווה מי יגש אל השני. מספרים שהקדים ר' חיים והלך אל בעל התניא באכסניה שלו, והוא קיבל אותו באהבה גדולה, כבוד גדול ושמחה גדולה. ישבו באיזה חדר זמן מסוים, דיברו בדברי תורה, דברי הלכה, ועניני כלל ישראל. לאחר שישבו במשך איזה זמן, קם ר' חיים ופתח את כל החלונות ואת כל הדלתות, פתח את הכל. שאלו ר' שניאור זלמן: מה הכוונה? מה כבודו עשה? אלא שהוא התחיל את הבירור בעניין צורת ההתנהגות כלפי הציבור. אצל החסידים היתה נהוגה התייחדות והתוועדות מתוך חרדת קודש מיוחדת. אמר ר' חיים: אנו יושבים כאן, ובחוץ יושב ציבור גדול של "ישראל קדושים" והם יכולים לחשוב שמלאכים מרקדים בינינו. למה לנו כל העסק הזה? יש צורך בשינוי בהתנהגות ובטקטיקה. לא מלאכים מרקדים! נפגשו שני יהודים, שני תלמידי חכמים, ומדברים בדברי תורה, או בענייני הנהגות כלל ישראל. יותר טוב שיראו ברור וגלוי, ומתוך כך יקבלו הדרכה בתורה ובקדושה.

יב. ריבוי תורה בישראל

שאלה. אבל בהנהגת כלל ישראל ביחס ל"בעלי בית" שאינם עוסקים בתורה, איך לקשרם לתורה. החסידות סברה שזו הדרך.

הרב. על ידי קביעת עיתים לתורה, על ידי ריבוי ישיבות וריבוי חברים לתורה.

שאלה. איך קושרים "בעלי בית" לתורה?

הרב. יש מדרגות בתורה: לימוד תורה בעמקות ולימוד תורה באופן פשוט וקל, שיעורים לתלמידי חכמים גדולים, ושעורים ל"בעלי בתים" כגון בפרקי אבות. "העמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה". זה מה שמחזק את התורה.

כמו כן הנוסח של החרדים בגרמניה היה שקהילות נפרדות הן הצלת היהדות. הנצי"ב כתב תשובה שלמה: הפירוד, לא זוהי העצה להבטיח חזוק היהדות. העצה היא להרבות תורה, להרבות ישיבות, גם גדולי תורה בישיבה, וגם להרבות תורה לבעלי בית בהמון ובצבור. רק ריבוי תורה בישראל מבטיח חיזוק היהדות.