יצחק ורבקה, הורים לשני בנים
מחבר: שמשון נשר
בראשית כה
שנה בשנה, 1995
תוכן המאמר:
מעשה אבות סימן לבנים
ואלה תולדות יצחק
"ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו"
"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב"
"ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי"
"ויהי רעב בארץ - אל תרד מצרימה"
"לך מעמנו!!! ראו ראינו כי היה ה' עמך".
עשו משתדל להידמות לאביו
ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות
רבקה אם יעקב ועשו
מילות מפתח: יצחק, רבקה, יעקב, עשיו
מעשה אבות סימן לבנים
בדרך כלל אנו מסבירים מימרא זו: כגורל האבות כן גורל הבנים, בייחוד משתמשים בה, כאשר מדובר על האבות והאמהות של האומה, יצחק הוא הראשון שהיה לו אב ללמוד ממנו ללכת בדרכיו, גם ביחס לחינוך בניו. אך מיד בולט לעין השוני הרב בהנהגת שני הזוגות: אברהם ושרה בדור הראשון, ויצחק ורבקה בדור השני. יצחק מיום הולדתו ועד הגיעו לגיל שבעים וחמש, הרי לא התרחק אפילו יום אחד מאביו, והיה שותפו בנסיון הנורא מכולם, במעשה העקדה. לא כך היה מצב העניינים בין תרח לאברם.
ואלה תולדות יצחק
איך התפתחו חיי המשפחה השניה של האבות? "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה... לו לאשה". ששה פסוקים אחרי זה אנו קוראים: "ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם" (הבנים). אם כן, היתה גם רבקה עקרה במשך עשרים שנה. ניזכר כאן בדברי הפסוק בפרשת לך לך: "ותאמר שרי אל אברם... בא נא אל שפחתי, אולי איבנה ממנה. וישמע אברם לקול שרי". אשה נוספת, הצעה כזו, לא עלתה במחשבתם של יצחק ורבקה. אדרבה. רק בדור זה נאמר: "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא. ויעתר לו ה'". סוף סוף יוצא יצחק מהפאסיביות המדומה שלו. הלא, פרט לעקדה, בה אנו שומעים מפיו שבע מלים, לא מוזכר שום דבור ממנו במשך ששים שנות חייו עד כה.
בוודאי אין לראות באלם הזה יחס שלילי של המקרא. הרי גם על אברם לא מוזכר בתורה דבר וחצי דבר, עד הגיעו לגיל שבעים וחמש. ושוב ירד על אבינו הראשון מסך-השתיקה, מיום נטיעת האשל בבאר-שבע, עד למעשה העקדה. (ראה בראשית כ"א ל"ג, ורש"י על פסוק ל"ד). על כן, לולא מסתפינא, הייתי אומר, שבדומה לאביו, גם אצל יצחק, יפה לו השתיקה, כי היא מתייחסת לאותו תחום נפשי-רוחני, המתרחש בין האדם לעצמו. אין התורה נוהגת לציין תהליכי נפש, אלא את תוצאתם.
"ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו"
כאן, אין מעשה אבות משמש סימן לבנים. אף רבקה אמנו, אותה הביא בצעירותה האהלה שרה אמו, הולכת לדרוש את ה' בצר לה. גם לה זכות ראשונים בצעד זה. "ויאמר ה' לה" (לא אליה). אולי על ידי אברהם: "שני גויים בבטנך... ורב יעבוד צעיר. וימלאו ימיה ללדת והנה תומים בבטנה". אכן, מלים הרות-גורל. ההבדלים בין שני התומים מתוארים בסגנון המקראי הקצר והקולע. "עשו איש יודע ציד איש שדה". השם עשו מקורו אולי בשורש עשה, ולכן נכפלת אצלו המלה איש. מבאר הרד"ק: עשו מתעסק במעשה העולם הזה. ויעקב, הוא בעל שלמות, ואדם מופנם, כדכתיב: "איש תם יושב אהלים".
"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב"
פסוק זה אומר דורשני. אונקלוס מתרגם: ארי מצידה הוה אכיל. ורש"י גורס: כתרגומו, בפיו של יצחק. ואילו בעל העמק דבר בדעה שיצחק ורבקה היו חלוקים ביחסם אל בניהם. רבים מפרשני המקרא הם באותה דעה. שבעים פנים לתורה. נתאר לנו זוג הורים, שבנם הבכור הוא בעל גוף ובחור מעשי, ודברים שברוח אינם מענינו. ואילו אחיו הצעיר, מראה נטיה לעבודה שבלב, והולך בדרך שהתוו לו הוריו. במי חייב האב לטפל בעקביות? הוי אומר, בבן הבכור. להשפיע עליו שיכיר אף הוא את דרך האמת. ואילו האם, עליה לדאוג לבן הצעיר, שלא יזניח את הגוף עקב עסקי הנשמה. מדוע משתמש הכתוב בפעל אהב? נאמר בתורה (דברים, י', י"ט): "ואהבתם את הגר!" הפסוק לפני זה מסתיים בדברו על ה': "ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה". רואים מכאן הפעל אהב מובנו לעתים ספוק צרכיו של אדם, ולאו דווקא המית לב ורגשות. אכן, צדק יצחק אבינו בשאיפתו לברך קודם כל את עשו בכורו, הזקוק לתמיכה ועדוד רוחני. אבל לא נמצא אף צל של טינא בלבו ובפניו כלפי רבקה ויעקב. אדרבה. רק ליעקב, בנו הצעיר, מעניק יצחק בסוף את ברכת אברהם, ומסכים עם רבקה האהובה עליו, להרחיק מן המכורה ומבית אביו את יעקב אל לבן הארמי... "אחי רבקה, אם יעקב ועשו". (זה בנגוד לגרושו של ישמעאל-הבכור בדור הקודם). דבר אחד ברור לנו. על אף שלא כל מעשי אבות יכלו להיות סימן לבנים, ולמרות כל התלאות שעברו על יצחק ורבקה וצאצאיהם, הם יכולים לשמש מופת של הורים מחנכים לכל משפחה בישראל.
"ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי"
רמב"ן: יש אומרים כי אין מחיר הבכורה בנזיד. רק יעקב אמר לעשו, מכור לי בכורתך ואחר כך נאכל. עשו נחפז כדרכו והכריז: "למה זה לי בכורה?! ונשבע. והכתוב לא פירש המחיר. עד כאן דברי רמב"ן. ראוי לציין, שכל העסקה מסופרת בחמשה פסוקים בלבד. בסוף לא נאמר: ויתן יעקב לעשו לחם... אלא, "ויעקב נתן לעשו". פירוש הדבר, שיעקב לא ניצל חלילה את עיפותו, צמאונו ורעבונו של אחיו החוזר מן השדה, בכדי לאלץ אותו למכור את הבכורה. אלא יעקב האכילו והשקהו קודם לכל. אותו מעשה מכירה לא הביאה ליעקב שום יתרון. עשו, הוא שנעשה לשר וגדול, ברוך צאצאים, בשעה שיעקב התענה אצל לבן הארמי. אם עשו נתברך ברכוש רב, יעקב השיג את התפקיד הנכסף והמיועד לו משני הוריו, דהיינו את ההנהגה הרוחנית של דורות ההמשך באמונה בייחוד השם, ליעד כזה בז עשו, כשם שישמעאל דודו היה מצחק בשעתו, כאשר ראה את אברהם מתחיל לחנך את יצחק. (כ"א, ט')
"ויהי רעב בארץ - אל תרד מצרימה"
בתחילת פרק כ' שמענו על הילקחה של שרה אל אבימלך, מלך גרר. אכן, לכאורה, ממש, מעשה אבות סימן לבנים. יצחק, גם הוא מצהיר על אשתו "אחותי היא". מה לעשות? לרדת מצרימה כאביו אסור ליצחק, כי ה' הזהיר אותו: "אל תרד מצרימה!" צו נוסף משמים: "גור בארץ הזאת!" ויצחק נשאר בגרר, בארץ פלשתים, [הוי אומר, שארץ הפלשתים זה חלק מארץ האבות.]
לאברהם ציווה ה': "לך לך... התהלך בארץ!" יצחק, לעומתו, שומע שני ציוויים שונים: "שכון! וגור! בארץ הזאת ואהיה עמך". ננסה לבאר. לאבינו אברהם כראשון לגילוי מקור-רוחני עליון אחד, נכונו נפתולי נפש ומאבקים תהומיים, כדי להכשירו להתרומם עד שיא יכלתו. ואילו אבינו יצחק, מהותו הנפשית המיוחדת הטבולה בשיא רוחני בשעת העקדה, היא היא המלווה אותו בדרכו, למנעו מלכת כסומא בדרכי אביו. הוא מתישב בארץ כנען, לבנותה ולהיבנות בה.
אך גם הוא, בן הארץ הזאת, מעורר קנאה ושנאה אצל שכניו. סיבת קנאתם: "וימצא מאה שערים". והם סתמו את הבארות אשר חפרו עבדי אביו.
"לך מעמנו!!! ראו ראינו כי היה ה' עמך".
אבימלך מציע למשפחת העברים מין טרנספר: "לך מעמנו, כי עצמת ממנו מאד". אפשר להבין איך סכנת הגרוש השפיעה על יצחק ורבקה. הפעם הוא נהג כאביו עם לוט ואנשיו, לפי הכלל: 'אם השמאל ואימנה'. ככתוב: "וילך משם יצחק, ויחן בנחל גרר".
כשם שהוא לא ידע לריב, הוא לא ידע ייאוש מה הוא, לפי הנחייתו חפרו עבדי יצחק מחדש את הבארות, והוא אף קרא להם באותם השמות שאביו נתן להם. ואז הוא משיג הישג גדול: שלום - תמורת עמידה איתנה. יום אחד מופיעים במאהל העברים אבימלך, שר צבאו עם מרעיו, ואחרי ברכות הנימוס, שואל אותם יצחק: "מדוע באתם אלי? ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם!" הם משיבים בעל כרחם "ראו ראינו כי היה ה' עמך... ונכרתה ברית עמך". זו הפעם היחידה בחומש בראשית, בו שם ה' נזכר בפי נכרי. דומני, שרבקה שומעת פתח האהל את הדברים, ובאה על גמולה. כי היא בוודאי הייתה בעצה אחת עם יצחק בכל מהלכיו בפרשה. גם לנו הקוראים בתורה, מתגלה יצחק במלוא יזמתו, בחיפוש אחר המים, ובעמדו על זכויותיו. ורבקה נוות-ביתו, אשר בראותה אותו לראשונה נפלה מעל הגמל, סמל תרבות ארם, רואה בו עכשיו איש, אשר אמנם נמנע מכל ריב, אבל יודע ליצור חיים חדשים בחתירתו המתמדת למים חיים. יצחק הרי היה למוד ניסיון בחתירה בשטח הרוחני, בה היה תפוס בילדותו, עד אשר נגלה לפניו ה' בדרך גררה. מכאן ואילך הוא פונה לפן הארצי, בכל להט חושיו. יצחק לא נשאר על יד הבאר על שם רחובות, עליה שוב לא רבו, אלא "ויעל משם באר שבע". זה הרי מחוז ילדותו. כאן הגיע למטרת נדודיו, ואז נפל עליו פחד ה', והתעורר בו אותו קטע מחייו, החתום בנסיונו האישי המזעזע, העקדה, והוא לא ידע את נפשו. "וירא אליו ה'... ויאמר... אל תירא כי אתך אנכי, וברכתיך". "ויבן שם מזבח, ויקרא בשם ה'".
עשו משתדל להידמות לאביו
לכן חכה עשו עד גיל ארבעים לשאת אשה. אבל הוא לא נשמר מבנות כנען. "ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה". למדנו, שהיה תיאום מלא בדעותיהם של ההורים, לטוב ולמוטב. בסוף פרק כ"ז אנו קוראים: "ותאמר רבקה אל יצחק, קצתי בחיי מפני בנות חת. אם לוקח יעקב אשה מבנות חת, כאלה מבנות הארץ, למה לי חיים!" האם השניה שלנו היא היחידה הדואגת וטורחת לזיווגם הנכון של בניה. על כל פנים שוב אנו מוצאים הסכמה מלאה בין האב והאם, אחר אשר עשו נכשל בבחירת נשיו.
ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות
רמב"ן, אחד מגדולי פרשני המקרא, טוען שרבקה מעולם לא גילתה ליצחק את הנבואה שמסר ה' לה "ורב יעבוד צעיר", ולכן היה בדעת יצחק לברך את עשו בברכת אברהם. ואילו רד"ק ואחרים בטוחים שיצחק חשב לברך את בכורו אך "מטל השמים ומשמני הארץ וכו'". לעניות דעתי צודק רד"ק. לא יתכן שביחסים שבין יצחק ורבקה, היא העלימה ממנו את תוכן הנבואה שנמסרה לה. דא עקא. גיבורי המקרא מצטיינים בקווים ברורים של בני אנוש. נאמר בקהלת ז', כ': "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". הפעם, רבקה אמנו טעתה טעות אנוש, בהחטיאה את הטוב. יעקב בנה, אשר חייב בכבוד אב ואם, מתלבט קשות: "אולי ימושני אבי... והבאתי עלי קללה ולא ברכה". אמו הנועזת מגיבה: "עלי קללתך בני". אין מגמת הכתוב להציג את הנפשות הפועלות כמלאכים, אלא כבני אנוש, האמת האנושית היא הקובעת, ולא הרהורינו אנו, הסובייקטיביים. רבקה, שלידתה מוזכרת בתורה מיד לאחר פרשת העקדה, אינה זוכה, כשרה לפניה וכרחל אחריה, שיום פטירתה וקבורתה במערת המכפלה יצוינו בתורה. ויעקב בנה שלם בעד דבריו "אנכי עשו בכורך" מחיר יקר עד מאוד, לא רק בעשרים שנות עבודת הפרך אצל לבן, אלא באימה וחרדה בשעת היאבקותו עם מלאכו של עשו, ביעותי יום וביעותי לילה... עד לשעת הפיוס המפתיע של אחיו עמו. וגם אנו, צאצאי יעקב אבינו בחיר האבות, מהדהדת באוזנינו בכל הדורות צעקתו זעקתו הגדולה והמרה של עשו "הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים... הברכה אחת היא לך אבי?!" השקר בהתחפשותו של יעקב נראה תמוה לא רק בעיני המפרשים, כי אם בעיני הכתוב עצמו, אשר בוודאי נאמן לעובדות. עלינו לעמול קשה, למצוא תשובות, אם כי חלקיות.
רבקה אם יעקב ועשו
אכן, הגיעה העת להיפרד מרבקה אמנו. יעקב, בנה האהוב, נשלח לפי עצתה "פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו". איזה מעשה אם יכול היה לשמש כאן סימן לרבקה? עולה בדעתי חוה, אם כל חי. גם לה היו שני בנים מסוכסכים. וקרה הרצח הראשון בעולם. כתוב מלא הוא: "וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן, ותקרא את שמו שת, כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין" (ד, כ"ה). אם כן, ידעה חוה (כמו אדם) על המתח בין בניה, ועל הסוף המר. האם השכילה למנוע את המעשה האיום? לא כן רבקה אמנו. כאשר סופר לה על מזימתו של עשו בנה הגדול. היא פונה אל יעקב בנה הקטן: "קום, ברח לך אל לבן אחי חרנה... עד אשר תשוב חמת אחיך... לא אשכל גם שניכם יום אחד! (כ"ז, מ"ג, מ"ה).
היא מסבירה לתאומו של עשו, כי אם, חלילה וחס, אחיו הגדול יבצע את זממו, כמו קין בשעתו, הלא יישארו בביתם בן רוצח ובן מת.
חוה לא נקראת אם קין והבל.
ורבקה אמנו נזכרת לעולם כאם יעקב ועשיו.