כבוד הבריות

מחבר: נחום רקובר

שנה בשנה, 1982

תוכן המאמר:
"גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה"
סוגיית ברכות יט ע"ב - כ ע"א
כבוד היחיד וכבוד הרבים
כבוד האדם שלא בפני אחרים
"כבוד האדם" כערך, והשלכותיו בתחומים שונים
סיכום

תקציר: כבוד הבריות הוא ערך בסיסי בחיי החברה, ערך שעליו אנחנו מצווים ולעיתים אף דוחה מצוות לא תעשה שבתורה. המחבר מרחיב את הנושא תוך ציטוט מובאות מן המקורות.

מילות מפתח: כבוד האדם/ הבריות; חברה.

 המערכת החברתית רצופה יחסי כבוד. ישנה הגנה על כבוד האישה והגנה על כבוד הורים. יש כבוד לנושאי תפקידים: כבוד המלך והנשיא. יש כבוד לחכמים ויש כבוד לכהן. אבל הכבוד הבסיסי הוא, ללא ספק, כבוד האדם באשר הוא אדם.

דומה שביטויו החריף של הכבוד הניתן לאדם כאדם, מובע בדבריו של רבן יוחנן בן זכאי כאשר בא להסביר את ההבדל בין עונשו של מי שגנב שור - שמשלם חמישה תחת השור - ובין עונשו של מי שגנב שה, שמשלם רק ארבעה תחת השה. דבריו של רבן יוחנן בן זכאי מובאים במכילתא דרבי ישמעאל בזה הלשון:

"רבן יוחנן בן זכאי אומר, הקב"ה חס על כבודן של בריות: שור לפי שהוא הולך ברגליו משלם חמשה, שה לפי שהוא טוענו על כתפו משלם ארבעה".

(ומסביר רש"י: "שה שהרכיבו הגנב על כתיפו וזלזל את עצמו בו לפיכך היקל הקב"ה עליו בתשלומין").

הדיבר על כבוד הבריות בהקשר לעבריינים הינו מפתיע, ובכך גדולתו של הרעיון. שהרי בהענקת כבוד למי שראוי לכבוד בשל מעלותיו, אתה מכבדו על סגולותיו המיוחדות, בעוד שמי שנעדרות אצלו תכונות נעלות, שכל מהותו היא היותו אדם - כאן כשאתה מכבדו, אתה מכבדו כאדם. זאת ועוד: בעוד שסתם אדם - היינו האדם הבינוני - אין כבודו עלול להיפגע, הרי העבריין, כבודו מחולל בידי עצמו, ומחולל בעיני הציבור. אף על פי כן אין הוא מוצא ממסגרת החוק. כאן באים דברי רבן יוחנן בן זכאי להשיב עטרת הכבוד בראשו של אדם.

נראה שבלשונו של רבן יוחנן בן זכאי חבוי גם מקור כבודו של אדם. רבן יוחנן בן זכאי אינו מדבר על כבוד "האדם" אלא על כבוד "הבריות". במלה "ברייה" ישנה רמיזה לבורא העולם, וכאשר מדברים על "הבריות" - בריותיו של הבורא במשמע. זאת ועוד: יש לזכור: כי בצלם אלוקים ברא את האדם. כיבוד צלם האלוקים שבאדם הוא אחד האתגרים הקשים והנכבדים בהנהגתו של האדם את עצמו, וביחסו עם חברו.

שמירת צלם אלוקים שבאדם בהקשר לעבריינים מצוי למעשה כבר במקרא. בספר דברים אנו קוראים:

"וכי יהיה באיש משפט מות והומת ותלית אותו על עץ. לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא, כי קללת אלוקים תלוי ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה".

הרי שהתורה אוסרת את הלנת העבריין על העץ משום ש"קללת אלוקים תלוי".

וכבר דרשו חז"ל:

"היה ר' מאיר אומר מה תלמוד לומר 'כי קללת אלקים תלוי' - לשני אחים תאומים דומין זה לזה, אחד מלך על כל העולם כולו, ואחד יצא לליסטייא. לאחר זמן נתפס זה שיצא לליסטייא, והיו צולבין אותו על הצלוב, והיה כל עובר ושב אומר: דומה שהמלך צלוב. לכך נאמר : 'כי קללת אלקים תלוי' ".

וראה פירושו של רבי עובדיה ספורנו על המקרא "כי קללת אלקים תלוי":

"הנה כל עצם נבדל מחומר יקרא א-להים ומזה המין הוא עצם הנפש השכלית באדם הנקראת צלם א-להים. וע"ז הדרך אמרה בעלת אוב לשאול: א-להים ראיתי עולים. ובהיות שהביזיון נעשה למת אחר מיתה הוא בזיון לנפש השכלית אשר היא עצם נבדל הנשאר אחר מיתת הגוף, אמר שהיא קללת אלקים, כי הלנת התליה לגוף המת בלתי קבורה היא בזיון לאותו העצם הנצחי הנקרא אלקים".

רעיון זה בא לידי ביטוי בדבריו של בן עזאי:

" 'ואהבת לרעך כמוך', רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם', זה כלל גדול מזה. שלא תאמר: הואיל ונתבזיתי, יתבזה חברי עמי; הואיל ונתקללתי יתקלל חברי עמי. אמר רבי תנחומא: אם עשיתי כן, דע למי את מבזה - 'בדמות אלקים עשה אותו' ".

היינו, זלזול שנזדלזל בו האדם אינו עילה לזלזל גם בכבוד אחרים, כי בדמות אלקים עשה את האדם.

וכיון שנקודת המוצא בכבוד הבריות, היא היותן "בריותיו" של הבורא, הרי שכל בריותיו במשמע. אין מדובר כאן בכבוד "ישראל" אלא בכבוד "הבריות". וכך אמנם מובע הדבר אצל הרמב"ם:

"ואל יהיה כבוד הבריות קל בעיניו, שהרי הוא דוחה את לא תעשה של דבריהם, וכל שכן כבוד בני אברהם יצחק ויעקב המחזיקין בתורת האמת...".

הרי שאדם מצווה על כבוד כל ברייה וברייה.

דברי רבן יוחנן בן זכאי באים לתת הסבר להלכה משפטית (בתחום דיני העונשין), המבחינה בין עונשו של גונב שה לעונשו של גונב שור. ואין בהם כדי לחדש הלכות משפטיות. אבל כשאנו עוברים מתקופת התנאים לתקופת האמוראים, אנו מוצאים בתלמוד עניין "כבוד הבריות" כנושא הלכתי בעל תוקף ועוצמה, כעקרון בסיסי במשפט, המעניק זכויות ומגביל זכויות.

"גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה"

סוגיית ברכות יט ע"ב - כ ע"א

הסוגייה התלמודית הבסיסית לענייננו היא הסוגייה בברכות דף יט עמוד ב - כ עמוד א. כאן באים לידי עימות שני עקרונות בהתנגשותם, וכתוצאה מעימות זה מתברר היקפו וכוחו של כל אחד מן העקרונות.

תחילתה של הסוגייה בהלכתו של רב יהודה בשם רב, במי שמוצא כלאיים בבגדו, שפושטן אפילו בשוק, וכטעם לכך מובא המקרא במשלי: "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' ". וממשיכה הגמרא: "כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב". הדוגמה שהובאה כאן לבושתו של אדם, היא היותו ערום בשוק, שלפי השקפת חז"ל יש כאן בזיון גדול ביותר, כהתבטאותם: "שאין לך משוקץ ומתועב לפני המקום יותר ממי שמהלך בשוק ערום".

אכן, מתוך הלכת הכלאיים עולה, לכאורה, כי כאשר עומדים, זה מול זה, חילול כבוד האדם וחילול כבוד ה', ניתנת עדיפות לכבוד ה'. ברם, לעיקרון זה הוצבו כמה סייגים, לאחר שהסוגייה מביאה לידי עימות את הכלל שאין חכמה וכו' עם חמישה מקורות אחרים המצביעים, לכאורה, על כך שיש לתת עדיפות לכבוד האדם דווקא, בהתנגשותו עם קיום המצוות.

הבה ונעיין בסוגיה זו, שממנה פינה וממנה יתד לנושא שלפנינו.

א. המקור הראשון המובא שם, כסתירה להנחה ש"אין עצה נגד ה' ", הוא ההלכה הבאה: "קברו את המת וחזרו, ולפניהם שתי דרכים, אחת טהורה ואחת טמאה. בא (=האבל) בטהורה, באין עמו בטהורה; בא בטמאה - באין עמו בטמאה, משום כבודו". היינו שמותר למלווים את האבל, להיטמא משום כבודו של האבל. הגמרא מתרצת סתירה זאת בכך שהמדובר הוא ב"בית הפרס", היינו בטומאה מדרבנן, ומסביר רש"י: "וכיון דמדרבנן הוא דאסור, רבנן הוא דאחלוהו ליקרייהו גבי אבל".

ב. סתירה אחרת להנחה שאין עצה נגד ה', מביאה הגמרא מעדותו של רבי אלעזר בר צדוק, שחי בדור השני לתנאים. וכך מובא בנוסח הגמרא שלפנינו:

"ת"ש, דאמר רבי אלעזר בר צדוק: מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו, אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם".

הרי שרבי אלעזר בר צדוק, שהיה כהן, מעיד שהיו נטמאים בדילוג על ארונות של מתים, בהליכה לקראת מלכים. אמנם מדובר כאן על מלכים, אבל לפי דברי הראשונים נראה שהגמרא לא ראתה להבחין בין כבוד מלכים לכבוד הבריות, וכדברי רש"י: "הרי לכבוד הבריות עוברים על לנפש לא יטמא (ויקרא כא), דהא ר' אלעזר בר צדוק כהן הוה כדאמרינן בבכורות (דף לו)". וכלשון המאירי "רשאי הוא לדלג על ארונות אלו לכבוד הבריות, כגון לראות פני מלכים וכיוצא בזה, ולא יצטרך לעקם את הדרך". ואף מקור זה נתפרש בטומאה דרבנן, "משום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן".

ג. בהמשכה של הסוגייה, מביאה הגמרא את הכלל ש"אין חכמה" וכו' לעימות עם הכלל הקובע: "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה", ועל כך מביאה הגמרא את פירושו של רב בר שבא שהמדובר הוא בלאו של "לא תסור מדבריהם ימין ושמאל". והגמרא מספרת: "אחיכו עליה: לאו ד'לא תסור' דאורייתא הוא", ואף על פי כן כבוד הבריות דוחהו. והשיב על כך רב כהנא:

"גברא רבה אמר מילתא - לא תחיכו עליה. כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו ד'לא תסור', ומשום כבודו שרו רבנן". כלומר, "דבר שהוא מדברי סופרים נדחה מפני כבוד הבריות וקרי ליה 'לא תעשה' משום דכתיב 'לא תסור'. ודקא קשיא לכו דאורייתא הוא, רבנן אחלוה ליקרייהו לעבור על דבריהם היכא דאיכא כבוד הבריות".

ד. בעוד ששלושת המקורות הראשונים נתפרשו באיסורים מדרבנן שנדחים מפני כבוד הבריות, הרי בשני המקורות הבאים נדחים גם איסורי תורה מפני כבוד הבריות, ומכאן סתירה, לכאורה, לכלל ש"אין חכמה" וכו'.

בעניין השבת אבידה נקבע כי אם המוצא הוא זקן, ואין הדבר לפי כבודו להיטפל באבידה כדי להשיבה - הריהו פטור מלהטפל באבידה:

"תא שמע: 'והתעלמת מהם' - פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאין אתה מתעלם מהם. הא כיצד? אם היה כהן והוא בבית הקברות, או היה זקן ואינו לפי כבודו, או שהייתה מלאכתו מרובה משל חברו - לכך נאמר 'והתעלמת' ".

ושואלת הגמרא מדוע אין אומרים כאן "אין חכמה" וכו', ומשיבה: "שאני התם דכתיב 'והתעלמת מהם' ". וממשיכה הגמרא ושואלת שמא נלמד מכאן על מקרים אחרים, ועל כך משיבה: "איסורא מממונא לא ילפינן". היינו, שאין ללמוד מדין השבת אבדה, משום שזו מצווה הנוגעת לממון, ואין ללמוד מכאן על איסורים.

מיהו הזקן שמדובר בו? יש המפרשים בחכם דווקא משום כבוד התורה. אבל מלשון הרמב"ם משמע שלאו דווקא בחכם, שכך כתב:

"מצא שק או קופה, אם היה חכם, או זקן מכובד, שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב להטפל בהן, ואומד את דעתו אילו היה שלו אם היה מחזירן לעצמו, כך חייב להחזיר של חבירו. ואם לא היה מוחל על כבודו אפילו היה שלו, כך בשל חבירו אינו חייב להחזיר".

מכל מקום סוגייתנו - שמביאה את דין הזקן בהקשר לכבוד הבריות, היינו שנלמד מזקן שאין אומרים "אין חכמה" וכו' גם לעניין כלאיים בשוק - הולמת יותר את השיטה שאין לצמצם הלכה זאת לחכם דווקא.

ה. המקור החמישי בסוגייה זו, אף הוא מצביע על כך שאיסור תורה נדחה מפני כבוד המדובר הוא מי שהלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת - שלא ייטמא. אבל הבריות. למת מצווה - ייטמא, על אף שבעטיה של הטומאה לא יוכל להקריב את קרבן הפסח: "יכול כשם שאינו מטמא להם כך אינו מטמא למת מצווה - תלמוד לומר: ולאחותו, לאחותו הוא דאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצווה" ("והוא כבוד הבריות ודוחה דבר תורה"). הרי שיש עצה לדחות מצווה מן התורה בשל כבוד הבריות ומשיבה הגמרא על ראייה זאת: "שאני התם דכתיב 'לאחותו' ". וממשיכה הגמרא ושואלת שמא נלמד מכאן שבכל מקום ידחה כבוד הבריות לא תעשה שבתורה, ומשיבה: "שב ואל תעשה שאני".

כבוד היחיד וכבוד הרבים

מן הלשון "כבוד הבריות" אפשר היה להבין שהכוונה היא לכבודם של הרבים דווקא להבדיל מכבודו של היחיד. יתר על כן: בתלמוד הירושלמי הלשון הוא "גדול כבוד הרבים" וכו'. אבל בתלמוד נתפרש הכלל כך שהוא חל גם על כבודו של היחיד: כשהגמרא שואלת מדוע "גדול כבוד הבריות שדוחה וכו', ואין אומרים "אין חכמה" וכו', היא משיבה: "משום כבודו שרו רבנן", היינו כבודו של היחיד.

ואפשר שאף ההלכה נאמרה גם בכבודו של היחיד, נאמר הדבר בלשון רבים כדי להבליט את הנגיעה שיש לרבים בכבוד האדם. ומכאן שנודעת משמעות לעניין השאלה אם יכול אדם למחול על כבודו ובושתו, או שמא זו זכותם של הרבים שלא יושפל כבודו של היחיד אף אם הלה מוחל על כבודו, כי זכות זו אינה זכותו הפרטית. מבחינה מעשית תהיה בכך הגנה לאדם אפילו מפני עצמו, שהרי אף הוא לא יהיה רשאי למחול על כבודו. ואפשר שהלשון "כבוד הבריות" ו"כבוד הרבים" הוא שהאדם בוש מפני הרבים. [את שאלת מחילת האדם על כבודו יש להפריד משאלת המחילה של תלמיד חכם על כבודו. שהרי כאן עולה השאלה אם הוא רשאי למחול על כבוד התורה. אמנם תלמיד חכם שמחל על כבודו - כבודו מחול, אבל יש להבדיל בין העדר כבוד לבין בזיון].

כבוד האדם שלא בפני אחרים

שאלה אחרת היא אם כבוד הבריות אמור גם בכבודו של אדם בפני עצמו או דווקא בפני אחרים. הגמרא במסכת שבת מתירה לטלטל אבנים ולהכניסם לבית הכסא, לצורך קינוח, ולהלן מתירה הגמרא אף להעלותם לגג משום ש"גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה". אם המדובר כאן גם במקום שאין אנשים אחרים, ואף על פי כן התירו משום כבודו, הרי שיש להוכיח מכאן שהתירו אף משום כבודו של אדם בפני עצמו.

"כבוד האדם" כערך, והשלכותיו בתחומים שונים

מתוך הסוגייה במסכת ברכות דף יט א-ב, עמדנו על גדרי דחייתן של מצוות מפני כבוד האדם, היינו: כיצד ואימתי יש בכוחו של עקרון כבוד האדם לדחות כל הוראת דין אחרת הסותרת עקרון זה? השקפה זאת, הנובעת מן המעמד החשוב של עקרון כבוד האדם, באה לידי ביטוי בדבריהם של חכמים כשדברו בסוגיית כבוד הבריות. רבי מנחם המאירי, בפתח דיונו בסוגייתנו שבמסכת ברכות, מקדים ואומר:

"כבוד הבריות חביב עד מאד. אין לך מידה חביבה ממנה. כלל גדול אמרו גדול כבוד הבריות שדוחה כל לא תעשה שהוא מדברי סופרים לעבור עליה בקום עשה מכבוד הבריות; לפיכך" וכו'

ובהמשך דבריו:

"יש דברים שהתורה הרחיבה לנו את הדרך לדחות מצוות הכתובות בתורה מפני כבוד הבריות, כגון בשב ואל תעשה" וכו'.

ביטוי להדגשת ערכו של כבוד האדם כעיקרון מנחה בתחום דיני העונשין, אנו מוצאים בדברי הרמב"ם. בהלכות סנהדרין, לאחר שהרמב"ם מתאר את הסמכויות הרחבות של בית הדין בתחום הענישה, הן בענישה כספית והן בענישה גופנית, כגון "לאסור בית האסורים", הוא ממשיך וקובע:

"כל אלו הדברים לפי מה שיראה הדיין שזה ראוי לכך ושהשעה צריכה. ובכל יהיו מעשיו לשם שמים ואל יהיה כבוד הבריות קל בעיניו. שהרי הוא דוחה את לא תעשה שלדבריהם וכל שכן כבוד בני אברהם יצחק ויעקב המחזיקים בתורת האמת, שיהיה זהיר שלא יהרס כבודם אלא להוסיף בכבוד המקום בלבד".

דומה שדווקא בתחום הענישה, ובברירת דרכי הענישה, עלול כבודו של האדם להיפגע ביותר, עד שנצרך הרמב"ם להזהיר את בית הדין בדבר כבוד הבריות.

העיקרון הקובע שכבוד הבריות בכוחו לדחות הוראות דין אחרות, משפיע בתחומים שונים של ההלכה. הנושאים שנידונו במרוצת הדורות הינם רבים ומגוונים. כבר בתלמוד נקבעו כמה הלכות בתחום זה, כגון הקביעה שבתלמוד הירושלמי, שמי שהחל בתגלחת ונודע לו על אבלו, שמשלים את התגלחת. וכן הלכות בדבר כהן השוכב ערום באוהל המת (בלא שידע על הטומאה), שאין להגיד לו עד שילבש תחילה.

הרמ"א, רבי משה איסרלש, התיר לערוך חופה וקידושין לכלה יתומה, לאחר כניסת השבת, משום ש-

"אין לך דוחק גדול מזה, שהייתה יתומה גדולה מתביישת והיה לה לקלון כל ימיה כמעט לשנותה מכל הבתולות. וגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה דלא תסור מכל הדברים אשר יורוך, בדבר הזה שאינו אלא אסור דרבנן".

בעניין קריאת בנו של מומר לתורה, שפסק רבי ישראל איסרליין שאין קוראין אותו בשם אביו, אלא בשם אבי אביו, הגביל רבי מאיר מפאדואה הוראה זו למקום שאין נגרמת בושה לבן בשל כך, שאין הקהל יודע שם אביו, אבל אם הקהל יודע שאין זה שם אביו, והוא בוש מכך, מותר לקרוא לו בשם אביו שלא לביישו:

"הלא אמרו ז"ל בפרק הזהב: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים...; הלא אמרו חז"ל גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, קל וחומר דבר כזה שאין לו יסוד תורה ולא יסוד נביאים...".

בעקבות הוראתו של מהר"ם מפאדואה הלך ה"חתם סופר" בנידון אבילות על מי שאבד עצמו לדעת. אף שלהלכה אין להתאבל על מי שאבד עצמו לדעת, הרי שאם הימנעות מאבילות תגרום בוז וכלימת עולם למשפחה, מותר להם להתאבל עליו, שאז יאמרו הבריות, שכיוון שנוהגים אבילות עליו, כנראה שאינו נחשב למאבד עצמו לדעת.

רבי יחזקאל לנדא דן במי שיודע על אשת איש שזינתה תחת בעלה, אם מחוייב להודיע לבעלה, להפרישו מאיסור, מקום שיש פגם משפחה יקרה ומיוחסת בישראל. רבי מאיר שמחה מדווינסק מראה בספרו אור שמח על הרמב"ם, שיש לקיים את פסקו של רב מפורסם שהתיר לנגן לקראת המלך ביום טוב שני של גלויות.

בעניין הפלה מלאכותית דנים כמה חכמים להתיר, כשההריון הוא מאשת איש שזינתה תחת בעלה, מחמת הבושה הגדולה שבדבר.

אבל גם בתחום דיני ממונות נודעת משמעות לכבוד הבריות. רבי מאיר ב"ר ברוך מרוטנבורג דן בדרכי גביית חוב מנכסיו של החייב מלוה על פה. הוא מביא את דברי הגמרא שמן הלווה גובים "אפילו מגלימא דעל כתפיה", ומוסיף ומסביר:

"ודווקא אם יש לו ב' סרבלים אחד יפה יותר מדאי, ייקח הלווה הטוב ויתן למלווה הגרוע, אבל אם אין לו אלא א' גרוע לא ייקח המלווה וישב הלווה ערום, שגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה".

את תשובתו של מהר"ם מרוטנבורג, מנסה להסביר רבי יוסף ענגיל ב"גליוני הש"ס":

"ונראה כוונתו דכיון דכבוד הבריות דוחה לדאורייתא בשב ואל תעשה, כמבואר בברכות כ א, לכן ה"נ דוחה למצוות פריעת בע"ח ואין על הלווה מצווה ליתן להמלווה כסותו ולשבת ערום, וכיון דאין עליו מצווה ממילא גם הב"ד אין גובין אותה ממנו, דכל עיקר גביית ב"ד הוא רק מפאת דכפינן ליה בזה לקיים מצוות פריעת בע"ח המוטלת עליו כמבואר כתובות פו א, ומה שאין כן כאן דאינו מצווה ממילא גם הב"ד אין כופין".

סיכום

ערך "כבוד הבריות" הוכר כנובע מכבודו של הבורא, ובביושו של האדם ראו משום זלזול בצלם אלוקים שבאדם. מכאן אף זיקתם של הבריות בכלל לפגיעה בכבודו של הפרט, כי פגיעה זו רעה היא לכולם. וכיוון שמדובר בבריותיו של הבורא, נכללו במושג זה כל הבריות, בני ברית ושאינם בני ברית. אף כאן העבריין לא הוצא מכלל משפחת הבריות, וניתנה לו הגנה מפני השפלת כבודו. כבוד האדם הוכר כערך נעלה לא רק מן הבחינה המוסרית, אלא נתייחדה לו הכרה כנורמה משפטית שבכוחה לבטל הוראות דין אחרות, כשאלה אינן מתיישבות עם כבוד הבריות.

מאלף הוא העימות בין שני הקטבים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסוגיית ברכות יט ב - כ א. מצד אחד הועמד הכלל שיסודו במשלי שלמה: "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' ". היינו שערכיו של האדם אינם עומדים כנגד מצוות ה'. ומצד שני הועמד הכלל: "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה". שני כללים אלה, שאפשר לראותם כשני כללים קונסטיטוציוניים, לא נתבטלו זה מפני זה, אלא נתפרשו על דרך הצמצום, באופן שכל אחד מן הכללים משאיר תחולה לחברו. מצוות ה' שיסודן בתורה הוכרו, אופן עקרוני, כבעלות מעמד מועדף, וכנורמה עליונה, על פני העיקרון של כבוד הבריות, אבל למעשה הוצאו מכלל זה מצוות שבממון, מצוות הנדחות בשב ואל תעשה, ואולי גם מצוות שישנן בשאלה ומצוות שאינן שוות בכל. זאת ועוד: מצוות שאינן מן התורה, אלא מדברי חכמים, נדחות מפני כבוד הבריות אף בקום ועשה. ואף שמצוות מדרבנן נסמכו על המקרא "לא תסור בדבריהם ימין ושמאל", נדחה "לא תעשה" זה שבתורה מפני כבוד הבריות.

רבי אלעזר הקפר אומר, בפרקי אבות: "הקנאה והתאווה והכבוד מוצאין את האדם מן העולם". יש מי שרודף אחר הכבוד ואינו משיגו; וכבר מורגל בפי העם: "כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו".

אבל יש שאי-נהיגת כבוד באדם (אף במי שאינו רודף אחר הכבוד), היא שמוציאה אותו מן העולם, וגורמת לו ניכור בסביבתו ובעולמו, עד שחייו אינם חיים. אם חפצים אנו באיכות חיים המקנה חדווה לאדם החי בעולמו של הבורא, יש לטפח את התודעה בדבר כבוד האדם כערך בסיסי בתרבות החיים, ערך חברתי שלבושו המשפטי, כפי שניסו לתארו כאן, לא יהיה אלא עיצוב משפטי לערכים המושרשים בנפשו של האדם.

ערכים אלה בשכלולם יביאו לזיקתו של האדם לא רק אל עצמו אלא גם אל אומתו, אל משפחת האדם בכללה ואל היקום כולו. וכתיאורו של מרן הרב קוק זצ"ל, כמובא בספרו "אורות הקודש", תחת הכותרת "שיר מרובע":

"יש שהוא שר שירת נפשו, ובנפשו הוא מוצא את הכל, את מלא הסיפוק הרוחני במילואו. ויש שהוא שר שירת האומה, יוצא הוא מתוך המעגל של נפשו הפרטית... והוא מתדבק באהבה עדינה עם כללותה של כנסת ישראל, ועמה הוא שר את שיריה... ויש אשר עוד תתרחב נפשו עד שיוצא ומתפשט מעל גבול ישראל, לשיר את שירת האדם, רוחו הולך ומתרחב בגאון כללות האדם והוד צלמו... ויש אשר עוד מזה למעלה ברוחב יתנשא, עד שמתאחד עם כל היקום כולו, עם כל הבריות, ועם כל העולמים, ועם כולם אומר שירה...".