יחסו של הגר"א לפלפול ובעיית המסורות בע"פ

מחבר: הרב רפאל שוח"ט

שנה בשנה, 1998

תוכן המאמר:
הגר"א כמגיה נוסחאות
לבירור המונח פלפול
איש הפשט מול איש החידוד
המסורות בשם הגר"א
המסורות מול הכתבים

תקציר: הגר"א מבדיל בין שלשה סוגי פלפול, חיובי, שלילי וחידושי תורה בדרך החידוד.

מילות מפתח: פלפול, נוסחאות.

 הגר"א שלל את דרך הפלפול בלימוד גמרא, כפי שכתבו בניו בהקדמתם לשולחן ערוך אורח חיים:

אחר הזהיר על דרכי העיון בים התלמוד, ולעיין היטיב בפירוש רש"י כי הם נכוחים מאד למבין ובחידושי בעל תוספות ז"ל, מתנאיה שיהא ישר העיון שונא רב הקושיות, מודה על האמת אפי' מפי תינוקות של רבן. וכל חפציו מדרך השכל לא ישוו נגד האמת, כי אז יצליח וישכיל בלימודיו. ודברי חידודין צוה להמניע.

הגר"א טען, לפי דבריהם, שאין לעסוק כלל בחידודי הפלפול בלימוד התלמוד אלא בעיון כדרך רש"י. אפילו בלימוד התוספות הוא אמר להתרחק מאלה המרבים בקושיות יתר על המידה. הגר"א ראה כנראה בלימוד הגמרא לימוד שמגמתו הבנת פשט הסוגיא על בוריה. ניתן להבין מהציטוט הנ"ל שיש שני נושאים שאליהם התייחס הגר"א. האחד, הוא הפלפול, היינו קושיות יתר בסוגיית הגמרא שאינן עוזרות להבנת הדיון ההלכתי, ואין לעסוק בו כלל. ושני, דברי חידודין, שהוא פחות שלילי אך רצוי להמנע מלעסוק בו. בניו מנסים להדגיש עד כמה דרך זו של לימוד להבנת פשט הסוגיא בלבד לא אפיינה את בני דורו של הגר"א שאהבו את דרך הפלפול, ומוסיפים: "הן אמת החריפים השלמים, כאשר שמעו דברי אמת [שאין לעסוק בפלפול] מפיו הקדוש והטהור, לא נותר בהם רוח ואמרו, לריק יגענו כל מספר ימי חיינו".

ושמעתי שסיפר הגאון ש"ב מוהר"ח מוולאז'ין ז"ל שהרב מוהר"ץ מסעמיאטיץ תלמיד הגר"א ז"ל היה דרך למודו ע"ש החריפות וכאשר נדפס ס' אורים ותומים להגאון מ' יונתן ז"ל היה שמח מאד בפלפוליו החריפים ולא זז מחבבו לפני רבינו ז"ל, וא"ל [=ואמר לו] הגר"א, בחר נא איזה חידוש חריף מספר או"ת [אורים ותומים]... ענה הגר"א ואמר לו, אם באנו לפלפל על אופנים כאלה הלא אפשר עוד להוסיף כהנה וכהנה, והאריך לו במילי דחידודי במהירות גדול עד שכמעט קצרה יד שכלו של החריף מוהר"צ להשיג הכל... וכה סיים רבינו ז"ל את דבריו לתלמידו מהור"צ הנ"ל, כשלומדים על אופן זה יכול האדם לטעות בעצמו אחרי שבכל יום ויום נתוסף לו חדוד על חדוד... אבל כשלומדים תורה על דרך העיון האמיתי, ע"ד הראשונים ז"ל אזי מרגילין בכל יום להכיר פחיתות ערכנו.

הרב יעקב משה חרל"פ במאמרו "עליות אליהו" כותב שאחד משלושת היעדים החנוכיים שהגאון ניסה להשיג בחייו היה "ללמד אורחות חיים... ולא להלוך אחר הפלפול". רעיון שלילת הפלפול הוא עקבי בספרות הגר"א. בספר תוספות מעשה רב כתוב: "גם אמר [רב חיים מוולאז'ין] שהגאון אמר על השאגת אריה שהוא מרבה אחר הפלפול, והשאגת אריה אמר על הגאון זצ"ל שהוא מרבה בפשטות". רב יעקב לנדא בספרו תולדות אליהו כתב: "נתן עין עיונו... לפרש הכל בדרך.... פשוט וקל". וכתב עוד (ב, א): "והזהיר מאד גם לתלמידיו שלא ירבו לעסוק בפלפולים וחילוקים". גם מקורבו של הגר"א ר' מנשה מאיליא כתב בספרו אלפי מנשה:

"ולפי המשך רוב גלותנו שהוא קרוב לעקבות משיחנו, ושצריך לפנות את דרך האמת... וכפי הנראה שלח לנו ה' עיר מן השמיא, הגאון המפורסם אליהו מו"ה אליהו זלה"ה, שהתחיל קצת להחזיר עטרת התורה ליושנה ע"פ דרכו דרך האמת והפשט".

דרך האמת הפשוטה, היתה שיטתו של הגר"א גם בלימוד הקבלה. וכך כתב ר' חיים מוולאז'ין: "אמר רבינו [רב חיים] שכן דרך האר"י ז"ל לפרש הזוהר ע"פ חריפות ודרך הגר"א לפרש הזוהר פשט, לדברים פשוטים".

הגר"א כמובן אינו הראשון השולל את דרך הפלפול. כבר קדמו המהר"ל מפראג בנצח ישראל המשווה את העוסקים בפלפולים למגלים פנים בתורה שלא כהלכה שאין להם חלק לעולם הבא.

הגר"א כמגיה נוסחאות

חיפושו של הגר"א אחר "המשפט הפשוט" בדרך עיונו הביאו להגיה את הנוסח המקובל במשנה, בתוספתא, בתלמוד הבבלי והירושלמי, במקומות שבהם השתבש לדעתו הנוסח המקורי. שאלת הנוסח המדוייק העסיקה חכמים רבים, אך כפי שכתב ע' אטקס: "נתייחד הגר"א בשל היקף הגהותיו, משקלן הסגולי בשיטת לימודו, וכן היותן מסתייעות על ידי בקיאות נפלאה במכלול ספרות ההלכה". מפאת עבודתו זו כתב עליו ל' גינבורג, שהגר"א היא "אבי ביקורת התלמוד המודרנית". ואמנם מעיר על כך אטקס ובצדק: "כי הגר"א נבדל מן המחקר הפילולגי המודרני בכך שהגיה מכח סברא", לא על סמך כתבי יד עתיקים.

בביאורו לשו"ע לא נרתע הגר"א להעמיד את ההלכה על מקורות חז"ל והראשונים גם אם היה צורך לחלוק על גדולי הפרשנים ובעלי השו"ע בכלל, וכשראה מנהג המבוסס על טעות לא היסס הגר"א לוותר עליו ולחזור לדעת חז"ל. ואכן הדבר טעון עיון. הגר"א ראה לנכון לחבר פירוש על התורה ועל ספרות הזוהר, פירושים ארוכים ומקיפים, אך על התלמוד הבבלי הוא רשם הערות קצרות בלבד, הערות המכוונות את הקורא לנוסח הנכון. רק את התלמוד הירושלמי על לשונו הקטועה והסתומה ראה הגר"א לפרש. נדמה שהדבר מעיד על שיטת הגר"א בלימוד הגמרא, שלא אהב את פלפולי האחרונים ואולי משום כך לא רצה להוסיף פירוש מעצמו. לדעתו יש ללמוד את פשט הגמרא, ואסוקי שמעתא אליבא דהלכתא.

לבירור המונח פלפול

אולם ישנו מקור אחד הסותר לכאורה קביעה זו. בפירושו על ישעיהו השווה הגר"א את התורה לקרבנות וכתב:

וכנגד זה [ג' ענייני הקרבן] יש ג' תורות: מקרא, הוא נגד הדם, כי המקרא הוא ראשית הכל והעיקר; משנה, כנגד עולה שכולה כליל, כי המשנה כולה מלאה דינים; גמרא, היא הפלפול, הוא נגד החלב, כי כמו שהחלב הוא הטוב והשמן, כי בלימוד המשנה או המקרא לא יערב ללומדיהם כמו הגמרא. ועוד כמו שהחלב אינו אלא מקצת הבהמה והטוב שבה, כך בלימוד הפלפול עיקרה להבין כל הדינים הנמצאים במקרא ובמשנה.

הגר"א כינה כאן את לימוד הגמרא פלפול. נדמה כאילו פירושו סותר את דבריו לעיל, אך הוא ביאר את דבריו: "בלימוד הפלפול עיקרה להבין כל הדינים הנמצאים במקרא ובמשנה". כלומר, בכנותו את לימוד הגמרא פלפול, כוונתו היא להעמקה בטקסט ולבירור את הדינים עד תומם. יוצא מכאן שיש פלפול חיובי ופלפול שלילי. הפלפול החיובי, המתואר בפירושו הנזכר לישעיהו, הוא הנסיון לברר את הסוגיא אליבא דהלכתא, להבין את המעשה הרצוי, להבין "את הדינים הנמצאים במקרא ובמשנה". הפלפול הפסול הוא הפלפול המנותק מן המעשה, וכפי שהוא כתב שם:

וז"ש הנביא למה לי רוב זבחיכם, שאתם יגעים כל ימיכם בפלפול, כיון שאין אתם עושים מה שאתם לומדים. ואמר 'רוב', כי בלימוד הפלפול לא ימעט בעיני האנשים ללמדו כמה שנים, משא"כ במקרא ובמשנה.

רעיון זה, שלימוד התורה צריך להיות על מנת לקיים, מודגש גם בדברי ר' אברהם אחי הגר"א:

פן יחשוב הקורא שאין צריך לדקדק מה ללמוד ואיך ללמוד ואיך לקיים רק ללמוד ואפילו מן השפה ולחוץ חס ושלום ולא לעשות ולקיים ולכן ראיתי לסיים הספר הזה בדברים האותים להסיר מכשול והטעות מלב הקורא, כי באמת אין תכלית המכוון מלימוד התורה רק לשמור ולקיים.

אף שדברים אלה ודברי הגר"א לעיל הם כקביעת חז"ל: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת", (אבות פ"ג, יב), אם נתבונן בדברי הגר"א על ישעיהו בהשוואה לדברי בניו בשמו בהקדמתם לשו"ע או"ח, נראה ברור שהגר"א שלל את הפלפול, לא רק מפני שאין עמו מעשה אלא גם מפני שאין תכליתו העמקה להבנת הדין והמעשה.

איש הפשט מול איש החידוד

מהנאמר לעיל ברור כי דרכו של הגר"א היתה להגיע לפשוטו של הכתוב בדרך העיון העמוק של הסוגיא. וכך היתה דרכו הן בפירושיו על התורה, השו"ע והתלמוד, והן בפירושיו על ספר הזוהר, תיקוני זוהר, תיקוני זוהר חדש, ספרא דצניעותא וספר יצירה.

לעומת זאת כל הסיפורים והחידושים המוזכרים בשם הגר"א ונמסרו בעל פה במאה הי"ט, ובמיוחד המסורות המבארות את המקרא, מובאים כחידודים ופלפולים, "א ווארט" ביידיש. עניין זה נראה לא אופייני לאדם השולל את דרך הפלפול. ולא עוד אלא שהגר"א אמר שגם את החידודים יש "להמניע", כלומר שיש להמנע מלעסוק בהם יתר על המידה. ולכן הדבר אומר דרשני.

אין גם לפתור בעיה זו בטענה, כי המסורות שבעל פה הן בדרך חידוד כיוון שהן מתייחסות למקרא ולא לתלמוד, שהרי הגר"א חיבר פירוש רחב למקרא, אדרת אליהו, ושם אין כמעט זכר לביאורים על דרך החידוד. החידושים בדרך החידוד שנמסרו לנו כמסורות שבעל פה בשם הגר"א רבים הם ומופיעים אצל מספר רב של מחברים. לקט של חידושים בדרך החידוד על התורה מופיע בספר "קול אליהו" לרב ח' ה' ערזאהן, ולאחרונה יצא לקט חשוב של חידודים ופירושים קצרים שנאמרו בשם הגר"א על ידי ד' אליאך. קשה לעמוד על אמיתותן של מסורות אלה, וכבר ציין אליאך ובצדק, שחלק מן המסורות בספר קול אליהו ודברי אליהו מיוחסות לגר"א בטעות. גם י' שפיגל עמד על הקושי בהסתמכות על השמועות שבעל פה. אם ישנם כמה מקורות המזכירים את השמועה בשם הגר"א או אם האימרה נתקבלה ממקור המקורב לבית הגר"א, יש יותר סיכוים שהיא נכונה אם היא אינה עומדת בסתירה לדברים שנכתבו בספריו. ועוד תמוה, שהרי בספריו של הגר"א, היינו נ"ד הספרים הנזכרים בספר עליית קיר לר' אברהם בן הגר"א, אין הוא מרבה לכתוב בדרך החידוד. ולכן השאלה הנשאלת היא, מדוע המסורות בשם הגר"א כה שונות מדרכו של הגר"א בספריו?

המסורות בשם הגר"א

אפשר לטעון כי מסורות אלו שייכות לקטגוריה של הפלפול החיובי כיוון שרובן מתאימות לפשוטו של מקרא או לפרשנות מדרשית של חז"ל ואין הן באות לחידוד השכל בלבד כמו הפלפול השלילי. אבל, כפי שציינתי, רוב החידושים הללו הן על דרך החידוד, וגם על צורת לימוד זו אמר הגר"א שיש למונעה. חידודים אלה, מתחלקים לשלוש קטגוריות עיקריות:

1. חידוש דרך הרמז מדעתו.

2. חידוש המסתמך על המדרש להסבר הפשט.

3. חידוד ובו רעיון עמוק בתחום הקבלה.

אציין כאן דוגמאות מכל אחת.

1. הקטגוריה הראשונה - חידוש בדרך רמז שחידש הגר"א.

בכת"י של חידושי תורה מן המאה הי"ט מובא הרעיון הבא בשם הגר"א:

בתהלים 'פתח דברים יאיר מבין פתאים', ואמר משל במדרש: 'יאיר - זה המנורה', והוא פלא. ותירץ, כי ידוע שבמנורה היו שבעה קנים ואחד עשר כפתורים, תשעה פרחים, י"ז טפחים גובהו של מנורה, שאעפ"י שרש"י מפרש שי"ח טפחים היתה, היא בטפחים שוחקות, אבל מרווחים היתה י"ז וכ"ב גביעים. נמצא התורה פתחה בפסוק 'בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ' הרי הוא ז' תיבות נגד שבע קני המנורה. 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו', הרי אחד עשר תיבות נגד י"א כפתורים. 'ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר', הרי ט' תיבות נגד תשעה פרחים. 'וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר', הרי י"ז תיבות נגד י"ז [טפחים] גובהו של מנורה, 'ואלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב', הרי כ"ב תיבות נגד כ"ב גביעים, וזו פירוש הפסוק, פתח דבריך יאיר - זו מנורה עכ"ל.

המחבר מפרש בשם הגר"א את המדרש האומר שהפסוק בתהילים (קיט, קל) "פתח דבריך יאיר מבין פתים", רומז למנורה (ראה תנחומא ויקהל סימן ו'). הגר"א מצא בו רמז לכל אחד מחמשת החומשים, שמניין תיבות הפסוקים הראשונים רומז לחלקי המנורה. דוגמא אחרת אביא מספר קול אליהו על פרשת ויגש:

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני וגו', הנה הנגינות על המלות הללו הם קדמא ואזלא, רביעי, זרקא, מונח, סגול. ויש לפרש משום דלמעלה בפרשת מקץ כתיב שאמר יהודה ליעקב אביו, אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים, ואיתא במדרש, וחטאתי לך כל הימים, היינו לעוה"ב. וזאת היא מרומז בהנגינות האלה קדמא ואזלא רביעי, ר"ל למה קדם ואזל ליוסף הרביעי לבנים שהוא יהודה... ומפרש משום דזרקא מונח סגול ר"ל זורק את עצמו מלהונח [=מלהיות מונח] בתוך עם סגולה אם לא יביאהו אל אביו...

2. הקטגוריה השנייה - חידוש המסתמך על מדרש לשם הבנת הכתוב.

בספר קול אליהו לפרשת בשלח (עמ' לג) הוא דן בפסוק "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה" (שמות יד, כב) ואומר:

הנה כאן כתיב חומה מלא, ולהלן פסוק כט, ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חמה כתיב חסר וי"ו. וי"ל הטעם משום דאיתא שפסל מיכה עבר עמהם בים כמ"ש (זכריה י, יא) ועבר בים צרה. ובבני דן היה מיכה שהיה לו תחת כנפיו הפסל. וידוע ששבט דן הלך באחרונה שנאמר והמאסף ההולך באחרונה, ופירש"י זה שבט דן שהולכים באחרונה. וידוע שכאשר באו המצרים בים מצד זה עדיין היו ישראל בים וכו' והשתא מתורץ בטוב טעם. בפסוק הראשון שאמר ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה, לכן כתיב והמים להם חומה להגן ולהצילם. אולם לבסוף, בעלייתם כאשר קצה הראשון מהשבטים עלו מן הים ליבשה ואז היה מחנה דן האחרונים בתוך הים ופסל מיכה עמהם, ובעת כי הוצרכו מחנה דן לנס לעבור בתוך הים היה הקטרוג איך יעשה הקב"ה ניסא אחר כי התועבה עמהם, וזהו שאמר ובנ"י הלכו ביבשה הוא הקצה הראשון מהשבטים שכבר היו ביבשה, והאחרונים היו בתוך בים אז המים להם 'חמה', מלא חימה וכעס מרוב הקטרוג.

גירסא אחרת של דרשה זו, הקרובה לגירסת ספר קול אליהו, נמצאת בספר החידושים מן המאה הי"ט בשם הגר"א. החידוד כאן הוא דיוק בפסוק ע"פ מדרש חז"ל שפסל מיכה יצא עם שבט דן מארץ מצרים. השוני הרב בין גרסת הכת"י לזו של "קול אליהו" מעיד על כך שזו היתה כנראה רק מסורת בעל פה מן הגר"א ולא מסורת כתובה.

3. הקטגוריה השלישית - חידוד ובו רעיון עמוק מתחום הקבלה.

בקטגוריה זו החידוד והרמז הם לבוש לכוונת הדרשה וטפל לנלמד ממנה. בכת"י של חידושי תורה מן המאה הי"ט כתוב:

והנה שמעתי בשם הגאון מהר' ווילנא זצוק"ל על מ"ש [מה שכתוב] בפ' [פרשת] אמור - "אלה הם מועדי, ששת הימים תעשה מלאכה" (ויקרא כב, ב-ג) דפתח במועד וסיים בשבת. ואמר שפס[וק] זה על המועדים שבשנה, שהם מותרים במלאכת אוכל נפש: ראשון ושביעי דפסח, שבועות, ר"ה [ראש השנה], ראשון דסוכות, וש"צ [שמיני עצרת]. זה ששה, ויום השביעי כנגד יוה"כ שאסור כמו שבת ע"כ.

ששה ימים טובים בשנה אסורים במלאכה ומותרים באוכל נפש. על פי חישוב זה ר"ה נחשב ליום אחד, כי כך הוא מן התורה. גם יום הכיפורים הוא יום טוב האסור במלאכה אך חמור הוא מיתר החגים, כי אסורה בו מלאכת אוכל נפש. ששה ימים טובים אלה, ראשון ושביעי של פסח, ושבועות ור"ה וראשון של סוכות ושמיני עצרת הם כנגד ימי החול, ויום הכיפורים הוא כנגד יום השבת שעליו נאמר, "שבת שבתון הוא לכם" (ויקרא כב, לב). רעיון זה נראה כחידוד, אך טמון בו רעיון עמוק. הוא רומז לכך שיש שני מעגלי קדושה בעולם. המעגל השבועי ויום השבת במרכזו, ומעגל שני מקביל, המסתובב סביב החגים ויום הכיפורים נמצא במרכזו.

עוד דוגמא לחידוש עמוק בדרך החידוד מופיע בסידור הגר"א השלם בנגלה ובנסתר. בתפילת מנחה של שבת כותב הגר"א:

"ג' שבתות (הן) שבת בראשית, שבת דמתן תורה, שבת לעתיד לבא. שבת בראשית איהי מלכות דאיהי ראשית כידוע, וזה שבת דלילה [את יום השביעי לשמך] תכלית מעשה שמים וארץ. שבת מ"ת [מתן תורה] איהו ת"ת (תפארת], וזהו שבת דיומא [היינו תפילת שחרית של שבת] ולזה אנו מתפללים ישמח משה [במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו כליל תפארת בראשו נתת לו] בעמדו לפניך [על הר סיני] כו'. שבת עילאה, בינה, חירו דכלא [חירות הכל], זהו שבת לעתיד לבוא [רמז לגאולה] ולכן אנו מתפללים [בתפילת המנחה] אתה אחד [ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ] כמ"ש והיה ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד, ולזה [ב] שבת נשתנה נוסח התפילה כל פעם ולא ביו"ט".

עיקר הרעיון הוא, שתפילת ליל שבת מציינת את בריאת העולם, תפילת שחרית את מתן תורה והתגלות סיני, ותפילת המנחה של שבת מציינת את הגאולה לעתיד לבוא. כלומר, תפילות השבת מצביעות על שלש נקודות מרכזיות במהלך העולם: הבריאה, נקודת הראשית והקשר הראשוני לאל; מתן תורה, התגלות האל לבני האדם באופן ציבורי; גאולה, תיקון העולם במלכות שדי. עובדה היא, שהפילוסוף פרנץ רוזנצווייג בנה על רעיון זה ספר שלם וכתב רעיון זה בפירוש בלי לדעת שהגר"א אמרו מאה וחמישים שנה לפניו. רמזים ע"ד הקבלה מופיעים לרוב בכתבי הגר"א ובמיוחד בביאורו לספר יצירה.

המסורות מול הכתבים

הגר"א הרבה להשתמש ברמזים בכתביו הקבליים, אך בכתביו האחרים כמעט אין חידודים כחידודים שהובאו בשמו בחיבורי המחברים. על אף הבעייתיות לשייך מסורות בעל פה להגר"א אין לשלול את האפשרות שמסורות אלו נשמעו מפיו. ואולם יש הבדל בין הרעיונות שקבע הגר"א בביאוריו ובפירושיו לבין הרעיונות שאמר לידידיו ותלמידיו. הגר"א כנראה אמר הרבה חידושים וחידודים לתלמידיו ומכריו כדי להגדיל את התורה ולחבבה על הלומדים, ואולי כיוון שזו היתה דרכם של רבני ליטא לדרוש בחידודים ורמזים. דרשות אלה נזכרו על פה או נרשמו בכתב במקומות שונים, אך הוא עצמו לא ראה צורך לכתבם. אולי כיוון שהוא העדיף את דרך הישר והפשט. רק מן הקטגוריה השלישית, חידודים בעלי כוונה קבלית עמוקה, אפשר למצוא בספריו, ובמיוחד באלה שחוברו ע"ד הקבלה. החידודים שנאמרו למקורביו מטרתם היתה להדגיש רעיון הקשור לפשט, למדרש, או לסוד, ולכן אינם סותרים את תפיסתו על שלילת הפלפול.

לסיכום, אפשר להסיק שעל פי הגר"א יש שלש דרכים של לימוד:

א) פלפול חיובי, הוא נסיון להעמיק בפשט לברר עד תום את דיני הגמרא;

ב) פלפול שלילי, שהוא עיסוק מופרז בקושיות אין ספור בסוגיית הגמרא כאתגר שכלי בלי לשאול אם הדברים מכוונים להבנת הפשט והמסקנה ההלכתית;

ג) עיסוק בחידושי תורה בדרך החידוד שבעקרון יש להימנע ממנו.

דרך זו מצאנו לרוב במסורות הגר"א שבעל פה. מסורות אלה נחלקות לשלש קטגוריות:

א) חידושים מדעתו של הגר"א;

ב) חידושי הנסמכים על המדרש;

ג) חידושים הנקשרים בקבלה. חידודים אלו אינם סותרים את מגמתו להיצמד ללימוד הפשט וההבנה הישרה.

הגר"א לא ראה כל עניין לכתבם ולכלול אותם בכתביו כיון שעבורו דרך הלימוד הראשית היא דרך הפשט הפשוט, ואסוקי שמעתא אליבא דהלכתא. רק בכתביו הקבליים הוא הרשה לעצמו להיעזר בדרך החידוד, שהיא דרך המקובלים להצניע את דבריהם ברמזים ובחידות.