השתקפות הדרך לקרבת ה'
עיון במזמור ט"ו בתהלים
מחבר: אסתר פרבשטיין
תהלים ט"ו
שמעתין, גיליון 114, 1994
תוכן המאמר:
תוך כדי דיון בשאלה - "ה' מי יגור באהלך מי ישכן בהר קדשך"? מדגישה המחברת את הדרך האיטית היום יומית, תוך כדי התקדמות עקבית בסולם השגרה. המחברת מכנה את הפרק "פרקו של היחיד", פרקה של "הצנע לכת".
המאמר מתאים להוראת פרק ט"ו בתהלים, ויש בו ניתוח טכסטואלי ורעיוני כאחד. מומלץ לעיין אף בפרק כ"ו בתהלים לפני קריאת מאמר זה.
מבוא
"ה' מי יגור באהלך,
מי ישכן בהר קדשך?..."
שאלות אלו הנן ביטוי לכיסופיו הבלתי פוסקים של דוד להסתופף במקדש –
"אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש –
שבתי בבית ה' כל ימי חיי". (כ"ז, ד)
"ושבתי בבית ה' לאורך ימים". (כ"ג, ו)
שעות של ריחוק, יצרו צימאון אדיר –
"צמאה נפשי לאלוקים, לאל חי,
מתי אבוא ואראה פני אלוקים?!" (מ"ב, ג)
והריחוק הפיזי יוצר אף ריחוק רוחני –
"כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה',
לאמור לך עבוד אלוהים אחרים". (שמואל א' כ"ו, יט)
אותה עליה-התעלות, מחייבת את העולה להכין עצמו להיות ראוי וזכאי לבוא בשערי העיר והמקדש, וזוהי התביעה העולה במזמור (1).
במשמעות הרחבה, המושאלת, שאלות אלו הנן ביטוי לשאיפתו הגדולה, שאיפת כל יהודי, לקרבת ה', קרבה רוחנית. השתוקקות הנפש למקור מחצבתה, "לדבקה בו". כדברי המהר"ל:
"ואמר מי יגור... מי ישכן... פירוש החיבור בו יתברך... כלומר מי הוא שאפשר להידבק עם ה' יתברך ולא יהיה לו דבר שמונע החיבור, ונחשב כאילו הוא דר באוהלו ואין מפסיק בין ה' יתברך ובין האדם... ומי ישכן, שתהא לו התעלות אל ה' יתברך..." (תפארת ישראל א' פרק נ"ד).
זוהי שאיפה לקרבה שיש בה אחיזה גוברת והולכת: "מי יגור" - אפילו ארעי, ובהדרגה - "מי ישכן", מי הוא שיעלה במעלות הקרבה ויקנה אותה כמשכן לרוחו, "שבתי בבית ה' לעולם". היא הכמיהה: "אגורה באהלך עולמים". (ס"א ה), "שתולים בבית ה'" (צ"ב, יד).
מטבע הדברים, שאלה כה נשגבת, מעוררת ציפייה לתשובה נשגבת באותה רמה. אולם, בניגוד לגודל השאלה, באה שרשרת תשובות, הכוללת רשימה של עניינים "קטנים", יומיומיים, מעשים של שגרה, שאדם דש בעקביו. כביכול, עומדים היינו עם השאלה בפסגות צלולות, והתשובות מחזירות אותנו לאפרוריות חיי היום יום, בקול דממה דקה. ואנו תוהים - מה הקשר בין המשאלה לשרשרת פרטים אלו? ומה הקשר בין הפרטים לבין עצמם? והאם סדר עריכתם מקרי, או שמא יש מבנה משמעותי לדברים? "בא דוד והעמידן על אחת עשרה..." (מכות כ"ג) מדוע בחר דוד דווקא בהם כתמרור לדרך העולה בית ה'?
אכן, במקום פשטותו של המזמור, שם גדולתו.
לא במעשים של מסירות נפש עוסק המזמור, גם לא בהתחטאות מתמדת לפני המקום. כי אכן לא בהמראה חד פעמית, לא ברעש ולא באש, ישיג האדם את קירבת הבורא. הדרך הסלולה במזמורנו, הנה עליה איטית ועקבית בסולם השגרה, תביעה לאיכות חיים יומיומית שונה. דברים שנקרים לפנינו בד' אמותינו, ועל כן קיימת לגביהם סכנה של התעלמות או שחיקה. והכתוב כותבם בלשון ההווה, ללמדך, שהאדם נדרש לקנותם כקניין תכונת הנפש, שיש לה קיום מתמיד.
יתר על כן, המצוות שהוזכרו, אין בהן קיום ברשות הרבים. אין להן פומבי, ואין העין שוזפתן.
זהו פרקו של היחיד, וזהו פרקה של "הצנע לכת".
ואולי זו גם כוונת רש"י באמרו: "להודיע מידת חסידות".
בעיוננו זה לא נעסוק בכל אחת מן התשובות הדורשות עיון מיוחד, אלא בראיית המזמור כיחידה שלמה ומושלמת, מן הפרט אל המבנה. חזקה עלינו כי "תורת ה' תמימה", הן בכל מילה ובכל תג, והן בדרך עריכת הדברים. לפי תפישה זו ננסה ללמוד מדברי המפרשים, מה הם העקרונות המחברים את הפרטים, מה היא הרוח אשר הופכת אותו למזמור אחד.
ואולי גם לכך מכוון המלבי"ם בהקדמתו לתהלים, במליצה השאולה מחזון העצמות היבשות:
"... כי ברוב המזמורים, וכמעט בכולם, באו המאמרים שהם חלקי המזמור מפורדים איש מעל אחיו, ואין להם שום חיבור והמשך וקשר ויחוס כלל... באשר ימצא בכל מזמור עצמות רבות מפוזרות על פני כולו והרוח אין בהם, ולכן עמלתי עמל רב עד אשר מצאתי קוטב כל מזמור ומרכזו, ועד אשר התקרבו העצמות עצם אל עצמו, ואז ניבאתי אל הרוח, לאמור, בואי הרוח ופחי בעצמות האלו ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד...".
יסודות בעבודת האדם העולים ממבנה הפרק (כותרת ראשית)
1. המעשה הדיבור והמחשבה (ע"פ רד"ק)
אחד-עשר הפרטים, מבטאים את האדם בכל מישורי חייו - במחשבה, במעשה ובדיבור. וכך כותב הרד"ק:
"ותורות האדם, עשה ואל תעשה, הם על ג' פנים, האחד במעשה, והשני בלשון, והאחד בלב".
(ובלשון א"ע: "והנה הזכיר המעשה והלב והלשון...").
האדם הדבק בבוראו נדרש לעבודה בשלושת המישורים: אין די בכוונות טובות, בוודאי לא בדיבורים. ואפילו המעשה הטוב, אין בו שלימות, אם אין מאחריו הכוונה והדיבור הראויים. תפישה זו, מיסודות מוסר התורה היא. במוסר העמים, לא מצינו שאדם אשר פעל מעשה גדול, נמדד בחיי יום יום שלו, ונדרש להיזהר במוצא פיו או בכוונותיו. להפך, לעתים קיים יחס סלחני לדיבורים או לשגיאות, משום שהאדם "עסוק בגדולות". אולם, היהדות תובעת רמה של נקיות המתבטאת לא רק במעשים, אלא גם במחשבה ובהתכוונות ראויה, המשתקפים גם במוצאי הפה.
שלושת העיקרים הללו מופיעים לאורך הפרק בכל פסוק, פרט לשתי התשובות האחרונות המדגישות את המעשה, ולא בכדי.
מחשבה - "הולך תמים (ב); חרפה לא נשא (ג); נבזה בעיניו נמאס" (ד).
מעשה - "פועל צדק (ב); לא עשה... רעה (ג); יראי ה' יכבד (ד); כספו לא נתן בנשך ושוחד... לא לקח" (ה).
דיבור - "דובר אמת (ב); לא רגל על לשונו (ג); נשבע... ולא ימיר" (ד).
בעיון נוסף נוכל לומר כי ע"פ הבחנתו של הרד"ק, הרי לפנינו מבנה גלי: פסוק ב' מוביל מן המחשבה דרך המעשה אל הדיבור:
"הולך תמים, פועל צדק ודובר אמת".
הפסוק הבא מוביל מן הדיבור דרך המעשה אל המחשבה:
"לא רגל על לשונו, לא...עשה רעה, וחרפה לא נשא...".
ולאחריו שוב מן המחשבה אל המעשה והדיבור:
"נבזה בעיניו נמאס (ערכים), את יראי ה' יכבד (בפועל), נשבע להרע..." (דיבור).
יתכן שהמבנה הגלי, הרציף, מבטא יסוד נוסף: ללמדנו, שנקודות המוצא יכולות להיות שונות. לעתים ראשית העבודה היא עשיית המעשה, ולעתים - כוונת הלב היא המניע. הדבר תלוי בטבע האדם ובמהות המעשה, ואין נקודת זינוק מחייבת. החיוב הוא - בכל מקרה להמשיך הלאה, לא להישאר רק באותו מישור. להיות שלם בכל מהותו כאדם, בין אם "אחר המעשים ימשכו הלבבות" (החינוך ט"ז), ובין אם "הכל הולך אחר הכוונה".
את שלושת אבני היסוד הללו מצאנו בהקשר דומה גם במזמור כ"ד. השאלה היא דומה, הן בתכנה והן בצורתה –
"מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו"?
והתשובה –
"נקי כפים ובר לבב, אשר לא נשא... ולא נשבע למרמה".
אשר "ישא ברכה מאת ה'".
2. מן האדם אל העולם (ע"פ המהר"ל)
ממבנה הפסוקים ניתן לראות יסוד נוסף בתורת האדם: התרחבות מעגל עבודת המידות מן האדם אל העולם.
"וכבר אמרנו כי הדבוק בו יתברך אינו נקנה בפעל אחד, רק בהרבה פעולות מחולקים עד שהוא שלם בכל.
ולפיכך אמר הולך תמים זה אברהם, ביאור זה כי האדם ראוי שלא יהיה חסרון מצד הגוף שלו, ולפיכך מביא המקרא הזה "התהלך לפני והיה תמים" שנאמר אצל זה שיסיר הערלה שהיתה חסרון גופו(2) .
ויהיה עוד שלם מצד נפשו, וזהו פועל צדק, כי הפעל הוא מצד נפשו אשר יפעל, וכנגד שיהיה שלם בדעתו שכלו אמר ודובר אמת בלבבו.
הרי לך שלושה דברים אשר הם חלקי האדם - הגוף והנפש והדעת.
ואחר כך דבר רביעי - לא רגל על לשונו, נגד הלשון... שאלו שלושה דברים הם חלקי האדם, והלשון שהוא הדיבור הוא כל האדם, כי האדם הוא חי מדבר...
ואחר שזכר אילו הדברים אשר הם האדם עצמו, עוד זכר ארבעה דברים שכשם שראוי שיהיה האדם שלם בעצמו, כן ראוי שיהיה שלם עם זולתו עם כל חלקיו, הן חברו שהוא חלק בפני עצמו, הן קרוביו... והן האנשים אשר הם מיוחדים במעלה, והן בנ"א שהם הפך זה, שהם רעים וחטאים, ועם כל זה יהיה נוהג עימהם כראוי. ולכך אמר "לא עשה לרעהו רעה", נגד זולתו שהם חבריו. וכנגד הקרובים, אשר להם משפט בפני עצמו, אמר "וחרפה לא נשא על קרובו".
להרחיק ולבזות את הרע, אמר "נבזה בעיניו נמאס", ולכבד הטובים אמר "ואת יראי ה' יכבד"...
ואח"כ זכר עוד "נשבע להרע ולא ימיר", ור"ל כשם שראוי שיהיה שלם מצד עצמו ושלם מצד זולתו כמו שהתבאר, אמר שצריך שיהיה שלם עם ה' יתברך. ועל זה אמר נשבע להרע... שנשבע בשמו יתברך ולא ישנה לו.
ואחר שזכר מן יראת שמים זכר עוד יראת שמים, "כספו לא נתן בנשך", כי בריבית כתיב בקרא "ויראת מאלוקיך".
"ושוחד על נקי לא לקח", וזה ג"כ יראת שמים, כי המשפט לאלוקים, ואין דבר יותר שיש בו יראת שמים כמו המשפט שיש בו יראת שמים.
ושלושה דברים זכר אשר בכל אחד יש בו יראת שמים מיוחדת... וע"י אלו דברים שזכר הוא שלם לגמרי ויש לו דבקות בו יתברך לגמרי". (מהר"ל, תפארת ישראל א' פרק נ"ד)
מהר"ל מבחין אפוא בשלושה תחומים בהם נדרש האדם להשלים עצמו. ובכל אחד מהם יש מרכיבים אחדים:
התחום המתייחס לאדם עצמו - ובו ארבעה מרכיבים בעבודת ה': שלמות גופו, שלמות נפשו, שלמות דעתו, ומעל הכל - שלמות הלשון, הדיבור, אשר הוא "כל האדם".
הקבוצה השניה היא מתחום יחסיו עם סביבתו - ואף בה ארבעה מרכיבים: חבריו, קרוביו, אנשים חיוביים, אנשים שליליים.
הקבוצה השלישית היא מתחום שלמותו עם בוראו, והיא כוללת שלושה מרכיבים, אשר לכאורה הנם גם מן התחומים האחרים, אך קיומם או אי קיומם מעידים על יראת שמים, הואיל והם גלויים וידועים רק לו יתברך. ולפי זה מבנה הפרק הוא מעגלי, מן המעגל הפנימי למעגלים המקיפים אותו:
עבודת השלמות ראשיתה במעגל האישי, בעבודת האדם עם עצמו ועל עצמו, בכל המרכיבים:
1. "הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת...".עבודה זו פורצת ומקרינה על יחסיו עם סביבתו - אל המעגל החברתי, ואף בו קיימת הדרגה מן הפנים החוצה: פסוק ג' מדבר על סביבתו הקרובה - "רעהו", "קרובו":
2. "לא רגל... לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו". ובפסוק ד' חלה התרחבות לערכים חברתיים, לאו דווקא לגבי אנשים הקרובים אליו: מהו קנה המידה שלו לכבד אנשים ולהעריכם, ומהו קנה המידה לבזות את הבלתי ראויים:
3. "נבזה - בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד".
לפי פירוש אחר לפסוק ה', איסור הנשך בפסוק מתייחס גם למקרים בהם הוא אולי מותר, כמו לגבי גויים(3) . ולפי זה פסוק זה הוא הרחבה נוספת של המעגל החברתי - אל החברה הכללית, העולמית.
המבנה הוא, אפוא, מן הפנים - החוצה, מן הקרוב אל הרחוק.
מבנה זה מבטא מסר ייחודי במחשבת היהדות, אשר רואה את עבודת האדם עם עצמו ועם סביבתו הקרובה היומיומית כבסיס למבחן שלמותו. אף זאת בניגוד לתפישה החברתית הרווחת, המעודדת הצטיינות בהתנדבות מזדמנת לרחוקים, יותר מאשר עבודה על נקיון היחסים של הפרט עם סביבתו היומיומית - וכמובן עם עצמו. מזמורנו מדגיש כי רמה מוסרית אמיתית קיימת רק כאשר העבודה מרוכזת תחילה בבית פנימה - בין קירות ליבו, ותחת קורת ביתו. הבחינה של "עניי עירך קודמים" אינה קריאה להסתגרות בצרכים הקרובים ל"אני", אלא להפך - ערנות ורגישות במעגל הפנימי, סופה להקרין החוצה אל החברה ואל העולם.
מהר"ל מתייחס גם למספרן של התשובות: "בא דוד והעמידן על אחת עשרה", ומאיר את המספר בדרך תורת המספרים הקבלית כחלק מהרעיון של הפרק "וזכר י"א דברים כי צריך האדם שיקנה המדרגה נבדלת, וראוי לזה ביותר מספר י"א, כי עד מספר עשרה רשות התחתון... לכך מספר י"א נבדל מעולם הזה שהוא טבעי ומתדבק בו יתברך"(4).
3. "זה הקב"ה..." (ע"פ המדרש) במדרש תהלים מצינו כי המידות בפרק מיוחסות לקב"ה:
"'הולך תמים' - זה הקב"ה, שנאמר 'הצור תמים פעלו' (דברים ל"ב, ד)
'ופועל צדק' - זה הקב"ה, שנאמר 'כי צדיק ה' צדקות אהב' (תהלים י"א, ז)
'ודובר אמת' - זה הקב"ה, שנאמר 'וה' אלקים אמת' (ירמיה י', י)
'לא רגל על לשונו' - דאמר ר' יהושע הקב"ה עיקם שלש תיבות וכו'...
'לא עשה לרעהו רעה' - זה הקב"ה, שבשעה שעשו ישראל את העגל מה כתיב, 'וינחם ה' על הרעה' (שמות ל"ב, יד)
'וחרפה לא נשא על קרובו' - כך איצטריך להון בשיטים, שנאמר 'ויהיו המתים במגפה' (במדבר כ"ה, ט), וכתיב 'לבני ישראל עם קרובו' (תהלים קמ"ח, יד) 'נבזה בעיניו נמאס' - שבוזה בעיניו מי שמואס דברו.
'ואת יראי ה' יכבד' - זה הקב"ה, שנאמר 'והעם לא נסע עד האסף מרים' (במדבר י"ב, טו) מלמד שנתעכב לה עמוד הענן.
'נשבע להרע ולא ימיר', זה הקב"ה, שנאמר 'ואולם חי אני נאום ה'...' (במדבר י"ד, כח).
'כספו לא נתן' - זה הקב"ה שלא נתן את התורה בדמים אלא בחינם... ואין כספו אלא תורה, שנאמר 'אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף' (י"ב, ז)
'ושוחד... לא לקח' - שאם מתכנסין כל האומות ונותנין כל ממונם בדבר אחד מן התורה, אינן יכולים לכבותן, שנאמר: 'מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה'" (שיה"ש ח' ז).
המובאות אשר מביא המדרש מן התורה לגבי ה', מפרשות את המידות והמדגימות את הנדרש בכל מידה. דברי רש"י "להודיעך מידת החסידות", נובעים גם ממדרש זה, אשר מתאר הנהגות דקות שבדקות של הקב"ה. אולם, עדיין קשה, מה למידות הקב"ה בפרק שעניינו "מי יגור באהלך", הרי הנושא הנו האדם, ולא הבורא. והרי שאלת היסוד היא מדוע נבחרו מידות אלו כציון דרך לאדם.
דרכו של המדרש מוליכה אותנו אל הפסוק "ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו..." (דברים י"א, כב). ומבאר הרמב"ם ע"פ הספרי:
"מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון.
מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום.
מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש.
ועל דרך זו קראו הנביאים לא-ל בכל אותן הכינויין
ארך אפים ורב חסד, צדיק וישר, תמים גיבור וחזק וכיוצא בהן.
להודיע שהן דרכים טובים וישרים חייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כוחו" (רמב"ם, הלכות דעות פ"א ה"א).
לפי דרך זו, בפרקנו ציר מרכזי אשר קשורים בו אחד עשר הפרטים, והוא גם המניע אותם. הציר הנו האמונה וההכרה שאלו הן דרכי הבורא, ומכאן שאם שואף האדם לדבוק בו - הדרך הנה ללכת במידות הכתובות בפרק, משום שאלו הן מידותיו יתברך. וזוהי - על פי המדרש - התשובה לשאלה הגדולה בראש הפרק - "מי יגור", קרי "מי ידבק בו" - זה אשר ידבק במידותיו וילך בדרכיו. לא ייפלא, אפוא, שאף כי השאלה עוסקת בעניינים שבין אדם לקונו, רוב התשובות הן במישור שבין איש לרעהו. שכן, לפי גישת היהדות, גם המצוות שבין אדם לחברו - שורשן בהידמות לבורא, ולא בתפישה חברתית או ב"הומניזם" אוניברסלי. (וכמובן, מכוח היות כל אדם "צלם אלוקים" - מבט נוסף שיסודו גם כן אמוני). ואם כן, לפי דרך המדרש הנ"ל, המערכת האמונית של האדם היא המקרינה על התנהגותו עם הזולת.
בדרך לימוד זו מוארים יותר דברי הגמרא (מכות, שם), שהקבילה את אחד עשר הפרטים בפרק לתרי"ג המצוות:
"דרש ר' שמלאי: שש מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו לו למשה... בא דוד והעמידן על אחת עשרה...".
כלומר, לא צמצום הפרטים חלילה, אלא תפישת העקרונות הכוללים את תרי"ג המצות, כפי שעולה מתוכן המזמור ומן המבנה המיוחד שלו. הנה כי כן, בראיה כוללת של המזמור, לצד לימוד כל מידה, נפרשים לפנינו היסודות הייחודיים למוסר התורה: הכנות והנקיות הנדרשים מן היהודי, גם במחשבה ובדיבור, הצבת התנהגותו בד' אמותיו ועם סביבתו היומיומית במוקד, הדגשת מבחן המעשים הקטנים היומיומיים, והפנמת האמונה והדבקות בבורא כיסוד להליכותיו עם הבריות.
סיום
האם הפרק הוא פרקם של יחידי סגולה? היש סיכוי לכל אחד מאתנו לעלות במעלה זה?
"'עושה אלה לא ימוט לעולם' - כשהיה רבן גמליאל קורא הפסוק הזה היה בוכה, ואומר מי יכול לעשות את כל אלה. וכשהיה רבי עקיבא קורא הפסוק הזה... לא היה בוכה אבל היה משחק.
אמר ליה רבן גמליאל: מפני מה אני בוכה ואתה משחק.
אמר ליה: ראה מה כתיב, "אלה הטמאים לכם בכל השרץ" (ויקרא י"א, לא), יכול אם לא נגע בכולן לא יטמא - אפילו באחת מהן... והרי אם נגע בכעדשה מטמא. וכי איזה מידה מרובה, מידה טובה או מידת פורענויות? הווי אומר מידה טובה מרובה על מידת פורענות חמש מאות בכפלים! ומה אם שהוא נוגע בשרץ באחד מהן, אפילו בכעדשה מטמא כאילו נגע בכולם, מידה טובה לא יהא בדין שאם עשה אחת מאילו, כאילו עשה כל המצוות כולן... כך כל העושה מצוות שכתוב בהן עושה אלה לא ימוט לעולם, אם עשה אחת מהן - כאילו עשה כולן.
אמר ליה רבן גמליאל: ניחמתני, עקיבא, ניחמתני". (מדרש תהלים ט"ו)
רבן גמליאל מטיל ספק ביכולתו של בן אנוש, ולו גדול כמותו, לעמוד במעלות אותן מציב המזמור. בא רבי עקיבא, ומבאר כי כל אחיזה בהן, ואפילו באחת מהן, מתוך שאיפה לדבוק בה' - הרי היא שער בפני עצמו. וזו היא נקודת אור לכל אחד מאתנו.
הגדלות והפשטות, השאיפה והענוותנות, הנקיות מלבר ומלגו - אלו מייחדים את מזמורנו. וברוח זו, בעלות שחרית יום חדש, אנו חוזרים ומזכירים לעצמנו כי "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי, ומודה על האמת, ודובר אמת בלבבו" (ע"פ תנדב"א כ"ב).
הערות:
1. כפי שמעיד בעל ה"מצודות": "כי אין כולם ראויים", וכמ"ש "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי?!" (ישעיה א', יב) ובדרך זו מפרש גם המדרש ב"שוחר טוב": "אמר ר' יהושע בן לוי, ומה אם נדב ואביהו שנכנסו בבית המקדש נשרפו, אם כן מי יגור באהלך... ועוזא... מה היה לו... אם כן מי יגור באהלך... משל לעירוני שנכנס למדינה, וראה אותן שמוכרין מיני כתיתין וכל דבר, אמר מי יכול לשבוע מאילו, אמרו לו חבריו מי שיש לו מעות הרבה. כך אמר דוד לפני הקב"ה, ה' מי יגור באהלך, אמר לו הקב"ה, הולך מי שיש בידו מצוות הרבה, מי שיש בידו מצות פרישות, הולך תמים...".
2.המהר"ל עוסק בביאור מידת התמימות במקומות שונים, ומרחיב את הדיון במידה זו ב"נתיבות עולם" ח"ב, בפרק "נתיב התמימות". שם הדגש הוא על תמימות במחשבה, כמעלה הקרובה ביותר אל השלמות, וממילא אל הדבקות בו ית', כמידתו של יעקב. בהקשר לכך הוא מביא את הספרי, המפרש "תמים תהיה עם ה' אלוקיך": "כשאתה תם - חלקך עם ה' אלוקיך". "מי שהוא תמים, הקב"ה מיתמם עמו". "וכל זה מפני שאין לתמים רק מה שנתן ה' יתברך אליו ואינו מתחכם לדעתו".
3. כגון ר"א בן הגר"א: "יש אזהרה מיוחדת לאותו אדם השואף להסתופף בצל ה', להתרחק מאלו, שהרי הם "עוולה תבער בו ולא ישים על לב... ואפילו לגוי". ("באר אברהם"). רד"ק מתנגד לפירוש זה, ואומר כי אין במזמור תוספות למצוות התורה.
4. גם רבי אברהם בן הגר"א, בפירושו "באר אברהם", מציע דרכים אחדות לביאור התוכן והמבנה של המצוות במזמורנו. ב"דרך הראשונה", מפרש אף הוא את המידות בעבודה בשלושה מישורים:
"המשורר עשה חלוקה משולשת: מה שבין אדם למקום, מה שבין אדם לחברו, ומה שבינו לבין עצמו".
אולם, לדעתו, שלושתם מובעים כבר בפסוק הראשון באמירה כללית, וביטוין המעשי - בהמשך הפרק.
"הולך תמים" - "על מה שבינו לבין המקום באמונות נכונות, כעניין אמרו "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". וביטוי המעשי בפסוק ד' - סולם ערכיו החברתיים, מעוצב לפי אמונתו.
"ופועל צדק, על מה שבינו לבין חברו..." וביטויו המעשי בפסוק ג'.
"ודובר אמת בלבבו" - על מה שבינו לבין עצמו, כי מי שאינו מכוון דבורו עם מה שבלבו, הוא עושה שקר בנפשו... וביטויו בפסוק ה'.
לכאורה נכתבו בפסוק ה' עניינים שבין אדם לחברו, כריבית ושוחד, אך אם נעיין בהם נראה כי אילו "פכים קטנים שאין איסורם מתפרסם לכל, ויש בהם מקום לאדם לשכנע את עצמו שהוא בעצם עושה מעשה טוב". ועל כן, לדבריו, יש אזהרה מיוחדת לאותו אדם השואף להסתופף בצל.