מה אנוש - האמנם נזר הבריאה?
מחבר: אסתר פרבשטיין
תהילים ח', תהילים קמ"ד
שמעתין, גיליון 116-115, 1994
תקציר: לאדם שני פנים והוא נע בין שני קצוות, שתי זוויות ראיה מלוות אותו מעצם מהותו,
מחד קטנותו וצמצומו, ומאידך גדלותו וסגוליותו, בדיון במהות האדם תוך כדי עיון בפרקים
העוסקים בשאלת "מה אנוש" (תהילים ח', קמד) (איוב ז'), מנסה אסתר פרבשטיין למצוא
את מהות האדם כחלק מכלל הבריאה.
שאלה זו היא לב ליבו של מהזמור, שהיא לב ליבה של הווייתנו. זוהי תהיה מתמשכת, וכהד לה נשמעת הקריאה החוזרת, מהשולשת, העוטרת את פרקנו "מה".
תהלים פרק ח
(א) למנצח על הגתית מזמור לדוד:
(ב) ה אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים:
(ג) מפי עוללים וינקים יסדת עז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם:
(ד) כי אראה שמיך מעשי אצבעתיך ירח וכוכבים אשר כוננתה:
(ה) מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו:
(ו) ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו:
(ז) תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו:
(ח) צנה ואלפים כלם וגם במהות שדי:
(ט) צפור שמים ודגי הים עבר ארחות ימים:
(י) ה אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ:
"מה" כקריאת התפעלות, בפתיחה ובסיום, עם ההתבוננות בבריאה, ו"מה" כשאלת השאלות, במרכז הפרק.
"ה' אדוננו, מה אדיר שמך (ב)
מה אנוש כי תזכרנו (ה)
ה' אדוננו, מה אדיר שמך" (י)
א. "מה אנוש" שפלות האדם
נוכח מרחבי היקום, אין-ספור יצורים, ירח וכוכבים, הקשורים אל הנצח, בצל עצמתו ואינסופיותו של פועל הכל מי אתה, בן אדם?
הן אלו הם דברי הרמב"ם בראש "משנה תורה":
"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו. בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר, ומתאווה תאווה גדולה לידע השם גדול וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויפחד, ויודע שהוא ברייה קטנה, שפלה, אפלה, עומדת בדעה קלה מועטה לפני תמים דעות. כמו שאמר דוד "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו". (הלכות יסודי התורה פ"ב, ה"ב)
"מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר מיד הוא נרתע לאחוריו": "מה אדיר שמך בכל הארץ, אשר תנה הודך על השמים".
רש"י:
"מה אדיר יותר מכדי כוח מידת התחתונים, לא היו התחתונים כדאי שתשרה שכינתך ביניהם.
אשר תנה הודך ראוי שתתנהו על השמיים, ואתה בענוותך הגדולה יסדת עז מפי עוללים ויונקים".
מה משמעותה ומה תכליתה של הורדת הודו יתברך לארץ, והרי מקומו בעולמות העליונים הרוחניים?
הפסוק השני מוסיף ממד לשאלה. אם נאמר כי האצלה זו נועדה לפרסם אמונת ה' בעולם, מפי עוללים ויונקים, באמצעות כוחות הדיבור הגדולים של האדם ("רוח ממללא"), הרי השאלה גדולה במה נבחר דווקא הוא, מכל היצירות והיצורים בבריאה, לתכלית זו? והאם לא היה שבח מהקום גדול יותר בשמים, בשירת הקדושה של מלאכים ושרפים?
כינויי האדם "אנוש" ו"בן אדם", מדגישים את צמצומו, בהיותו "בלתי נצחי, בלתי קיים" (מלבי"ם ה'), ובמה ראוי הוא "כי תזכרנו" ו"כי תפקדנו". מהשמעות של הפעל "תפקדנו" היא כפולה: לשון תפקיד ולשון פקידה השגחה פרטית אשר חלה רק על האדם. (כמובן, יש קשר פנימי בין מהשמעויות). הרמב"ם רואה בשאלה זו סוגיית יסוד על ההשגחה:
"וכבר תמהו הנביאים על שיש השגחה באישי האדם, ושהוא פחות מכדי להשגיח עליו, כל שכן מזה שזולתו מבעלי החיים, אמר "מה אדם ותדעהו" וגו' (תהילים קמ"ד), "מה אנוש כי תזכרנו" (מו"נ ח"ג, פי"ז).
ברוח זו ניתן לקרוא גם את המשך הפרק: רצף של שאלות רטוריות, כשהביטוי "מה אנוש" מהווה פתיחה מתמשכת "מה אנוש כי תזכרנו? (מה אנוש כי) ותחסרהו ותעטרהו תמשילהו?!"
הן זו היא אותה הקריאה המתמשכת של הוידוי, ביטוי לתחושת חידלון והתגמדות נוכח בורא ובריאה
"מה אנו, מה חיינו, מה חסדנו, מה צדקותנו,
מה ישועתנו, מה כוחנו, מה גבורתנו".
בקריאה זו מבטא דוד את הרגשתם העדינה של בני אנוש רבים. הנוסע המשקיף מן המטוס, המתבונן בצילומי הלווין המפעימים, עובר אורחות ימים הנדהם ממרחבים אין סוף. שמא גם המתבונן בשקיעה, או בעל ההרגשה הדקה, המהרהר על כך מתוך עולמו הפנימי האין כל אלה משואלי "מה אנוש"?
השאלה, שהינה למעשה קריאת השתוממות, עולה במקומות נוספים בתנ"ך, בהקשרים אחרים, ומפי אנשים שונים. והדמיון רב בתוכנה, במלים ובמבנה.
שואל דוד:
"מה אנוש כי תזכרנו, ובן אדם תפקדנו" (ח', ה) "ה', מה אדם ותדעהו, בן אנוש ותחשבהו" (קמ"ד, ג)
ושואל איוב:
"מה אנוש כי תגדלנו, וכי תשית אליו לבך, ותפקדנו לבקרים, לרגעים תבחננו" (ז', טז-יח)
לכאורה זהה הקריאה, אך בכל הקשר היא פורצת מנקודות שונות של חיי האדם, ומהווה התמודדות מחודשת וייחודית. בחינת דברי תורה המעשירים זה את זה.
בתהילים קמ"ד עולה השאלה על רקע המלחמה
"ברוך ה' צורי המלמד ידי לקרב
חסדי ומצודתי הרודד עמי תחתי
מה אדם ותדעהו אנוש ותחשבהו
אדם להבל דמה כצל עובר
שלח ידיך ממרום, פצני והצילני"
שעה של חשבון נפש במלחמה, כאשר חיי אדם תלויים על בלימה והוא מכיר בחוסר האונים שלו שעה שערך חיי אדם נשחק, והוא מוצא עצמו אובייקט להרג, חסר ערך עצמי.
בתוך האימה הגדולה, ברעש ובאש, חיים ומוות משמשים בערבוביה, נראה אדם כהבל, צל עובר.
ואז פורצת השאלה "מה אדם ותדעהו".
האם גם עתה הינו נזכר ונפקד בייחודו, האם חלה עליו גם ברגע זה אותה חשיבות אישית, פרטית, המוענקת מידי הבורא ל"בן אנוש"?
שונה הוא הפרק באיוב. שם אין האדם נפעם מול הבריאה, וגם לא נשחק בלהט המלחמה. באיוב, עולה השאלה לא מתוך התבוננות החוצה, אלא מתוך התכנסות פנימה, מתוך נבכי ליבו ובדידותו של האדם הכואב, הנותר עם סבלו וייסוריו. ברגעים אלו, נראה חדלונו, ואז מעיקה התחושה הקשה של יד ה', שאינה מניחה לו
"הים אני, אם תנין, כי תשים עלי משמר?! חדל ממני כי הבל ימי כי תגדלנו ותפקדנו תבחננו כמה לא תשעה ממני למה מה אנוש שמתני למפגע ואהיה עלי למשא" (טו ואילך).
והשאלה בהקשר זה, מהווה הד לתחושתנו אל מול סבלם של חולים, כאבם של ילדים, ערש דווי של בן אנוש.
לאור זה נבחין בסגוליותה של השאלה כשהיא עולה בפרקנו, בעת רצון של התבוננות, שעה של "שאו מרום עיניכם", של "חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך". לפנינו ביטויים למצבים האנושיים השונים בחיינו, בהם עומד אדם נוכח אספקלריה המחזירה לו את דמותו בדמות אדם- ננס. נצא בעקבות דוד, ונלמד, לאן מובילה שאלה זו.
ב. "כבוד והדר" גדלות האדם
את הפסוקים הבאים בעקבות השאלה ניתן לקרוא לא כהמשך השאלה, כפי שלמדנו עד כה, אלא כתשובה שירת גדלותו של האדם:
בכל פסוק מתוארים תכונות וכוחות המעמידים אותו כתפארת הבריאה, כחלק האלוקים עלי אדמות. נתבונן באותם כתרים שקשר הבורא לאדם.
"ותחסרהו מעט מאלוקים"
האדם הוא היצור הקרוב ביותר למלאכים, הואיל ויש בו כוחות רוחניים. אבל היותו בעל גוף, זו אותה "החסרה" לגביהם, החסרה "קלה" "ותחסרהו מעט". באילו כוחות מדובר?
כבר דנו בכך המפרשים בבראשית ב', ז על הפסוק: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", וכמובן על המלים "בצלם אלוקים". אותה "רוח ממללא" הנה כלי הביטוי של נפשו ושכלו, ושל כוחות היצירה המיוחדים שחננו הבורא.
רש"י במזמורנו רואה בכך ביטוי למתן כוחות עליונים לאדם, לשנות את הטבע, ובכך להדמות לבוראו: "שנתת כוח ביהושע להדמים החמה ולייבש את הירדן, במשה לקרוע מי ים סוף ולעלות למרום, ובאליהו להחיות את המת". לפי הרמב"ם, מדובר בכוח שכלו של האדם:
"השכל אשר השפיע ה' לאדם, הוא שלמותו הסופית הוא אשר ניתן לאדם לפני מריו 'ועליו נא' בו שהוא בצלם אלוקים ובדמותו ובשכל ידע האדם האמת מן השקר ותחסרהו מעט מאלוקים" (מו"נ ח"א, פ"ב).
וזו גם התשובה לפסוק הקודם, לשאלה על ההשגחה המיוחדת החלה עליו:
"כי ההשגחה נספחת לשכל כל מי שנצמד בו משהו מאותו השפע, כפי מה שהגיע לו מן השכל יגיע לו מן ההשגחה" (מו"נ ח"ג, פי"ז).
המלבי"ם, ומפרשים אחרים, מציינים את יחודו בנפש המיוחדת שניתנה לו, המשנה את מהותו. האדם אינו חלק משוכלל יותר של החומר, אלא בריאה אחרת:
"וחשבו כי גופו החומרי הוא עקרו ועצמותו, ונפשו השכלית היא רק מקרה דבוק בו, שהמקרה הזו מבדלת בינו לבין בעלי החיים זולתו אבל לפי הנחת התורה, האדם עצמו הוא מן העליונים ודומה להם בסוג, וא"כ גדרו העיקרי הוא מה שהוא בעל חסרון, שהחסרון שתמצא בו שנפשו הלבשה בחומר, שבעבורו נבדל מן העליונים".
בדרך זו מפרש גם הרב הירש, המדגיש את הבחירה החופשית של האדם, אשר היא המבדילה בינו ליצורים אחרים כולל המלאכים, והיא המדמה אותו לבוראו, אדון החרות:
"גבוה ומרומם מכולם עומד האדם הטהור, כעבד חושי ובעל הכרה, היחידי שנקרא למלא את תפקידו מתוך בחירה חופשית ומוסרית ואשר על ידי הבחירה הזאת הינו אחר ה' עצמו היצור היחידי בעל החרות המוחלטת".
המדרש מצייר וממחיש כל אחת מהתכונות המצוינות בפרק, באמצעות דמותו של אדם שמיצה את הגלום בתכונה זו, ומהווה את פסגת ההתגשמות שלה:
"ותחסרהו זה יעקב". רב ושמואל, חד אמר: חמישים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם ניתנו למשה חסר אחד, שנאמר: "ותחסרהו מעט מאלוקים" (ראש השנה כ"א, ע"ב).
אכן, ההתבוננות באנשים נישאים ברוחם משכמם ומעלה, מעוררות התפעמות מגדולתו של האדם. זהו הלימוד הגדול והמשמעותי במדרש זה, וזהו המסר בסיפורים על גדולי ישראל, בעדויות על מסירות נפש גם בדורנו ועוד. כל אלו הם עבורנו הזדמנויות לחוות את ההרגשה "ותחסרהו מעט מאלוקים". הרגשה שיש עמה תביעה גדולה מן האדם.
"וכבוד והדר תעטרהו"
נזר שם הבורא לראשו של האדם, והנזר קרוי בפסוק "כבוד והדר". לפי א"ע גם קטע זה מתייחס לנפש, והמלה "כבוד" מביעה את נצחיותה של הנפש, "שהיא עליונה ואינה גוף, ועל כן לא תמות".
מלבי"ם, רואה בכפילות שבעטרה, "כבוד והדר", התייחסות כפולה עטרה לנפש, עטרה גם לגוף:
"והנה בשני החלקים אשר מהם הורכב האדם, ניכרת בהם חכמת הפועל כי במלאכת הנפש צר ה' ציורים נפלאים ובמלאכת הגויה לצייר ציורים נפלאים ברגבי אדמה, בשר ועצמות, אשר הם מטבעם רחוקים לקבל הציורים היקרים האלה ועל שני החלקים האלה אומר 'וכבוד והדר תעטרהו', הכבוד מיוחס אל הנפש וההדר מיוחס אל הגוויה".
כלומר, אפילו חלק החומר של האדם הוא שונה, וה' ברא אותו מעוטר בהוד, בחינת צלם אלוקים. בתורת הנסתר מקום מיוחד להתקשרות הצלם האנושי למהויות רוחניות, ורחבים הדברים מני ים. הצרוף המיוחד של כבוד והדר, בגוף ובנפש, כאשר הנפש מקרינה על הגוף, מתואר בתורה בשיא הידורו בדמותו של משה: "וכבוד והדר תעטרהו" זה משה, שנא' "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו" (שמות ל"ד, ילק"ש תרמא).
ומי שזכה לראות בזיו איקונין של גדולי ישראל, היה שותף מה לחוויה של השתקפות ההרמוניה של גוף ונפש, "כבוד והדר".
"תמשילהו במעשה ידיך"
האדם הוא מושל בתחתונים, והבריאה היא במצב של "תחת רגליו". זוהי אותה ברכה מיוחדת הכתובה בבראשית: "ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (פרק א', כח).
ובדומה לבראשית, גם דוד מפרט במזמורנו זה את שלטון האדם על החי. המבנה המיוחד של הפרטים. שלא כסדר הבריאה, מדגיש את תכונתו של האדם כשליט, שכן הדברים כתובים בסדר יורד, מן החיות הנשלטות ביותר, חיות הבית, ועד לרחוקות יותר, צפרים ודגים: "צונה ואלפים בהמות שדי צפור שמים ודגי הים".
אף כאן מביא המדרש דמותם של אנשים אשר השיגו שליטה על ה"טבע", ובכך הוכיחו את עליונותו של האדם כשליט על הבריאה בכוח על-טבעי, קרי אלוקי:
"תמשילהו זה יהושע, שנא' 'שמש בגבעון דום' כל שתה
תחת רגליו זה דוד צונה ואלפים כולם זה שלמה צפור
שמים זה אליהו" (ילק"ש תרמא).
ההתפתחות המדעית והטכנולוגית מרחיבה את משמעות כוח השליטה של האדם לא רק לגבי היצורים הנחותים ממנו. האדם הצליח לחשוף חוקי טבע ולהפיק מהם יישומים המעניקים לו שליטה באמצעות שכלו, ביטוי לאותה מעלה מיוחדת "תמשילהו במעשה ידיך". בתורת הנסתר, מוערכים כוחות הממשלה של האדם מעבר לעולם החומר. האדם, בכוח כוונותיו ומעשיו למטה, יש לו כביכול השפעה על הנעשה בשמים:
"תמשילהו במעשה ידיך אכן עוד פירוש, במעשה ידיך ממש, כמ"ש אשר קדשנו במצוותיו, כי המצוות הם הנהגת מלכותו ית"ש, ונמסר לבנ"י, כפי מה שמקיימים למטה כן נעשה בשמים" (שפ"א, ח', ז).
זהו נושא יסוד גם בספר "נפש החיים" לרבי חיים מוולוז'ין .
והאדם, המושל, הינו גם משל. מעין משל הוא לבורא, ומשל הוא לעולם:
"הנה צורות האדם היא צורת העולם בכללו, עד שכל החוקים הנפלאים הנמצאים בכל מעשה בראשית כולם נקבצו בו באדם, ומצד זה קראוהו ראשונים "עולם קטן", אשר האדם הוא המשל והדמות והחיקוי של העולם כולו, ע"ז אמר "תמשילהו", הוא המשל והדמות של מעשה ידיך" (מלבי"ם ח', ז).
"אין עצם הבריאה רק האדם, וכאילו האדם הוא צורה את הנבראים אשר האדם הוא כמו צורה את העולם" (מהר"ל, תפארת ישראל, פי"ב).
"שהאדם נקרא הנפש ונשמת החיים של רבי ריבון עולמות ומטעם שהוא כלול ומשוכלל במספר פרטי כוחותיו וסדריהם עפ"י סדרי השתלשלות והתקשרות הכוחות והעולמות עליונים ותחתונים כולם מחמת שהוא כלול מכל העולמות" ("נפש החיים" שער א' פ"ז).
בחסידות יש מקום מיוחד לציור האדם כבבואת בוראו. והרי זה מעין משל בתוך משל: הגוף הינו משל ובבואה לנפש, הנפש הינה משל ובבואה לבורא:
"כי הגוף ציור ומלבוש אל הנשמה, כמ"ש אין ציור כי אם צר צורה בתוך צורה, כי ציור הגוף מעין ציור הנשמה נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, החילוק בין צלם לדמות, כי צלם הוא ציור הפנימי הקבוע, ודמות הוא ציור הנראה, וכמו כן האדם, מלבד שנעשה בצלם אלוקים, אף גם זאת כל הפעולות והתנועות שלו צ"ל כפי הנהגה עליונה" (שפ"א שם).
הצורה המיוחדת של הפעלים "תחסרהו", תעטרהו", תמשילהו" מעמידה את האדם כמושא התכונות, כמקבל ולא כמקור, ומציינת כי הכוחות הללו הם האצלה מעם הבורא.
ג. שפלות או גדלות?
לפי דרך לימודנו עד כה המסר במזמור הינו כפול, ולכאורה יש בו סתירה. מחד מתגמד לפנינו האדם, ואנו נשארים עם אותה שאלה מתמשכת על מקומו בבריאה, מאידך ניתן לקרוא את הפסוקים כשירת גדלותו ותפארתו של בן אנוש. ואם כן, לאיזה כיוון מוליך אותנו דוד במזמורנו? מה הוא מבט האמת על האדם? נראה כי הרעיון הייחודי בפרקנו הוא דווקא בהצבת שני הכוונים כאחד. לאדם אכן שני פנים, והוא נע בין שני קצוות. שתי זוויות ראייה מלוות אותו מעצם מהותו: מחד קטנותו וצמצומו, ומאידך גדלותו וסגוליותו.
דו-הערכיות הזו הינה המוקד למאבקי חייו, והיא האתגר הייחודי למין האנושי בכלל, ליהודי בפרט. אדם עשוי להיות קטנוני ומגומד: כאשר החומר שולט בו הרי הוא שפל לא רק מן המרחבים, אלא אפילו מן הבהמה. אולם אדם עשוי להגיע לפסגות, להיות "ותחסרהו מעט מאלוקים", כאשר הוא ממצה את הפוטנציאל הרוחני נפשי שלו, ומחיל אותו על כל תחומי קיומו. מצב זה, נובע, כמובן, משורש בריאתו, מהשילוב בין חומר לנשמת אלוקים. ומראשיתו הועמד האדם בפני הבחירה בין שני הקצוות:
"נעשה אדם בצלמו כדמותנו וירדו בדגת הים", יש בלשון הזה לשון רידוי ולשון ירידה. זכה - רודה בחיות ובבהמות, לא זכה נעשה ירוד לפניהם" (רש"י ע"פ המדרש).
מדרש זה מקביל באופן מדהים לפרקנו:
לא זכה "מה אנוש" יורד הוא ירידה אחר ירידה, חלילה.
זכה "תמשילהו" (רודה!), האדם השליט על החומר שבו, הינו בבחינת שליט על העולם.
את ההתרוצצות הכפולה הזו אשר באדם, נוכל למצוא גם במדרשים המתייחסים לשלב בריאתו במערכת הבריאה:
"תנו רבנן: אדם נברא בערב שבת, ומפני מה? שאם תזוח דעתו עליו, אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית! דבר אחר, כדי שיכנס לסעודה מיד. משל למלך בשר ודם שבנה פלטרין, ושיכללן, והתקין סעודה, ואחר כך הכניס אורחין" (סנהדרין ל"ח, ע"א).
נוכל לפרש כי אין המדרשים מבטאים דעות שונות, אלא מצב של דו-ערכיות בו זמנית. משקיפים הם אל ריבוי הפנים של האדם ומשקפים את המצבים הקוטביים אליהם הוא יכול להגיע. אם יורד, ראוי הוא שיחוש פחות מן היתוש, נחות ומגומד. ואם עולה, שר מלכו של עולם הוא, אורח אשר למענו ערוך עולמנו, והוא פסגת היצירה, "כדי שיכנס לסעודה מיד".
ד. הקב"ה, המלאכים והאדם
מפליא הוא מבנה המזמור. קולות שונים עולים ממנו: קריאה, שאלות, תשובות, ושוב קריאה. פרשנו קולות אלו כהד לתחושות שונות המתרוצצות בתוכנו לגבי מקומנו בעולם, או שיח בין דעות שונות. המדרש, פותח לנו צוהר בהבנת הקולות העולים בפרק ברובד נוסף, וקורא את המזמור כדו-שיח בין המלאכים לה'.
המלאכים, פותחים בקריאה השבח: "מה אדיר שמך בכל הארץ!"
מבקשים: אשר תנה הודך על השמים!
ומביעים שאלה משאלה: "מה אנוש כי תזכרנו ותחסרהו תעטרהו תמשילהו?!"
למה אתה מניח לעליונים ויורד לתחתונים?!" (תנחומא תרומה פרק ט').
הקב"ה משיב להם מה שמשיב, ואז הם חוזרים בהם ועונים לו: "מה אדיר שמך בכל הארץ!"
מה הביא את המלאכים להעלות את השאלה ומתי שאלוה?
"אמר רבי: בשלשה מקומות אנו מוצאים המלאכים מדיינים עם הקב"ה.
כשבא לבראות אדם נמלך בהם ואמר "נעשה אדם".
התחילו אומרים לו: "מה אנוש כי תזכרנו"?
אמר להם: יש לידע חכמתו.
מה עשה הקב"ה, כינס כל בהמה חיה ועוף לפני מלאכי השרת.
התחיל שואל אותם מה שמותם, ולא היו יודעים.
א"ל הקב"ה: מבקשים אתם לידע חכמתו של זה שבראתי, אני שואלו והוא אומר לי מה שמותן של אלו וקורא שמות לכולן
וכן, כשבא הקב"ה ליתן תורה לישראל.
אמרו מלאכי השרת: "מה אנוש כי תזכרנו"?
אמרו: ה' אדונינו, אשורך הוא שתתן תורתך בשמים, שאנו קדושים ותורתך קדושה, אנו חיים ותורתך חיים, תהיה אצלנו!
אמר להם: אינה ראויה להתקיים אצלכם והיכן היא מתקיימת, בתחתונים למה, אצלכם לא פריה ורבייה, לא טומאה ולא טהרה, לא בריאות ולא חולי.
ובתורה כתוב, אדם כי ימות באהל, זאת תהיה תורת המצורע וזה אשר תאכלו וזה אשר לא תאכלו, וכל זה התחתונים צריכים.
וכשבקש הקב"ה להשרות שכינתו במשכן,
אמרו המלאכים: "מה אנוש" (ילק"ש תרלט).
באופן דומה, מייחסים את השאלה לזמן עליית משה למרום:
"א"ר יהושע בן לוי, כשעלה משה למרום,
אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, מה לילוד אישה בינינו?
אמר להם: לקבל תורה בא.
אמרו לו: חמדה גנוזה תתקע"ד דורות אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, "מה אנוש כי תזכרנו" תנה הודך על השמים!
אמר לו הקב"ה למשה: החזר להם תשובה.
אמר לו: רבש"ע, תורה שאתה נותן לי, מה כתיב בה?
"לא יהיה לך" "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנוב" כלום יצר הרע יש ביניכם?
חזרו והודו לקב"ה, שנא' "מה אדיר שמך בכל הארץ" , ואילו "תנה הודך על השמים" לא כתיב (ילק"ש תרמא).
ארבעת הזמנים בהם נוקב המדרש שונים הם, אולם, אם נתבונן, נבחין כי עניין משותף קושר אותם.
בארבעת האירועים, האציל הקב"ה מהות רוחנית מן השמים אל הארץ, מן העולם האלוקי אל עולם החומר:
בבריאת האדם הורדת הנשמה, חלק אלוק ממעל. חצובה מן העליונים.
במתן תורה הורדת תורת אלוקים מן השמים.
במשכן השראת שכינה מגבוה, החלת קדושה על מקום אשר בארץ המשכן.
ובעליית משה לשמים מסירת תורה ולימוד פירושה מפי ה' לאדם, תוך מתן כוח קיום כמלאך. ארבע נקודות חיבור מופלאות בין השמיים לאדם. קשר מדהים בין רוח לחומר. מעניין כי המוקדים הללו, מכונים בפסוקים בכינוי דומה: "מעשה ידיו" של הקב"ה:
"ארבעה דברים נקראו מעשה ידיו של הקב"ה ואלו הן:
שמים, ישראל, הלוחות והמקדש.
שמים, שנא' "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך" (תהילים ח')
ישראל, שנא' "בראותו ילדיו מעשה ידי" (ישעיהו כ"ט)
הלוחות, שנא' "הלוחות מעשה אלוקים המה" (שמות ל"ב)
המקדש, שנא' "מקדש ה' כוננו ידיך" (שם ט"ו).
("בתי מדרשות" ח"ב, מדרש שלושה וארבעה, אות מ')
שאלו הן נקודות חיבור המצריכות מלאכת אמנות מיוחדת של הבורא, בחינת "מעשה ידיו". והמפגש הזה בין עליונים ותחתונים, חומר ורוח, מעלה השתאות לא רק בקרבנו. אף המלאכים אינם מבינים את סודה של האצלה זו, והרי מקומו של הרוחני הוא בעולמם, ועל כן "תנה הודך על השמים!" " מה אנוש כי תזכרנו?". התשובה שנתן ה' למלאכים הן שונות, ומבלי להיכנס לפרטיהן, ברור כי יש להן עניין משותף, האדם כצרוף מיוחד של גוף ונפש. מן העליונים בניגוד לבעלי חיים, אך בקרב החומר ועם החומר בניגוד למלאכים. ומכוח זה הוא בעל בחירה חופשית ויכולת לממש את כוחותיו לטוב ולרע: שפל מן הבהמה, או עליון מן המלאכים. וזו הזכירה והפקידה המיועדים לו. הוא מסוגל לצרף (תרתי משמע) את הרוח בתוך החומר, לקדש את העולם ע"י השלטת הרוח, ומשום כך הורדתו אינה צמצום ההוד, אלא להפך, הוא מאדיר את שמו של ה' בעולם כשהוא ממלא את תפקידו. נראה, כי מדרשים אלו מקרינים תוספת אור על האדם ומעמידים אותו במישור אחר. מציינים הם לא את "מותר האדם מן הבהמה" ועל מכלול הבריאה, אלא כביכול "מותר האדם מן המלאכים".
מעניין לראות כי אותו דו-שיח עם המלאכים, חוזר ועולה לפני הקב"ה כשהאדם נמצא יורד ושקוע בעולם החומר והחטא. כביכול, אז מהדהד טיעונם של המלאכים לפני המקום, שמא אין האדם ראוי לפקידה ולזכירה, שהרי בגד במהותו הייחודית, והחטא משמש חיזוק לטענתם. רעיון זה מופיע במקומות שונים בדברי חז"ל. הנה כך עולה קריאתם בדור המבול:
"ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר וכו'. ואני הנני, הנני מוכן להסכים עם אותם שזירזוני ואמרו לפני כבר: 'מה אנוש כי תזכרנו'. (רש"י ע"פ בר"ר ל"א, יב).
והויכוח ממשיך בזמן החורבן:
"במסתרים תבכה נפשי מפני גווה" (ירמיה י"ג). מפני גווה מפני מלאכי השרת שהם מתגאים ואומרים 'מה אנוש כי תזכרנו'" (איכה רבה הקדמה כ"ז).
גם בדורו של אנוש הביאו המלאכים את טענתם. והמדרש מוצא לכך רמז במלה "מה אנוש". אך מעלתם הנשגבת של האבות, מהווה תשובה ניצחת למלאכים:
"אמר להם הקב"ה: אתם אומרים 'מה אנוש כי תזכרנו', מפני אשר ראיתם בדורו של אנוש, אלא הריני מראה לכם כבודו של אברהם, 'כי תזכרנו', שנאמר 'ויזכור אלוקים את אברהם'. אתם אומרים 'ובן אדם כי תפקדנו', מפני אשר ראיתם כי 'רבה רעת האדם', ואני מראה לכם כבודו של יצחק, 'כי תפקדנו', שנאמר: 'וה' פקד את שרה'. אמר להם: עתידים אתם לראות את האב ששוחט את הבן והבן נשחט על קדושת שמי" (מדרש תנחומא וירא י"ח, ועיין "עץ יוסף" שם).
התכונה המיוחדת אותה מציין המדרש כתשובה לשאלת מעלתו של האדם, היא דווקא מסירות הנפש. אולי משום שכוח המסירות הינו ביטוי לדרגה היותר עליונה של שלטון הרוח. והרי זוהי הנקודה עליה הם מערערים, והדבר צריך עיון.
הקריאה "מה אדיר שמך בכל הארץ", מהווה מסגרת לפרק. אולם, ניתן דעתנו של השוני שחל בה. בפסוק הפותח נוספה אליה הסתייגות מסוימת: "אשר תנה הודך על השמים", ואילו בפסוק המסיים היא מופיעה בפני עצמה, בעוצמה, כקריאה מוחלטת. שוני זה מאפיין את התהליך בפרק, כאשר בראשיתו, קיימת תחושה של קטנות האדם, ולאחר שניתנות התשובות על גדלותו, מתברר כי שמו של הקב"ה מתגדל ע"י האדם עלי אדמות, ואין מקום לתביעה "תנה הודך על השמים". ועל כן, כה ממצה הוא סיומו של הפרק: "ה' אדונינו, מה אדיר שמך בכל הארץ"! לא עוד "תנה הודך על השמים". "חזרו והודו לקב"ה, שנא' 'מה אדיר שמך בכל הארץ', ואילו 'תנה הודך על השמים' לא כתיב, 'כבודך הוא לדור עם בניך!'" (ילק"ש תרמא).
השירה לבורא, היא השירה על האדם. שירת האדם, היא השירה לבוראו. שירת המאדיר את האדיר: "מה אדיר שמך בקרב הארץ".
ה. מה אנוש בתורת המוסר
מורי המחשבה בכל הדורות עיגנו את יסודות תורתם בפרקנו. כאמור לעיל, מביא הרמב"ם את הפרק כהוכחה לכך שיחוד האדם הינו בכוח שכלו, אשר הוא המקור לכוח הבחירה שלו לאחריותו על מעשיו, ומכאן נובעת השגחה המיוחדת על המין האנושי. בכתבי המהר"ל, מהווה ידיעה זו בסיס להכרה בתורה כדרך בלעדית למיצוי השלמות שבצלם האדם. (עיין "תפארת ישראל" א', פי"ב ועוד). דבריהם מהווים בסיס לדרכם של מורי המוסר בדורות האחרונים.
גדולי המוסר, אשר ניתבו דרכים לאדם בתיקון עולמו ובמיצוי תפקידו, ראו בפרק זה יסוד בתפיסת עולמם, בשתי דרכים שונות העולות בית אל. הפן הכפול בפרק משתקף גם בדרכי עבודתם.
הדרך האחת, נובעת מהכרה עמוקה בגדלותו של האדם הכרה המעמידה אותו כתפארת הבריאה, כבעל פוטנציאל אדיר, וכנושא באחריות לקיום העולם כולו. תפישה זו מונחת ביסוד שיטתו של רבי חיים מוולז'ין, מראשוני אבותיה הרוחניים של תנועת המוסר:
"וזאת תורת האדם. כל איש מישראל אל יאמר בלבו ח"ו כוח מה אני, ומה כוחי לפעול במעשי השפלים שום עניין בעולם. אמנם יבין וידע ויקבע במחשבות ליבו שכל פרטי מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו כל רגע לא יתאבידו ח"ו. ומה רבו מעשיו ומאד גדלו ורמו, שכל אחת עולה כפי שרשה לפעול פעולתה בגובהי מרומים וצחצחות האורות העליונים. כי האיש החכם ובין זאת לאמיתו, ליבו יחיל בקרבו בחיל ורעדה בשומו על ליבו על מעשיו אשר לא טובים ח"ו, עד היכן הם מגיעים לקלקל ולהרוס בחטא קל חס ושלום". "ובזה יובן הכתוב 'וייצר ה' אלוקים את האדם עפר וגו' ויפו באפיו נשמת חיים ויהיה האדם לנפש חיה' אמנם בקרא ויהי באדם לא כתיב, אלא ויהי האדם שהאדם בנשמת החיים שבתוכו הוא נעשה נפש חיה לריבוי עולמות אין מספר. שכמו שכל פרטי הנהגות הגוף ותנועותיו הוא ע"י כוח הנפש שבקרבו, כך האדם הוא הכוח ונפש החיה של עולמות עליונים ותחתונים לאין שעור. שכולם מתנהגים על ידו". (נפש החיים שער א', פ"ד)
בנתיב זה עולה שיטת סלבודקה, המעמידה את תפארת האדם וחשיבותו כדרך לעבוד את בוראו דווקא מתוך ההידמות והקרבה אליו. תוך הדגשת אותם כוחות סגוליים שניתנו לו, הממשל והשכל, הנפש וגם הגוף, בבחינת "כבוד והדר תעטרהו" וכך כותב הסבא מסלבודקה:
"גדולתו של אדם שנברא בצלם דמות תבניתו של הקב"ה, ונאמר עליו "ותחסרהו מעט מאלוקים". והוא גדול מכל מלאכי השרת, לרבות החשובים ביותר, וכששאלו המלאכים להקב"ה "אדם זה מה טיבו? אמר להם: חכמתו מרובה משלכם" (ילק"ש בראשית כ"ג), וזה נאמר בכל אדם, בכל מי אשר בשם אדם יכונה, וכ"ש בישראל". ("אור הצפון" ג', מב-ג)
"והנה הי"ת הטביע באדם חכמה רבה. וברא בשבילו את הבריאה כולה והמשילו עליהם. ומילא לו כל העולמות בתענוגות לאין שיעור. והכל בעבורו ובשבילו כל הדברים הללו המורים לגבי המין האנושי. ולא תאמר כי רק אדם הראשון, שהיה יציר כפיו של הקב"ה, ורק לפני החטא, זכה למדרגות נעלות כאלו אלא כל אדם ובכל הדורות ועליהם הוא אומר "זה ספר תולדות אדם". לפיכך כל אחד חייב לומר "בשבילי נברא העולם", בשביל כל אדם ובכל דור". ("אור הצפון" א', יג)
נמצא כי מפרקנו עולה התביעה לשלמות המוסרית, למיצוי של אותן סגולות אלוקיות בכל מישורי החיים, כאשר הדגש החוזר שוב ושוב הוא: "ותחסרהו מעט"
"זאת היא חובת האדם, להתבונן להכיר מהו ערכו, וכמה יקר ערכו של כל רגע בחייו. ואם יבין ככה האדם ויעמול להשיג את אשר ראוי לו להשיג, אם יאמר האדם יגעתי ומצאתי תאמין!" (שם א', טו)
בנתיב השני סלולה שיטת נובהרדוק, המדגישה את "ותחסרהו".
האדם הינו שבוי ברשת של מידות רעות גלויות ובעיקר סמויות, נגיעות ויצרים, המופיעים באצטלות שונות ומונעים ממנו לממש את כוחו הרוחני. ההכרה בכך הינה השליט תנאי מוקדם, כדי לעבוד את ה' בריחוק הראוי, תוך עבודה של שבירת היצר ודיכוי החומר השליט בו. באמצעות לימוד המוסר בהתרגשות ובקול, יבטא האדם את חולשותיו ומגבלותיו, ואז גם יוכל לטפל בהם. זה והפן הבולט בשאלת היסוד בפרק "מה אנוש ובן אדם". ע"פ גישה זו, הרי הפרק אינו מדבר בשבח האדם, אלא מציג רצף של שאלות, או תובע תביעות אשר ארוכה וקשה הדרך לממש אותן. וכך כותב הסבא מנובהרדוק:
"הכוח שהיא הראשונה לחינוך האדם, אך מהותה היא הרגשת החסרון, וזה פועל על האדם להכניע רתיחת הקפדותיו, כמ"ש בשם הגר"ח מוולוז'ין ז"ל, כמו שזקוק השוחט לציפורן, להרגיש פגימת הסכין, כן הדיבור מרגיש פגימת המחשבה רק ע"י הדיבור שמדבר במוסר, זאת ההקפדה שדוחק לו ומרחיב בגנותה, אז יתברר לו שלא כלום היא". (מדרגת האדם, נקודת האמת פרק ט')
לכאורה גישות סותרות, אולם, בדרך בה למדנו את המזמור, נוכל לראות אף את הגישות הללו בראייה כפולה ולא סותרת. האדם סולם מוצב ארצה, אך ראשו מגיע השמיימה. העלייה בשלבי הסולם, פעמים היא שואבת כוחה מן המבט כלפי מעלה, מן ה"ותחסרהו מעט מאלוקים", ופעמים היא מונעת מכוח ההתנתקות מן ה"ארצה", הארציות, מן ה"ותחסרהו". בכוח עליה זו, מגיע ראשו השמיימה, והוא מהווה כלי להשריית הודו יתברך עלי אדמות.