ירושלים במקרא

מחבר: ד"ר יהודה קיל

שמעתין, גיליון 100, שבט תש"ן

תוכן המאמר:
ירושלים וכינוייה במקרא
ירושלים בתורה
'המקום' בנחלת בנימין
ירושלים בבנימין ירושלים ביהודה
ירושלים לא נתחלקה לשבטים
ירושלים עיר הצדק והמשפט, עיר התורה והחכמה
ירושלים ונוף הגן בעדן

ירושלים וכינוייה במקרא

 אין בדעתי לסכם את כל מה שנאמר על ירושלים במקרא, אלא לדון בכמה עניינים בלבד. מן הראוי לציין שירושלים נזכרת במקרא לא פחות מאשר 641 פעמים. בכל מקום - למעט ארבעה כתובים - בא השם ירושלים בכתיב חסר יו"ד אחר הלמ"ד: ירושלם, ואילו הקרי הוא תמיד ירושלים ביו"ד. עוד נזכרת ירושלים במקראות הכתובים ארמית, אף שם בכתיב חסר, וגם כאן הקרי תמיד ירושלם, בלמ"ד סגולה. ואילו השם 'ציון', המצודה היבוסית של ירושלים, שדוד כבשה ועשאה לעיר בירתו ("עיר דוד") - משמש בלשון פיוט ככינוי לירושלים כולה, ונזכר במקראות 154 פעמים.  הוסף לשם 'ירושלם' את שאר כינוייה הפיוטיים, במסגרת 'שבעים' השמות של ירושלים, כגון 'עיר הקדש', 'עיר אלוקים', 'עיר יהודה' וכיו"ב - נזכרת ירושלים על כל כינויה כ- 850 פעמים בערך (מתחרתה שומרון, בירת ישראל, נזכרה במקרא רק 110 פעמים).

 ירושלים בתורה

 המפתיע בדבר, שהשם ירושלים אינו נזכר בתורה. ולמרבה התמיהה שם זה ידוע ממקורות חיצוניים, שזמנם ימי האבות וימי שבת הבנים במצרים (לרוב בצורה: 'אורשלים'), במקרא נזכר לראשונה השם ירושלים בספר יהושע, פרק י. מאיזכור זה לומדים שהשם היה ידוע לדור המדבר.  ויש אפוא לשאול מה ראתה התורה שלא לקרוא לעיר בשמה המפורש. היא העיר שבחר בה ה' 'לשלום' שם את 'שמו' עד עולם (מ"א ח', מד ; ט', ג ; י"א לב, לו ועוד הרבה). ובמקום השם המפורש 'ירושלם' מדברת התורה על 'מקום' עלום ומציינת סמון לו "אשר יבחר ה' אלקיכם בו לשכן שמו שם" (דברים י"ב, יא ; שם שם, יח ועוד הרבה.

על הטענה האחרונה ניתן להשיב, שאכן אין ירושלים 'המקום' הראשון בו בחר ה' לשכן את 'שמו' שם. אלא זה היה דווקא שילה (את שמה יש מפרשים מלשון 'שלווה'), כפי שעולה דבר זה מנבואת ירמיהו: "לכו נא אל מקומי אשר בשילו אשר שכנתי שמי שם בראשונה..." (ירמיה ז', יב). ואילו ירושלים נבחרה למקום הקודש והמקדש רק בימי דוד. על כרחך לא יכלה הייתה אפוא התורה לנקוב בשם ירושלים באותם המקראות המדברים בבחירת 'המקום'. גם הרמב"ם התייחס לטענה זו וכתב ב'מורה נבוכים' (ג', מה):

"...אבל מדוע לא הזכירו [=את המקום] בפירוש בתורה ולא ייחדו, אלא נרמז עליו ונאמר אשר יבחר ה' וגו', יש בכך לדעתי שלוש חכמות (=סיבות]. האחת - כדי שלא יחזיקו בו העמים וילחמו עליו מלחמה קשה, כאשר ידעו שהמקום הזה מטרת התורה מכל העולם ;  והשנית - שלא ישחיתוהו אותם שהוא בידיהם עתה ויהרסוהו ככל יכולתם ; והשלישית - והיא היותר חשובה, כדי שלא יבקש כל שבט שיהא זה בנחלתו ויכבוש אותו, ויהיה שם מן המחלוקת והקטטה כמו שאירע בדרישת הכהונה (=מחלוקת קורח ועדתו), ולפיכן בא הציווי שלא יבנה בית הבחירה, כי אם אחר הקמת מלך, כדי שתהא ההחלטה ביד אחד ויסתלקו הקטטות כמו שבארנו בספר "שופטים" (מהד' ר"י קאפח, עמ'  שעח).

 עם זאת אין פירושו של דבר, שירושלים אינה נזכרת בתורה כלל, ולא היא. היא נזכרת ורמוזה בשמות אחרים. כוונתנו בראש וראשונה לשם עיר הממלכה שלם, אותה זיהה כבר אסף עם ציון=ירושלים: "ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון" (תהלים ע"ו, ג).

שם המלך של שלם 'מלכי צדק', שחז"ל זיהוהו עם שם בן נח (ובכן אפשר שרמזו לברכת נח לשם בנו, בר' ט', כו) יש לו דמיון לשם 'אדני צדק', מלכה של ירושלם בימי הכיבוש (יהושע י', א). הצד השווה לשני השמות, שהם רומזים לחובתו של המלך לעשות צדקה ומשפט מזה, כמפורש בדוד, מלכה הראשון של ירושלים מישראל: "ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו" (שמואל ב' ח', א ; וראה עוד מלכים א' י', ט). ובלשון מקרא הוא 'צדקה' הוא 'צדק'. וכן רומז השם 'צדק'  לייעודה של ירושלים: "מלאתי משפט צדק ילין בה" (ישעיה א', כא) ; "אחרי-כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה, ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (שם שם) 'מלכי צדק' מלך שלם משמש "כהן לאל עליון.. קנה [=בורא] שמים וארץ" (בראשית י"ד, יח-יט). ובהערת סוגריים, מכיוון שהשם 'אל עליון', שימש גם כינוי לאל ראשי בפנתיאון הכנעני, הודיע אברהם באותו מעמד בלשון חד- משמעית שרק ה' הוא "אל עליון קנה שמים וארץ" (שם שם, כב).

באותה פרשה כתוב "ויתן לו מעשר מכל". ונחלקו המפרשים מי כאן הנותן! - רובם פירשו שאברהם הוא הוא הנותן לכהן את המעשר. ואילו מיעוטם פירשו שהנותן היה מלכי-צדק, שראה - בדומה לבני חת - באברהם "נשיא אלקים" (בראשית כ"ג, ו). בין כך ובין כך בעצם הזכרת ענייני כהונה ומעשר - יש רמז לקדושתו של המקום ולייעודו, עיר הקודש והמקדש. זאת ועוד, שם, במעמד שנערך ב"עמק שוה הוא עמק המלך" (בראשית י"ד, יז), מסרב אברהם לקבל מידי מלך סדום שום דבר ודוחה אותו דחייה מוחלטת. זה רמז לעימות התהומי הקיים במקרא בין המסומל על ידי סדום ובין המסומל על ידי ירושלים. ועוד - במכה, שהכה אברהם את ארבעת מלכי הצפון: "ויכם, וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק" (בראשית י"ד, יז) נעשו כל כיבושיהם לכיבושיו של אברהם. לשון אחר: 'בעמק המלך' מופיע אברהם כ'כובש' כל הארץ. ואכן נסמכה פרשת המלחמה לפרשת ברית בית הבתרים, בה ניתנה "הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" (בראשית ט"ו, יח) לזרעו של אברהם. וכנגד עשרת המלכים שהכתוב מונה בפרשת המלחמה: "ארבעת המלכים את החמשה" ומלכי-צדק מלך שלם - מונה הכתוב בפרשת הברית - וכאן בלבד - עשרה עמים. והמפתיע כאן הוא מקומו של היבוסי, שלימים נמנה היה עם יושבי ירושלים (יהושע ט"ו, סג ; שם י"ח, כח ; שופטים א', כא ; שם י"ט, י ועוד), במניין עשרת העמים. במניין בני כנען הוא נמנה שלישי (בראשית י', טו-טז) ואילו כאן הוא נמנה אחרון, בדומה למלך שלם = ירושלים, שאף הוא נמנה אחרון בפרשה שלפניה. ובא מקומו של היבוסי במניין זה לרמוז, שאכן ירושלים תהיה האחרונה לכיבוש, כמו שהיה הדבר במעשה, בימי דוד, כארבע מאות שנה לאחר כיבוש הארץ בידי יהושע.

מה פשר השם "שלם"? - נדמה, שלא נטעה, אם נטען שעיקר עניינו הוא שלום. ואף אפשר שיש לו דמיון לשם 'שלם' - היחיד מקרבן שלמים (עמוס ה', כב) - עליו דרשו חז"ל: "שלמים, לשים  שלום הן באים - ויש בהם שלום למזבח, לכהנים ולבעלים" (תנחומא על אתר ; וראה רש"י לויקרא ג', א). ואם אין ראייה חותכת לפירוש 'שלם' = שלום. יש לו זכר במדרש השם 'שלמה': "כי שלמה יהיה שמו, ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו" (דברי-הימים א' כ"ב, ט) דרך אגב, אין השם 'שלם' - שם מקום יחידאי. יש גם "שלם עיר שכם", בה הציב יעקב מזבח וקרא לו "אל אלוקי ישראל' (בראשית ל"ג, יט-כ). ובא המגדיר "עיר שכם" להבדיל בינה ובין "שלם" = ציון. הצד השווה לשני מקומות אלה, כי לשניהם יש זיקה למזבחות שבנו האבות.

הפרשה השנייה בה רמוז המקום (בה"א הידיעה), בו עתיד להבנות המקדש, היא פרשת העקידה. עיקר עניינה של פרשה זו לשמש מעין מבוא אידיאי לעבודת השם הראויה. אין עובדים את השם (בקרבנות), אלא על "אחד ההרים אשר אמר אליך" (בראשית כ"ב, ב)  "וירא את ה'מקום מרחוק' (שם שם, ד) ; ואין עובדים אותו אלא רק בקרבן שהוא ציוה אותו להקריבו "אלקים יראה לו השה לעלה, בני" (שם שם, ח). ופירש שם הכתוב שהמקום הוא "אחד ההרים" היושב ב"ארץ המוריה". ועניין "אחד" כאן מיוחד. המפתיע בדבר שאברהם יודע בדיוק היכן יושב אותו 'הר' והוא אף מכירו: "וירא את המקום מרחוק". לכאורה היה צריך הכתוב לומר: 'ויבן שם אברהם מזבח', ככתוב בשאר המזבחות שבנה אברהם, אלא הכתוב תופס כאן לשון "המזבח" (בה"א הידיעה!) על כרחך דיבר הכתוב במזבח מסוים, שהיה כבר באותו 'מקום' מימים קדומים, ואברהם רק משפצו ומתקנו. וכתב הרמב"ם, בהלכות בית הבחירה, פרק ב' הלכה ב:

"ומסורת ביד הכל: שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה, הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא, ומשם נברא. אמרו חכמים: אדם ממקום כפרתו נברא'".

באותה פרשה הטבועה במטבע של הוד נורא - זכה אברהם שהקב"ה יאמר לו: "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה". ואילו אברהם לאחר שהקריב "איל אחר',שנאחז "בסבך בקרניו" (=ללמדנו, שדיבר הכתוב באיל בר, מן ההפקר) קרא למקום בשם "ה' יראה" וניבא: "אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (בראשית כ"ב, יד).

העולה מן הדברים שכל הפרשה טבועה במטבעות של ויראה' ו'ראיה'. ושני אלה קשורים ל"הר ה'" אשר בארץ המוריה. ואכן פירש לימים בעל דברי הימים, שגורן ארונה=ארנן, בו בנה דוד את המזבח ושלמה את בית-המקדש, ישב בהר המוריה: "ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלם בהר המוריה, אשר נראה לדויד אביהו, אשר הכין במקום דויד, בגרן ארנן היבוסי" (דברי-הימים ב' ג', א). ולמדנו מפרשת העקידה ומן הכתוב בדוד, שהמקום שהיה בימי אברהם מכוסה 'בסבך' של עצים שימש כבר בימי דוד גורן לארונה, מלכה היבוסי האחרון של ירושלים (שמואל ב' כ"ד, כג: הכל נתן ארונה המלך למלך). הר המוריה שוכן מצפון לציון=עיר דוד: "הר ציון ירכתי צפון, קרית מלן רב" (תהלים מ"ח, ג).

כעת למשמע השם היחידאי "המוריה". במקרא נזכרים כחמש מאות שמות של מקומות ורק ב"המוריה" נמצא רכיב של שם הווי"ה. עוד נמצא שם זה בעיר בלתי ידועה בירכתי דרום: "בזיותיה" (יהושע ט"ו, כח), וזו אינה נזכרת עוד במקרא. אפשר שעניין "המוריה" הוא מלשון "מור ואהלות", כעולה מן הכתוב בשיר השירים: "אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה" (שיר השירים ד', ו), והוא שם אחד מצמחי הבושם (אפרים וחנה הראובני). רשב"ם פירש 'המוריה' מלשון "אמורי". כלומר: "המוריה"="האמוריה". ותימוכין לפירושו נמצא בעובדה שאדוני צדק בימי יהושע נמנה עם מלכי האמורי (יהושע י'). ואילו בעלי המדרש דרשו את השם 'המוריה' מלשונות: מורא, יראה והוראה. ועוד דרשו, שגוף השם 'ירושלים' מורכב ומחובר מן השם הקדום 'שלם', שקראו מלכי-צדק, ומן השם "ה' יראה", שקראו אברהם. בין כך ובין כך עניין השם 'המוריה' עם הרכיב של ההווי"ה רומז למעמדו ולייעודו של ההר המיוחד, הר ה'.

'המקום' בנחלת בנימין

 משה בברכתו רומז ש'המקום' יושב בנחלת בנימין: "לבנימין אמר, ידיד ה' שכן לבטח עליו, חפף עליו כל היום ובין כתפיו שכן" (דברים ל"ג, יב). ואכן נחלת בנימין היא נחלה יחידה המותחמת מכל עבריה במורדות הרים דמויי 'כתף', כמפורש בגבול נחלתו ביהושע פרק י"ח. מצד מזרח - "כתף בית חגלה" (יהושע י"ח, יט), בקרן הדרומית-מזרחית של נחלתו, ו"כתף מול הערבה" (שם שם, יח) - בקרן הצפונית-מזרחית. בצד צפון - "כתף יריחו" (שם שם, יב) ו"כתף לוזה" שם שם, יג). בצד דרום - "כתף היבוסי" (שם שם, טז). ובצד מערב - "כתף הר יערים" (שם ט"ו, י ; והשווה שם י"ח, טו). ודרשו חז"ל, שבכולן לא שרתה שכינה אלא בחלק בנימין. ואף כוללים את שילה, שישבה בהר אפרים, בחלק בנימין, באמצעות 'ראש תור' שיצא מנחלתו (ירושלמי מגילה סוף פרק א' ; בבלי זבחים קי"ח, ע"ב). ומסתבר שלא בכדי קרא נתן - במצוות ה' - לשלמה בשם "ידידיה בעבור ה'" (שמואל ב' י"ב, כה), כי ביקש, כמסתבר לרמוז לדוד, שעתיד שלמה לבנות את בית הבחירה, כמאמרם ז"ל: "יבוא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידידיו, בחלקו של ידיד, ויתכפרו בו ידידים" (מנחות נ"ג, ע"א ועוד)

ירושלים בבנימין ירושלים ביהודה

בחיתומי פרשת נחלת יהודה כתוב: "ואת היבוסי יושבי ירושלם לא יכלו (קר') בני יהודה להורישם, וישב היבוסי את בני יהודה בירושלם עד היום הזה" (יהושע ט"ו, סג). ואילו בחיתומי פרשת נחלת  בנימין, מונה הכתוב את "היבוסי היא ירושלם" עם ערי בנימין (שם י"ח, כח). מעין זה גם בראש ספר שופטים: "וילחמו בני יהודה בירושלם וילכדו) אותה ויכוה לפי חרב ואת העיר שלחו באש" (שופטים א', ח). לשון אחר: בני יהודה כבשוה, אבל לא הורישוה, כלומר לא התיישבו בה. ובהמשד אותה פרשה: "ואת היבוסי ישב ירושלם לא הורישו בני בנימן וישב היבוסי את בני בנימן בירושלם עד היום הזה" (שם שם, כא). במקום אחר מטעים הכתוב ש"יבוס היא ירושלם" נשארה בימי השופטים "עיר נכרי" (שם י"ט, י-יב).

העולה מן הדברים ש"תרי ירושלים הוי" (ערכין ל"ב, ע"ב). זו של בנימין שישבה על הגבעות  מזרחיות וכללה את המצודה "ציוך" ואת הר המוריה, היושב מצפונו. וזו קרויה במקראות:  יבוסי היא ירושלם.

ואילו זו של יהודה ישבה על הגבעות המערביות, עליהן שוכנים כיום הרובע היהודי, הרובע הארמני וההר הקרוי בפינו "הר ציון". זו הייתה עיר פרוזה, אבל לא עלה בידי בני יהודה להתיישב בה. הצד השווה לשתי הערים שכל אחת מהן נשארה בפועל 'עיר נכרי', עד שבא דוד וכבש את שתיהן ועשאן לעיר אחת, "עיר שחוברה לה יחדו" (תהלים קכ"ב, ג). וכבר פשט דבר זה בעל 'מדרש תדשא') פרק כ"ב, 'בית המדרש' הוצ' א' יעללינעק), תוך שהוא תופס מונחים גיאוגראפיים לקוחים מימי בית שני ('העיר העליונה' ו'העיר התחתונה'), ואלה דבריו:

"...שהיתה ירושלים לפנים שתי עיירות, אחת עליונה ואחת תחתונה. העליונה נפלה בגורל  יהודה והתחתונה בגורל בנימין... ואחרי מות יהושע עלו בני יהודה ולקחו את חלקם ושרפו את העיר באש (שופטים א', ח) ועזבוה חרבה; אבל ירושלים התחתונה שהיתה לבנימין לא אבו בני בנימין להורישה (שם, שם כא), אלא שהיתה עומדת עד ימי דוד... וכשלכד אותה דוד בתחילה ובנה ירושלים העליונה ועשה חומה אחת בהיקף וסיבב לעליונה ולתחתונה ונעשו שתיהן שם האחד ירושלים, שנאמר: ויבן העיר מסביב (דברי הימים א' י"א, ח) ומעין זה כתב גם יוסף בן מתתיהו (קדמוניות ה', ב, ב).

  ואילו הכתובים המדברים ביהודה ובבנימין, שהיבוסי ישב עם כל אחד מהם, "בירושלם עד היום הזה" - איננו מדבר בירושלם העיר, שכל אחת מהן נשארה, כאמור, "עיר נכרי" עד ימי דוד – אלא בארץ ירושלים, שירושלים העיר הבצורה, שימשה לה בירה. ועל כן ראה במבוא 'דעת מקרא' לדברי הימים, עמ' .73-72

ירושלים לא נתחלקה לשבטים

אם כי מקראות מלאים מדברים שירושלים רבתי נתחלקה לשבטים. ירושלים הבצורה - היא "ציון"  ('התחתונה') - נפלה, כאמור, בנחלה לבנימין. ואילו ירושלים "הפרוזה" ('העליונה'), שישבה על גבעות המערביות נפלה בנחלה ליהודה - הרי יש מחז"ל הסוברים "שלא נתחלקה ירושלים לשבטים". לסברה זו אף נסמכו מסקנות הלכתיות, הלכה למעשה (מגילה כ"ו, ע"א, וראה שם גם תוספות ד"ה: 'ורצועה') - הכיצד ניתן ליישב את הדברים?

נראה לנו שדברי חז"ל מעוגנים במציאות ההיסטורית שנוצרה בימי דוד. משכבש דוד את המצודה ("ציון") הוא עשאה לעיר בירתו וקראה "עיר דוד" והושיב בה את "הגבורים", אלה "גבורי דוד", שנמנו עם בני שבטים שונים (שמואל ב' כ"ג, ח-לט ; דברי-הימים א' י"א, י-מז ; שם פרק י"ב - וראה שם ב'דעת מקרא'). אליהם הוסיף ודאי כמה משריו וכן שאר אנשי הממשל, ובייחוד את אנשי הרוח בישראל, כהנים ולויים, וכן נביאים. ומתוך תבונה מדינית נתן דוד את לבו להושיב בירושלים את בני משפחת שאול ושאר גדולי בנימין (בית מפיבשת בן יהונתן ; וראה עוד דברי-הימים א' ח', כח ; ט', לח) . ואכן בימי פילוג הממלכה נשאר בנימין נאמן לבית דוד ולא הצטרף ל"אפרים" , הנמנה עם בני רחל אמו של בנימין ושל "אפרים" כאחד. בפרשת ייחוסי יושבי ירושלים 'הראשונים' מפורש: "ובירושלם ישבו מן בני יהודה ומן בני בנימן ומן בני אפרים ומנשה... ומן הכהנים... ומן הלוים... ראשים אלה ישבו בירושלים" (דברי-הימים א' ט', א-לד). וניתן אפוא לומר, שבפועל לא נתחלקה ירושלים עוד בין השבטים. ובהערת סוגרים: על הדמיון - וביחוד על השוני - שבין פרשה זו לבין מקבילתה בנחמיה פרק י"א ראה מה שכתבנו ב'דעת מקרא' לדברי-הימים, כרך א, עמ' רמג-רמה.

ירושלים עיר הצדק והמשפט, עיר התורה והחכמה

בדוד כתוב בלשון יחידאית: "ויהי דוד עשה משפט וצדק לכל עמו" (שמואל ב' ח', טו=דברי-הימים א' י"ח, יד). ואכן דוד לא רק עשה את ירושלים, בהעלאת הארון אליה, לעיר הקודש, ולא רק שהניח ב'מקום' את היסודות - תרתי משמע - למקדש, אלא גם עשאה ל"קריה נאמנה, מלאתי משפט, צדק ילין בה" (ישעיהו א', כא) ; "כסאות למשפט, כסאות לבית דוד" (תהלים קכ"ב, ה). הגדיל אחריו שלמה בנו, שלא רק שבנה את בית הבחירה, "במקום דויד בגרן ארנן היבוסי", אלא גם עשאה לעיר שממנה יוצאת תורה וחכמה לא רק לישראל, כי אם גם לחכמי אומות העולם. והרי דבריה של המלכה החכמה משבא:

"...הוספת חכמה וטוב אל-השמועה אשר שמעתי אשרי אנשיך, אשרי עבדיך אלה העמדים לפניך תמיד ושמעים חכמתך. יהי ה' אלקיך ברוך, אשר חפץ בך לתתך על כסא ישראל, באהבת ה' את ישראל לעלם וישימך למלך לעשות משפט וצדקה' (מלכים א' י', ז-ט).

 וכתב הנצי"ב בפירושו 'הרחב דבר' לפ' פינחס:

 "וכן היה המנהג בימי שלמה, ומשום הכי היה שלמה מגיד קהלת בחול המועד סכות לפני חכמי אומות העולם... ומשום הכי לא נזכר בה כי אם שם אלקים, משום דאינהו לא ידעי אלא זה השם...".

ונדמה שמעמדה הרוחני של ירושלם בימי דוד ושלמה שימשה דוגמה לישעיהו ולאחיו הנביאים, בנבואותיהם על ירושלים בעתיד, אליה ינהרו "כל הגוים... כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

 ירושלים ונוף הגן בעדן

 כבר זכרנו את דברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה על "המסורת ביד הכל", שמקום המזבח בהר המוריה, הוא גם המקום "בו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא". ומוסיף שם הרמב"ם ואומר עוד: "ומשם נברא", בסמכו את דעתו על מאמר החכמים "אדם ממקום כפרתו נברא". מפשטות דבריו עולה, שמקום הגן היה בסביבת ירושלים. ואפשר שזכר לכך נשתמר בשמות שניים מן ה'ראשים', היוצאים מן 'הגן': נחל פרת, מצפון לירושלים (ירמיה י"ג, ג-ז) ומעיין גיחון, מדרום לירושלם.

את נוף 'הככר', שממזרח למדבר ירושלם, לפני 'הפיכתו', ציירו הכתובים בצבעים לקוחים מנוף הגן בעדן: "...וירא (לוט) את כל ככר הירדן כי כלה משקה לפני שחת ה'... כגן ה', כארץ מצרים באכה צער' (בראשית י"ג, י). אבל עתידה סביבת ירושלים שוב ללבוש נוף זה, כנבואת הנביאים: "כי נחם ה' ציון, נחם כל חרבתיה, וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה'..." (ישעיהו נ"א, ג) ; "וכל אפיקי יהודה ילכו מים, ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים" (יואל ד', יח) ; ובייחוד נבואת יחזקאל, בחיתום ספרו, על כל הברכה שתשרור לעתיד למזרח ירושלים ויהודה, בואכה ים המלח: "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל, לא יבול עלהו ולא יתם פריו, לחדשיו יבכר, כי מימיו מן המקדש המה יוצאים, והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה" (יחזקאל מ"ז, א-יב). ויחזקאל חותם, כידוע, את ספרו בקריאת שם חדש לירושלים: "ושם העיר מיום, ה' שמה"

תרשו לי לחתום את דבריי בדברי המזמור קכ"ב:

  "שיר המעלות לדוד

 שמחתי באמרים לי, בית ה' נלך.

 עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם.

 ירושלם הבנויה כעיר שחוברה-לה יחדו.

 ששם עלו שבטים שבטי-יה עדות לישראל, להודות לשם ה'.

 כי שמה ישבו כסאות למשפט, כסאות לבית דוד.

 שאלו שלום ירושלם, ישליו אהביך.

 יהי שלום בחילך, שלוה בארמנותיך.

 למען אחי ורעי, אדברה-נא שלום בך.

 למען בית-ה' אלקינו, אבקשה טוב-לך".

 כל המזמור שופע לא רק לשונות של 'שלום' ו'שלווה' בזיקה לירושלם, אלא גם שופע צלילי האותיות של שי"ן, למ"ד, מי"ם - המזכירות את שלם=ירושלם. ברוך בונה ירושלים ומחזיר את שכינתו אליה.