חובר חבר
מחבר: יעקב בזק
דברים יח, יא
סיני, גיליון ס"ב, 1968
תוכן המאמר:
החובר במקרא
החובר במשנה ובתלמוד
היפנוזה של חיות
חובר חבר והיפנוזה של חיות
סיכום
תקציר: חובר חבר הוא קוסם המסוגל להרגיע בעלי חיים. מדוע אסרה אותו התורה?
מילות מפתח: חובר חבר, כישוף
חובר (או חבר) הוא קוסם שבכוחו להכניע, להרגיע ואף לשתק, חיות טרף ונחשים ארסיים בלחשיו, ולהסיר סכנתם מבני-אדם. רש"י לדברים יח, יא פירש: "וחובר חבר – שמצרף נחשים, או עקרבים, או שאר חיות, למקום אחד".
על אופיו ומהותו של סוג כישוף זה נשתדל לעמוד להלן מתוך מקורות מקראיים ותלמודיים, ואפשר שיעלה בידינו לזרות עליהם אור חדש על פי מחקרים מדעיים, שנערכו לאחרונה בתחום ההיפנוזה של בעלי חיים.
החובר במקרא
מן האמור במקרא עולה, כי החובר הוא בעל כושר פלאי לשלוט בנחשים מסוכנים ולשתקם שלא יזיקו לבני האדם. ברם, מתוך אותם פסוקים מועטים המזכירים כושר זה עולה ברור, כי מצויים נחשים מסוכנים, שאין החובר מסוגל לשלוט בהם בקסמיו. יתירה מזאת, כל הפסוקים העוסקים בנושא זה במקרא, עניינם דוקא אותם נחשים שאינם נתונים להשפעת החובר, כך, למשל, נאמר בירמיהו (ח, יז): 'כי הנני משלח בכם נחשים צפעונים אשר אין להם לחש, ונשכו אתכם, נאום ה''. כאן מזהיר הנביא את העם מפני פורענות קשה זו של מכת נחשים צפעונים, וכדי למנוע את השומעים מלהשלות את נפשם כי יוכלו להינצל ממכת נחשים זו בכוח החוברים, שבידם לסלק ולהבריח בקסמיהם את הנחשים, או למנוע היזקם, מוסיף הנביא ומטעים, כי יהיו אלה נחשים מאותו סוג שאף החובר עצמו אינו יכול להם בכוח לחשיו וקסמיו. וכך משווה גם המשורר בתהלים (נח, ה-ו) את הרשע לנחש ולפתן שאזניו אטומות, ואף החובר המחוכם אינו יכול לשלוט בו בקסמיו: 'כמו פתן חרש יאטם אזנו. אשר לא ישמע לקול מלחשים, חובר חברים מחוכם'. אף קוהלת מזכיר אותו נחש הנושך ללא שיהיה נתון להשפעת לחשו של הקודם "בעל הלשון": 'אם ישוך הנחש בלוא-לחש, ואין יתרון לבעל הלשון' (י, יא. משמעות הפסוק: כאשר נושך הנחש עוד בטרם הספיק החובר ללחוש עליו לחש ולמנוע אותו מלנשוך, שוב לא יוכל להציל את הנשוך ואין כל יתרון לחובר, בעל-הלשון).
מן המקרא נמצאנו אפוא למדים, כי החובר הוא קוסם היודע לשלוט בנחשים מסוכנים אם כי לא בכולם.
החובר במשנה ובתלמוד
המקורות התנאיים והתלמודיים המזכירים את החובר הם סתומים למדי ונשתדל להבהירם במידת יכולתנו. נפתח באותו סיפור נאה המסופר בירושלמי (דמאי פ"א, ה"ג) על רבי פנחס בן יאיר, שאודותיו מרובים, כידוע ,סיפורי הפלאות: "מעשה במלך סרקיא, שנפלא מרגלית שלו ובלעה עכבר. בא אצל ר' פנחס בן יאיר, אמר לו: וכי חבר אני? אמר לו המלך לשמך הטוב באתי, גזר ר' פנחס על העכברים וכנסם וראה אחד מהם שהוא גיבע. אמר: הרי היא אצל זה! גזר על העכבר ופלטה" (תרגום עברי עפ"י ביאליק-רבניצקי).
מתוך מעשה זה נוכל ללמוד, כי אמנות החובר כוללת את הכושר הפלאי לאסוף בעלי-חיים אל מקום אחד. וכך מפרש רש"י בסנהדרין (סה, א): "חובר חבר... זה המחבר חיות ובהמות נחשים ועקרבים, למקום אחד ע"י לחשים".
המקור העיקרי על איסור החובר היא הברייתא שם, אלא שאין היא ברורה דיה. מתוך כפל הלשון שבאיסור המקראי על החובר ('וחובר חבר') מסיקה הברייתא כי הוא כולל איסורים דומים נוספים:
"תנו רבנן: 'חובר חבר' - אחד חבר גדול ואחד חבר קטן, ואפילו נחשים ועקבים. אמר אביי הלכך האי מאן דצמיד זיבורא ועקרבא, אף-על-גב דקא מיכוין דלא ליזקו אסור" (במקבילה בכריתות (ג, ב) ישנה תוספת זו: "ואי קאתו בתריה - שרי"). תרגום: לפיכך, מי שמחבר צרעה ועקרב, אעפ"י שכוונתו שלא יזיקו - אסור; ואם באים אחריו - מותר.
מהו "חבר גדול" ומהו "חבר קטן"? רש"י (שם) מפרש: "חבר גדול - מאסף חיות ובהמות גדולות; חבר קטן - מחבר שקצים ורמשים". אולם בתוספתא מכות שנביא להלן, לא נאמר "אחד חבר גדול ואחד חבר קטן", אלא "אחד חבר מרובה ואחד חבר מועט". נראה אפוא, כי הכוונה היא לא לאובייקט של החובר (חיות גדולות או קטנות), אלא למשך זמנו של הכישוף. לדעתנו, אוסרת כאן התוספתא בין כישוף למשך זמן קצר ובין כישוף לזמן ממושך של בעל החי. עניין זה יוסבר בהמשך הדברים מתוך הספרות על היפנוזה של חיות.
הדגשת הברייתא, שהאיסור כולל גם כישופם (=חיבורם) של נחשים ועקרבים, באה, כנראה, להבהיר, כי גם כישופם של בעלי חיים מסוכנים אלה, שמטרתו בוודאי להגן על בני אדם מפניהם - אף הוא אסור. מתוך כך מסיק אביי מסקנה לגבי התגוננות ע"י כישוף מפני נשיכה אחרת, שהיתה מקובלת באותם ימים כמסוכנת ביותר. זוהי נשיכתם המשותפת של צרעה ועקרב, שאין לה כל תרופה. שכן הטפול ההולם את נשיכתו של האחד (חימום) מזיק לנשיכתו של האחר (ראה עבודה זרה כח, ב). מתוך האיסור שנקבע בברייתא על מי שחובר אפילו נחשים ועקרבים מסיק אביי כי גם "חיבור" של צרעה ועקרב, שנשיכתם מסוכנת כל כך, אף הוא אסור. אלא שבכריתות (שם) ישנה תוספת, הקובעת כי בעת שהעקרב והצרעה משתערים על אדם על מנת לעקצו, מותר לחבור אותם. והאיסור אינו חל אלא כאשר סכנת הנשיכה איננה ברורה ומיידית.
עד כה הכרנו את החובר בנוגע לכישופם של בהמות וחיות ושל נחשים ועקרבים - באה לשון התוספתא (מכות פ"ה, ו) ומצביעה כי אפשר גם לחבור בני אדם, ואלה דברי התוספתא המסיקה אף היא מתוך כפל הלשון שבפסוק ('וחובר חבר') כי האיסור מתפשט לכיוונים רבים:
"החובר (נ"א: הממית) את האדם ואת הבהמה ואת החיה ואת העופות, בין גדולים בין קטנים, בין זכרים בין נקבות, אחד חבר מרובה ואחד חבר מועט, עובר בלא תעשה, שנאמר: 'וחובר חבר' - אחד החובר את הנחש ואת העקרב" (ואלי צריך לגרוס: ואחד החובר את הנחש ואת העקרב, והכוונה היא לרבות גם את מי שחובר בעלי חיים מסוכנים אלה ומטרתו להגן על בני אדם מפניהם). הדעה כי אפשר לקסום חיות ובני אדם ולאוספם אל מקום אחד, מופיעה גם בסיפור-אגדה מפורסם עתיק למדי על המחלל מהעיר המילין שבגרמניה המערבית, השוכנת על נהר וזר. לפי סיפור זה הותקפה העיר המילין בשנת 1284 במגפת עכברים נוראה וראשי העיר שכרו קוסם אחד, אשר בצלילי חלילו עלה בידו למשוך אחריו את העכברים ולהטביעם בנהר הווזר. ברם, משסרבו אנשי העיר לשלם למחלל את שכרו, משך הוא אחריו בקסמי צלילי חלילו את כל ילדי העיר אל מחוץ לעיר ומאז נעלמו עקבותיהם.
כאן מופיע אפוא הכושר של חובר בעלי-חיים (עכברים) וחובר בני אדם. החובר מסוגל לקבצם יחדיו ולהובילם למקום שלבו חפץ, כפירוש רש"י לדברים, שם.
היפנוזה של חיות
כושרם של קוסמי-הנחשים ההודיים לשלוט בנחשים מסוכנים על ידי נגינה בחליל, הוא מן המפורסמות. ברם, מצויים כיום פרסומים מספיקים של מחקרים מדעיים, שנערכו בהיפנוזה של חיות ואפשר שיש בהם בכדי לזרוע אור על אומנותו של החובר.
במאה הי"ז ביצע אטאנאס קירצ'ר ניסוי בתרנגול, שקרא לו ניסוי פלאי הוא גילה, כי תרנגול שהונח באופן פתאומי על גבו והוחזק במצב זה זמן מה, נשאר במשך כמה רגעים, ולפעמים במשך שעות אחדות לאחר מכן, במצב של קפאון ואי-תזוזה. החוקר הרוסי הנודע פבלוב דן בתופעה זו בשני מאמרים משלו ומנסה להסבירה עפ"י שיטתו. הוא משווה אותה למצב של היפנוזה, שגילה בכלבים שבהם ערך ניסוים שונים במעבדתו. וווייטצנהופר, המסכם ומנתח את עשרות המחקרים שנערכו בהיפנוזה של חיות קובע, שאפשר לומר כי כל בעל חי, למן האדם ועד לחרקים, ניתנים ל"היפנוט", ואף אריות כלולים ברשימה זו.
המצב ההיפנוטי בבעלי חיים איננו אחיד, אך המשותף לכל אותם מצבים שאנו מכנים אותם "היפנוטיים" אצל בעלי-חיים, הוא המצב של חוסר התנועה. למצב זה אפשר להביא בעלי חיים בארבע דרכים עיקריות:
א. גירוי חוזר וממושך, כמו דפיקות או גרודים חוזרים וממושכים בחלקי גוף שונים של בעל החי, הבטה לתוך עיניו, עצימת עיניו, או טלטולו קדימה ואחורה (האם אין להשוות זאת עם נדנודו אילך ואילך של התינוק על מנת להרדימו?)
ב. לחץ על חלקי גוף שונים, כמו לחץ על איזור הבטן של בעל חי במצב מהופך.
ג. היפוך פתאומי של בעל-החי.
ד. מניעה ממושכת של תנועה מאת בעל החי, יסוד אחרון זה הוא, כנראה, היסוד העיקרי בכל השיטות, שבלעדיו אין להביא את החי למצב היפנוטי.
החוקרים מדגישים, שאין כל הוכחה לכך כי מצב זה דומה למצב ההיפנוטי אצל בן אדם. ביחוד יש להטעים את המצב של נוקשות וחוסר תנועה המציין את המצב ההיפנוטי בבעל חי, בעוד שאצל בני אדם השרויים בהיפנוזה ניכרים השחרור וההתרפות. לפיכך, יש המציעים שלא לכנות מצב זה אצל בעלי חיים בשם היפנוזה, אלא בכינוי "חוסר תנועה".
הרופא אקסל מונטה דן בספרו "מגילת סן מיקלה" (1929) בתופעת ההיפנוזה (פרק 19) של בני אדם. הוא מטעים את חוסר האפשרות להסביר תופעה מופלאה, אך ברורה זו, ועובר לתאר, כיצד עסק הוא עצמו בהיפנוזה של חיות. תיאורו החי והרוטט של בר-סמכא זה, הוא מרשים כל כך, שכדאי להביאו כאן במילואו:
"... היתה זאת תחבולה ידועה שלי להביא לידי מצב של ליטרגיה (נמנום), בגן-החיות בפריס, נחשים, לטאות, צבים, תוכיים, ינשופים, דובים וחתולים גדולים. מצב ליטרגיה זה היה דומה למדי לדרגת ההיפנוזה הקלה שתיאר הרופא והחוקר הצרפתי שרקו. לעתים קרובות עלה בידי להביאם לתרדמה עמוקה. דומני שכבר הזכרתי כיצד פתחתי מורסה והוצאתי קוץ מכף רגלה של לביאה בגן-החיות. אין לבאר זאת אלא בהרדמה מקומית בהשפעת היפנוזה קלה. הקופים, למרות חוסר מנוחתם, ניתנים בקלות להרדמה, הודות לאינטליגנציה הגבוהה ומערכת העצבים המפותחת שלהם. קיסום נחשים הוא בודאי תופעה הפנוטית. אני עצמי הבאתי פתן למצב של קטלפסיה (חוסר תנועה). אף לאילופם של פילים פראיים יש, לדעתי, קשר כלשהו להשפעה היפנוטית.
אופן דיבורו של מאלף פילים אחד, ששמעתיו פעם מדבר במשך שעות ממושכות אל אחד מפילי גן החיות שהתמרד , הזכיר בדיוק את הסוגסטיה ההיפנוטית. רוב העופות ניתנים להיפנוט בקלות, הכל יודעים כיצד נעשה הדבר עם תרנגולים. בכל ענין עם בעלי חיים, פראיים ומאולפים, יכול כל צופה להבחין בהשפעתם המרגיעה של מילים החוזרות ונשנות אט אט ובקול מונוטוני. עד כדי כך, שנדמה כאילו מבינות החיות ממש את מה שאומרים להם. כמה הייתי נותן אילו יכולתי להבין מה הן מדברות אלי! אף על פי כן ברור הוא, כי אין לדבר כאן על סוגסטיה; ישנה כאן בוודאי השפעתו של כוח אחר. אני שואל שוב, ולשוא, מהו כוח זה?" (תרגום חפשי).
חובר חבר והיפנוזה של חיות
קשה שלא להשוות מצבים אלה של היפנוזה של חיות עם התופעה של 'חובר חבר' כפי שהיא מופיעה במקורות שהבאנו. מעניין, כי אף רבי שמשון רפאל הירש (פרנקפורט 1888-1808) ניסה בפירושו לדברים יח, יא להסביר את התופעה של 'חובר חבר' כהיפנוזה של חיות. ואלה דבריו:
"אולי הכוונה למה שההיפנוטיסטים מכנים יצירת "רפורט" עם הנבדק. המכשף מעמיד עצמו בקשר כה הדוק עם בעל חי אחר עד כי רצונו שלו תופס את מקום רצונו של בעל החי ושולט ברוחו ובאיבריו. הוא יודע כיצד לקשור עצמו בקשר עם אחר ומכאן - חבור חבר" (תרגום חפשי).
הירש מסביר אפוא את הביטוי 'חובר חבר' בקשירת קשר והתחברות נפשית בין הקוסם והבעל-חי. הסבר אטימולוגי זה נראה דחוק במקצת, אם כי עצם הרעיון הוא נכון. לדעתי, אפשר להניח כי מקורו של ביטוי זה ('חובר') נובע מכך שהקוסם גורם לבעל החי שיישאר קפוא, ללא תנועה, כאילו חיבר וקשר יחד את כל איבריו (השווה: "האי מאן דצמיד זיבורא ועקרבא" לעיל והשווה תרגום יונתן בן עוזיאל: ומחברין ואסרין חיווין ועקרבין וכל מיני רחשין).
סיכום
נוכל אפוא לסכם, כי 'חובר' הוא קוסם המסוגל להרגיע ולהשקיט בעלי חיים ולהביאם למצב של קפאון וחוסר תנועה כאילו חיבר וקשר את כל איבריהם יחד. כושר זה ידוע כיום מן המחקרים בהיפנוזה של חיות כתופעה טבעית שאין אחריה כל כח מיסטי או מאגי. פרט לאגדת-עם על המחלל מהמילין לא מצאנו עדות על כושרו של החובר לאסוף חיות אל מקום אחד.
מסתבר, כי בימי קדם, כאשר חיות רעות היוו אחד האיומים הנוראים ביותר לשלומו וחייו של האדם, באשר כלי הנשק שהיו בידי האדם טרם הספיקו להגנה מספקת מפני פורענות קשה זו, ייחסו חשיבות רבה לאותם אנשים שנחנו בכושר של הרגעת חיות ושליטה עליהם. בהשפעת השקפות ששרדו אז תלו זאת בכוח כישוף ולחש. לפיכך ייחסו לאותם אנשים כוחות עליונים. התורה שאסרה על כל דרכי הכישוף, באשר אלו היוו אמצעי השכנוע העיקרי של עבודת האלילים, אסרה מטעם זה עצמו אף על אותו כישוף הקרוי 'חובר חבר' ואפילו כאשר תכליתו למנוע סכנה מבני אדם. ברם, אין האיסור חל כאשר הסכנה היא ברורה ומיידית. יש להוסיף, כי האיסור אף אינו חל על עריכת ניסויים מסוג 'חובר חבר' שמגמתם "להבין ולהורות". שכן, כך נקבע במסכת סנהדרין (סח, א) לגבי הכישוף בכלל: ".... אבל אתה למד להבין ולהורות".