שמות ל: מפקד בני ישראל והסכנה שבו

נדפס ללא ההערות

מחבר: משה מ .בן-דב

שמות ל, יא-טז

סיני, גיליון קי"ט, 1997

תוכן המאמר:
על איזה חטא בא לכפר מחצית השקל
סכנת הנגף - עין הרע

מילות מפתח: מפקד בני ישראל, עין הרע.

בפרשת כי-תשא שמות ל, יא-טז עוסקת התורה במנין בני ישראל ע"י מחצית השקל. "ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם" ויש לנו לברר:

א. מהו הנושא העיקרי כאן, "המפקד", ומחצית השקל הוא אמצעי טכני לביצוע המפקד. או אולי הנושא הוא "הצדקה" תרומת מחצית השקל לצורך המשכן וכליו, ואילו המפקד הוא תוצאה מהתרומה, שאגב ספירת הכסף ידעו את מספר האוכלוסין.

ב. מה טיבה של כפרה זו ומה ענין הנגף.

לפני שנצטט מדברי חז"ל, ראשונים ואחרונים כדאי להקדים הסבר כלשהו מה טעם במחצית השקל ולא שקל שלם. בעלי דרוש, אחרונים, וגם קדמונים נותנים לזה משמעות מוסרית ללמדך שאדם אינו אלא מחצית דבר, רק כאשר מצטרף אל עוד אדם חברו, אז הוא דבר שלם.

אגב, החזון איש זצ"ל (בקובץ אגרות) כותב:

נכון שאחד ועוד אחד הם שנים, אבל בשום פנים האחד אינו החצי של שנים, כי לשנים יש ערך סגולי משל עצמו ומעל ומעבר של אחד ועוד אחד.

על משקל זה אפשר אולי לומר כי האדם, כשהוא לבד, אינו המחצית של דבר שלם, אדם לפני נישואין אינו פלג גוף, הוא פחות מזה, רק כשמצטרפים איש ואשה רק אז היצירה מושלמת.

תנחומא, תשא ט - אמר לו הקב"ה למשה מנה את ישראל. אמר לפניו, רבוני, כתיב (בראשית כח, יד) והיה זרעך כעפר הארץ, וכתיב (שם לב, יג) ושמתי את זרעך כחול הים ועכשיו אתה אומר לי כן. אמר לו: אם בקשת לעמוד על מנינם טול ראשי אותיות של שבטים ותעמוד על מנינם, כדלהלן: (באלפים)

ראובן ר-200.000	גד ג -3.000
שמעון ש -300.000	אשר א -1.000
יהודה י -10.000	יוסף י -10.000
יששכר י -10.000	בנימין ב -2.000
זבולון ז- 7.000	597.000
דן ד -4.000	חסרים 3.000	נפלו במעשה העגל
נפתלי נ -50.000	600.000

ובכן, נמצא כי בכדי לדעת מנין בני ישראל כבר לא צריך מפקד, מה משמש אפוא מתן הכופר. אולי שתי מטרות לדבר, האחת - צווי לדורות כאשר תרצו למנות, תמנו אותם באמצעות דבר אחר, כדברי רש"י. והשניה - מצוה לדורות, כצדקה - מחצית השקל לקנות בהם תמידים וקרבנות צבור, כדברי הרמב"ם.

רש"י - כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנה לגולגלות אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע את מנינם, ולא יהיה בהם נגף, שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד.

הרמב"ם - במנין המצוות קעא - "הצווי שנצטווינו לתת מחצית השקל כל שנה, והוא אמרו יתעלה "ונתנו איש כפר נפשו להשם". וכן פסק בהלכות שקלים פרק א הלכה א: מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב, ושואל מאחרים או מוכר כסות מעל כתפו ונותן מחצית השקל.

ילקוט שמעוני (ריש פרשת תשא) -

זה שאמר הכתוב "בטנך ערמת חטים", למה נמשלו ישראל כחטים, אמר ריש לקיש, מה חטים הללו כלן עולין במדה, כך הוא ישראל - כלם עולין במנין, הזקנים והחסידים והחכמים... מה כתיב למעלה מן הענין "וכפר אהרן על קרנותיו" - כיון שחטאו ישראל אמר הקב"ה למשה לך כפר להם. אמר לפניו, רבונו של עולם, לא כן אמרת "אחת בשנה", אמר לו הקב"ה זקוף אותו עכשיו.

אפשר ללמוד מכך, כי הכוונה היא מחצית השקל לכפרה על החטא. ובהזדמנות זו תדעו את המנין, כמה חסרו. (ממעשה העגל היינו המפקד הוא תוצאה).

על איזה חטא בא לכפר מחצית השקל

בראשית רבה פ"ד יח - (לשבטים) אתם מכרתם בנה של רחל בעשרים כסף, לפיכך יהיה כל אחד ואחד מגיעו בקע לגולגולת, הדה הוא דכתיב (שמות לח, כו) בקע לגולגולת מחצית השקל.

פסיקתא דרב כהנא פרשה ב ד"ה זה יתנו - ר' יודא אמר כל דעבר בימא יתן, ור' נחמיה אמר כל דעבר על סכומייא יתן. מחצית השקל. ר' יודה ור' נחמיה, ר' יודה אומר לפי שחטאו בחצי היום לפיכך יתנו מחצית השקל, ור' נחמיה אומר לפי שחטאו בשש שעות.

פסיקתא רבתי פרשה י - ורבותינו אמרו, הם חטאו מחצי היום ולמעלה יביאו מחצית השקל ויתכפר להם. זה יתנו וגו' מחצית השקל, וכמה הוא מחצית השקל, עשר מעין, אמר הקב"ה זה יתנו עשר מעין שהם מחצית השקל כדי שיכפרו על עשרת הדברות שעברו עליהם.

טעמים אחרים למחצית השקל:

בבא בתרא י, ב - ור' חנני' בן תרדיון אמר ר' אבהו, אמר משה לפני הקב"ה במה תרום קרן ישראל, אמר לו ב"כי תשא" - כלומר צדקה (מבחינת "צדקה תרומם גוי").

מגילה יג, ב - אמר ריש לקיש, גלוי וידוע למי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והחשבון הוא, לפי החזקוני, כדלהלן:

(חזקוני תשא ל, יד) מבן עשרים שנה ומעלה, אבל פחותים מבני עשרים אינם נענשים ואינם צריכים להביא כפרה, וסכום עולם כולה לרבוא כסף, כיצד, רוב בני אדם חיים שבעים שנה, צא מהם עשרים לפטור, כדכתיב "מבן עשרים שנה ומעלה יתן", ישארו להם חמישים שנה שכל אחד ואחד מישראל נותן בהן מנה של חול למחצית השקל של קודש בכל שנה ושנה. הרי - ששים איש נותנים בחייהם ששים מנה של קודש, שהם ככר, והם היו ששים רבוא, הרי כולם נותנים רבוא ככר (עשרת אלפים ככר) לפיכך, אמר המן הרשע "ועשרת אלפים ככר כסף אשקול", אמר - כדאי שקלי לבטל שקליהם, ואני אתן כנגד ששים רבוא שבהם לעשות בהם כרצוני.

זה יכול להשלים את המכילתא על רחמיו של הקב"ה (מכילתא כא, ל) שאדם פודה עצמו מידי שמים בצדקה. והנה ברחמיו חלק את הכופר לכל ימי חייו של האדם.

אבן עזרא - והגאון אמר כי כסף כפורים הוא חיוב על ישראל בכל שנה בין שסופרם מלכם או לא ישא מספרם.

אברבנאל - משה היה צריך לכסף הרבה בשביל האדנים, ווי-העמודים וכלי השרת, והתורמים הביאו דברים הרבה אך כסף לא מספיק, נתן לו הקב"ה עצה, וז"ל: ולכך איעצך באיזה אופן תקבץ מישראל כסף הרבה, והוא שמשה, בהיותו שר צבא, כלתה נפשו למנות את ישראל ולדעת מנינם כמו שעושים שרי החילים למנות את חילם קודם שיכנסו למלחמה, והיה הדבר מפורסם בין האנשים ההיזק הבא מעין הרע, ...לכן תצוה שכל איש שימנה יתן כופר נפשו להשם, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, כלומר אף על פי שתפקוד אותם, כי הצדקה תציל ממות.

הנצי"ב בהעמק דבר - ונתנו איש כופר נפשו, לפי הנראה פירשו ראשונים - אם ימנו תהיה הנתינה כופר נפש, ואם לא היה המנין לא היה הכופר, וקשה טובא, אם כן מנין עיקר דין מצוות שקלים בכל שנה, אבל באמת אי אפרש לומר כן, דהנתינה שייך למנין... אלא ודאי הכי משמעות הפסוק - כי תשא, אז ונתנו איש כופר נפשו, שמחויב גם בלא זה ליתן, יתנו בשעת המנין כדי שלא יהיה נגף.

בשם בעל "בית הלוי" - בדרך צחות - הקב"ה צוה להתפקד, תארו לעצמכם איזו מהומה היתה נוצרת מתוך התלהבות לקיים את המצוה - כולם רצים ונחפזים לקלפי. אמר הקב"ה יביא כל אחד מחצית השקל. ואז, אם זה עולה בכסף אז לאט לאט.

סכנת הנגף - עין הרע

ראינו גם בדברי רש"י 'שהמנין שולט בו עין הרע' וגם בדברי אברבנאל 'הדבר מפורסם בין האנשים ההיזק הבא מעין הרע'.

מהו הדבר "עין הרע".

רבינו בחיי נותן שני הסברים: אחד מצד מניעת אפשרות תחולת הברכה, ואחד מצד סכנה של נזק.

א. יש כידוע נסים גלויים ונסים נסתרים. נסים גלויים, כולם מכירים שהאירועים הם מחוץ לדרך הטבע, לנסים כאלה צריכים זכות גדולה ולא כל אדם זוכה לכך. נסים נסתרים, אין לך יום כמעט שעובר בלי נסים, אלא שאין בעל הנס מכיר בנסו.

בגמרא (תענית ח, ב) אנו מוצאים דוגמא, הנכנס למוד את גרנו יאמר יהי רצון מלפניך וכו'... שתשלח ברכה בכרי הזה. ואם מדד ואחר כך ברך, הרי זה תפלת שוא, כי אין הברכה שורה לא בדבר המנוי ולא בדבר המדוד ולא בדבר השקול כי אם בדבר הסמוי מן העין, שנאמר: (דברים כח, ח) "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך" - בדבר הסמוי. זה מצד מניעת הברכה.

ב. אם העם נפרט במנינו לגולגלותיו, עובר כל פרט ופרט לפני בעל ההשגחה וענינו של כל אחד נבחן ונדון בנפרד, ואי אפשר בלא עונש. לא כן כאשר הוא חלק מן הכלל הוא נמשך עם הכלל.

הלא כך אמרה האשה השונמית לאלישע ששאל מה לעשות לך, היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא ענתה היא "בתוך עמי אנכי יושבת" אינני רוצה לעלות על שלחן הדיונים בנפרד.

וכן כתב המלבי"ם (שמות ל, יב) - כשהעם מתאחדים, זכות הרבים גדול מאד, אבל שמפרידים כל איש בפני עצמו יחופשו מעשיהם ואז ישלוט בהם נגף.

והנה כי כן אנו רואים כי בשני המפקדים אשר ערך שאול המלך, האחד במלחמה עם יבש גלעד (שמואל-א יא, ח) ויפקדם בבזק - בשברי חרסים או אבנים. והשני לפני המלחמה בעמלק (שמואל-א טו, ד) ויפקדם בטלאים, ולא אונה להם כל רע. ואילו דוד המלך נשא את מניינם בלא דבר אמצעי אחר ניגף העם בדבר ומתו שבעים אלף איש (שמואל-ב כד, טו-טז).

אם כך אנו באים לשאלה, כיצד זה קרה שדוד המלך נכשל בדבר, וכפי שחז"ל מדגישים שנכשל בדבר שאפילו תנוקות של בית רבן יודעים כי אסור למנות לגולגלות אלא באמצעות דבר כל שהוא, ובגלל כך היה הנגף בעם.

האור החיים מחריף את השאלה, גם אם דוד נכשל, אך מדוע יואב לא פקד באמצעות דבר-מה, כפי שכבר היו קודם מפקדים בחרסים או בטלאים.

ונתתי לבי להשכיל במעשה דוד, כי לפי הנשמע מהכתובים שמנה את ישראל אחד אחד בלא אמצעים, נוסף על שמנאם ללא דבר אמצעי וללא צורך, והם דברים תמוהים שיעשה דוד המלך ע"ה דבר כזה, ומצינו שרז"ל אמרו כי מן השמים הכשילוהו בדבר שאפילו תנוקות של בית רבן יודעים. ועדיין קשה. תינח דוד אמרינן שטעה, מה נעשה ביואב, ממה-נפשך קשה, אם דברי דוד בא אליו סתם, 'פקוד את בני ישראל' מי אמר לו שאין בכוונת דוד לומר שיפקדם שלא על פי התורה. ולו יהיה שיואב נעלמה ממנו, ומקרה אחד קרה לדוד וליואב, מה נענה בסנהדרין, ומדוע לא התנגד העם כשראו שבאו למנותם.

והנכון בעיני כי דוד אמר דבריו סתם, ופשוט הוא כי יואב יודע חומרת הענין ולא ימנם אלא על ידי דבר אחר, בבזק או בדומה לו, והטעות שעשה היתה, שהיה המספר ללא דבר (ללא סבה וצורך).

הרמב"ן בפירושו כתב: ומפני שלא נתפרש אם היא מצוה לדורות או לשעה, למשה במדבר, טעה דוד ומנה אותם בלא שקלים, והיה נגף בעם, והתורה אמרה עליו "ויאמר דוד אל השם חטאתי מאד אשר עשיתי".

הרד"ק אף הוא כמו ה"אור החיים" סבור כי הכעס היה על שמנאם ללא צורך.

ההסברים טעונים הסבר, שהרי יש כאן שני ענינים: א. מנין בני אדם. ב. מנין שלא לצורך. בשלמא לגבי מנין לגולגלות בלי אמצעי כתוב בפירוש - "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם" ומכלל לאו אתה שומע הן, אבל לגבי מנין לצורך או שלא לצורך אין אפילו רמז, ואין עונשים אלא אם כן מזהירים.

לכן נראה לי, לעניות דעתי, כי אכן הטעות של דוד המלך ע"ה וכן של יואב, שמנה בלי דבר אמצעי, כמו שאומרים חז"ל 'שנכשל בדבר שאפילו תנוקות של בית רבן יודעים'.

וליישב את קושית האור החיים היכן היו יואב, הסנהדרין, האנשים, התשובה לדעתי נמצאת בפסוקים עצמם, שמואל-ב פרק כד -

ויוסף אף השם לחרות בדוד ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה ...ויאמר יואב אל המלך - ויוסף השם אלקיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים ...ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה. ויחזק דבר המלך אל יואב ועל שרי החיל, ויצא יואב ושרי החיל לפני המלך לפקוד את העם את ישראל...

הנה ראינו כי יואב אמנם ניסה להניא את דוד ממעשה זה, אך לא נשמע לו, כי השם הסית את דוד מחמת חרון אף. ודוד הכיר בחטאו והתפלל:

ויאמר דוד אל השם חטאתי מאד אשר עשיתי, ועתה העבר נא את עוון עבדך... ויאמר דוד אל גד צר לי מאד, נפלה נא ביד השם כי רבים רחמיו... ויתן השם דבר בישראל מהבקר ועד עת ערב ... וינחם השם אל הרעה, ויאמר למלאך המשחית בעם, רב, עתה הרף ידך.