יחס היהדות לנצרות

(עם החלטת המועצה האקומנית ברומא)

מחבר: שמעון פדרבוש

סיני, גיליון נ"ו, 1965

תוכן המאמר:
בדיקה מחודשת של יחס הנצרות ליהדות
עמדת רמב"ם
התועלת שהביאה הנצרות
אביו של ישו - גוי?
האם רצה ישו לבטל את המצוות?
היחס שבין ישו ליהודים
גרץ: ישו לא חידש כלום במוסר היהדות
רמב"ן: הנוצרים למדו מהיהודים
בספרות המאוחרת יתר הערכה לנצרות
שיטת הראי"ה קוק

תקציר: המאמר מסכם עמדות הוגים שונים בדורות שונים לגבי הנצרות, כאשר המשותף הוא יחס חיובי לכל האלמנטים שבנצרות, למרות עוינותה אותנו.

מילות מפתח: נצרות, הרמב"ם והנצרות, ישו

בדיקה מחודשת של יחס הנצרות ליהדות

בתקופה האחרונה התעוררה שוב בעולם הנוצרי בעיית עמדתו ליהדות, מתוך חיפוש דרכים לשפר את יחסו לעם היהודי. הדה של שאיפה זו נשמע בוויכוחים הארוכים של המועצה האוקומנית של הכנסייה הקתולית ברומה בשנתיים האחרונות, שבה נתקבלה החלטה, הטעונה עוד הצבעה סופית ואישורו של האפיפיור, נגד האנטישמיות והאשמת היהודים בצליבת אותו האיש. כנראה באה פעולה זו למען כפר במידת-מה על השתיקה המחפירה של ראשי "דת-האהבה" להשמדת מיליוני קדושי-ישראל בידי המרצחים הנוצרים שבגרמניה.

בקשר לחזיון זה לא למותר הוא לעקוב אחרי יחס היהדות לנצרות ולעמוד מתוך כך על המאבק המתמיד של חכמי-התורה ללמד זכות על העמים הנוצרים, למרות כל מוקדי-אש וההשפלות האיומות של הנצרות על עם ישראל, שלא חדלו בכל הדורות. מן הראוי לשים לב לקיטוב המוסרי שבתופעה זו: כאן ביהדות הורו הנרדפים להתנהג עם הרודפים "בדרך-ארץ ובגמילות חסדים כישראל", כמו שיתבאר בבא.

עמדת רמב"ם

מבחינה רעיונית היתה עמדת היהדות שונה לנצרות ולאיסלם. למרות סיבלותיו האישיים ומצוקת עמו בגלות ערב הזהיר הרמב"ם, כי אל לנו לגמול להם כרעתם בעלילה תחת עלילה; שומה עלינו על פי תורתנו שלא לסור מדרך האמת בבואנו לחרוץ משפט על טיב דתם, לגנות את הראוי לגנות, אבל גם לא להתעלם מן החיוב שבה. מן הראוי להביא בזה דבריו הספוגים אצילות מוסרית:

"אלו הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומלבם, והם מיחדים לאל יתעלה יחוד כראוי, יחוד שאין בו דופי. ולא מפני שהם משקרים עלינו ומכזבים ואומרים, שאנו אומרים שיש לאל יתעלה בן, נכזב כך אנחנו עליהם ונאמר שהם עובדי עבודה זרה. התורה העידה עליהם: 'אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר'. והיא העידה עלינו: 'שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית'... וכן אלו הישמעאלים היום כולם טף ונשים נכרתה ע"ז מפיהם וטעותם וטיפשותם בדברים אחרים היא שאי אפשר לאומרן בכתב, מפני פושעי ורשעי ישראל (המלשינים), אבל ביחוד השם יתעלה אין להם טעות כלל".

אכן בנוגע לנצרות דעת הרמב"ם, שאינה דת מונותיאיסטית טהורה עקב אמונתם בשילוש. וכן הורה להלכה כי "הנוצרים עובדי עבודה זרה הם". השקפתו זו של הרמב"ם, היא בהתאם לדעתו, כי מעיקרי אמונת-אמת הוא "שהבורא יתברך אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף, ואין לו שום דמיון כלל", ולכן קבע: "האומר שיש שם מנהיג, אבל הם שנים או יותר; והאומר שיש שם רבון אחד, אבל שהוא גוף ובעל תמונה", הרי זה מין שאין לו חלק לעולם הבא. אמנם הראב"ד השיג על הוראה זו בנוגע להגשמה: "ולמה קרא לזה מין? וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות". אולם הרמב"ם הלך בהשקפתו על הנצרות בעקבות רב סעדיה גאון, הכותב על הנוצרים: "שישימוהו - להשם - שלושה, ויצאו אל הכפירה". וידועה הדעה המנוגדת של רבינו תם, שבני-נח לא הוזהרו שלא לשתף שם שמים ודבר אחר.

באיגרת תימן דוחה הרמב"ם לא רק את אלוהותו של ישו, אלא גם מצא לנחוץ להוכיח את הטעות שבאמונת משיחיותו, הואיל והתנכר לייעודי גאולת ישראל, שהיא חלק בלתי נפרד משליחות משיח ה' לפי נביאי ישראל, וגם ביד החזקה הוא כותב:

"אף ישוע הנוצרי, שדימה שיהיה משיח... וכי יש מכשול גדול מזה, שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותם, וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי השם".

התועלת שהביאה הנצרות

אך אחרי הביקורת הקשה הזו נשאר הרמב"ם נאמן לשיטתו המוסרית, לשבח בדתות אחרות את הראוי לשבח, והוא אינו מהסס לציין את השינוי שחל בעולם האלילי לרגל התפשטות הדתות המונותיאיסטיות, העשויות לקרב אותו מעט לאמונת היחוד של היהדות, ואף מביע דעתו, כי דתות אלו תסלולנה דרך לימות המשיח אצל אומות-העולם והוא ממשיך את הערכתו האמורה על הנצרות לאמור:

"אך מחשבות בורא עולם אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלה של ישוע הנוצרי ושל זה הישמעאלי (מוחמד) שעמד אחריו, אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר: 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד'. כיצד? כבר נתמלא העולם מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי-לב, והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה, אלו אומרים: מצוות אלו אמת היו וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות: ואלו אומרים: דברים נסתרים יש בהן ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח וגילה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ונשא, מיד הם כולם חוזרים, ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום".

אמנם אין הרמב"ם יחידי בהשקפה זו, כי גם רבי יהודה הלוי חשב: "אלה האומות, הנוצרים והמוחמדים, הם הצעה והקדמה למשיח המחוכה".

אביו של ישו - גוי?

בהערכתו את הנצרות באיגרת תימן מן הראוי לעמוד על שתי נקודות שבדברי הרמב"ם. הוא כותב:

"שהתנכל בעצתו, להתוודע בשם נבואה, ולחדש דת מבלעדי תורת ה', והודיע ברבים, ששתי התורות מאת השם. וכוונתו לחדש הספק ולהכניס מבוכה בלבותינו, בהיות התורה האחת הפך האחרת, ושתיהן מכוונות לאלוה אחד... ותחילת מי שמצא זו הדעת, היה ישו הנוצרי, והוא מישראל. והוא אף על פי שהיה אביו גוי ואמו ישראלית - העיקר בידינו: 'גוי ועבד שבא על בת ישראל, הולד כשר' ... הוא הביא לחשוב, שהוא שלוח מהשם לבאר ספקות התורה, ושהיא משיח היעוד לנו על יד כל נביא, ופירוש התורה פירוש המביא לביטול כל התורה וכל מצוותיה".

רבים נלאו למצוא מקור בספרותנו העתיקה לדעה זו, שאבי ישו לא היה יהודי. ביחוד תמוה הדבר, שדעה זו רווחת בספרות האנטישמית שבתקופה האחרונה, המעונינת להוכיח, שאין הנצרות תולדת היהדות, והנוצרים המכבדים את היהודים משום שגואלם יצא מקרבם - אינם אלא טועים. כי באמת ישו נולד מאב בלתי יהודי. צוררי ישראל כתיאודור פריטש וה. סט. צ'מברלין ואף החוקר פרידריך דליטש כולם מתנבאים בסגנון אחד, כי מייסד דתם נולד מגוי.

אמנם נראה, שהרמב"ם למד זאת ממאמרו של רב חסדא בתלמוד, האומר כי בעלה של אמו של אותו איש היה סטדא והבועל היה אחד בשם פנדירא, ונולד אפוא לא מבעלה היהודי של מרים אמו. ורבנו תם רוצה להוכיח "דאין זה ישו הנוצרי", שרב חיסדא מתכוון אליו, כי לפי המסופר בתלמוד דחה ר' יהושע בן פרחיה לישו בשתי ידים. אולם ר' יהושע בן פרחיה היה זמן רב קודם, כי הוא חי בערך 150 שנה לפני הספירה הנהוגה, וישו היה בזמן הנציב פונטיוס פילאטוס, שהיה בארץ ישראל בשנות 36-26 לספירה הנהוגה. צדק אפוא הרמב"ם, שאיחר בהרבה את זמנו של אותו איש, והמסופר על רבי יהושע בן פרחיה הכוונה על איש אחר ולא על ישו הנוצרי. בכל אופן על פי ההלכה קבע הרמב"ם שהוא נחשב כיהודי.

האם רצה ישו לבטל את המצוות?

יש ותמהו גם על דעתו של הרמב"ם שבאיגרת-תימן וגם בספרו "יד החזקה" הוא כותב, שישו רצה לבטל את תורת-ישראל, וביאר את התורה באופן "המביא לביטול כל התורה וכל מצוותיה". השקפה זו עומדת לכאורה בניגוד למקובל כיום בחוגי חוקרי הנצרות, שמייסדה ציווה שלא לסור מחוקי התורה ומצוותיה, ורק תלמידו שאול מתרשיש שיחרר את מאמיניו מחיוב קיום תורת-ישראל.

אולם נראה, שבצדק בא הרמב"ם לידי מסקנה זו, לאחר הבחין בסתירות הגלויות שבדברי אותו איש כפי שנמסרו בספרי האוונגליון. מצד אחד הם שמים בפיו דברי נאמנות לתורת-משה, באזהרתו: "אל תדמו, כי באתי להפיר התורה או הנביאים, לא להפיר באתי כי אם למלאות. כי ... עד אשר השמים והארץ יעבורון לא תעבור יוד אחת מן התורה, אף לא תג אחד, כי כולם יקומו. לכן כל המפיר אחת ממצוות קטנות אלו והורה כזאת לאנשים. נקלה יקרא במלכות-שמים, והעושה אותן ומלמד לעשותן נכבד יקרא במלכות-שמים". ולא עוד אלא שציווה לשמור גם את התורה שבעל-פה ואמר: "הסופרים והפרושים יושבים על כסא משה, לכן כל אשר יאמרו אליכם לשמור תשמרו ועשיתם".

מאידך, נמצאים אימרות מפיו המגלות, כי כוונתו היתה לבטל את התורה מסיני ולהחליפה בתורתו הוא, ושאול מתרשיש תורת רבו דיברה מתוך גרונו. אחרת קשה להבין, איך מעריצו של אותו איש, שהיה מסור לו בקנאות מופרזת ומאמין באלהותו, יטיף לשיטה המנוגדת ניגוד גמור לתורת רבו. מתקבל אפוא על הדעת, שדבריו על נאמנות לתורה וחכמיה נאמרו רק מן השפה ולחוץ, למען הרגיע את הרוחות, שהתקוממו לו ולחידושיו, בששעה שהמאמרים שנפלטו מפיו על התנגדותו לתורת ישראל גילו את אשר היה בלבו פנימה. כי באותו פרק, בו הוא מורה לקיים דברי חז"ל באשר הם יושבים על כסא משה, הוא שופך בוז עליהם כחנפים וצבועים, המקילים לעצמם ומחמירים לאחרים: "כי קושרים משא כבד מנשא ועומסים על שכם אנשים, ואין את נפשם להניע אותו גם באצבע". וכן הוא מתיר לעבור על מצוות המפורשות בתורה. כאשר חכמי ישראל התאוננו לפניו על שתלמידיו מחללים שבת בפרהסיא בקוטפם מלילות בשב, הצדיק הוא את מעשיהם בטענו: "בן האדם אדון השבת הוא". וכן ביטל כל דיני מאכלות אסורים שבתורה, כי "לא הנכנס אל הפה מטמא את האדם, כי אם היוצא מן הפה".

הרמב"ם, העיד על עצמו כי קרא כל הספרים ממקצוע האסטרולוגיה כדי להוכיח את אפסותה, היה בלא ספק בקי בספרות הדתות האחרות לשם ביסוס אמיתות תורתנו, והוא חדר לטיבו וכנותו של מאמריו הדו-פרצופיים של אותו איש, שהאוונגליון ייחסם לו, ובא לידי הכרה, שאם נאמין לאבות הנצרות, נמצא שישו יזם בחביון לבו לבטל תורת-ישראל, אף שלפעמים לבו לפיו לא גילה מיראת חכמי-התורה ורוב העם שנהו אחריהם.

ובכל זאת מצא הרמב"ם לנחוץ להצביע, כאמור, על החיוב בדתות שנולדו על ברכי היהדות בהשפעתן על העולם האלילי, בייחוד הבליט את ההבדל שבין דת ישראל לבין בנותיה בכך, שבשעה שהן דנות לגיהנום ולדראון עולם כל בן דת אחרת, מנחילה דת ישראל חיי-עולם לכל אדם הסר מרע ועושה טוב, ללא הבדל דת וגזע.

באחת מאיגרותיו כותב הרמב"ם:

"ומה ששאלת על האומות, הוי יודע דרחמנא לבא בעי, ואחר כוונת הלב הם הם הדברים. ועל כן אמרו חכמי האמת, רבותינו ע"ה: חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, אם השיגו מה שראוי להשיג מידיעת הבורא יתברך, והתקינו נפשם במידות הטובות. ואין בדבר ספק, שכל מי שהתקין נפשו בכשרות המידות וכשרות החכמה באמונת הבורא יתברך, בוודאי הוא מבני העולם הבא. ועל כן אמרו חכמי-האמת, רבותינו ע"ה: אפילו גוי ועוסק בתורת משה רבינו ע"ה, הרי הוא ככהן גדול... ואין בזה ספק, שהאבות ונוח ואדם הראשון, שלא שמרו כלל דברי התורה, לא יהיו בני גהינם, אלא בוודאי כיוון שהגיעו והשיגו מה שראוי להתקין, הרי הם במעלה העליונה".

הרמב"ם היה הראשון בין חכמי-ישראל, שמתח ביקורת חמורה על הנצרות ומייסדה מתוך בחינת תורת היהדות. ואמנם, בזה היתה בידו מסורת מן חכמי התלמוד שאף הם לא מנעו את עצמם מלהוקיע את משיחיותו של אותו האיש ודחו בשתי ידים את אלהותו, שראו בזה כפירה בעיקר. המאמרים על הנצרות שבתלמוד ובמדרשים נאספו ונידונו בספרו של ר. טאוורס, הרפורד.

היחס שבין ישו ליהודים

אכן בעייה זו משתי בחינותיה, היינו יחסו של ישו ליהדות ויחס היהדות אליו נידונה בהרחבה בישראל ובעמים. יש וראו בישו יהודי נאמן, על יסוד הכרזתו שבאה רק לבני ישראל. הוא ציווה לשנים-עשר שליחיו: "אל תשימו פעמיכם לדרך הגויים ואל ערי השומרונים אל תבואו, כי אם לצאן אובדות מבית-ישראל תלכו". פעם התבטא אף ברוח קנאות לאומית צרה, בניגוד לתורת-הפרושים הסובלנית, המצווה לבקר חולי עובדי אלילים, ובסירובו לרפא בת אשה כנענית אמר: "לא שולחתי כי אם לצאן אובדות לבית ישראל , ולא נכון לקחת את לחם הבנים ולהשליכו לפני הכלבים". וכבר הזכרנו את אזהרתו, שלא לעבור על מצוות התורה, ושלא לסור אפילו מדברי הסופרים חכמי-ישראל.

על יסוד המקורות האלה, ובהתעלמות ממאמריו המלאים זלזול במצוות התורה ושנאה לחכמי התורה, הוציא וולהויזן משפט חרוץ, לאמור: "ישו לא היה נוצרי אלא יהודי". לידי מסקנה מנוגדת לגמרי בא הארנאק אשר מתוך צרת עין בהשפעת היהדות על הנצרות התאמץ להוכיח, כי אין כל דמיון בין תורת משה ודת הנוצרית.

גרץ: ישו לא חידש כלום במוסר היהדות

בין חוקרי ישראל הירבה לעסוק בשאלה זו גרץ, וגם הוא, כוולהויזן, הוכיח כי ישו לא חידש כלום במוסר מה שלא נאמר לפניו בספרות ישראל. לדעה זו הסכימו גם גייגר ואחרים. פאול גודמאן מנסה לסכם השקפה זו, הרווחת בין חוקרים יהודים בדברים אלה:

"היהדות מבדילה בין ישוע ההיסטורי לבין ישוע של הברית החדשה ישו היה מונותיאיסטון יהודי טהור; חוץ לפרט אחד שלא להתנגד לרע לא לימד שום אידיאה מהפכנית במוסר. ההבדל היסודי בין היהדות והנצרות היא השאלת אם ישו אלוה או בשר ודם. האמונה בישו קשורה באמונת השילוש. העמדה שלנו לשאלה זו היא שלילית בהחלט, אין מקום לישו בדת ישראל. ערכו של ישו ליהודי הוא במסגרת תולדות העולם... שהביא אור לגויים רבים בעולם".

דעות חוקרים יהודיים מן הדורות האחרונים בדבר יחס היהדות לנצרות בירר באחרונה בירור יסודי פרופ. יעקב פליישמן, בספרו "בעית הנצרות במחשבת היהדות ממנדלסון עד רוזנצווייג".

רמב"ן: הנוצרים למדו מהיהודים

אולם עיקר משימתנו במאמר הזה היא לעמוד על השקפות חכמי-התורה, שהשתלשלו מדעת הרמב"ם המובאת למעלה. אופיינים בהם דברי הרמב"ן. בהסתמכו על דעת הרמב"ם האמורה, הוא מטעים את השפעת היהדות על העמים הנוצרים במקומות שיהודים יושבים בתוכם, בשעה שעמים הרחוקים מישוב יהודי משוקעים באלילות, מפני שלא נגה עליהם אור אמונת-ישראל, והוא כותב:

"ואל תשתבשו באומות שאף הם נוחלי התורה, הם הקרובים לאמצע הישוב (מקום ישוב יהודי), כגון הנוצרים והישמעאלים, לפי שהעתיקו התורה ולמדוה, וכשגברה רומי על קצת הקצוות, למדו ממנה תורה ועשו חוקים ומשפטים דוגמא של תורה. אבל בני אדם ישובי הקצוות הרחוקות... בהמות גמורות הם, ועליהם אמר הכתוב: האיים הרחוקים אשר לא שמעו את שמעי ולא ראו את כבודי'. והאומות מתחילה כך אמרו, שנאמר: 'ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת'; למדנו, שלא היו באותו זמן אומה ולשון בעולם שיהא להם נימוסים טובים וישרים ישובי המדינות כישראל".

אחר כך מביא הרמב"ן שם לחיזוק דבריו את דעת הרמב"ם האמורה, שהנצרות והאיסלם באו לתקן דרך למלך המשיח בתוך הגויים על ידי הפצת דברי תורה ביניהם, ולימות המשיח יכירו גם הם את אמיתיות תורת ישראל. הרמב"ן ופוסקים שאחריו לא הסכימו לדעת הרמב"ם, שהנוצרים הם עובדי עבודה זרה, ודעתם כדעת רבינו תם, שבני נוח לא הוזהרו על השיתוף, אף שכולם מודים שאמונת השילוש ליהודי הוא עבודת אלילים.

גם ר' יצחק פרופיאט דוראן האפודי (סוף המאה הי"ד) כותב: "מעולם לא כיוון המשיח המדומה לעשות עצמו אלוה, ואפילו תלמידיו לא אמר אלהינו ישו, אלא חשבוהו היותו מבחר המין האנושי". האפודי כבר עמד בזה על ההבדל שבין ישו ההסטורי לבין דמותו האגדית שבאוונגליון.

אכן רבי יעקב עמדין (תנ"ח - תקל"ו) הרחיק לכת בהגנתו על אותו האיש מכל קודמיו. לפי דעתו היתה כוונת ישו ליסד דת חדשה רק לעובדי אלילים בלבד. וזהו בניגוד למה שמובא בשמו כמה פעמים באוונגליון, שבא רק לבני ישראל.

ר"י עמדין כותב:

"אבל באמת גם לפי דברי כותבי האוונגליון אין שום יהודי רשאי לעזוב תורתו... מכאן נראה בבירור, שהנוצרי ושלוחיו לא באו לבטל תורה מישראל חס וחלילה... אבל הוא הדבר אשר דיברתי, שלא בא זה, כמחשבת כותבי האוונגליון, שבא הנוצרי לבטל דת היהדות לגמרי, רק לאומות בא לייסד להן דת מן אז והלאה, ואף היא לא חדשה כי אם ישנה, אלה שבע מצוות בני נוח ששכחון וחזרו שלוחי הנוצרי וייסדן מחדש. אך כל זרע ישראל, וכן הנימול ונכנס לדתם, הוא מחויב בשמירת כל מצוות התורה בלי שום גרעון, אבל לאומות העולם הניח שבע מצוות שנתחייבו בהן מאז... ומרגלא בפי, שהנוצרי עשה טובה כפולה בעולם: מצד אחד חיזק תורת משה בכל עוז, כנ"ל, ואין אחד מחכמינו, שדיבר יותר מזה בפה מלא בחיוב קיום נצחי לתורה; ומצד אחר, לאומות העולם היטיב הרבה, שביטל עבודה זרה והסיר הפסילים מהם וחייב אותן בשבע מצוות, שלא יהיו כבהמות שדה, וזיכה להם במידות מוסריות, ובזה החמיר עליהם יותר מאד מתורת משה, כנודע".

יש להתפלא על לוחם קנאי נגד משיחיות שקר, כר"י עמדין, שבבואו ללמד זכות על הנוצרי הפריז על מידת האובייקטיביות, בהתעלמו מן עמדתו השלילית של אותו איש למצוות התורה, כשמירת שבת, ולא עמד על דו-המשמעות שבאימרותיו על תורת ישראל הסותרות זו את זו, ולא נח דעתו של ר"י עמדין עד שעשהו לאותו איש ל"מחזק תורת משה בכל עוז"...

בספרות המאוחרת יתר הערכה לנצרות

בספרות ההלכה אנו מוצאים הערכה יותר חיובית על הנצרות המאוחרת, הואיל ומאמיניו השתחררו מן היסודות האליליים, שחדרו לתוכה בתקופותיה הראשונות, והתקרבו יותר לאמונת היחוד. עוד במאה השתים עשרה יצא רבינו תם בהגנה על העמים הנוצרים, שלפי דעתו אין דינם כעובדי עבודה זרה, וכל החומרות בהלכה כלפי עכו"ם אינם חלים עליהם, הואיל

"בזמן הזה כולן נשבעים בקדשים שלהן ואין תופסין בהם אלהות, ואף על פי שמה שמזכירין עמהם שם שמים כוונתם לדבר אחר, מכל מקום אין זה שם עכו"ם, גם דעתם לעושה שמים וארץ. אף על פי שמשתפים שם שמים ודבר אחר, לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף. 'ולפני עור' ליכא, דבני נח לא הוזהרו על כך".

וכן פסק הרמ"א:

"ויש מקילין בעשיית שותפות עם האומות בזמן הזה, משום שאין האומות בזמן הזה נשבעים בעבודה זרה, ואף על גב דמזכירין העבודה זרה, מכל מקום כוונתם לעושה שמים וארץ".

ורבי משה רבקש הורה:

"אלו הגויים אשר אנחנו אומה ישראלית גולים בצל שלהם ומפוזרים ביניהם, הם מאמינים בחידוש העולם וביציאת מצרים ובעיקרי הדת, וכל כוונתם לעושה שמים וארץ, כמו שכתבו הפוסקים, והביאם רמ"א באו"ח סימן קנו בהגה, לא די שאין איסור להצילם, אלא אפילו אנחנו מחוייבים להתפלל לשלומם.. וכתב הרמב"ם, דהלכה כרבי יהושע דאפי' חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא".

שיטת הראי"ה קוק

ולראי"ה קוק שיטה משלו, המבליטה את ההבדל המהותי בין דת ישראל לדתות מונותיאיסטיות אחרות, אך יחד עם זה מעריכה הערכה חיובית את ההשגים הגדולים של אומות העולם בתחומי התרבות וההגות.

"על דבר האמונות הזרות, - כותב הרב קוק לשואלו - אומר לכ"ג את דעתי, כי לא הבלעתן והריסתן היא מטרת אורם של ישראל, כמו שאין אנו מכוונים הרס כללי לעולם ולאומיו כולם, כי אם תקנתם והעלאתם, הסרת סיגיהם, וממילא יצטרפו בזה למקור ישראל, להשפיע עליהם טללי אורות: 'והסירותי דמיו מפיו ושקוציו מבין שניו, ונשאר גם הוא לאלקינו'. וזה נוהג אפילו באליליות, וקל וחומר בדתות הנסמכות בחלק מיסודותיהן על אור תורת ישראל. וגדולים דברי הגר"א ז"ל: 'ואת עשו שנאתי' - את הטפל לעשו, אבל עיקרו שהוא ראשו בהדי אבהן דעלמא גניז. ועל כן 'ראיתי פניך כראות פני אלקים' אמר איש האמת יעקב איש תם, ודברו לא ישוב ריקם. ואהבת אחים של עשו ויעקב, של יצחק וישמעאל, תעלה על כל אותן המהומות, שהרשעה הנכרכת בטומאת הגויים גררה אותן, תתגבר עליהן ותהפכן לאור ולחסד עולם. דעה רחבה זאת ממותקת במתקה ודבשה של תורת אמת, צריכה להתלוות עם כל אורחותינו באחרית הימים". ועוד הורה הרב קוק: "העיקר הוא כדעת המאירי, שכל העמים, שהם גדורים בנימוסים הגונים בין אדם לחברו, הם כבר נחשבים לגרים תושבים בכל חיובי האדם". ומהו דינם של גרים תושבים? על זה עונה הרמב"ם: "וכן יראה לי, שנוהגים עם גרי תושב בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל, שהרי אנו מצווים להחיותן".