ארבעה ראשי שנים

מחבר: אילת-השחר הראובני

סיני, גיליון ל"ג, 1953

תוכן המאמר:
טעמים לקביעת האחד בניסן לראש השנה לרגלים
ארבעה ראשי תקופות בטבע הארץ
מקורות ראש השנה לאילן

תקציר: כותבת המאמר מחלקת את השנה לארבע תקופות ומסבירה מה הם ארבעה ראשי השנים בתקופות השנה, מהו טעם קביעת התאריך לראש שנה, ומהות רקע הטבע בכל תקופה. המחברת מביאה סמך לדבריה מן המקורות.

מילות מפתח: ראש שנה; ט"ו בשבט; א' ניסן; א' תשרי; (א' אלול); ט"ו באב.

מה נפלאים הם תכני טבע הארץ המשמשים רקע לשיקולים ולהנמקות לקביעת ארבע ראשי השנים הנשנים במסכת ראש-השנה, פרק א, משנה א. בקביעה זו מושקעת ידיעה רחבה ותפיסה חודרת בטבע ארצנו מנומר הגלויים. לפנינו עוברים כבמחזה: הוד טבעה הפראי של הארץ, ועושר טבעה החקלאי העתיק בצמידות מתאימה לתקופותיה האקלימיות הטיפוסיות. מתייצבות לפנינו בכל הדרן מסקנות מדעיות ותפיסות בהירות וקולעות לפתרונות מבוססים על הסתכלות בטבע, הסתכלות ענפה ומדויקת להפליא.

ואציין, שהדברים לא נמסרו בתלמוד כדברי מדע שכליים והגיוניים בלבד, אלא בהבעות מפכות מעיינות פיוט ורוממות שירת חוויות הטבע, בהדר צבעים וחביוני רזים. בדברי רז"ל על חודש ניסן במסכת ראש השנה בוקעת שירת האביב בצמחי הארץ, כשהיא מלווה בשירת תור האביב בבעלי החיים.

משך דורות הגלות משנתרחקנו מאדמתנו וממראות הטבע הטיפוסיים לה, גלו עמנו גם ספרינו ואותם דברים, שהיו בשעתם מובנים לאיש ישראל, משנקרענו ממולדתנו, נעשו סתומים וקשים ונוקשים. דורות אנשי מדע חשובים וגדולים לא יכלו לפענחם בתנאי הלימוד בחוץ לארץ. לפניהם לא היו כל דרך וכל שביל ללמוד ולהבין את מקורות ישראל מחוץ למקורות הספרותיים )ולו גם מתוך השוואות לשוניות בכתבי יד, תרגומים וכו'(, מי התהום העמוקים מהם שאבו המקורות רחקו מהם מאוד. ואין יודע איזו הדרך בה בקעו המעיינות?

משך גלות העם והינפצו לכל עבר ולכל רוח, הלכו ונתרחקו מעינינו יותר, הלכו וניטשטשו ונשתכחו, כל התמונות והמחזות, מהם שאבו רז"ל תוכן מלא לח חיים תוסס ומציאותי. כזה היה גם גורל הפסוקים מהתנ"ך המדברים בטבע, שאותם הביעו רז"ל בתלמוד כראיות חותכות ונאמנות לדרך תפיסתם את טעמי ההלכות.

ע"י שילוב המחקרים של טבע ארצנו, בייחוד בצמחיה, עם המחקרים בספרות ישראל והפלנטלור של המזרח, נמוג הערפל העבה והעכור, שכיסה את מהות תוכן דברי רז"ל, ומתבהרים לגמרי דבריהם "הסתומים", "המפולפלים", ו"הרחוקים מן המציאות".

ועתה, נפנה למהות רקע הטבע, אשר ביסודות ארבעת ראשי השנים בראש השנה א, א: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים.

ראשית, נברר משמעותו המדויקת ומקורות השם "ניסן", ל"חודש האביב". ונוכח בברור זה, שמהותם ועניינם של הניצנים הם המפתח לפתרון השאלה של קביעת האחד בניסן כראש השנה לרגלים.

במשך מחקרי שנים רבות של ד"ר אפרים וחנה הראובני בצמחי הארץ במקורות ישראל והפלנטלור של המזרח, הוכיחו בשיטה של שלובי עבודות המחקרים בזיהויי הצמחים בתרבות ישראל, עם המחברים בפנולוגיה שלהם, שהניצנים הם אותם הפרחים הנקראים בתלמוד בלשון יחיד בשם "נורית", צביון של המין הנקרא בשם המדעי Ranunculus Asiaticus הם הלוהטים באודם משולהב, הקורן בברק מתכת ורוך משי לאור השמש ונענועי רוח.

טעם שמם התלמודי נורית על שום אודם האור שבהם - נור. וטעם שמם התנ"כי ניצנים ובלשון יחיד ניצן, הנו פרי הסתכלות מדויקת, גם בצבעם וגם בצורתם. שם המציין את הצבע הבולט של הניצה וגזרתה היפה יחדיו. שניהם: גם הצבע, גם כל שטח עלי הניצה של הניצנים מובלטים ביותר על ידי עלי הגביע של הפרח המבוגר, בו הם נטויים לאחוריהם כלפי מטה כנזר הפוך. ומשנה הבלטה והוד מוסיפים לניצה הגוונים האדומים שבצדם הפנימי (בעיקר), של עלי הגביע היפים.

ועוד משהו על השם התנ"כי לפרחים אלה. השם "ניצנים", מקורו לא רק בצבע הפרחים וגזרתם כשלעצמם, אלא גם בהשוואה הסתכלותית אל הכלניות. פגישת פרחי אחרונות הכלניות עם ראשוני פרחי הניצנים, זו היא עובדה פנולוגית, שגם לה חלק חשוב ביצירת השם "ניצנים". הכלניות מתחילות לפרוח זמן רב לפני הניצנים, כבר בשבט, זמן מה לפני פריחת השקד, ומסיימות את תקופת פריחתן בהרים בראשית ניסן ובשפלה ובעמקים עוד לפני כן. והניצנים שבאזורי ההרים מפתחים את פרחיהם הראשונים בראשית ניסן, ובשפלה ובעמקים יותר מוקדם ושם הם גם פחות יפים. לאמור: בהרים, נפגשות אחרונות הכלניות עם ראשוני הניצנים, משך איזה זמן, קצר או ממושך, לפי מזג האוויר של אותה השנה. ועובדה פנולוגית זו, היא שהציגה בימי קדם, וממשיכה להציג גם כיום לראווה, לעיני המסתכל בשדות, את התבלטות והצטיינות הניצנים בניצתם לעומת הכלניות, שהללו והללו גדלים במורדות ההרים ועל ראשיהם בראשית ניסן. הכלניות בצעירותן ועד לבגרותן, עלי העטיף שלהן מכסים ומסתירים מבחוץ, חלק ניכר מעלי הניצה שלהן. וזאת, לעומת הניצנים, שבהם (כפי שצוין כבר לעיל), הניצה כולה מגולה וגם מובלטת ע"י עלי הגביע. אומנם, הכלניות אדומות וגם הניצנים אדומים, אך הבדל רב באודם. הכלניות: אודם קטיפי לוחש ומוכהה משהו לניצתן כלפי פנים הפרח, ואודם מובהר להן מבחוץ ע"י כשותה של שער דקיק, כמעט לבן. לא כן הניצנים: צהלת הברק החלק לאודם השלהבי של ניצתם כלפי פנים וכלפי חוץ הפרח. ויודגש, שהברק החלק הוא הזורק את קרני השמש חזרה כפעולת המראה הממורטת. וכל היוצא אל השדה בראשית ניסן, מבחין שהניצנים הם המצטיינים בניצתם.

בחקירות הפלנטלור של המזרח, נתגלו שירים ישראליים עתיקים שתפארת יצירות ישראל בימי קדם בהם. שירים אלו, נמצאו בין אחינו שחזרו אלינו מגלות קורדיסטן. העובדה ששירים אלו מושרים בפי היודעים אותם, תוך כדי מחול חם ומחיאות כפים נלהבות לקראת פרחי הניצנים בימות הפסח, מעידים נאמנות על נאמנות פתרונות המחקרים במהות הניצנים ויצירות ישראל עליהם, ומעידים ברור מה היה יחס אבותינו לתוכן הופעת הניצנים - פותחי שער האביב בארצנו, במשוש ניצתם האדומה, בצבעם וגזרת פרחיהם וכל שאר חלקי הצמח המעניינים עד מאוד ומצטיינים ביופיים המיוחד.

הניצנים הם פעמון התקופה החדשה; הם ציינו בשדות את בוא התקופה החדשה והם היו לסמלה בשלהבת צבעם. סמל ההתנערות הכללית הבולטת בטבע ארצנו בלבלוב העצים, בחיי העדרים, האיילות והצביים, הציפורים ועוד בעלי חיים שונים ורבים, שזהו זמן התרועעותם. גם חדות בני האדם בתוך האהבה בימי ניסן, מצאה ביטויה הראשון בפרח הזה שהוא היה לסמל להט רגשות האהבה העזה.

מכל האמור אין פלא שכבר בזמנים עתיקים מאוד בישראל, ציינו אבותינו הקדמונים את הפרח הזה המתבלט מאז ועד היום, מתוך הרכבן המגוון של חברות הצמחים השונות במרבית שטחי ארצנו, בעצם פריחת הניצנים בהמונים, במשך ימות חודש ניסן. ולכן נשאו את הניצן על פני כל שאר פרחי האביב, כחותם חודש האביב ודגלו הסמלי. ניסן, הוא חודש הניצן!

טעמים לקביעת האחד בניסן לראש השנה לרגלים

רז"ל ציינו שזמני שלושת הרגלים חלים בעתים המתאימים לעליה לרגל, שלא בימות הגשמים. אך מדוע נקבע ניסן דווקא לראש השנה לשלושת הרגלים? ייתכן והסיבה היא שהנה לאחר חודשים רצופים של גשמים ורוחות קרה ובוץ בדרכים, אך עם הראות הניצנים בארצנו, נפתחת האפשרות הראשונה להמוני העם לצאת ממשכנותיהם אל השדות הרחוקים ולטייל בהרים ובגאיות. הרועים יכולים להרחיק עם עדריהם בעקבות המרעה הטוב והרענן, ורוח ששון לובשת את האדם ועדריו, את חיות הבר, ואת הציפורים. האיכרים והבוקרים בישראל מתמלאים כמיהה וערגה רבה לקום ממקומם, ללכת ולראות וליהנות בשדות ובכרמים המלאים בטויי התקופה החדשה בטבע.

הלא כה יאמר המשורר ב"שיר השירים" ב, י-יב: "ענה דודי ואמר לי קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך", לאחר מעצר ממושך בקרבת מקום המגורים, "כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו". ובפרק ז שם פסוקים יב-יג: "לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים: נשכימה לכרמים נראה אם פרחה הגפן פתח הסמדר הנצו הרימונים".

ועתה יובן, שחודש ניסן הוא הראשון לאפשרות עליה לרגל לירושלים מכל קצוות הארץ. עם בואו פרצו גם מעיינות הרגשות והגעגועים לצאת ולטייל בהדר הטבע, כשכל הבריאה מתכוננת והעם מתנער בכל משכנותיו ועולה לציון בהרגשה שהנה לפניו הראשון לרגלים!

רז"ל קבעו, אפוא, את יום ראש השנה לרגלים בראש חודש ניסן, שהוא ראש חודש האביב וראש תקופה בטבע ארצנו - תקופת ניסן. וכאמור לעיל, ביטאו חז"ל קביעה זו בהכרת טבע האביב שלנו ודבריהם הפיוטיים עולים בקנה אחד עם "שיר השירים". ניקח לדוגמא את "שירת השיבולים" שבמסכת ראש השנה ח, א:

"אימתי שבלים אומרות שירה? - בניסן!".

יש טוענים שרז"ל דברו דבריהם במליצה סתם. ואולם כפי שהוכחנו כמה פעמים בעבודותינו, לא הגידו חז"ל מליצות סתם על טבע הארץ, ואומנם, בסיורים רבים ברחבי ארצנו בדקתי ונוכחתי שציון רז"ל את שירת השבלים בחודש ניסן ציון מדויק להפליא הוא.

לפני ניסן רכים מלעיני השיבולים יותר מדי מכדי להשמיע נקישה הדדית בעבור בהם הרוח. לאחר ניסן הם נעשים קשים יותר מדי, ונקישותיהם אלה באלה, משמיעים אך קולות נקישה של קש. אך בימי ניסן, פעמים קצת יותר מקודם ופעמים יותר מאוחר, לפי מידת החום והיובש שבאותה השנה ולפי קרבת השנה לשנת העיבור, כבר הספיקו מלעיני השיבולים להתקשות, אבל עדיין לא נהפכו לקש. זו היא העונה בה הם קשים וקפיציים מאוד ומתוחים כמיתרי הכינור. וכשרוחות ניסן מניעות את הקמה, "ים השבלים" מכה גלי שירה, מלעיניהם נוקשים אלה באלה והקולות הנישאים ערבים עד מאוד.

דוגמא שניה לשירת הטבע בפי חז"ל הוא: לבלוב העצים בחודש ניסן. כותבים ונואמים ושרים ומלמדים אצלנו, שהעצים מלבלבים בארצנו בט"ו בשבט. אך מדרשם של אלה לחוד ומעשה טבע הארץ לחוד. וצא וראה, עד כמה רחוקים סופרינו, מורינו וחקרי הטבע שלנו, מטבע הארץ ולעומתם מה טבעיים ונכוחים דברי רז"ל שהאילנות מלבלבים בניסן. מה הוא טעם השם לולב? ומדוע קראו לו כן? רז"ל רצו להביע בזה שלב הצמח מכוון לתוכו להזינו ולגדלו. וזה הוא מובן של השם לולב: "לו - לב". לבלוב - זה הוא המונח העברי שבו קראו אבותינו לאותו שלב התפתחות של הענף הצעיר המתאים לגבעול הענף שהתארך ועליו הזעירים עומדים להתפשק, או שהתפשקו ונפרשו במקצת. ובאמת רבים הם האילנות בארצנו, הגדלים בר ואלה שגידלום אבותינו בימי החקלאות שלהם, שבחודש ניסן הם בתנופת לבלובם.

ציון מדעי זה שציינו רז"ל, הוא פרי הסתכלות ענפה בצמחי הארץ, הסתכלות זו הביאתם לידי התעלות והנאה כזו עד שחייבו ברכה בשעה שאדם מישראל רואה את העצים בלבלובם. כמו שאמרו במסכת ראש השנה יא, א: "דאמר רב יהודה: האי מאן דנפק ביומי ניסן וחזי אילני דמלבלבי אומר ברוך שלא חיסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהם בני אדם".

עתה יובן יפה גם הקשר בין דברי ר' יהושע לדברי רב יהודה באותו העמוד )ר"ה יא, א(: ר' יהושע אומר: "... בחודש זיו: ההוא דאית ביה זיוא לאילני". בדבריו אלה רוצה ר' יהושע להדגיש ששם חודש זיו נקרא בישראל כך על שום שבו יש לאילנות זיו מיוחד. ומהו מהותו של הזיו הזה? בחודש אייר, עם התגבר החום, מפתחים לולבי העצים שנתלבלבו בחודש ניסן את עליהם הצעירים. הם נפרשים היטב לאור השמש. העלים הצעירים, הרכים והעדינים הללו, ההולכים וגדלים, הנם בעלי צבעים עדינים ביותר, בהירים וקורנים וכפות העלים ועוקציהם זגים, והוא חודר דרכם בזיו מיוחד מרנין עין. פיות העלים אף הם קורנים במקרים רבים ביתר שאת. העובר בינות לעצים השונים לא תשבע עינו מראות הדר הצבעים השונים בגווני ירק בהירים, מצהוב עד לחורון, וצבעי אודם וארגמן וורד שקופים בעלים הצעירים והרעננים הפורשים בעוקציהם שגווני הירוק, החום והאדום לאורכם. העלים הצעירים הללו בולטים לעין באילנות בכל הארץ, בחדור קרני השמש דרכם ובהאירן אותם מצדיהם. כך הבחינו אבותינו שזו היא התופעה הבולטת בחודש זה במרבית האילנות בארץ, ולכן קראו לו חודש ה"זיו" באילנות. ורב יהודה הוא שהסביר במקום זה בגמרא את טעמו העתיק יומין בישראל של חודש זיו. ואציין ששמו השני "אייר", הוא בעל אותו המובן: חודש האור באילנות.

ברור שחודש זיו, או חודש אייר, לא נקרא על שם אור השמש בחודש זה, מפני שרוחות החמסינים פוקדות אותו חליפות, ובימים אלה מוסווה תכלת השמים במעטה לובן אפרורי והאוויר אינו צח ושקוף לראיה בהירה. אומנם יש בחודש אייר ימים בהירים ושקופים למרחקים, אבל בשום אופן אין לציינו כחודש האור והזיו השקוף באקלים, לעומת זאת מתבלט בו הזיו והאור במרבית האילנות בשפע עליהם הצעירים והרעננים.

ארבעה ראשי תקופות בטבע הארץ

לעומת תקופת ניסן בטבע ארצנו והופעת פרחי הניצנים לאחר עבור עונת הגשמים, תקופת תשרי היא המסמנת את בוא עונת הגשמים ועליית פרחי "בר יורה" Colchicum Steveni, המופיע כמעט בכל חלקי הארץ עם רדת היורה.

הפלחים והבדואים אומרים "יום ירד הגשם מלמעלה עולה זה (בר-היורה) מלמטה".

חודש ניסן וחודש תשרי הם שני ראשי התקופות העיקריות באקלים ארצנו, המחלקים את השנה לימות החמה ולימות הגשמים.

אך טעות היא המקובלת אצלנו שאין לנו תקופה מסוימת לסתיו וכי אך שתי תקופות באקלים ארצנו: ימות החמה וימות הגשמים - ט"ו באב הוא יום ראש תקופה לסתיו הארץ ישראלי. ומה יפה ציין רבי אליעזר הגדול את העובדה: כי "מיום ט"ו באב תשש כוחה של חמה" (תענית לא, א). ובגלל זה גם מתרבה בתקופה זו, תקופת הסתיו, הרטיבות באוויר, ולכן מפסיקים לחטוב עצים לעזרה, כי בגלל הרטיבות מתליעים העצים (תענית, שם).

כמו בראש תקופת האביב מופיעים פרחי הניצנים, הטיפוסים לזמן זה, כך גם בראש תקופת הגשמים מופיעים לעומתם פרחי בר יורה הטיפוסיים לזמן זה. וכך גם בראש תקופת הסתיו מופיעים פרחים הטיפוסיים והסמליים לעונה זו, הלא הם פרחי החצב Unginea manitime. זה הוא החצב אשר בו תחם יהושע את הארץ לשבטים (ב"ב, נז, א) זה הוא החצב בעל הבצל הגדול, אשר שורשיו יורדים עמוק לתוך האדמה ולכן שימש לתחום בו תחומים. בצלו הגדול מונח נרדם באדמה בתקופה הקודמת שבקיץ והוא מתעורר פתאום בראשית תקופה זו, תקופת הסתיו בכל הארץ, ומעלה את קניו הגבוהים עטורי פרחים לבנים קטנים וחמודים.

ולעומת יום ראש התקופה של הסתיו שלנו: ט"ו באב, עוברת בדיוק חצי שנה ולאחריה באה התקופה הרביעית: הלא היא תקופת ראש השנה לאילן. וראש תקופה זו הלא הוא ט"ו בשבט. פרחיו הטיפוסיים של ראש תקופה זו הם פרחי השקד. אז מתחילים העצים לשתות מן המים של השנה החדשה. כפי הנראה לקמן בפרק על ראש השנה לאילן.

וכך הננו רואים כי ארבע תקופות הן בטבע ארצנו וארבעה ראשי תקופות ולכל ראש תקופה פרחיו הטיפוסיים.

מקורות ראש השנה לאילן

מקובל בציבור שהחג הזה, חג הנטיעה בט"ו בשבט וכן היחס ל"ראש השנה לאילן" בתור חג, הם עתיקי יומין. אך יש לתקן טעות זו. החג הזה החשוב לנו כל כך מצדו התחייתי, בשיבה אל העץ ואל האדמה, הוא חג חדש אתנו ונתחדש אך לפני כארבע עשרות שנים. קביעת "ראש השנה לאילן" שבמשנה, היה קשור אך ורק בדיני מעשרות, אך לא נקבע בתור חג. ורק בימי התנאים, בימי בית הלל ובית שמאי, החל הבירור: לאיזה יום לקבוע את "ראש השנה לאילן".

במשנה בראש מסכת ראש השנה שנינו:

"באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמישה עשר בו".

ועוד שנינו במשנה שם:

"באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות".

זאת אומרת, לאדם ולצמח, לנטיעה ולירקות ולאדמת השדות יחדיו. האדם והנטע והירק, נידונים, אפוא יחדיו ומתברכים יחדיו לשנה המתחדשת לכולם. בראש השנה המשותף הזה, קרבו אבותינו בלבם את האדם ואת הצמח ואת השדה יחדיו וקבעו להם ראש שנה משותף.

רק בקשר עם דיני מעשרות הרחיקו רז"ל את יום "ראש השנה לאילן" מיום ראש השנה לאיש ישראל הציגוהו לבדו.

לפי הדין יש להפריש מעשר מפירות האילן אשר גדלו באותה השנה ואסור לעשר מעשר מפירות של שנה אחת על הפירות של שנה אחרת. דין זה הסיקו חכמינו מן הפסוק: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה (דברים יד, כב), כלומר: מעשר מכל שנה ושנה לחודה. לכן היה הכרח לקבוע את יום "ראש השנה לאילן", כדי לדעת מה היא שנת הצמיחה של האילן.

על ידי כך ידע האיכר לתת כל פעם מעשר מכל שנת צמיחה. אם הייתה רזה, היה המעשר רזה, אך אם הייתה שנת הצמיחה של העץ שמנה, היה נותן מעשר שמן. ולפיכך קבלו עליהם חכמים לפתור בעיה מדעית קשה ומסובכת עד מאוד, והיא: למצוא את התאריך הממוצע לראש השנה לגשמים וימי חמה לעץ מהו התאריך הממוצע, שעדין שתה העץ ממי השנה שעברה, וממנו והלאה מתחיל העץ לשתות ממי השנה החדשה.

ובטרם נבחן מה בין השיטות של בית הלל ובית שמאי בעניין זה כדאי שנעמוד תחילה על היקף דעותיו הרחבות של הלל שכמותו נפסקה ההלכה, במקצועות שונים ועל תפיסותיו הנפלאות בחוויות הטבע.

למשל: אמרו עליו, על הלל, שלא עזב דברי-חכמים שלא למדם, אפילו כל הלשונות, אפילו שיחת הרים ובקעות, שיחת עצים ועשבים, שיחת חיות ובהמות.

ואת גובה כשרונותיהם של תלמידיו וידיעותיהם מציין התלמוד בסוכה כח, א:

"שנו רבותינו: שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן. שלושים מהם ראויים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו, ושלושים מהם, שתעמוד להם חמה כיהושע בן-נון, ועשרים מהם - בינונים. וקטן שבכולם - ר' יוחנן בן זכאי."

ועל תפיסתו של הלל בשאלות שהן כיום בעיות תהומיות בנושא "השפעת תנאי הסביבה על התפתחות הצורות והמינים", מעידות תשובותיו על השאלות הבאות: מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלים? - מפני שאין להם חיות פקחות (לאמר מילדות חכמות ומומחיות); מפני מה עיניהן של תרמודיים תרוטות? מפני שדרים בין החולות; מפני מה רגליהם של אפריקיים רחבות? מפני שדרין בין בצעי המים (שבת לא, א).

ונציין, בתשובתו הראשונה הבחנת התופעה שלכאורה תורשתית, אבל אינה עוברת בירושה ויכולה לחלוף עם העלם הסיבה הגורמת לה, דהיינו, החלפת המיילדת שאינה פקחית במיילדת מומחית.

אבל בשתי התשובות הבאות ציין את הסיבות שבסביבה שלהן הייתה השפעה מכרעת וגרמו לצורות חדשות שעוברות בירושה: צורת עין מיוחדת הטיפוסית לתרמודיים, וצורת כף רגל מיוחדת הטיפוסית לאפריקיים.

תוך גמישות ורחבות התפיסה מבחין הוא בבת אחת בקיום שתי האפשרויות המתחרות ביניהן בטבע: השפעות הסביבה שתוצאותיהן אינן עוברות בירושה והשפעות הסביבה שתוצאותיהן עוברות בירושה.

על כל אחת מהשאלות שנשאל הטעים ואמר: שאלה גדולה שאלת בני, מפני שהכיר בחומרת השאלות האלה. ולכן, מכל האמור על ההיקף הרחב בידיעותיו של הלל בטבע, ויחסו למדעי הטבע, למדים אנו שתוך גישה כזו הרביץ בתלמידיו את תפיסותיו המקיפות וכהוכחה לכך אביא מן הדברים שנאמרו על "הקטן שבתלמידיו" (סוכה כח, א):

"אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח שיחת דקלים, משלות כובסים, משלות שועלים, דבר קטן ודבר גדול וכו' ".

הבאתי את כל הדברים האלה, כדי שיהיה בהיר וברור, כי לרמה הכללית "שלא הניח שיחת דקלים, משלות כובסים, משלות שועלים, דבר קטן ודבר גדול וכו' ". קביעת מועד "ראש השנה לאילן" בט"ו בשבט הייתה כבית הלל.

ועכשיו נראה על מה התבססו חכמי בית הלל לקביעתם את מועד "ראש השנה לאילן". עכשיו מקובל בציבור, שהשקד הוא שהשפיע בהפרחתו לקבוע את עונת "ראש השנה לאילן", וכאילו כל המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, הייתה בקשר עם קביעת זמן הפרחת השקד, אבל יודגש שבכל הספרות התלמודית אין סימן וזכר לקשר בין קביעת ראש השנה לאילן ופריחת השקד. ומתקבל על הדעת שאחד הנימוקים היסודיים של בית הלל לקבוע את יום ראש השנה לאילן בט"ו בשבט, הייתה ההקבלה של ט"ו בשבט לעומת ט"ו באב, כי שני תאריכים אלה הם שני קטבים במפנה מצב כח החום של השמש, והמרחק ביניהם בדיוק חצי שנה. ונציין: ששני התאריכים ט"ו באב וט"ו בשבט ממוצעים ממספר שנים רבות. ובקיצור נמרץ אסכם, שציון תאריך ט"ו באב כנקודת מפנה קוטבית באקלים הארץ, היא עניין עתיק מאוד בישראל - עוד מימי שילו. כבר אז ציינו בני ישראל שמן התאריך הממוצע ט"ו באב והלאה הולך ויורד כוח חומה של השמש ורטיבות מתחילה באוויר לאחר תקופת היובש. תאריך קוטבי זה, היה אחד יסודות הטבע החשובים בקביעת החג העתיק ט"ו באב בשילו. כי ב"ט"ו באב תש כוחה של חמה", כפי שציין רבי אליעזר הגדול (תענית לא, א).

ומכיוון שחום השמש הולך ועולה מן התאריך הממוצע ט"ו בשבט, מתחילות להתגבר הפעולות הפיזיולוגיות בעץ וכוח השאיבה האורמוטי של התאים מתחיל לעלות בזמן הזה, וכן בא שנוי בהתנדפות שמתחילה להתגבר ויחד עם תהליכים אלה הולכת וגוברת עליית המים בעצים. ותהליכים אלה מתחילים להתגבר בהבלטה לאחר תקופה שהייתה בהם ירידה ניכרת. וזהו שאמרו רז"ל בהתאמה לתופעת השאיבה בתקופה ט"ו בשבט לפי תצפיותיהם, שעד היום הזה שתו העצים ממי שנת הצמיחה שעברה, ומכאן ואילך ישתו העצים ממי שנת הצמיחה הבאה.

ולכן נקבע יום זה ליום ראש השנה להתעוררות פעולות צמיחתו של האילן ובהתאמה לכך קבעו את הדין: שלא רק הפרי שבשל קדם לט"ו בשבט שייך לשנה הקודמת, אלא גם הפרי אשר רק הספיק לחנוט לפני ראש השנה לאילן, שייך לפי דיני מעשרות לפירות השנה הקודמת.

במחקר מהות הפלוגתא שבין בית שמאי ובית הלל בקביעת ראש השנה לאילן, עסקו גם הגאונים, ופנו בשאלות לרב האי גאון, ורב האי גאון השיב תשובה לפתרון הבעיה. תשובתו מתבססת על היסודות המחקריים בין עמי המזרח, שבשלושת הופעות הגומרה בארצנו, בא' בשבט, בט"ו בשבט ובראש חודש אדר התאריך של הופעת הגומרה השניה מתאים לתחילת הנגר המים בעצים, דבר המסביר ומאיר את המסקנה שבתלמוד הירושלמי: שלמן ט"ו בשבט מתחילים העצים לשתות ממי שנת הצמיחה החדשה.

הבנת דברי רב האי גאון בתשובתו נשכחו משך הדורות, וכן נעלמה הבנת מהותה של "הגומרא השניה", אשר עליה מתבסס בתשובתו. ורק משך שנים רבות של מחקרים בין שבטי הערבים בארץ ישראל ובארצות השכנות, עלה בידי ד"ר אפרים הראובני לפענח את מהותן של הגומרות השונות. המעונין בפענוח תשובתו של רב האי גאון ובסכומי המחקרים האלה, ימצאם במאמרו של ד"ר אפרים הראובני, "אל גמרא אל תאניה" שפרסם בתרביץ שנת תרצ"ה.

ולבסוף על הטעם העברי בשם "ראש השנה לאילן":

נואמים וכותבים ושרים את שמו של החג: "ראש השנה לאילנות". שגיאה חמורה היא, לאמר "ראש השנה לאילנות", השם העברי המדויק בתכנו הוא "ראש השנה לאילן". והטעם לזאת יש להבין מתוך השוואת טעמי שמות ראשי השנים שבראש השנה א, א:

א. באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים.

ב. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, רבי אליעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי.

ג. באחד בתשרי ראש השנה לשנים, ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות.

ד. באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמישה עשר בו".

מדוע מכנה המשנה כאן "אילן" ולא אילנות? ומדוע "למלכים" ולא למלך, "לרגלים" ולא לרגל כדוגמת הצורה "אילן" שהיא כוללת? ולמה מעשר "בהמה" ולא בהמות, כדוגמת "מלכים", "רגלים", וכן למה בטאה המשנה ל"שנים", ל"שמיטין" ול"יובלות"? "ולירקות"? ובין הקבוצה שבה צרפה המשנה חמישה ראשי שנים באחד בתשרי כתוב "לנטיעה" כדוגמת "לאילן".

ואולם, כשנשווה את תוכן ראשי השנים, יובנו טעמי שמותיהם והסיבות לצורת רבים ולצורת הכללה: "לאילן", ל"בהמה" ברצותם להגיד ראש-השנה לא רק לאילנות רבים אלא גם לאילנות מכל המינים, וכן "ראש השנה למעשר בהמה" - לשפע הבהמות ומכל המינים וכן גם "ראש השנה לנטיעה" - לנטיעות מרובות ומכל המינים.

אבל, "ראש השנה למלכים ולרגלים" מכנה המשנה אך בצורת רבים, שהם של ישראל בלבד. וכדוגמא זו: "ראש השנה לשנים, ולשמיטין, וליובלות" מפני שהמשנה מדברת על שנים רבות לפי ספירה אחת (לישראל), ועל שמיטין רבות, ועל יובלות רבים, שרק ישראל מקיימים אותם. ומדוע נאמר לירקות בצורת רבים ולא בצורה כוללת, לאמר: ראש השנה לירק, זאת מנמקת הגמרא במילים "תרי גווני ירק".

וכך לאור מהות תוכנו המדויק של "ראש השנה לאילן" במקורות ישראל והסבר טעם השם, נתבהרו תוך השווה הדדית גם שאר שמות ראשי השנים בדיני ישראל בטעמיהם, המעידים עד כמה הטיבו רז"ל לדייק בטעם השם וכן מסתמן מתוך כל המחקר הזה כיוון ריאלי של דברי רז"ל, השואב משלל גווני גילויי טבע ארץ ישראל.