השמות הר סיני, הר חורב, הצמח סוף וים סוף
מחבר: ד"ר אפרים וחנה הראובני
שמות יט; מלכים א', יט פסוק ח
סיני, גיליון ט"ז, כרך ל"ב
תקציר: משמעות השמות "הר סיני" "הר חורב" "ים סוף" תוך עיון בהצעות המחקר הקדומות לביאור שמות אלו, ובגורמים גיאוגרפיים, גורמי טבע, ומחקר לשוני. טענתם היא הצורה הן של ההר והן של הצמח משפיעה על קריאת השם.
השמות סיני, חורב וים סוף לב כל נפש מישראל יחרד אליהם וכבודם מלא תבל. ברם הוראתם של שמות אלה ניגנזה מאתנו, יחד עם גניזות אחרות, דורות רבים ורבים.
והנה עם "בוא העת לחננה, כי בא מועד; כי רצו עבדיך את-אבניה ואת-עפרה יחוננו", - הולכים ונחשפים ונגלים לעינינו אלה אחרי אלה מן הגניזות היקרות הללו. כן בעולם הצומח, כן בעולם החי ובקשר איתם מדברי הנביאים ורז"ל אשר היו סתומים לפנינו וכן בנוגע לשמות אלה של מקומותינו ההיסטוריים הנשגבים, הקדושים. ויש שהדברים נגלים כך שהם נראים כה ברורים ופשוטים, שלכאורה היו צריכים להיות בהירים וגלויים לעין כל ונעלמו מאתנו משך דורי דורות וכאלה הם גם טעמי השמות הר סיני והר חורב וים סוף. וחוקרים שונים התחקו על שרשי השמות האלה בדרכים שונות ועקלקלות, כאילו בעיניים סומות.
א. טעם שמו של הר סיני
הנה כי כן חיפשו את טעם השם סיני בצמח ה"סנה", "סניא" הגדל כאילו בהר סיני. והרי בנוגע לסנה של משה רבינו, לא נוכל לעולם לדעת את מהותו בדיוק ויש להיזהר, שלא לנהוג קלות ראש בכך ולא להגיד ש"יתכן" שהוא גדל ודאי הרבה בהר סיני, ובהר סיני דווקא, ושעליו ייקרא שמו של ההר הזה. ובאשר לסניא הסורי-תלמודי זה השיח הפשוט בעל הפירות הקטנים החמצמצים, היודע בלשון הבוטנאים בשם [1]Rubus sanguineus, Fird ושיש רוצים לחשוב, שזהו הסנה של משה, הרי בכל אופן צמח זה גדל במקומות לחים, כגון על יד נחלים ובאדמות ביצתיות, והר סיני באקלימו המדברי הרי לא יוכל לשמש לו בית גידול. כיצד, אפוא, ייתכן להעלות על הדעת ולומר, שעל שמו של שיח זה נקרא שמו של הר מופלא זה בטעמו ובצורתו המיוחדת, שם הר סיני!
ויותר מזה. יש מחוקרי לשון וקדמוניות שהרחיקו לכת, הרחיקו יותר מדי. הנה כי כן נמצאו חוקרים, כגון חוקר כתבי היתדות, E.Scharber, אשר כתב בספרו "כתבי היתדות והתנ"ך"[2] במהדורה השלישית, שהואיל ובכתבי היתדות נמצא שם "סין" ושם זה מציין את שם אליל הירח הבבלי, הרי כאן לפי דעתו המדעית הפתרון לשם הר סיני. ואת הדעה המדעית הזאת הביא גם גזניוס במלונו. ואיננו יודעים מניין הביטחון המדעי הלזה לקשור את שם ההר הזה אשר בלב מדבר סיני אל אליל בבלי לירח.
והיכן היא כאן הזהירות המדעית? זהירות ההכרחית לכל עבודה רצינית. ואפשר גם לשאול מניין ההעזה הזאת לאנשי מדע הללו להעלות לעולם דעות מבוססות כאלו, שהר זה, שממנו בקעה תורה-אורה לעולם במעמד משה וישראל - הסכם הסכימו היהודים שיקרא אצלם בשם של אליל. ולא עלה כלל על דעת החוקרים שמוטב היה לגשת אל הר סיני ולהתבונן אליו יפה, לקבל את רשמיו כראוי ולראות מהו הטיפוסי שבו וכן להתחקות אל דרכי וטעמי הנומנקלטורה, יצירת השמות, אצל העברים ורק אז להוציא מסקנות נכונות ולא להישען בעיניים סומות אך ורק על דמיון השם סין של האליל לשמו של הר סיני. דרך זו איננה בכלל שיטה מדעית הגונה. ורבים החתחתים בדרכה. ואין להשתמש בשיטת ההשוואה הלשונית, אלא בשיתוף ובסיוע של ענפי חקירה אחרים. די שכיח, שמלים דומות ואף אותן המלים ממש, יש להן הוראה אחרת בשפות שונות, גם בשפות הקרובות ופעמים אף באותה שפה גופה. נציין בזה אך דוגמאות אחדות. ה"לחם" העברי איננו ה"לחם" הערבי, שהוראתו איננו כלל לחם, אלא בשר. ה"ניר" העברי איננו ה"ניר" הערבי, שבעברית הניר הוא חריש ידוע בשדה ובערבית הנהו העול אשר על צוואר הבקר. וכן הוא גם בתרגום "ניר" (דברים כא, יג) ובסורית "נירא". ויש עוד הוראות אחרות ל"ניר", אף בעברית גופה, כגון ה"ניר" של דוד (מלכים-א, יא לה-לו ושם כו, ד ומלכים-ב ח, יט). ועוד הוראה אחרת ל"ניר" בכלים כא, א ובירושלמי שבת ז, ב ובבא קמא קיט, ב. ומניין, אפוא, לקחו להם החוקרים הללו של "קשרי כתבי היתדות אל התנ"ך", את אומץ הלב המדעי ואת היושר המדעי להגיד לנו שהשם "סין" של אליל והשם "סיני" קשורים יחדיו.
ואנשים תמימים נדהמים מן "המדע הגבוה" שלהם ושותים מתוך אמונה את מימיהם הדלוחים.[3]
את שמו של הר סיני יש לחפש בראש וראשונה באפיו המיוחד, בצורתו המיוחדת ובהשפעתו על המתבונן בו. וכן בסגולות בני ישראל ובטעמם ובכשרונם ביצירת שמות הולמים לחלקי ארצם ולדומם ולצומח ולחי ולרוחות השמים ולעננים בצורותיהם השונות ולצבא השמים. בכלהון מתבלטת, לעין ערה ולחיך טועם, הגישה הנפשית של בני ישראל לגרמי העולם והיצירה במחשבה ובכשרון ותפיסת הצורה והתכונות וכן תפיסת העיקר המציין את הנושא, לשים לו את שמו ההולם לו. נוסף על סגולותיה של הלשון העברית וכשרונו של העברי ביצירותיו בלשונו, שלא להרבות במלים חדשות רבות ביצירות השמות לנושאים השונים, אלא להשתמש באותו השורש של המלה בדפוסי לשון שונים, לגוני גוניהם, וכן בשינויי מקום האותיות במלה[4]. ובחילופי אותיות בקרובות להן ובדרכי יצירה אחרות שהן עודן לרוב חקר. - ונוסף על כל אלה יש לשית לב מאד לאחריות ולתבונה שהעברי דרש ביצירת שמות ליצורים. וכבר למן היחס לאדם הראשון. כבר בבראשית (פרק ב, פסוק יט) הננו נמצאים למדים כך. - "ויצר ה' אלוהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו". ולשית לב! - לא כתוב "ויבא אל האדם שיקרא להם שמות", אלא כתוב: "לראות" מה יקרא לו. 'לראות ולהתבונן' אם יקרא בתבונה, אם יקרא ביחס נכון ליצור, אם יקרא באחריות הדרושה, כראוי, - כך יצרו העברים את שמותיהם.
ובאשר לשם סיני:
תפיסת הצורה הטיפוסית להר, הרושם הנפשי, תפיסת העיקר והיצירה שבלשון חוברו כאן יחדיו. הרי ארצנו הם לרוב מעוגלים וזה בגלל הרכבם הרך. ומי הגשמים מעגלים אותם. לא כן הר סיני, שהוא מורכב גרניט קשה. ומחילופי החום והקור בניגודיהם החזקים במדבר שם מתבקעים ראשי ההרים והגשם כמעט שאינו מחליקם אפילו במקצת, כי על כן מרובים בו צורים וצוקים ושני סלע משוננות- מחודדות צופות אל על. העובר בארץ למן הלבנון והחרמון דרך הרי הגליל והרי שומרון, אפרים ויהודה ורואה את הרי השפיים אשר במדבר יהודה ויריחו המעוגלים רך, וכשהוא מגיע מעבר מזה, או מעבר מצרים מזה, אל ההר המופלא, אל הר סיני המתרומם בגוש מוצק ורם ממעל לשפלת האדמה שמסביבו, ושני צוקיו מתרוממים אל על, על רקע פני השמים הבהירים-צחים, - לא יתכן שלא יתרשם עמוקות ולא יקרא: אכן מה רבו ועצמו צוקיו ושניו שבשנון משוננות. וכן ציינו העברי: ההר המשונן, וליצירת השם, להבדילנו, לתפיסת הנושא, מן המלה "שן" בהוראתה הרגילה, לתפיסת הנושא באופן ישיר, בלתי אמצעי, החליף העברי, כדרכו ביצירות דומות, אות אחת בקרובה לה, את האות שי"ן באות סמ"ך, ויצק את השם בדפוסו בצורת "הר סיני". שמו של הר סיני הנשגב הוא, אפוא, עצמאי ולא שאול מאיזה עניין זר. שמו נובע מעצמאותו ומעצמאות דרכי יצירתו של העם העברי בלשונו לצורותיה ולדפוסיה. ונשתמש בסגנונו של אבן-עזרא, במלה "והעד" ונגיד: "והעד" ההר "סנה". מקורו של השם "סנה" הוא גם כן מן המלה "שן" כמבואר שם במקום בשמואל-א יד, ד:
"שן הסלע מעבר מזה ושן הסלע מעבר מזה".
והוא כונה בשם "סנה" כי הוא מצטיין יותר ממשנהו בעניין השנון[5]. ובכן שם "סנה" במרכז הארץ ושם "סיני" בנגב במדבר שניהם שורש לשוני אחד, עברי מקורי, ובצורת בניין עברי מקורי, בתתו לאחד משקל אחד (על משקל כילי) ולשני, להבדילנו מן השם הראשון, אך משקל אחר (משקל טנא), ובחילוף האות שי"ן באות סמ"ך בשניהם.
והנה הסנונית, תעיד גם היא. היא הציפור הידועה בשמותיה בלועזית: Swallow, hirondelle כשראינו בטעמי שמותיהם של "סיני" ו"סנה" אמרנו שלפי זה גם השם "סנונית" צריך להיות מאותו המקור ואם נמצא כן תהיה לנו כאן הוכחה נוספת לנכונות דעתנו בעניין השם "סיני" והשם "סנה" יחדיו. וכמו שם כך גם כאן יש להפנות עין לראות אם יש בה בציפור זו דבר מה משונן מיוחד. ומהו עניינו של שנון זה. והנה אמנם כן כל כוון מבנה גופה הוא מעשה שנון, במידה שלא ראינו כלל בשום צפור אחרת. גופה מוארך, כנפיה מוארכות, דקות, נמשכות והולכות ונעשות צרות יותר ויותר ונגמרות בשינון. וכן גם זנבה. הוא מפורק לשנים ושני החלקים מוארכים, מחודדים, כבניין הכנפיים, בשינון, והתבוננו וראינו כי שינון זה איננו אך בניין מקרי לה, אלא יסוד הכרחי לאפשרות קיומה, שהיא מתפרנסת מיתושים שונים תוך כדי מעופה וברדפה אחריהם ולאחר תנועותיהם המהירות השונות, נאלצת הסנונית למעוף מהיר וזריז וגם לשנות תוך כדי מעופה המהיר את כווני מעופה לפי שינויי כיווני הטרף שהיא רודפת אחריו. ורק השנון שבמבנה גופה ואשר בשתי כנפיה ובשני חלקי זנבה המשמשים לה להגה במעופה, הוא הנותן ליצור זה את האפשרויות הנפלאות למעוף קל ומהיר כחץ ומאפשר לה את השינויים המהירים בכווני מעופה שמאלה וימינה ולצדדים שונים ולאחוריה, כמעשי להטים, כברקים, רוץ ושוב, ולמעלה ולמטה ובאלכסון ואין העין יכולה להשיג, לתפוש את כל תנועותיה ואין העין יכולה לשבוע מלראות וליהנות מתנועות להקות הסנוניות במעופיהן ובטיסותיהן בהופעותיהן בלהקות לפנות ערב ובשעות הבוקר .[6]
העברי, בעינו הבהירה ובלבו הער, נמשך ודאי אחר צפור זאת ובעין בוחנת, עין משכלת, ציין את הטיפוסי ואת העיקר אשר במבנה שלה, - את השנון המיוחד לה; על שנון זה קרא בטעמו הטוב את שמה ס נ ו נ י ת.
הנה כי כן המקור של שלושת השמות האלה, של ההר ושל צוק הסלע ושל הציפור הקטנה, הוא אחד, - המלה "שן" - ושיטת יצירתם של שלושת השמות האלה היא גם כן אותה השיטה, בחילוף השי"ן לסמ"ך, כדי להפנות את ריכוז התפיסה מן השם "שן" אל שם הנושא הבנוי ממנו. ובשנוי המשקל להקטנה ולריכוך בשם "סנונית" לצפור קיבל כל אחד משלושת אלה את השם ההולם אותו והבנוי מאותו המקור.
ונוסיף שנתברר לנו, כי גם השם "סנסנים" מקורו במלה "שן". אך זה הוא נושא הדורש מקום בפני עצמו.
ב. טעם שמו של הר חורב
לאחר הנימוקים שנאמרו לעיל לטעם שמו של הר סיני נוכל עכשיו להצטמצם ביחס להר חורב בשורות אחדות.
מסבירים בדרך כלל את שמו של הר חורב מלשון יובש וחרבון. וכך נוטה לחשוב גם הפרופ' מ. ד. קאסוטו. וכך הוא כותב בפירושו לספר שמות (הוצאת האוניברסיטה העברית, ירושלים תשי"ב, עמוד 155):
"רק זה יוצא ברור מן הכתובים, שההר הנקרא בפרשה זו - פ' יט - בשם הר סיני הוא ההר הנקרא בפרק ג' בשם הר האלוהים ובשם חורב מלשון חורב וחרבה, שם מתאים להר הנמצא בתוך המדבר".
אך את הטעם הזה לשמו של הר חורב הכרחי לדחות, כי הרי במדבר שם נמצאים עוד הרים. ובאקלים המדברי שם הם חרבים. מדוע, אפוא, ייקרא בשם חורב הר זה דווקא? ומה הוא הכוח בשם חרב לציין את ההר הזה באופן מיוחד ולהבדילו משאר ההרים החרבים, שנדע להכירנו?
את טעמו של שם הר חורב אין, אפוא, לחפש בלשון חורב וחרבה, אלא במקום אחר. והדעת נוטה לחפשו בצורתו של ההר. כפי שראינו בשמו של הר סיני. - "הר חרב", ר"ל שיש בו מן הדמיון לחרב.
וכמו שהר סיני נקרא על שם שינוניו המופלאים שבהר, כך נקרא אותו ההר בשמו השני הר "חורב" (ולרוב "חרב" בלא ו"ו) על שם זה, כי לרבים משינוניו כעין צורת כידונים וחרבות.
ג. טעם שמו של ים סוף ושל הצמח סוף
בן יהודה, המתחקה במלונו על שרשי המלים השונות, פרש ולא נתן שום טעם לשמות סיני וחרב, כי כל הנימוקים השונים וכל ההסברות שניתנו לשני שמות אלה לא יכלו לספק אותו. אולם באשר לשמו של ים סוף נגרר בכל זאת אחר "המקובל" וגם הושפע מעצם השם "סוף" של הצמח, ויבאר במלוננו, כך: "קנה יגדל בתוך המים בקרבת היאור, הים וכדומה". Rosaax, reeds. "בקרבת היאור" ניחא, אבל "בקרבת הים"? באדמה מלחה, על יד מים מלוחים? וכנראה השם "ים סוף" הטעהו, כפי שהטעה רבים אחרים, לחשוב כי הצמח "סוף" גדול וודאי "ובלי שום ספק" על יד הים שם "ומזה השם ים סוף" (בן יהודה במלונו). ברם הצמח "סוף" איננו על חופי מים מלוחים ואיננו על חופי ים סוף וגם לא היה שם בעת שאבותינו עברו בתוכו, כי איננו מסוגל לגדול בתנאי חופי ים סוף. ובכן ברור שהביאור הנזכר של שמו של ים סוף הוא פסול בהחלט.
יש רוצים להסביר את שמו של ים סוף באצות, צמחי מי הים הדקיקים המרובים שבתוכו ושלפי דעתם נקראו גם הצמחים הללו בשם "סוף". השערות כאלו אין להן משקל. כאשר יתברר מיד בקרוב טעם שמו של הצמח "סוף" ניווכח שלא יתכן כי שם זה יינתן לאצות הים.
ובכן, על שם מה, אפוא, נקרא שמו של ים סוף?
לשם בירור שאלה זאת עלינו לברר תחילה על שם מה נקרא שמו של הצמח סוף. ש. מנדלקורן מבאר ב"היכל הקדש" שלו: "יסודתו בשפת מצרים. ונקרא כן כל זמן שהוא ביאור או בים, וכשנקצץ גמא שמו". ברם גמא הוא צמח אחר, הוא הפפירוס המפורסם, והוא נקרא גמא הן בחייו והן במותו. והצמח סוף גם כן אינו מחליף את שמו הן בחייו והן במותו. ובאשר לציון הנזכר שיסודו של השם סוף הוא בשפה המצרית, מעיר הפרופ' מ. צ. סגל ביתר דיוק (בהערתו לערך סוף, במלונו של בן יהודה):
"כעין זה גם במצר' טופ, ובקפט' סוף, אבל לא במצר' הקדומה".
ואין לנו לחפש את מקור השם של הצמח סוף במצרית דווקא, וביתר ייחוד שבמצרית העתיקה איננו אלא בקופטית. מיהו הפוסק, שהכל לקחנו אנו מאחרים ולא שאחרים לקחו הרבה מאתנו. בראש וראשונה עלינו להתבונן יפה בצמח ולראות אם אין בו דבר מה טיפוסי המיוחד לו ולראות אם אין בשמו העברי של הצמח הנידון הוראה או רמז לאותו החלק הטיפוסי שבצמח, שעליו כונה כן. אז נבין את טעם שמו העברי ואשר יטעם לנו.
הנה כי כן מצאה בתנו, אילת-השחר הראובני, את טעם שמו של הצמח המעניין אותנו כאן - סוף, כי עליו משוכים בצורת סיף. וצמח זה מצטיין בצורה זו שבעליו והוא ניכר בהם מצמחים רבים אחרים. והעברי אך החליף את האות יו"ד שבמלת סיף באות ו"ו ויצר את השם סוף ההולם כל כך את הצמח, הרומז לצורתם המיוחדת של עליו. והשם הזה גם פועל לפקוח את עינינו ולראות נכוחה, לתפוש את הדבר הטיפוסי שבצמח.
לצמח יכולים אמנם להיות דברים אחדים טיפוסיים, הן במורפולגיה שלו והן בתכונותיו השונות אבל כל עם תופש הדברים ואת העיקר לפי תכונותיו הוא ויוצר את השם בדרכיו הוא, והעברי יצר כאן כך את השם "סוף" בטעמו ובדפוסי לשונו ובמשקליה. ואין לחפש מקורו בבורות זרים, אשר לא יכילו המים. הגיע הזמן שנכיר לטעום את טעם מימינו הטובים, הנובעים ממקורות יצירות ישראל.
עכשיו נעבור לפתרון שמו של ים סוף:
אמנם כן אין קשרי גופים בין ים סוף ובין הצמח סוף, אבל קיים ביניהם קשר חשוב של יצירה לשונית, של יצירת השם "סוף" לאותו הגוף אשר יש בו מצורת הסיף. כן ביחס לצמח הנזכר וכן ביחס לים סוף. נפנה תחילה תשומת לב לשמות ההדרגתיים אשר קרא העברי למפרצים שונים, שהים פורץ ביבשה. כשהוא פורץ אך במעט הרי זה "מבוא הים" וכשהוא פורץ ביותר הרי זה "מפרץ". וכשהוא פורץ לתוך היבשה לאורך הרי זו "לשון הים". כגון לשון ים המלח (יהושע טו, ה; יח, יט). ואת ההתפרצות העצומה של מי הים הזה, ים סוף, בחדירה עמוקה כזו לעמקי היבשה, בצורה ארוכה כזו, שאין לראותה עוד אך כהתפרצות "לשון הים" לתוך היבשה ראה העברי, בתפיסתו הרבה את הצורות, בצורות חרב וסיף, ויקרא לים הזה, בדומה לכך שקרא לצמח הלזה על צורת עלי הסיף שלו, בשם ים סוף. ופנה וראה: שם זה כה הולמו וכה מציינו ואת כל צורתו הטיפוסית, המיוחדת אך לו בלבד, שאין בין כל מפרצי הימים ובין ימי התבל מפרץ או ים אחר אשר השם הזה יכול להולמו, כאשר הוא הולם את ים סוף שלנו.
וכוח בשם זה להעלות מיד בדמיוננו את צורתו המיוחדת של ים זה, ברצועתו הארוכה והצרה, וכן את שתי גדותיו "הסמוכות" לו המלוות אותו מימינו ומשמאלו.
[1] וכינוהו גם ,Rubus sanctus ר"ל "הקדוש", כי חשבוהו כי הוא הוא הסנה של משה רבנו.
[2] .Die Keilnschriften und das alta Testament
[3] ובדומה לזה בא חוקר אחר E. Sallin ומוצא לנכון לכתוב בפטוס מדעי, בספרו:Studien zur Entstehungsgechichte der Jud, Gemeinde nach dem bab. Exil 1901, II, p, 78 בעניין רב התוכן והרמיזות של זכריהו הנביא בדבר שבע העיניים בקשר לאבן שנותנה לפני יהושע, - כי שבע העיניים ועניין יהושע שם "לקוחים" מצורת הקדשת כהן לאליל נבו! אך מלבד שלצורה ההיא שם של החומת אין כלל צורת שבע עיניים, ומלבד אשר שם השתמשו בחותמת בעת ובזמן שהקדישו את הכהן לאליל, וכאן מדובר על איזה עניין לעתיד, מלבד אלה, ובעיקר אותו החוקר לא הבין כלל את הסמליות של עניין אחר כאן לגמרי, בעניין סמלי חשוב ורם בתוך סמלי הבשורה והעידוד של זכריהו הנביא, אשר מי כמוהו לסמלים! והנה בתוך חוסר הבנת העניין ובתוך חוסר מחקר הגון בעניין, כראוי לעבודה מדעית הגונה, בא אותו חוקר, כאותו אשר לפנינו כאן, ורוצה להוכיח, שערכי היהדות, ואף חזון כחזון זכריהו הנביא, ממקורות זרים לוקחו. ולזה ייקרא מדע. ובשם מדע כזה מאפילים תמימי עיניים.
[4] הנה אך דוגמא אחת: מזלג ומלגז.
[5] בעניין הצוקים סנה ובוצץ, עיין בספרו של בננו נגה הראובני: "אור חדש על ספר ירמיהו", עמ' 26 ואילך, ותמצא שם גם את צילומיהם.
[6] כי בשעות אלו מתעופפים ביותר היתושים באוויר. ובניגוד לכל מבנה גופן המחודד וצר, מקורן של הסנוניות רחב, וזה מאפשר להן לצוד את טרפן תוך מעופן באוויר, והן מסתערות לעבר טרפן כחצים וכברקים, ובצפצופי צריחות כאילו להדהים את טרפן. אך אף פעם לא ראינו שבתוך טיסותיהן הטרפיות כחצים שנונים ובכל שינויי כיווניהם תוך צפצופי שריקותיהם בתאוותם לטרף, בלהקותיהן הגדולות, - אף פעם לא ראינו שהאחת תיאחז בחברתה, או שתיכשל בחברתה, או שתנצנה ביניהן. ואם משוררנו בטבע, שאול טשרניחובסקי, האמן להפליא בתיאוריו לפיוט ולדיוק גם יחד, כותב על הצפרים האלה בשירו "כערוב היום": "ונראים כנצים" הרי זה לא נכון בהחלט. הוא נרשם כנראה מן "יברקו - ישרקו" שלהם, אבל השריקה עם הבריקה מכוונת כחץ ישר לטרף ולא לצדדין ביניהן. והייתה לנו ההזדמנות והעונג לעקוב אחריהן שנה אחר שנה. אך על שגיאה יותר רבה בשירו הנזכר ידווה הלב, שהוא מכנה את הציפור הזאת בשם דרור. אמנם גם בן יהודה במלונו כותב בערך "דרור": "וקראוהו עוד סנונית". הסנונית היא אמנם אותה הציפור, כי שמה מעיד עליה, כפי שהוכחנו, אבל דרור היא צפור אחרת. ונביא בזה אך הוכחה אחת לצדקת דעתנו. בנגעים יד, א למדנו שהמצורע מביא לטוהרתו "שתי צפרים דרור" ואם הדרור היא הסנונית, הרי אז היא צפור נודדת ואיננו אצלנו בכל חדשי השנה וכיצד יצוו את המצורע המסכן להשיג לו שתי צפרים גם בעונות השנה שאין כלל להשיגה! ועוד פרט מעניין מאד. בנוגע לטעם שמו של השם דרור כותב בן יהודה במלונו (שם) "אין בלשונות האחיות חבר לו ולא נתברר מקור השם. יש אומרים שנגזר מהשורש דרר בערבית שמשמש גם במש' רץ מהרה". והנה האמנם זהו הדבר וזוהי התכונה המציינת את הציפור שאנו דנים בה, שהיא רצה מהר? ציונה היא המעוף הטיפוסי שלה, מבנה גופה המיוחד לה, אבל באשר לריצה, רבות הן הצפרים שריצתן מהירה הרבה משלה. ובאשר לטעם השם דרור - מה לנו לרוץ תמיד אחר חיפושים בשפות אחרות? טעם השם הוא אתנו בלשוננו ובביתנו ובדירתנו: דרור, כי מתגוררת היא בדירתנו. שמה המדעי: .Passer domesticus biblicus