מגילת רות לאור ההלכה
הודפס ללא הערות
מחבר: ע"צ מלמד
מגילת רות
סיני, גיליון מ"ח, 1961
תוכן המאמר: א. מתנות עניים
1. הלקט
2. שכחה
3. מעשר עני
ב. נשואי רות
ג. נעמי וזכותה בנחלת בעלה
ד. מי מייבם?
ה. קניין סודר
ו. מזון הפועלים
ז. סדר ומשטר בישראל
ח. מה שמו של הגואל?
ט. חיי החברה בישראל ובמואב
י. סיכום
תקציר: המאמר דן במגילת רות לאור ההלכה ומדגיש את חוט החסד הבולט בה. כותב המאמר מתעכב על הלכות מסוימות כגון: לקט, שכחה ומעשר עני, ייבום- תולדותיו לפני מתן תורה וההלכה לאחר מתן תורה, נכסי המת, קניין סודר וכו'. בנוסף להלכות, מביא מחבר המאמר פרטים מנוהג החיים בימי המגילה הלמדים מתוכנה.
מילות מפתח: בעז; נעמי; מגילת רות; לקט; שכחה; מעשר עני; ייבום; ירושה
במדרש רות רבה פ"ב, ט"ו גרסינן: "א"ר זעירא: מגלה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר. ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים". ואומנם במגילה קטנה זו, בת פ"ה פסוקים, עוברת גמילות חסדים כחוט השני: נעמי אומרת לכלותיה: יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי (א, ח). ומה החסד שעשו עמה? דזנתון וסוברתון יתי (=שזנתן וכלכלתן אותי) - אומר התרגום הארמי. וכן אומר לה בועז לרות: הגד הגד לי כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך (ב, יא), והתרגום הארמי מפרש: בגין טיבותא דעבדת עם חמותיך דפרנסת יתה בתר דמית בעליך (= בשביל החסד שעשית עם חמותך, שפרנסת אותה אחרי מות אישך). וכן נאמר בפירוש: ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר (ב, יד), ולהלן: ותוצא ותתן לה את אשר הותירה משבעה (יח). ובועז אומר לרות באותו לילה: ברוכה את לה' בתי היטבת חסדך האחרון מן הראשון (ג, י). ונעמי מעידה על בועז: ברוך הוא לה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים (ב, כ). ולדעת חז"ל גם אלימלך לא נענש אלא על שלא עסק בגמ"ח, שאלימלך "עשיר גדול היה ופרנס הדור ויצא מא"י לחו"ל מפני צרות העין, שהייתה עינו צרה בעניים הבאים לדוחקו, לכך נענש".
ומעתה נדון בכמה בעיות במגילה זו הקשורות להלכה:
א. מתנות עניים
נזכרות במגילת רות כמה מתנות עניים:
1. הלקט
הלקט נזכר כאן במפורש: ואלקטה בשבלים אחרי אשר אמצא חן בעיניו (ב, א), ותלקט בשדה אחרי הקוצרים (ג). וכדאי להזכיר כאן את דברי המדרש: ויאמר בועז לנערו (הנצב על הקוצרים) למי הנערה הזאת - וכי דרכו של בועז לשאול בנערה? א"ר אלעזר דבר חכמה ראה בה: שתי שבלים לוקטת, שלוש אינה לוקטת.
2. שכחה
הנער הניצב על הקוצרים מספר לבועז, שרות בקשה: אלקטה נא ואספתי בעמרים אחרי הקוצרים (ב, ז). ורש"י מפרש: אלקטה נא - לקט השבלים, ואספתי בעמרים - שכחה של עמרים. וכן מצווה בועז לנעריו, שינהגו בה לפנים משורת הדין: גם בין העמרים תלקט ולא תכלימוה. וגם שול תשולו לה מן הצבתים ולא תודיעוה, אתם רואים עומר יחידי עשו אותה שכחה. וכך מפרש רש"י: וגם שול תשולו, שכח תשכחו, עשו עצמכם כאילו אתם שוכחים, תרגום של שגגה שלותא וכן על השל... צבתים עמרים קטנים. ויש דוגמתו בלשון משנה (עירובין פ"י, מ"א): מצאן צבתים או כריכות.
3. מעשר עני
לפענ"ד יש במגילה זו גם נתינת מעשר עני: וימד שש שעורים וישת עליה (ג, טו), והמדידה הייתה לעיני רות, שכך היא אומרת לחמותה: שש השעורים האלה נתן לי (ג, יז). ואם למתנה בעלמא נתן לה - כלום דרך ארץ הוא למדוד את המתנה - ובפני המקבל? הרי אמרו "מאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב" (ב"ב נג, א וש"נ), ו"אין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי" (ב"מ מב, א וש"נ). מה ראה אפוא בועז הגומל חסדים למדוד את השעורים לעיני רות? על כורחך אתה אומר: מעשר עני היה, ומדד, שכן מוזהרים אנו "אל תרבה לעשר אומדות".
ב. נשואי רות
אחת השאלות העיקריות במגילת רות היא: מה משמעותם של נשואי רות לבועז? היש כאן ייבום, אם אין? חז"ל ראו בנישואין אלו נישואים רגילים של אלמן ואלמנה, "וא"ר יצחק אותו היום שבאתה רות המואביה לא"י מתה אשתו של בועז". ובשום מקור תלמודי לא נמצא שהזכירו כאן ייבום או רמז לו. וכן רבותינו מפרשי המקרא - לא העסיקה אותם כאן שום בעיא.
אבל חוקרי המקרא החדשים עוסקים בשאלה זו. ונביא תחילה את דבריו של ר' אייזק הירש וייס. הוא סובר, ש-
"בקשת רות לא נוסדה כי אם על חובת הייבום, כי כן אמרה: ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה, ועל כן בהיותו גואל בעבור זה חובתו לפרוש כנפיו עליה ולקחת אותה לו לאישה, ואף כן יוצא מפורש מדברי בועז, שאמר: וגם את רות המואביה קניתי לי לאישה לקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שמו מעם אחיו. וקרובים לאלה הם הדברים האמורים בתורה בחוק היבום, שניתן טעם לחוק הזה להקים שם המת ולא ימחה שם המת מישראל... שם אנו רואים, שזה החוק הובא בחיבור עם משפט הגאולה, אשר גם היה לחוק שהקרוב הקרוב יגאל נחלת קרובו, ועל כן נתפשט חוק היבום על כל קרובי המת, באופן שאף אם לא היו אחים למת תתיבם אלמנתו לאחד משאר קרוביו, ובהכרח שהחוק המדבר מן האח לא יובן בדקדוק אלא דבר בהווה... שלא הזהירה התורה רק שלא תהיה אשת המת לאיש זר אשר איננו ממשפחת בעלה המת, אבל אמת שהקרוב יגאל, וגם הוא יקים את שם המת. ומה שנזכר האח, זה הוא על היותו בשלשלת הקורבה הראש והראשון".
ע"כ דבריו המתמיהים.
פרופסור יחזקאל קויפמן, אחד ממבקרי המקרא מתונים, כותב:
"כמו בספורים עתיקים אחרים כך יש גם בס' רות אי התאמה מסוימת לחוקי התורה".
ולדבריו חוק גאולת שדה אחוזה בתורה אינו קשור כלל בחובת הייבום, כשם שחוק הייבום אינו קשור כלל בגאולת הקרקע.
"ואילו בספר רות מופיעה לפנינו מסורת משפטית-מנהגית אחרת לגמרי, שלפיה שני החוקים כרוכים במשפט "גאולה" אחד, השונה, מלבד זה, גם בפרטיו מחוקי התורה".
על החוקרים הנ"ל יש להשיב: העיקר חסר מן המגילה: בכל המשא והמתן שבין רות לבועז מצד אחד, ובין בועז לגואל מצד שני, אין הפועל יבם" ולא השם "יבמה", בשעה שבמצוות הייבום בתורה נזכרים כמה פעמים השמות "יבם" ו"יבמה" והפועל "יבם".
בניגוד לשני חוקרים אלו סובר פרופסור מ"צ סגל:
"נשואי רות לבועז לא היו נשואים של יבום אלא של גאולה, דוגמת גאולת שדה האחוזה של אלימלך. קניית רות לאישה קשורה לגאולת השדה".
בטרם נביא את דעתנו בעניין זה נסקור בקצרה המנהג שרווח בעניין זה בין עמי קדם ובישראל לפני מתן תורה:
במות איש במשפחה בלא בנים - חובתם של הגברים בני משפחתו לקיים את שם המת. ולשם כך הייתה האלמנה נשאת לאחד מבני המשפחה. ואפי' - לאבי המשפחה. השווה מאמציה של תמר להתחבר ליהודה אפי' בהערמת ובהכתמת שמה הטוב. וכדאי להזכיר כאן את החוק החתי: כי ימות איש אשר לו אשה ולקח אותה אחיו (לאשה); ואחר יקחנה אביו. וכי ימות גם אביו ולקח אחיו את אשתו או בן אחיו יקחנה אין עונש". לפי זה האלמנה מותרת להינשא לאחי בעלה המת או לאביו או לדודו של המת או לבן דודו.
וכן מביאים החוקרים דרייבר ומילס, שאף בין שבטי הודו רווח מנהג הייבום לאחד מבני המשפחה, ומיד עם הוולד הבן פוסקים חייהם המשותפים של הקרוב ואשת המת. ומעין זה ראיתי מקרה של ייבום בעדת יהודי פרס, לפני כארבעים שנה. בעיר שיראז (אחת הקהילות הקדומות בדרום פרס) נפטר אדם בלא זרע, ואחיו, שהיה תושב ירושלים, והיה בעל אישה, נסע לשיראז וייבם את אשת אחיו עד שילדה בת, ואח"כ נפרד ממנה וחזר ירושליימה. שאלתי בימים אלו את זקני העדה, אם מעשה זה מנהג הוא או מקרה יחיד. ענוני זקנים, שהברירה הייתה נתונה בידי היבם, אם להמשיך בחיי נישואין עם היבמה גם לאחר הוולד זרע והקמת שם המת, או להיפרד ממנה.
אותו הנוהג, שמצאנו סימוכין לו בחוק החתי ושהוא רווח עד היום בין שבטי הודו, היה נוהג גם בין שבטי העברים ובני ישראל (לפני מתן תורה!): אחד מבני המשפחה היה נושא את אשת המת להקים זרע למת. באה התורה וצמצמה את חוג המייבמים, והשאירה חובה-זכות זו לאח בלבד, ומצוות הייבום מבטלת איסור אשת-אח.
אבל נראה, שהנוהג הקדום היו לו עדיין מהלכים בישראל אם לא התנגש עם איסור עריות. כלומר: אם לא היה אח למת, הייתה האלמנה נישאת (לא מתייבמת! לגואל הקרוב ביותר, שלא היה פוגע בערווה בנישואים אלו. אף במקרה של רות - בועז היה דודו של מחלון או בן דודו, ומותר לאדם לשאת אשת בן אחיו או אשת בן דודו.
ושני מעשים מחיי עדות המזרח ישמשו סייעתא להשערתי זו:
א. לפני כארבעים שנה נפטר בעדת יהודי פרס אדם במיטב שנותיו והשאיר בת קטנה ויחידה. כשגדלה הבת רצה אחי-הנפטר לקחת אותה לבנו, שהגיע לפרקו; אלא שאבי-אמה עיכב על ידו באמתלאות שונות, ולאחר שבן-האח נשא אישה, השיא את נכדתו לבנו, הוא דודה. הדוד מצד האב לא סלח כל ימיו לחותנו של אחיו על אשר מנע את בנו מלהקים שם לדודו הוא אחיו.
ב. לפני כמה שנים נפטר צעיר, והשאיר אחריו אלמנה ושתי בנות. האבל על הצעיר, שהיה בן יחיד ואח יחיד, היה גדול. לפני שלוש שנים נישאה אותה אלמנה לאחי-אמו של הנפטר. וכשבא הצעיר להימלך בי עובר לנישואיו, שאלתיו: מה ראית לעשות צעד זה, שיש בו פגיעה קשה ברגשות אחותך השכולה? והלה ענני מיניה וביה: אדרבה, אחותי וגיסי מרוצים שאני אקים את שם בנם. נוכחתי שהורי הנפטר ראו בנישואים אלו מעין ייבום והתנחמו.
אף נשואי בועז ורות היו מעין-ייבום ולא ייבום. במילים אחרות: ייבום לפי המנהג הקדום, שאין בו פגיעה בערווה, ולא ייבום לפי מצוות התורה.
עם היבמה קבל היבם גם את כל נכסי הנפטר: "הכונס את יבמתו זכה בנכסים של אחיו" (יבמות פ"ד, מ"ט). מכיוון שלמחלון בעלה של רות לא היה אח שייבם לפי התורה, חזר הייבום לפי הנוהג לקרוב משפחה שאינו אסור בה. והגואל האחר, שנקרא לו לע"ע בשם "טוב", קדם לבועז, אם משום שהיה גדול מבועז בשנים או משום שהיה קרוב יותר, ואם היה הלה נושא את רות היה זוכה אף בנחלה. נישואין אלו דומים (אך לא שווים) לייבום יהודה בתמר, ומשום כך נזכרת במגילתנו תמר: ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה (ד, יב). אני חוזר ומדגיש: הנושא את רות זוכה בחלקת השדה. אלא שלשמור על כבודה של רות, שלא תהיה נושא למו"מ, מחליף בועז את הסדר ועושה את העיקר טפל ואת הטפל עיקר: מדבר על גאולת חלקת השדה כעיקר ועל נשואי רות כטפל.
ג. נעמי וזכותה בנחלת בעלה
קשה היא פתיחתו של בועז: 'חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך מכרה נעמי' וגו' (ד, ג). לפי המדרש פירושו כמשמעו: כבר מכרה. אבל לפענ"ד: מכרה - פי' עומדת למכור. ויש כאן הצעה לקרוב להקדים ולקנות את הנחלה לפני שתימכר לזר. השווה ירמ' לב, ח: 'ויבא אלי חנמאל בן דודי כדבר ה' אל חצר המטרה ויאמר אלי קנה נא את שדי אשר בענתות אשר בארץ בנימין כי לך משפט הירושה ולך הגאלה קנה לך. ואדע כי דבר ה' הוא'. ברם השאלה היא: מה כוחה וזכותה של נעמי בשדה זו? כמה מן החוקרים מסיקים מכאן, שנעמי באה כיורשת.
לי נראה, שנעמי עמדה למכור את נכסי בעלה למזונות. אמנם משמת אלימלך ירשוהו בניו מחלון וכליון; אבל משמתו הם בלא בנים חזרה הירושה לאלימלך, כי "האב קודם לכל יוצאי ירכו" לירש את בנו או את בתו שמתו (ב"ב פ"ח, מ"ב). רק ברגע שימצא מי שיישא את רות מעין-ייבום, לפי הנוהג (כמו שהסברנו לעיל) - תעבור אליו הירושה כמייצגו של מחלון. אבל עד אז הנכסים הם בחזקת אלימלך, ושנינו (כתובות פי"א, מ"ב): "אלמנה בין מן האירוסין (= לגבות כתובתה) בין מן הנישואין (= למזונותיה) מוכרת שלא בב"ד. ר' שמעון אומר מן הנישואין מוכרת שלא בב"ד, מן האירוסין לא תמכור אלא בב"ד". הכל מודים אפוא שאלמנה מוכרת למזונות שלא בב"ד. ונעמי הייתה זקוקה למכור למזונות, שהרי התפרנסה מן הלקט, שהייתה מביאה הביתה רות כלתה.
אבל בו ברגע שאחד הגואלים ישא את רות להקים שם מחלון על נחלתו פוסק כוחה של נעמי למכור את הנחלה. ומשום כך אומר בועז: 'עדים אתם היום כי קניתי את כל אשר לאלימלך ואת כל אשר לכליון ומחלון מיד נעמי וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי להקים שם המת על נחלתו' (ד, ט-י). בועז ממשיך בקו שנקט בו: לעשות את העיקר טפל ואת הטפל עיקר: קניין הנכסים גורר עמו קניין רות. והכל לשמור על כבודה של רות, כאמור לעיל.
ד. מי מייבם?
ואם תשאלני: אם נהג ייבום לקרובים, כיצד התעלמה ערפה מנוהג זה? אשיבך: מכיוון שלא היה להן יבם (אחי הבעל) במואב, רשאיות היו, כנראה, לילך ולהינשא, הן לא היו זקוקות ליבם; ועגינת שתיהן בתחילה, ועגינת רות גם לאח"כ, לא הייתה אלא לפנים משורת הדין, בבחינת חסד עם המתים. וכך אומרת להן נעמי: 'יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי. יתן ה' לכם ומצאתן מנוחה אשה בית אישה' (א, ח-ט). מהו החסד שעשו עם המתים? עונה התרגום הארמי: "כמא דעבדתון עם בעליכון שכיביא דסרביתון למיסב גובריא בתר מותיהון" (= כמו שעשיתן עם בעליכן המתים, שמאנתן להינשא לאנשים אחר מותם). מכיוון שלמחלון וכליון לא היה אח לא היו זקוקות לבני משפחה, ורשאיות היו לילך ולהינשא לאחרים.
המפרשים מתקשים בדברי נעמי: 'העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים, שובנה בנותי, לכן כי זקנתי מהיות לאיש, כי אמרתי יש לי תקווה, גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים, הלהן תשברנה עד אשר יגדלו, הלהן תעגנה לבלתי היות לאיש' (א, יא-יג). מדבריה יוצא כאילו גם אחיו שלא היה בעולמו מייבם וגם אח מאם מייבם, והתורה אמרה: 'כי ישבו אחים יחדיו' "פרט לאחיו שלא היה בעולמו"; "פרט לאחים מן האם". וכן אמרו במדרש כאן: "הלהן תשברנה - וכי אדם מייבם אשת אחיו שלא היה בעולמו". אבל ברור, שדברי נעמי אינם אלא על דרך הפלגה, להבליט את גודל אסונה, וכך היא מסיימת: 'אל בנותי כי מר לי מאד מכם (=יותר מכן, כתרגום הארמי) כי יצאה בי יד ה' '. והתרגום הארמי מתרגם: "הלהן תשברנה" - דלמא להון אתון מתינן עד די ירבון כאתתא דנטרא ליבם קליל למסבה לגבר (= שמא להם אתן ממתינות עד שיגדלו כאשה השומרת ליבם קטן לשאתה).
ה. קניין סודר
קניין סודר שבמשפט התלמודי - מקורו במגילת רות. על דרך הקניין בימים ההם אנו קוראים: 'וזאת לפנים בישראל על הגאלה ועל התמורה (=מסחר חליפין) לקים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה בישראל' (ד, ז). על פסוק זה אמרו: בראשונה היו קונין בשליפת המנעל, הדא היא דכתיב: וזאת לפנים בישראל על הגאלה ועל התמורה שלף איש נעלו וגו'. מי שלף, תמן אמרין רב ולוי, חד אמר הקונה וחד אמר המקנה. ואתיין אילין פלוגוותא כאינון פלוגוותא, דתני בועז נתן לגואל. רבי יהודה אומר הגואל נתן לבועז, חזרו להיות קונים בקצצה. מהו בקצצה, בשעה שהיה אדם מוכר שדה אחוזתו היו קרוביו מביאין חביות וממלין אותן קליות ואגוזים ושוברין לפני התינוקות והתינוקות מלקטין ואומ' נקצץ פלוני מאחוזתו ובשעה שהיה מחזירה לו היו עושים כך ואומ' חזר פלוני לאחוזתו. אמר ר' יוסה בי רבי בון, אף מי שהוא נושא אישה שאינה הוגנת לו היו קרוביו מביאין חביות וממלין אותן קליות ואגוזים ושוברין לפני התינוקות והתינוקות מלקטין ואומ' נקצץ פלוני ממשפחתו. ובשעה שהוא מגרשה היו עושין כן ואומרין חזר פלוני למשפחתו. חזרו להיות קונים בכסף ובשטר ובחזקה (בכסף) 'שדות בכסף יקנו' (ירמ' לב, מד) - זה הכסף. 'וכתוב בספר וחתום' - אלו עידי שטר. 'והעד עידים' - אלו עידי חזקה.
וכן כותב רש"י: שלף איש נעלו זהו קניין, כמו שאנו קונין בסודר במקום נעל. ורז"ל נחלקו בדבר: מי נתן למי. י"א (=ת"ק) קונין בכליו של קונה ובועז נתן לגואל. וי"א (=ר' יהודה) קונין בכליו של מקנה וגואל נתן לבועז.
ו. מזון הפועלים
לפי דרכו מלמדנו מחבר המגילה פרטים מן נוהגי החיים בימיו: הפועלים אוכלים מפתו של בעל הבית, ובעל הבית מסב עם פועליו. וכך שנינו בב"מ פ"ז, מ"א: השוכר את הפועלים... מקום שנהגו לזון יזון, לספק במתיקה יספק". ובתוספתא ברכות ספ"ה שנינו: "פועלין שהיו עושין אצל בעה"ב הרי אלו מברכין שתים... אם היו עושין עמו בסעודתן או שהיה בעה"ב מברך להם מברכין ארבע". וכך מספר לנו אף כותב המגילה: 'ויאמר לה בועז לעת האכל: גושי הלום ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחומץ ותשב מצד הקוצרים ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר' (ב, יד).
ז. סדר ומשטר בישראל
סדר ומשטר שרר בישראל, אע"פ שאין מלך בארץ. איש לא החזיק בשדות אלימלך, ובשוב נעמי לבית לחם שבה והחזיקה בהם ועמדה למכרם; מה שאין כן בימי המלכים: 'ותקם האשה ותעש כדבר איש האלקים ותלך היא וביתה ותגר בארץ פלשתים שבע שנים ויהי מקצה שבע שנים ותשב האשה מארץ פלשתים ותצא לצעק אל המלך אל ביתה ואל שדה... וישאל המלך לאשה ותספר לו ויתן לה המלך סריס אחד לאמר, השיב את כל אשר לה ואת כל תבואות השדה מיום עזבה את הארץ ועד עתה' (מל"ב ח, ב-ג ו). אשה זו לא יכלה לקבל את נחלתה מידי המחזיקים בה אלא בכוח צו מנהלי-מלכותי (ולא בכוח המשפט).
ח. מה שמו של הגואל?
בועז אומר לרות: 'והיה בבקר אם יגאלך טוב יגאל ואם לא יחפץ לגאלך וגאלתיך אנכי' (ג, יג). רש"י אינו מפרש כאן כלום. ראב"ע אומר: אם יגאלך טוב. י"א טוב היה שם הגואל. ואילו היה כן למה אמר הכתוב במגילה: סורה שבה פה פלוני אלמוני. רק טעמו (=פירושו): אם יגאלך הגואל, טוב הוא לך שיגאל, כי אדם חשוב הוא. כראב"ע פירש גם המתרגם הארמי, שתירגם: אם יפרקיך גברא דחזי ליה למפרקיך מן אורייתא הרי טב ויפרוק לחיי (=אם יגאלך האיש שראוי לו לגאלך מן התורה - הרי טוב ויגאל לחיים). גם התרגומים האחרים (היוני, הרומי והסורי) תרגמו "טוב" כתואר הפועל. אבל הם התקשו בתרגום 'פלוני אלמוני'. ונראה לי, שהדין עם רש"י ז"ל, האומר להלן (ד, א): "פלוני אלמוני, ולא נכתב שמו לפי שלא אבה לגאול". שכן היה דרכם של הקדמונים: לא הזכירו שם אדם שעשה מעשה שלא כהוגן, ולא רצו לביישו.
וכראיה לכך תספקנה שתי דוגמאות מספרות חז"ל:
1. בין השאלות, ששאלו את ר' אליעזר, מונה התוספתא: "פלוני מה הוא לעוה"ב? ופירש רש"י: על אדם אחד שאלוהו, מה מעשיו בעיניך, ויש פותרים על שלמה בן דוד שאלוהו. ר"ח (מובא בתוס') פירש: "אבשלום שבא על פלגשי אביו מהו לעוה"ב. ברור שהשואל הזכיר בשאלתו את השם, אלא שעורך הברייתא העלימו.
2. נידה יז, רע"א וסנהדרין פו, א: "כגון של בית פלוני" ופי' רש"י בסנהדרין: "לא רצה להזכיר את שמם, שחשובין היו, ובזה לא היו נוהגין כדת". אף כאן ברור, שהאמורא הזכיר את המשפחה בשמה, אלא שעורך הברייתא העלימו.
אף במגילת רות כן הדבר: בועז פנה לגואל בשמו, אלא שמחבר המגילה הסתירו, שלא לגרום בזיון למשפחה, שהייתה ידועה בימיו.
ובכלל יש לציין שמחבר המגילה הזאת היה אנין הדעת ונמנע מלהזכיר מלים מגונות ומצערות עד כמה שיכול. הוא כותב: 'ותשאר היא ושני בניה' (א, ג)' 'ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה' (א, ה), ונמנע מלהזכיר יתמות, שכול ואלמון. וגם הנשים, המברכות אותה בהולדת הבן לרות, אינן מזכירות שכול ואלמון, אלא הן אומרות: 'והיה לך למשיב נפש ולכלכל את שיבתך, כי כלתך אשר אהבתך ילדתו אשר היא טובה לך משבעה בנים'.
ט. חיי החברה בישראל ובמואב
מחבר המגילה אינו מוסר לנו פרטים על הבדלים בחיי החברה בין ישראל למואב. אבל במקום אחד רמז על פרט חשוב, שחז"ל בחושם הדק ובדיוקם המפליא הרגישו בו והעמידונו על כך: " 'ותאמר רות המואביה גם כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקין'. א"ר חנין בר לוי, בודאי מואביה היא זו. הוא אמר 'וכה תדבקין עם נערותי' והיא אמרה 'עם הנערים אשר לי' [ואף נעמי אמרה ברוח הקודש 'טוב בתי כי תצאי עם נערותיו] ... ותדבק בנערות בעז' ".
והשווה גם המדרש בשבת קיג ב: ותשב מצד הקוצרים - א"ר אלעזר מצד הקוצרים ולא בתוך הקוצרים וכו'.
י. סיכום
מכל האמור אנו למדים, שלא רק תורה שבכתב אינה מתפרשת אלא על פי התורה שבעל פה, אלא גם בשאר ספרי המקרא נמצא הרבה פרטים ופסוקים, שאת פתרונם נמצא רק בהלכות התורה שבעל פה ובספרות התלמוד.
ראינו שבמגילת רות מדובר על לקט ועל שכחה ואף על מעשר עני.
בקשר ליבום בררנו את תולדותיו: לפני מתן תורה אם נפטר אדם בלא בנים הייתה אשתו מתייבמת לאחד מבני משפחת בעלה, ואפי' לחמיה. לאחר מתן תורה היה עליה להתייבם רק לאחד מאחי בעלה, ואם לא היו אחים לבעלה לא הייתה זקוקה ליבם והייתה יכולה להינשא לשוק, אך אם אפשר היה, הייתה נישאת לאחד מבני משפחת בעלה, שנישואיה עמו היו מותרים לפי התורה. אך נישואים אלו היו נעשים רק ברצונה, ואם לא רצתה בכך הייתה נישאת לכל אדם אחר, ואיש לא יכול לעכב על ידה.
וכשם שלפי ההלכה זוכה היבם בנכסי המת, כך, כנראה, היה זוכה בהם כל קרוב אחר, שהיה נושא את אשת המת. הנישואים היו מקנים אפוא את הזכות לבעלות על הנכסים. אבל בועז, איש החסד ואנין הדעת, לא רצה שרות תהיה אובייקט למקח וממכר, ולפיכך בדבריו עם הגואל הפך את הסדר ואמר, שגאולת הנכסים גוררת עמה את נשואי רות.
גם ההלכה, שאלמנה מוכרת בנכסי בעלה למזונות אף שלא בב"ד, מצאנוה במגילת רות. כן למדנו, שהמנהג לזון את הפועלים ושבעה"ב סועד גם הוא עימהם, קדום הוא.
נוכחנו, שגם בימים שלא היה מלך בישראל - משטר וסדר נהג בעם, ואיש לא החזיק בשדות אלימלך.
עמדנו גם על עדינות נפשו של מחבר המגילה, שהסתיר את זהותו של הגואל המסרב, שלא לגרום עלבון למשפחתו, שהייתה ידועה בימי כותב המגילה. הכותב היה אנין הדעת ונמנע מלהזכיר שכול, אלמון ויתמות.
מצאנו במגילה זו גם רמז להבדל בחיי חברת הנוער בין ישראל למואב.
ומי ייתן ורוח הטהרה והצניעות, רוח גמילות חסד ואהבת האדם שבמגילה זו, שנכתבה ברוח הקודש, תשרה גם עלינו, ובמעשינו נמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.