מעשיהם של עולי הרגל בירושלים בימי הבית השני

מחבר: ד"ר שמואל ספראי

סיני, גיליון מ"ו, 1960

תקציר: המאמר שלפנינו עוסק בעלייה לרגל בימי בית המקדש השני ומפרט את מקום שהות העולים, מעשיהם, זמן שהותם וכד'. המחבר מצטט סוגיות שונות המובאות במקורותינו העוסקות בנושא העלייה לרגל.

מילות מפתח: עלייה לרגל; בית המקדש השני; קורבנות.

עיקרה של סוגיה זו שנויה בסדר מועד, במסכת שנתייחדה למצוות העלייה לרגל, במסכת חגיגה ובמסכות האחרות הדנות בהלכות התלויות במועדי השנה, במסכת פסחים, סוכה ויומא. אולם פרקים רבים בפרשה זו מוצא אתה לא רק במסכות שבסדר קדשים אלא אף בסדר נשים ונזיקין, שכן מציאות זו מגעים לה בתחומים רבים שבהלכה.

עד שנתחיל בהעלאת הפרשה לפרטיה נברר תחילה שתי בעיות כוללות המהוות מעין מסגרת למעשיהם של עולי הרגל:

א. היקף זמן שהותם של העולים בירושלים.

ב. מקום שהותם של העולים, היכן התגוררו בימי המועד והיכן אכלו את קורבנותיהם וקודשיהם.

לשאלה ראשונה שהעלינו עלינו לברר כמה ימים שהו העולים בירושלים או בלשון אחרת האם עזבו העולים את העיר למחרת יום טוב הראשון של פסח או חג הסוכות או שמא שהו בעיר כל ימי החג. התורה מצווה את עולה הרגל: ופנית בבוקר והלכת לאהליך (דברים טז, ז). ברם, לא מצינו בספרות התנאית הלכה מחוורת מהו שיעורו של בוקר זה. לדעתה של ההלכה כל קרבן וקרבן שאדם מביא למקדש "טעון לינה", כלומר הזובח חייב להישאר ללון בירושלים, אלא שלא מצינו במפורש מהו שיעור חובת הלינה בעליה לרגל. מכמה הלכות ונוהגים במקדש יש ללמוד בדרך קרובה לוודאי כי רבותינו זיכרונם לברכה הניחו כי כל העולים שהו בעיר כל שבעת ימי הפסח וכל שמונת ימי חג הסוכות. במשנת זבחים פי"א מ"ז שנינו: רבי טרפון אומר: אם בשל בו בתחילת הרגל יבשל בו כל הרגל. המשנה דנה בדיני נותר ובהלכה המצריכה לשטוף ולמרק את הקדרות שבשלו בהן קדשים לבל יישאר בדופנותיהן מן הקודש. המשנה קובעת כי המבשל בקדרה בתחילת הרגל רשאי לבשל בה כל ימי הרגל. בבבלי נתפרשה טעמה של המשנה: מאי טעמיה דרבי טרפון, דאמר קרא: ופנית בבקר והלכת לאהליך - הכתוב עשאן לכולן בקר אחד. הסוגיא הניחה אפוא ש"פנית בבקר" האמור בעליה לרגל הוא בסיומם של כל ימי החג ומשום כך רשאי אדם לבשל באותה קדרה בלא לשטפה ולמרקה ואינו עובר על איסור נותר, שכן כל בקריהם של ימי הרגל בוקר אחד הם וחל עליהם הכתוב: ופנית בבקר.

הלכה זו יש ללמדה גם מתרגום יונתן שכן הוא מתרגם: ותתפני בצפרא מיפק חגא ותהך לקרווך. וכן אנו קוראים בתוספתא סוכה פ"ד הי"ז: בליל יום טוב האחרון חוזרין לבתיהן כדכתיב ביום השמיני שלח את העם (מלכים-א ח, סו) - יכול שאין טעונין לינה תלמוד לומר וביום עשרים ושלושה לחדש השביעי שלח את העם (דברי הימים-ב ז, י) - הא כיצד נפטרו והשכימו והולכים למחרת יום שמיני שהוא עשרים ושלושה. התוספתא מניחה אפוא כי עולי הרגל הטעונין לינה לנו בחג הסוכות עד למחרת שמיני של חג ונפטרו והלכו לבתיהם. במדרש תנאים עמ' 92 אנו שונים: ופנית בבקר: רבי שמעון בן יוחאי אומר: למה נאמר עד שלא יאמר יש לי בדין הואיל וחג טעון חגיגה ופסח טעון חגיגה מה חג יש לי שמיני יכול אף הפסח יהא לו שמיני תלמוד לומר: ופנית בבקר והלכת לאהליך. רבי שמעון בא ללמדנו שהכתוב ופנית בבקר האמור לגבי חג הפסח אינו מחייב כחג הסוכות לשהות שמונה ימים, אבל שבעה ימים חייב הוא לשהות, ופנית בבקר הוא לאחר בקרו של החג, ובחג הסוכות יש לעזוב את העיר רק למחרת שמונת ימי החג. גם מפשוטה של הברייתא בסוכה מז, א השונה: שמיני רגל בפני עצמו הוא שכשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן ושיר וברכה ולינה, אף שמיני טעון קרבן ושיר וברכה ולינה - נראה שחייבים היו בלינה כל שבעת ימי החג. בספרי ראה פי' קלד לפי נוסח שמביאים בעלי התוספות אנו שונים: והלכת לאהליך - מלמד שטעונין לינת רגלים אין לי אלא אלו מנין לרבות עופות ומנחות יין, לבונה ועצים תלמוד לומר: ופנית בבקר. כל פונות שאת פונה לא יהיו אלא מן הבקר ואילך. מלשונה של ברייתא זו נמצאנו למדים שלינת רגלים "אינו רק דומיא דהני" ששאר כל הלינות אינו אלא יום ולילה ואילו לינת רגלים מרובה מהן.

כמה הלכות ומנהגים אין לפרשם אלא מתוך הנחה שעולי הרגל שהו בימי הפסח וחג הסוכות כל החג בעיר ירושלים.

הלכה החוזרת ונשנית בכמה ברייתות מחייבת הבאת קרבן חגיגה או לפחות אכילה מן הזבח של שבעת ימי החג: רבי יוסי הגלילי אומר: הרי הוא אומר שבעת ימים תחוג לה' אלהיך (דברים טז, טז) - להביא שבעת ימי פסח שיטענו חגיגה. ובתוספתא מצינו: בין משלו ובין משל חבריו ובלבד שיאכל מן הזבח כל שבעה. ביותר יש ללמוד על שהותם של עולי הרגל מן שתי מצוות הנוהגות בפסח וסוכות, מן מצוות ביעור ווידוי מעשר שנהג בשנה הרביעית והשביעית לשמיטה ומן מצוות הקהל שנהג במוצאי שביעית, כלומר בסוכות שלאחר השנה השביעית, בראשיתה של השנה השמינית. שתי מצוות אלו לא התקיימו אלא ביום טוב האחרון של החג. שתי מצוות אלו ובייחוד במצוות הקהל חייבים היו כל עולי הרגל, הרי ששהו כל ימי החג בעיר. למצוות ביעור ווידוי שנינו במשנת מעשר שני פ"ה מ"ו: ערב יום טוב האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור, ולהלן במ"י שם: במנחה ביום טוב האחרון היו מתוודין. אלו היה עולה הרגל חוזר למחרת החג הראשון, לא היו קובעים החכמים את הביעור והווידוי ליום האחרון. כיוון שעולה הרגל נשאר כל ימי החג בירושלים נקבע הביעור והוידוי בשעה האחרונה לשהותו בעיר "כדי שיהא לו מה לוכל ברגל", מן המעשר השנה שהעלה עמו.

כיוצא בו אפשר ללמוד ממצוות הקהל. במשנה סוטה פ"ז מ"ח אנו קוראים: פרשת המלך כיצד במוצאי יום טוב הראשון של חג בשמיני במוצאי שביעית עושין לו במה של עץ. בספרים שלפנינו הנוסח: הראשון, וכן היה לפני הבבלי. אולם המשנה שבירושלמי ורוב נוסחאות המשנה וכמה מן הראשונים גורסים: מוצאי יום טוב האחרון. וברור שכך היה לפני הירושלמי שכל הירושלמי במגילה פ"א ע, ע"ג דן אם מותר להעמיד את הבימה מ"אתמול" אם יום הקהל חל בשבת. הרי שאתמול הוא יום חול ולא יום טוב ואם אתמול היה חג לא יכלו להתקין את הבימה גם מאתמול. המשנה מוסרת שהמלך מברך ברכות שהכהן הגדול מברך אותן ביום הכיפורים אלא שנותן של רגלים ("מקדש ישראל והזמנים") תחת מחילת עוון. מסתבר כי רק ברגל ולא בחול המועד ברכו בשל רגלים. גם מקריאת התורה בשמיני עצרת שנוהגים היו לקרוא בארץ ישראל יש ללמוד כי מעמד הקהל היה בשמיני עצרת. במגילה לא, א שנינו בברייתא: יום טוב האחרון קורין (כל הבכור) מצוות וחוקים ובכור ומפטירין ויהי ככלות משה. ופרשה רב האי גאון: שמענו כי סימן הוא יש שקורין כי המצווה הזאת (דברים ל, יא היא פרשת הקהל) ועדיין קורין אותו בארץ ישראל בירושלים ויש שקורין ברכות... ויש שקורין כל הבכור. ובמחזור ויטרי אנו מוצאים: הרב ר' חיים כהן בר' חננאל פי' מצוות וחוקים ובכור.... ופי' או מצוות או חוקים או בכור, ור"ת פי' לכך מתחילין מעשר תעשר (כבפרשת המלך), ועוד כדי לסמוך ברכת המלך לברכת משה (שבתשיעי בגולה) שביום טוב האחרון הייתה ברכת המלך כמו שאמרו חכמים שהוא חלוק מהחג וזקוק לברכה בפני עצמה. בארץ ישראל קרו אפוא בשמיני עצרת בפרשת המלך בכל שנה זכר לקריאה בשנת ההקהל שהייתה בשמיני ביום טוב האחרון של חג. כללו של דבר עולי הרגל בחג הסוכות נשארו כל שמונת ימי החג ולכן נקבעה מצוות הקהל ביום האחרון לשהותם בעיר ונתחייבו בה כל ישראל לרבות נשים וטף ככתוב בתורה ובוודאי שלא הטריחום לחזור לעיר ולהתכנס למעמד הקהל.

מתוך מקורות ההלכה ובסיועם של מקורות חיצוניים יכולים אנו ללמוד אף על זמן בואם של העולם לירושלים כל הבאים למקדש חייבים היו להיות טהורים ובוודאי שרבים מן הבאים נטמאו בטומאה מן הטומאות בכל ימות השנה וטהרו עצמם לפני הרגל. אפר פרה לטהרה מצוי היה גם מחוץ לירושלים, שכך מלמדתנו המשנה בפרה פ"ג מי"א: וחולקים אותו ("את אפר הפרה") לשלושה חלקים אחד ניתן בחיל ואחד ניתן בהר המשחה ואחד היה מתחלק לכל המשמרות. השליש שנתחלק בין המשמרות מיועד היה, למסרתה של התוספתא, לטהרתם של כל ישראל וכפי המשמע, לטהרתם של ישראל בעיר המשמרות. ברם, לא בכל מקום ומקום בארץ מצוי היה אפר פרה ורבים בוודאי הקדימו לעלות לעיר על מנת להיטהר. בייחוד עשו זאת עולי הרגל שבאו מחוצה לארץ. כל בני חוצה לארץ חייבים היו להיטהר שבעת ימים, שכן טומאת ארץ העמים מטמאה הייתה טומאת שבעה ימים וחייבם היו, אפוא, להגיע שבעה ימים לפני הפסח כדי להיטהר וכדי שיזו עליהם בשלישי ובשביעי. מוסף על כך, לדעתו של פילון: גם כל אלה אשר טהורים חייבים להיטהר שבעה לפני כניסתם למקדש. אבל להיכנס למקדש אסור אפילו לטהורים לגמרי לפני שבעת ימים, עליהם להיטהר ביום השלישי וביום השביעי ככתוב. גם לגבי אכילת הפסח הוא אומר: והנוטלים חלק בסעודת חג זו (אכילת הפסח) צריכים להיטהר במי חטאת הקדושים. ההלכה אומנם אינה מחייבת נהגי טהרה אלה למי שטהור היה, אולם מצינו בהלכה: חייב אדם לטהר עצמו ברגל, ואם ברגל שלא במקדש חייבים היו להיטהר, בירושלים ובמקדש על אחת כמה וכמה.

משום כך מצינו בדבריו של יוסיפוס כמה מעשים שאירעו במקדש בעולי הרגל כמה ימים לפני החג. במלחמות היהודים ו ה ג, מקום שיוסיפוס מספר על אותות השמים אשר נראו לפני מרד החורבן, הוא מונה אות אחד אשר נתגלה בשמיני לניסן בהתאסף עולי הרגל לחוג את הפסח. וביותר יש ללמוד ממה שיוסיפוס מספר לימי הורקנוס השני כי הלה בקש מהורדוס לבל יכניס את צבאו הכולל בני נכר בשערי העיר כי העם מתקדש לחג.

מכל האמור נמצאנו למדים כי עולי הרגל שהו בחג הפסח ובחג הסוכות כל ימות החג ורבים הקדימו לבוא לעיר לפחות שבעה ימים לפני החג. מעתה נדון בבעיה השניה שציינו: היכן התגוררו עולי הרגל בימי שהותם. במקורות התנאים ובמקורות חיצוניים יש שבגדר "מקדש" מתכונים לעיר ירושלים כולה. גדר זה יש בו כדי ליצור מושג הלכי משפטי אשר משתמע הימנו כי כל העיר טפלה למקדש, או ביתר דיוק הלכי: קדושתו של המקדש פושטת על פני העיר. המקראות בספר דברים מטילים חובת העלאת מעשר שני למקום אשר יבחר ה': ואכלת שם לפני ה' אלהיך (דברים יד, כו). אף על הקורבנות הנאכלים בחלקים על ידי בעליהם ואשר ההלכה מכנתם בשם קדשים נאמר בספר דברים: ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם (יב, ז). כיוצא בו מלמדנו הכתוב בעניינו של קרבן הפסח: ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ה' אלהיך בו (שם טז, ז). לגבי כל המקראות הללו שונה המשנה: הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים שחיטתן בכל מקום בעזרה... הבכור נאכל לכוהנים והמעשר לכל אדם ונאכלין בכל העיר לכל אדם בכל מאכל.

שזו הייתה המציאות בימי הבית השני יש ללמוד ממקורות הרבה בספרות חז"ל ומחוצה לה. המשנה בפסחים פ"ה מ"ו מספרת על שלושת הכתות של זובחי הפסח בערב פסח שחל להיות בשבת: יצתה ראשונה וישבה לה בהר הבית שניה בחיל והשלישית במקומה עומדת, חשיכה יצאו וצלו פסחיהן. הרי שצלית הפסח אינה בהר הבית ובתחום המקדש אלא בכל העיר. כיוצא בה משנה פסחים כולה דנה בהלכות הפסח מתוך ההנחה שצלית הפסח ואכילתו נעשו בכל העיר ובכל בית. פסחים בשביל שלא ימוקו. כיוצא בו שנינו באבות דרבי נתן: לא אמר אדם לחבירו לא מצאתי תנור לצלות פסחים בירושלים. ואף אותה מימרה מן ההווי של ליל פסח בירושלים: פיסחא כזיתא והלילה מתבר אגרייא, מלמדתנו כי אכלו את הקורבן ברחבי העיר. וכן מעיד פילון שביום שחיטת הפסח כל בית יש בו משום קדושת מקדש.

אלא שהלכה זו המרחיבה את תחום המקדש על כל העיר ממשנתם של חכמים היא ולא היתה ידועה בימים ראשונים. בספר יחזקאל פרק מו פסוקים כ-כד קובע הנביא את שימושן של העזרות. תחילה הוא מוסר על שימושה של החצר הפנימית "אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת אשר יאפו את המנה לבלתי הוציא אל החצר החיצונה לקדש את העם" (פסוק כ) ולאחר מכן הוא מדבר על החצר החיצונה. בחצר החיצונה היא היא החצר אשר ידועה בספרות התלמודית בשם עזרת נשים שכן "ארבע מקצועת החצר" היו לעדותה של המשנה בעזרת נשים והמשנה אף מוסרת לנו את שמותיהן של ארבעת הלשכות. באותה חצר קובע הנביא את "בית המבשלים אשר יבשלו שם משרתי הבית את זבח העם" ואין אלא ללמד ולומר שכשם שקורבנות החטאת והאשם המתבשלים בחצר הפנימית אין להוציאם לחיצונה, כך הקורבנות שמותר להוציאם ולאוכלם בעיר כולה אין כל טעם לבשלם בקודש. ואומנם בתקופת המשנה לא בשלו בלשכות אלו אלא שאחת מהן שמשה לשכת הנזירים וכדומה. וכן אתה מוצא בפסח יאשיהו הלוויים מריצים את הפסח לעם ובוודאי שלא התרוצצו על פני העיר כולה בליל הפסח לחלק את מנות העם.

שריד אחרון להלכה המקשרת את אכילת קדשי העם למקדש ממש עוד מצויה במשנתנו בוידוי על הבאת המעשר השני: שמעתי בקול ה' אלהי - הבאתיו לבית הבחירה. לפי זה עדין הביאו את המעשר לבית הבחירה ממש. נוסח הוידוי קדום, כי כבר יוחנן כהן גדול "העביר הודית המעשר". עם ריבוי העולים לרגל למקדש, תהליך שפתח כבר בסוף הבית הראשון ומשך כל ימי הבית השני, הרחיבו כל שעה ושעה את תחום המקדש על פני חלקי העיר וכך שנינו בברייתא: אבא שאול אומר: שתי בצעין היו בירושלים התחתונה והעליונה, התחתונה נתקדשה בכל אילו ועליונה לא קדשוה אלא כשעלו בני הגולה שלא במלך שלא באורים שלא בתומים. התחתונה שהייתה קדושתה גמורה עמי הארץ אוכלין בה קדשים קלים וחברים קדשים קלים אבל לא מעשר שיני. והעליונה שלא היתה קדושתה גמורה עמי הארץ אוכלין בה קדשים קלים אבל לא מעשר שיני ומפני מה [הכניסוה] מפני שתורפה של ירושלים משם ונוחה ליכבש משם.

תפיסה זו הרואה את ירושלים כתחומו הרחב של המקדש, תפיסה הכרוכה במציאותם של העולים להראות את פני ה' ברחבי העיר, השפיעה לא רק על דמותה החיצונית של העיר, על חייה החברתיים והכלכליים, אלא גם קבעה את דמותה הפנימית של העיר, מקומה של העיר במחשבה ובהגיה של העם או בלשון אחר: במעמדה של העיר בהלכה. פרטים רבים בהלכה ובאגדה על מקומה המיוחד של העיר ירושלים מצויים בכל כתבי הספרות התלמודית אך הצורה המובלטת ביותר היא בברייתא הסודרת את הלכות ירושלים. הלכות אלו בחלקן הגדול קשורות למציאותם של עולי הרגל בשעת הרגל ובסמוך לרגל מלפניו ומלאחריו ולדרכם של העולים לאכול קודשיהם ברחבי העיר. בהלכות אלו אנו קוראים: אין מוציאין בה זיזין וגזוזטראות וצינורות לרשות הרבים מפני אהל טומאת המת ואין מלינין בה את המת. ואין מעבירין בתוכה עצמות אדם. ואין עושין בה מקום לגר תושב ואין מקימין בה קברות חוץ מקברי בית דוד וחולדה הנביאה שהיו שם מימות נביאים הראשונים וכשפנו את הקברים מפני מה לא פינום. אמרו מחילה הייתה שם שהיתה מוציאה הטומאה לנחל קדרון, ואין נוטעין בה נטיעות. ואין עושין בה גנות ופרדסין חוץ מגינת ורדים שהיו שם מימות נביאים הראשונים. ואין מגדלין בה אוזין ותרנגולין ואין צריך לומר חזירים. אין מקיימין בה אשפתות מפני הטומאה. לכמה מן ההלכות נאמר במפורש שטעמן מפני הטומאה ואחרות אף הן טעמן הקרוב הוא מפני הטומאה. טהרה זו קשורה במציאות של אוכלי קדשים בעיר. וגזוזטראות מפני אהל הטומאה, ומשם דלא ליתזקו עולי רגלים.

העיר ירושלים נדונה כרכושם של כלל ישראל ולא כקניינם המוחלט של תושבי העיר. תפיסה זו היא היסוד לאותן ההלכות המסדירות את יחסי השכירות של בתי העיר לעולי הרגל: אין משכירין בתים בירושלים מפני שהן של שבטים. רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: אף לא המיטות. ובמקור מקביל: רבי יהודה אומר: אף לא שכר מטות ומצעות לא היו לוקחים. עורות קדשים מה היו עושים מהם, רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותנין אותן לבעלי אושפזין. הסדרים אלו לא פגמו באווירת הרעות והידידות שביקשו מורי העם ליצור בין עולי הרגל בינם לבין עצמם ובינם לבין תושבי העיר והוא הרקע לאותה ששנינו במסכת אבות ובאבות דרבי נתן: ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלון בירושלים. או לפי הנוסח הרחב יותר: לא אמר אדם לחבירו לא מצאתי תנור לצלות פסחים בירושלים, מעולם לא אמר אדם לחבירו לא מצאתי מטה שאישן עליה בירושלים.

מעתה נסקור קצרות את מעשיהם של עולי הרגל בעיר ונפתח בכניסתם לעיר.

מתוך מקורות תלמודיים מרובים עולה כי עולי הרגל הרבו לעלות בשיירות ובחבורות וכדרכם של מביאי הביכורים המסופר עליהם בפרק ג של משנת בכורים כך אף עולי הרגל. במידה והיו טהורים ומותרים להיכנס מיד למקדש באו למקדש אף בשיירה עם כניסתם לעיר. מציאות זו משתקפת כבר בכמה מזמורי תהילים המעלים את שיריהם של עולי הרגל הבאים למקדש או הדו שיח שבין העולים ומקבלי פניהם בעיר ובמקדש. מציאות זו בולטת בייחוד במזמור קיח אשר גם המדרש מעיד על שימושו של הפרק לתכלית זו. בפרק זה אנו שומעים על: פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה (פסוק יט) ועל צורת בואה של השיירה: אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח. קרוב ביותר לפרש כפירושו של נכרי אחד שפרש ממסורת יהודית: המוני אנשים ונשים שהיו אוחזין בידיהם זה את זה כמין טבעות שרשרת (בעבותים!) משער החיצון של המקדש עד קרנות המזבח. על רקע זה יש אף להבין את משמעותם של כמה פרקי תהילים, כפרק כד, אשר השאלה מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו (פסוק ג) שמשה כחלק משירת הדו שיח שבין החוגגים ומקהלת הלוויים, או הכוהנים שתחילה פתחו בשבח לגדולת ה' (פסוקים א-ב) ולאחר מכן שאלו מי יעלה בהר ה' וכו' ועל כך באה התשובה: נקי כפים ובר לבב וכו'. כיוצא בו פרק טו הפותח: מי יגור באהליך מי ישכון בהר קדשך. ועל זה באה התשובה: הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו וכו'. ביותר עולה הציור על ההליכה בשיירה והכניסה לעיר ולמקדש כאחד במזמור פד: עברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון (פסוקים ז-ח). עיקרו של הביקור במקדש היה ההשתחוויות מול השערים אשר הקיפו את העזרה. מתוך המשנה אנו למדים כי הנכנסים למקדש הקיפוהו מסביב. אין לידע אם בכל ביאה וביאה הקיפו את שטח הר הבית סביב, אולם עם הביקור הראשון בוודאי עשו זאת. ההלכה על הקפת העזרה תוך השתחוויות מובררת ממקורות הרבה במשנתנו, במדות פ"ב מ"ג אנו שונים: לפנים ממנו סורג גבוה י' טפחים ושלוש עשרה פרצות היו שם שפרצום מלכי יון חזרו וגדרום וגזרו כנגדם שלוש עשרה השתחוויות. השיירות בא למקדש עם כניסתם לעיר. אולם ביחידים באו בעיקר בשעת העבודה לצפות בעבודה ולהשתחוות לפני ה' בשעת שירתם של הלוויים את מזמורו של יום. בתיאור קרבן התמיד שבסוף ספר בן סירא ושבמשנת תמיד מובלט מעמדו של הקהל בעת סיום העבודה עם שירת מזמורו של יום. המקורות מדגישים את השתחוויות העם עם הריע החצוצרות ופתיחת השיר. בבן סירא כ, טו-יח אנו קוראים: אז יריעו בני אהרן הכוהנים בחצצרות משה ויריעו וישמיעו קול אדיר להזכיר לפני עליון, כל בשר יחד נמהרו ויפלו על פניהם ארצה להשתחוות לפני עליון קדוש ישראל ויתן השיר קולו וכו'. ובמשנת תמיד בסופה: ודברו הלוים בשיר, הגיעו לפרק תקעו והשתחוו העם. על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחוויה.

כל המקורות כולם מדגישים את הדרו של המקדש והרושם העז על כל מבקריו: מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו. אולם עיקר רשמו של המקדש על עולה הרגל יש לראות בגיבוש ההכרה הלאומית ובחוויה וההוויה הדתית העמוקה של יהדות ימי הבית השני. החיים הדתיים-ציבוריים וגם החוויות האישיות הדתיות כרוכות היו במקדש ובמוסדותיו. המתפלל כוון את שעות התפילה לשעת הקרבת הקורבנות ואף עצמו כוון למקדש בעת תפילתו. המקדש הווה מרכז התורה להלכה ולמעשה. הווה יסוד הטהרה, תחום אשר כרוך היה בגילויים חברתיים ודתיים רבים. היהודי אשר לעתים צפה שנים לקראת אותה שעה שיוכל לבקר במקדש, מלאה נפשו חרדת קודש והתרוממות רוח בשעה שהשתחווה וראה את בית ה' וכוהניו משרתים בטהרה בעבודה ומורי התורה וראשי העם מורים תורה בחצרות בית ה' ועושים דין ומשפט לעם. ביטויים לאותה שעה אתה מוצא כבר בפרקים מרובים של ספר התהילים: מה ידידות משכנותיך ה' צבאות נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' לבי ובשרי ירננו אל אל חי (פד, ג), או: אלהים אלי אתה אשחרך צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים כן בקודש חזיתיך לראות עזך וכבודך (סג, ב-ג). ובמזמור כז, ד: אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.

לאחר צאת המבקרים מן המקדש סיירו בעיר. בספרות של ימי הבית השני עולים הדים להתרשמות וההתפעלות של עולה הרגל מן עיר בירתו, ליד רשמיו העמוקים מן המקדש. אף כאן דומה שהביטוי המושלם נוכל למצוא כבר במזמורי התהילים. מזמור קכב פותח בתיאור שמחתו של עולה הרגל עם הליכתו לבית ה': שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. אולם המשכו של הפרק מוקדש לתיאור גדולתה של העיר והזיכרונות ההיסטוריים העולם במחשבתו: כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד (פסוק ה). ובסיום של המזמור שוב מתקשרת העיר עם המקדש: למען בית ה' אל' אבקשה טוב לך. מסתבר כי אף מזמורים רבים אחרים המעלים את תפארתה של העיר קשורים בשיריהם ובחוויותיהם של עולי הרגל. במיוחד קרוב לענייננו מזמור מח הפותח בשבחו של "הר קדשו" מתאר גדולתה של ירושלים אשר מלכים נועדו עברו יחדיו (פסוק ה). העולים שמעו הרבה על העיר ובביקורם בה כאילו נוכחים באמיתותם של כל מה ששמעו: כאשר שמענו כן ראינו בעיר ה' צבאות בעיר אלהינו (פסוק ט). המזמור מסתיים בסיורם של העולים בעיר: פסגו ארמונותיה למען תספרו לדור אחרון.

בימי שהותם בעיר מצינו את העולים עסוקים בעיקר בשני דברים: סעודות קודש בחבורה ולימוד התורה. מרובים היו הקורבנות אשר הביא העולה. מלבד קורבנות החובה חגיגה ושלמי שמחה, הביא עם עלייתו את שאר נדריו ונדבותיו ואף מעשר שני, בכורות ונטע רבעי יש שהביא עמו העולה. סעודות קודש אלו נאכלו בחבורה אשר השתתפו עמה בני המשפחה, בני חבורה, מארחיו בעיר ועניים. לא תמיד היה סיפק בידי הזובח לסיים את אכילת קורבנותיו בזמן שקצבה התורה לאכילת אותו זבח וחייב היה לשתף בסעודה את חבריו כדי לא לעבור על איסור הלנת הזבח מחוץ לזמנו.

מציאות זו עולה כבר בכמה מפרקי תהילים. מן כמה מזמורים מצטיירת תמונה כיצד הזובח מהלל את ה' בחבורתו המשתתפת עמו בסעודת ההודיה. מזמורים אלו משקפים בעיקרם את הסעודות הנערכות בימי העלייה לרגל שעה שעלו חבורות חבורות לירושלים מכפריהם ועיירותיהם. בבהירות עולה הדבר במזמור כב: אספרה שמך לאחי בתוך קהל אהללך (פסוק כג). בפסוקים כו-כז אנו שומעים בפירוש על סעודה בחבורה: נדרי אשלם נגד יראיו יאכלו ענוים וישבעו. אותה תמונה משתקפת אף ממזמור קז המעלה את שיר תודתם של ארבעה סוגים שזכו לתשועה, השרים את שירת תודתם בסעודת הזבח: יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברינה (פסוקים כא-כב). יוסיפוס בהביאו את מצוות העלייה לרגל הוא כותב כי מטרתה של המצווה היא ליצור את הרעות והידידות בסעודות המשותפות. ההלכות והמסורות המרובות על הלכות ונהגי סעודה בחבורה הנזכרים בספרות התלמודית ואשר בחלקן נזכרות במפורש הסעודות בירושלים, יש להניח כרוכות במידה זו או אחרת בסעודות בחבורה בימי העלייה לרגל.

נוסף לסעודות הזבח מצינו עדויות על עיסוקם של העולים בלימוד תורה. במדרש תנאים עמ' 77 אנו קוראים: למען תלמד ליראה את ה' (דברים יד, כב) - מגיד שהמעשרות מביאין את האדם לידי יראת חטא. רבי אליעזר אומר: נדרים ונדבות שאדם מביא לבית הבחירה לבו מנדבו לתלמוד תורה. רבי ישמעאל אומר: מעשר שני שאדם מביא לבית הבחירה נכנס ללשכת הגזית ורואה חכמים ותלמידיהן יושבין ועוסקין בתלמוד תורה לבו מנדבו לתלמוד תורה. ואומנם מרובות הידיעות בספרותינו על מציאותם של בתי מדרשות בירושלים: ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות היו בירושלים וכל אחת היה לה בית ספר ובית תלמוד, בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה. בכתובת של בית כנסת אחת שנמצאה בירושלים של ימי הבית השני, מודגש כי בית הכנסת ובית האורחים המסונף לו נבנה לשם הארחת הבאים מן הנכר ולמוד התורה. בסדר יומו של רבי יהושע בן חנניה אנו קוראים על הליכתו בימי חג הסוכות לבית המדרש בין תמיד של שחר למוספין. ובמסכת פסחים כו, ב אנו למדים על רבן יוחנן בן זכאי שהיה יושב בצלו של היכל ודורש כל היום כולו.

יחד עם לימוד התורה יש להניח כי עולה הרגל אף דואג בימי שהותו במקדש למלא צרכיו בספרי הקודש, שהרי שמש המקדש כמקום טיפוחה של הספרות בין זו שנכללה בכתבי הקודש ובין זו שלא נמנתה על המקרא. המסורתות התלמודיות מספרות על מגיהי ספרים שבירושלים שנטלו שכרן מתרומת הלשכה. ובנוסח אחר מגיהי ספר העזרה, כלומר שהגיהו הספרים על פי ספר העזרה. ומשום כך שנינו במשנה שבחול המועד אין מגיהין אות אחת אפילו [מ]ספר העזרה. וכפירושו של המיוחס לרש"י: ואני שמעתי עזרה ב"ה" ופרוש ספר מוגה היה בעזרה שממנו היו מגיהין כל ספרי גולה. המשנה באה ללמדנו כי אין מגיהים בחולו של מועד בספרים שהביאו עימהם העולים על מנת להגיהם על פי ספר או ספר העזרה.

לבסוף נעלה בקצה את השפעתה של העלייה לרגל על המאבקים שבין הפרושים והצדוקים ומשמעותה הלאומית-מדינית של העלייה לרגל. המשנה בסדר מועד וקדשים מוסרת על כמה מעשים במקדש שנעשו מתוך פומבי והבלטת המעשה הנעשה. המשנה מפרטת כיצד היו נעשים המעשים, מהיכן היו מביאין את הערבה או המים לנסך על גבי המזבח. וכל כולו של המעשה נעשה "בעסק גדול". מעשים אלו הנם: תרומת מחצית השקל, קצירת העומר, זקיפת הערבה וחבטתה בשבת ונסוך המים. נוהגי המקדש אלו אינם כתובים בתורה וממסורתם של פרושים הנם והצדוקים לא הודו בהם. לגבי קצירת העומר מציינת המשנה במפורש: וכך כך למה מפני הבייתוסים שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב. בדרך קרובה לודאי יש לומר שאף שאר המעשים, שהצדוקים התנגדו להם שנעשו ב"עסק גדול" מטרתן היה להוציא מלבם של מתנגדי התורה שבעל פה ואומנם המסורת התנאית מוסרת על התנגשויות במקדש בגלל רצונם של הצדוקים לפגוע ולמנוע קיומן של מצוות אלו. במשנה אנו קוראים: ולמנסך אומרים לו הגבה ידך שפעם אחת ניסך אחד על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם. ובמקום אחר אנו קוראים: מעשה וכבשו עליה ביתוסין אבנים גדולות מערב שבת וידעו בהן עמי הארץ וגררום והוציאם מתחת אבנים בשבת לפי שאין ביתוסין מודין שחיבוט ערבה דוחה את השבת.

במציאותם של רבבות מישראל מצאו חכמי ישראל שעה כשרה להנחיל את מסורתה של התורה שבעל פה ועל ידי כך פשטה ונתקבלה בישראל.

בכמה וכמה מקומות מדגיש יוסיפוס את הזיקה שבין העלייה לרגל ואירועם של מהומות ומרידות נגד המלכות. מעשים אלו נזכרים למימי אלכסנדר ינאי ועד הימים האחרונים בסמוך למרד החורבן.

בודאי שנתן לומר כי בכינוסם של רבואות מישראל אפשר לעם להתקומם נגד המלכות. אולם דומני כי אין בהסבר חיצוני זה כדי לענות על אותה תמיהה של סרבנות מתמדת של ישראל להיכנע לעולם של גויים. טעמו של דבר יש לחפש בייחודו של העם. עם התכנסותם בימי הרגל פעמה התחושה הלאומית בעוז. העם בבואו למקדש חש בייחודו הלאומי-דתי, כשם שמלמדתנו המשנה כי היורדים להעלות מים כדי לנסך על גבי המזבח "הפכו פניהם למערב ואמרו אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל היכל ופניהם קדמה והמה משתחווים קדמה לשמש ואנו ליה עינינו". ייחודו הדתי של ישראל אשר הטביע חותמו על כל דרכי החיים היהודיים לא יכול היה לדור בכפיפה אחת עם עולם של גויים והשלמה עם השעבוד. העלייה לרגל שהעלתה את המתח היהודי העלתה והבליטה את המרדנות היהודית כלפי שלטון של נכרים או כלפי השליט היהודי שנטש דרכי ישראל ובקש למלוך על העם בדרכיהם של מלכי אומות העולם.

נסיים את עיוננו בפרשה בברכה שברכו העולים עם היפרדם איש מרעהו. בתוספתא סוכה פ"ד ה"ח נשמר נוסחה של הברכה: כשהיו נפטרין זה מזה היו אומרים זה לזה: יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך וראה בנים לבניך שלום על ישראל.