תהילים מזמור לו
נדפס ללא ההערות ובהשמטות
מחבר: דוד שלמה שפירא
תהלים לו
סיני, גיליון ס"ח, 1971
תוכן המאמר: - סבלו של הצדיק
- ספקותיו של הצדיק
- דברים כלפי מעלה
- ניתוח מזמור ל"ו
- חלקת לשונו של היצר
- צדקתך כהררי אל / משפטיך תהום רבה
סבלו של הצדיק
הצדיק המתואר במזמורי ספר תהילים סובל לא רק מאויבים המקיפים אותו מכל צד ומבקשים להכחידו מן הארץ או להטותו מאורח יושר; יש ועוברים עליו גם מכאובים פנימיים איומים, ספקות והרהורים.
מסתכל הוא מעבר לו ורואה את אדישותם של רוב בני האדם לערכים הרוחניים שהוא מסור להם. כמה רחוקים הם מבקשת אלוהים, ועד כמה רפויה בידם ההשתדלות לשמור את מצוות ה' ולעסוק בתורתו. 'סביב רשעים יתהלכון', וחיים כפריצי חיות ללא מוסר וללא מצפון. מעטים הם הטובים והישרים בחברת האדם; אלה הענווים והשפלים, הסובלים מחסור, מצוקה ועלבון, בשעה שאלה החיים ללא צדק ויושר שלווים ושקטים ועושים חיל. וככל שהללו עולים במעלות ההצלחה, הם נוטשים את מעט המוסר שאולי רכשו להם בבית אביהם, וקומץ התורה שהורתם אמם. אותו "משהו" יראת שמים, שהיה מנת חלקם מימי נעוריהם, הולך ומתנדף, וסופם שפורקים מעליהם עול מלכות שמים לגמרי, עד כדי הכחשה שיש דין ויש דיין.
אולי מודים הם שמי שהוא ברא את העולם - אלא מה לו ולבני תמותה? ואם תמצא לומר, סבורים הם שהוא חפץ במעשיהם, והוא עומד לצדם ונותן להם כוח לעשות חיל, ולא לאמונה לגבור בארץ.
ספקותיו של הצדיק
וכשהאיש התמים ש'צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו' רואה כל זאת, הוא רואה ולבו רותת והספק הולך ומכרסם בקרבו. הייתכן? היטוש ה' את הטובים והישרים וישמין חלקם של הבריונים ובוזי הצדק והמשפט? כלום יתקבל על הלב שקרבנותיהם של אלה הזדים יעלו לרצון, בשעה ששערי תפילה סגורים בפני דכאי-הרוח והישרים בלבותם, שלכאורה תפילותיהם תפילות-שווא?
הצדיק התמים אין קץ לסבלו בשעה שהרהורים כאלה עולים על לבו. הרי כל-כולו הוא מסור לאלוקי האמת והצדק, ואיך ירשה רעיון נורא כזה לעלות על לבו אף לרגע? אמנם גם הישר באדם אינו אלא בן תמותה, וגם הוא נתון מטרה לחיצי ספקות וייאוש, אלא שפקפוק בן-רגע שצץ במוחו נראה לו כסטייה גמורה מדרך הצדק ונדמה לו כאילו עומד על עברי פי-פחת ותהום איומה פעורה לרגליו.
"ואני כמעט נטיו רגלי / כאין שופכו אשרי
כי קנאתי בהוללים / שלום רשעים אראה."
(תהלים עג ב-ג)
ולא לחינם מצאו המשוררים והחכמים לנכון להזהיר שלא להתפעל מהצלחתם של הרשעים:
"אל תתחר במרעים / אל תקנא בעושי עולה."
(תהילים לז א)
"אל יקנה לבך בחטאים / כי אם ביראת ה' כל היום."
(משלי כג יז)
"אל תקנא באנשי רעה / ולא תתאו להיות אתם."
(משלי כד א)
דברים כלפי מעלה
ויש שגם צדיקים, איתני עולם, לא נוקו מהטחת דברים כלפי מעלה בראותם סדרי עולם שלא כהלכה:
"צדיק אתה ה' כי אריב אליך / אך משפטים אדבר אותך
מדוע דרך רשעים צלחה / שלו כל בוגדי בגד
נטעתם גם שורשו / ילכו גם עשו פרי
קרוב אתה בפיהם / ורחוק מכליותיהם."
(ירמיהו יב א-ב)
"פנו אלי והשמו / ושימו יד על פה
ואם זכרתי ונבהלתי / ואחז בשרי פלצות
מדוע רשעים יחיו / עתקו גם גברו חיל
זרעם נכון לפניהם עמם / וצאצאיהם לעיניהם
בתיהם שלום מפחד / ולא שבט אלוה עליהם."
(איוב כא ה-ט)
וממה שמתרחש בקרב לבו יודע האיש התמים לנחש את עשתונותיו של הספקן הגמור ושל הרשע. הוא שומע פיתויי היצר כפי שהם מתבטאים במהלך מחשבותיהם של הללו, על פי מה שמתחולל בנפשו פנימה. אם הוא נבהל ואחוז-רעדה בראותו את ניצחון הרשע בעולם - על אחת כמה וכמה, שמי שלבו נוטה לאורחות פריצים שבקל יתפתה על ידי קול היצר המדבר אליו דברי חלקות. רק מי שהרגיש בעצמו את עצמת כוחו של הפשע, - הרי "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" - יודע מה שתוסס בתוך לבו של הרשע.
"נאום פשע לרשע בקרב לבי."
(תהילים לו ב)
חלקת לשונו של היצר
הצדיק התמים מכיר חלקת לשונו של היצר וקול דבריו הוא שומע. ומה הם דברי היצר המסית את האדם לפשע - עקירת יסוד היסודות, וההחלטה הנוראה שאין דין ואין דיין, הכל מותר, בעולם אין פחד אלוקים על בריותיו נראה כלל.
'אין פחד אלוקים לנגד עיניו'. הפשע מחליק בעיניו (פסוק ג). אין הוא מדבר דווקא ככופר. לפעמים הוא מדבר גם בשם אלוקים, שאין פחד אלוקים בעולם; שאין הוא נוקם ונוטר; שאין הוא פוקד עוונות; שהוא וותרן. אלוקים הוא אלוקי החסד ואין הוא דורש מהאדם כלום. כל מה שיעשה האדם טוב בעיניו, והוא ממלא בזה את רצון האלוקים. אין הפשע רואה שום רע בעולם, הוא עושה את עצמו כאלוקים: 'טהור עינים מראות רע' (חבקוק א יג). בדברים אלה הוא מחליק למי שרוצה להתפתות.
שוב אין עון בעולם. הכל טוב ויפה. כל מה שבכוחו של האדם לעשות - יעשה, כי אלוקים אינו מחפש חטאים ואינו מרגל. שנוי בעיניו למצוא עון, ואין לפניו עולה:
"כי החליק אליו בעיניו / למצוא עונו לשנוא."
(תהילים לו ג)
[נראה שמובן זה של הביטוי 'למצוא עונו לשנוא', היינו שהיצר מפתהו לרשע שהקדוש-ברוך-הוא שונא למצוא עון - יוצא מההקבלה:
"נאום פשע לרשע... / אין פחד אלוקים לנגד עיניו "(לו ב)
"כי החליק אליו בעיניו / למצוא עונו לשנוא "(לו ג)
הטור הראשון מביע את עצם העובדה של פיתוי היצר, אם בדיבור פסקני ('נאום') או בקריצות ורמיזות ('כי החליק אליו בעיניו'). הטור השני מביע את תוכן הדיבור ('אין פחד אלוקים') והרמיזות ('למצוא עונו לשנוא'). וכשם שבפסוק הראשון תוכן הפיתוי הוא שאין פחד אלוקים מתגלה בעולם - כך נראה לפרש גם תוכן דברי החלקות שבפסוק השני שאין פחד אלוקים, לפי שאלוקים שנא למצוא עון].
ומאחר שאין מעצור לפני מי שרוצה להתפתות בדברי החלקות שהכל מותר, הוא פותח בדברי כפירה בפומבי. אם שהוא משתדל לכסות על מחשבותיו במעטה של אמונה. ואם לפנים שם אל לבו להיטיב את דרכו כבר חדל מזה. אין לו שום רצון לשמוע דברי מוסר ותוכחה פן ישוב ורפא לו.
"דברי פיו און ומרמה / חדל להשכיל להיטיב."
(לו ד)
והולך קרבנו של הפשע מדחי אל דחי. גם בדממת הלילה, כשעל פי רוב מצפונו של אדם מתעורר, לבו מלא נכלים ותעתועים. ובקומו בבוקר כבר הוא עומד הכן על עמדו לרוץ אורח שאינו מוביל לטוב. שום סוג של רע אינו נתעב בעיניו:
"און יחשוב על משכבו / יתיצב על דרך לא טוב / רע לא ימאס." (לו ה)
לבו של המשורר מתפתל בייסוריו בראותו כיצד זה היהיר מעוות את תמונת ה' בעולם, כיצד הוא מוציא מסקנות הפוכות משלטון חסדו של האלוקים עד כדי להכריז: אין פחד אלוקים.
צדקתך כהררי אל / משפטיך תהום רבה
אמת שמדת החסד שולטת בעולם, ועל פיה שמים וארץ כוננו אלא שמידת החסד כרוכה באמונה, ואין אמונה אלא אמון שאנו נותנים בקדוש-ברוך-הוא והמשען שאנו נשענים עליו, שהוא מנהג עולמו במשפט ובצדקה. בחסדו ברא את העולם ובחסדו נוצר אותו. ברם, אין לשכוח שהוא 'אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא' (דברים לב ד). וחסדו ואמתו-אמונתו הם שני רעים שאינם מתפרדים זה מזה. צדקת ה' היא פרי חסדו ומאמונתו נובע משפטו. צדקתו נשגבת כהררי אל ומשפטו מגיע עד תהום רבה, והכל מכוון לצדק את הבריות כולן, מאדם עד בהמה:
"ה' בשמים חסדך / אמונתך עד שחקים
צדקתך כהררי אל / משפטיך תהום רבה
אדם ובהמה תושיע ה'." (לו ו-ז)
החסיד התמים מעריך את יקרו של חסד אלוקים. הלוואי שכל בני אדם היו ראויים לקבל את חסדו ולחסות בצל כנפיו. מי ייתן והיו כולם זוכים לרוות מברכותיו של מקום וליהנות מזיו שכינתו בעולם שכולו טוב. הלא אלוקים הוא מקור חיים, ומאורו מאיר את עינינו. ממנו נובעים החיים בלי קץ והאור שאינו שוקע דר עמו במרום:
"מה יקר חסדך אלוקים / ובני אדם בצל כנפיך יחסיון
ירויון מדשן ביתך / ונחל עדניך תשקם
כי עמך מקור חיים / באורך נראה אור."
(לו ח-י)
אלא שלא הכל ראויים לזכות לברכת החיים והאור. והחסיד מבקש מאת אלוקים שימשיך חסדו וצדקתו לעובדי ה' ולהולכים בדרכיו, ולמנוע מרשעים אורם שלא יוכלו לבוסס ברגליהם הגסות את הישרים באדם. בהימנע מהם חסד אלוקים, מעצמם יפלו ולא יקומו שוב להמיט שואה על בני-אדם.
"משוך חסדך ליודעיך / וצדקתך לישרי לב
אל תבואני רגל גאוה / ויד רשעים אל תנידני
שם נפלו פועלי און / דוחו ולא יוכלו קום."
(לו יא-יג).