יחסי נצרות ויהדות בהווה

מחבר: ישעיהו וולפסברג

סיני, גיליון ל"ד, 1953

תקציר: המאמר דן בניגוד בין היהדות והנצרות אשר הועמד בצורה חדשה בימינו והמגביר שוב את המאבק והמתיחות בין הנצרות והיהדות. המחבר מסכם את מאמרו כי רק באמונתנו ישועתנו ובתקווה כי יבוא היום ויכירו את צדקנו ושלטובת האנושות כולה פעלנו.

מילות מפתח: יהדות ונצרות.

במערבולת הימים האלה קשה להחזיק מעמד וקשה לגלות שביל. קדרות וחושך שולטים ואין כמעט נצוץ של אור. המאמין יראה בייסורים אלו, שבהם אנו מתנסים עתה, אות וראיה למילוי יעודים וההבטחות שניתנו לנו בימי קדם ושבהם החזיקו ומחזיקים אנו עד היום הזה. חבלי משיח נגד עינינו, הולך ומתגשם לעינינו את אשר ראו חוזינו, אשר השכילו להבין לתכונת התולדה ולטיבה. כך היא דרכה של היסטוריה, אין היא מגעת לשער האושר כי אם לאחר שנתייאשו הכל משלום ושלוה.

גישה זו מוצדקת גם מתוך הסתכלות פסיכולוגית תכליתית. אם אין בכוחנו לצפות לקץ התלאות, אם אין לאל ידינו להוסיף ולהאמין בעצם ימי האסונות הגדולים, חוששני שאין תקומה לשונאיהם של ישראל, ייאוש עלול להכריע מהר את הקו לצד חובה. עוד משקל קל מסוגל להרוס כליל את הבניין המתמוטט ששמו תולדה. עודף משקל חזק עלול למנוע את ההרס הגמור: באמונה תליא מילתא.

ואולם, אם כי רק באמונתנו נחיה, מכל מקום אין אנו פטורים מלחשוב על המציאות המרה ועל הסיבוכים האיומים המעיקים עלינו. האמונה והתקווה לקראת הגאולה השלימה אינן אלא מסגרת - אומנם מחויבת המציאות - לחיים מלאים ספקות טלטולים, סכנות וכישלונות הממלאים עכשיו את חלל חיינו. ואם אנו נכונים להיאבק עם גורלנו, אין אנו בני חורין להיפטר מעיון ומעשה, ממחשבה ופעולה המכוונים למאמץ עצום וכביר של שחרור עצמי.

מה הביא עלינו את כל השואה? מדוע אנו סובלים ללא הפוגות? מה משמעות הסבל האיום? מדוע ולמה מתנכלים בנו? מה הם הכוחות העיקריים המתנקשים בחיינו הלאומיים-ההיסטוריים.

לא אדון בכל הגורמים שעמדו והעומדים עלינו לכלותינו. אסתפק להתעכב על גורם אחד העוין אותנו. אולם כדאי להקדים ולומר - מכיוון שמשפט זה יפה לגבי כל הכוחות המאיימים עלינו - ששנאת העולם, על גווניה השונים לנו ולהוויתנו נובעת ממעין אחד. מההכרה שאנו, כלומר עם ישראל ותורתו, מהווים אחד היסודות של תולדות האנושות, שאנחנו חיזיון מכריע בדברי ימי העולם. אפילו בשעת חולשתנו כשאנו מתי מספר ותש בנו כוח התורה והאמונה, העולם מרגיש בנו ובמהותנו ואינו משלים עמנו. ומחמת הכרה והרגשה זו מגייס העולם את חילו נגדנו.

רוצה אני פה לעמוד בעיקר על דבר אחד, על הניגוד שבין היהדות והנצרות. אל הניגוד הזה, עלינו לחזור שוב ושוב, לא מתוך שנאה ואיבה כי אם לשם חדירה עמוקה לכוונת התולדה ולשליחותנו. הויכוח הזה רחוק הוא מהיות עיוני גרידא. לא לתפארת התיאוריה אנחנו יורדים לסוף הפולמוס. נושא זה היה שוב לאחד הנושאים האקטואליים והגורליים ביותר בהווה ועתיד להכריע את קיום כל היקום. טעות מרה טעו הסופרים וההוגים שרצו לטשטש את הניגוד ושסברו לגשר על פני התהום וכתרו כתרים לדת הנוצרית, ולמחוללה הראשון. הגישה הזאת איננה נכונה, היא מחטיאה את המטרה והיא ללא הועיל.

אין מן הצורך להוכיח פעם נוספת ששגיאה לפני כל הטוען שקיימת קרבה איזו שהיא בינינו לבינם ואנחנו רשאים לדרוש לכבוד הנצרות. שגגה זו עלתה ועולה זדון ואף משוררים וסופרים וחוקרים שגו בה והישגו אחרים. לעומת הדעה שהניסיון לפאר את גדולי הנצרות כגדולינו מחוסר יסוד, אין משקל רב לקביעת העובדה שאין תועלת במציאות למאמצים אלה. אך ייאמר וייקבע גם זה ואולי ייווכח הקורא במרוצת המאמר שלא בכדי ציינתי זאת.

שכן הפעם כוונתי לדון במציאות, בהווה, בעובדות וביחסים ולא אתן משפט בכורה לשיקולים מופשטים הנעזרים ע"י תקופות קדומות ושדרכם דרך הפילוסופיה. אם כי מובן הדבר, שאין התופעה נטולת יסוד לרקע היסטורי. כל מה שמתרחש בתחום זה ובוקע ועולה עתה, נובע מתנאים היסטוריים, בחינת תוצאה מהשתלשלות בת ימים רבים.

כל העוקב אחרי עובדות המתארעות בימינו ומתעניין בספרות הזמן, ירגיש בכך שיחסי הנצרות אל היהודים והיהדות נכנסו לשלב חדש. בד-בבד מצויים מעשי חמלה ואהדה לגבי יחידים וסימני מאבק קשה בין כלל לכלל. המעשים ההומאניים מכוונים ליהודים באשר הם בני-אדם סובלים הטעונים עזרה, הצלה וחיזוק; המלחמה נטושה על העם ההיסטורי, על גופו ועל נשמתו, המחזיקים בברית ה' ואינם מוכנים לבגוד בירושת האמונה והתורה שבאה אלינו מדור דור.

מדוע חזרה האיבה והתלקחה?

כדי להבין היטב היטב למתח החדש, שנהווה ביחסי ישראל והעמים יש לירד לסוף המאבק ההיסטורי הנמשך משך מאות רבות בשנים: תורת הנצרות שוללת גישתנו אל התולדה, מכאן הניגוד שבין המשיחיות אצלנו ואצל מחוללי הברית החדשה. מכאן האדישות לגבי הערכת האומה הישראלית כגורם יסודי בחיינו ובחיי האנושות; מכאן היחס הרופף, ולבסוף העוין, להלכה, לחיי מצוות, לסדרי החברה והמדינה ששרשו בזמן הראשון של צמיחת הנצרות. ואולם, כל זה מגיע לשיאו כשהשליח התקיף פאולוס מעביר בעקביות רבה ובקנאות את שאיפת הדת החדשה אל שטח אחר, כאשר הניח את השליחות אל היהודים ופנה אל עובדי עבודה זרה להכניס אותם תחת כנפי השילוש. בו ברגע לא נשתייר ערך מיוחד לבנין היהדות בעיניו ובעיני חבריו. האדישות לגבי הלאומיות, ההיסטוריה, האומה, ההלכה, העתיד והמשיחיות הפכה שנאה שהביאה לידי מלחמה תוקפנית בקניינים אלו.

עדיין לא הושם לב כדבעי לעובדה שבאורח זה גברה בנצרות האהדה לקנייני התרבות של עמי קדם, למיתולוגיה שלהם המבוססת על אמונתם באלילים. אלמנטים אליליים חדרו לנצרות באופן טבעי לאחר ש"נתגיירו" עובדי עבודה זרה לשם נצרות. מן הנמנע שאומות בנות תרבות עשירה ושלל צבעים אומנותיים, אומות בעלות פולחנים מושכים שיש בהם מנהגים מרובים הנותנים ביטוי לכל מיני יצרים, ובייחוד מיניים, לא יכניסו לבית יראתם החדש מהונן ונכסיהן. כנראה הייתה משום אהדה לדרך המיתוס גם אצל אלו שהכריעו את הכף לצד "גיור" עובדי מזלות וכוכבים. האלמנט הארוטי היה קיים ועודנו קיים בנצרות. על תפקיד הקווים האלה בנצרות ועל שלטונם עמד חוקר נוצרי אחד רהנר (RahnerGriechische) בספרו הגדול . Mythen in Christlicher Deutung

עקשנותם של חכמי ישראל שהתנגדו לשתי המגמות הללו: לשאיפה להרוס את יסודות התולדה, את עמודי האומה וההלכה מהאי, ולכוונה להגביר את המוטיבים האליליים במקום התפיסה המונותיאיסטית החמורה, היא שהיוותה יסוד למתיחות הרוחנית המתמדת. אבותינו לא ראו כל אפשרות לוותר על עקרונות התורה והאומה. הם הכירו הכרה בהירה שצמיחת הנצרות העמיסה עלינו חובה קדושה להחזיק בעיקרי אמונתנו עוד יותר מאשר לפנים. הנצרות, לעומת זה, הרגישה שיש לה רק מתנגד אחד בעולם המסכן אותה. וכך התרגלה הדת הזאת לראות בנו עם קשה עורף שאין לו תקנה, שאינו רוצה להודות בתורת "החסד", בגואל העולם ובמתווך הגדול שהקריב את עצמו בכדי להביא כפרה לחוטאים הקודמים לו והבאים אחריו אם אך יכירו בו. ואין אני מזכיר כאן במיוחד שההאשמה נגד ישראל קבלה עודף משקל על ידי הטענה שעל ידינו נהרג (שהוא אחד השקרים היותר גדולים של הנצרות).

היו זמנים שביחסים אלו חלה הקלה והשבחה והיו תקופות שהאיבה גברה עד שרדפונו והרגונו בהמונינו, אך לא נשכחו הדברים לעולם.

בימי ההשכלה והרציונאליזם לא היה, כמובן, מקום לשנאה גלויה ולתביעות דוגמטיות קפדניות ומשום כך גם לא קבלה המתיחות צורה בולטת. וכך התחזקה הדעה כי חלפו ימי הרדיפה והשנאה.

אך טעות הייתה בכך והאשליה הייתה רבת סכנות. אותה תקופה לא האריכה ימים. היא, אמנם, החלישה את עוצמת ההתקפה, אך היא התישה עוד יותר את כוח החסון של העצמיות היהודית; הייתה לנו הפוגה כלשהי אך אנחנו לא הבינונו אותה כהלכה, הורדנו את עדיינו מרצוננו ופרקנו את נשקנו: את השלמות היהודית המתבטאת בנאמנות גמורה לכל קנייני האומה, הביולוגיים, החברתיים, המדיניים (כלומר המתכוונים להחזרת עטרת המדינה ליושנה), הדתיים והתרבותיים. כיון שנתערערו יסודות הרציונליזם וההשכלה ככוח מעמיד בחיים הכלליים, נפלה כקרבן ראשון האמנציפציה שלנו ונתחדש היחס העוין אל עמנו ותורתנו.

הטרגדיה ההיסטורית ברורה לכל. ההתקפה עלינו באשר אנו גזע מיוחד, עם בפני עצמו, חטיבה אחת בעולם השנואה על הגויים, באה במרוכז, תוך פתיחת ארובות משטמה שלא הייתה דוגמתה. הטוטליטריזם הגרמני לא מצא בסיס יעיל לכל כוונותיו מאשר השמצת היהודים והיהדות כדרך שעשה.

הנאציזם ודרכו גדושי שנאה ושלילה בכלל. שלילה זו שהתבטאה במעשים מתועבים רבים שכל עיקרם הרס והשמצה - וכל הפעולות נעשות ונעשים תוך שפע ומבול של הוצאת כעס וחרון אף, שפיכת דמים והטלת דופי, תוך סאדיזם מוגבר - היא אחד הסימנים המובהקים של חזיון היסטורי זה שכולו חולי ושיגעון. תופעת טירוף פעלה בקביעות בלב התנועה הזאת ונתגלתה לפרקים בפרוכסיזם איום. והיות והיא הייתה חולנית לחלוטין, היא לא הסתפקה באובייקט אחד, ישראל ואורייתא, שהיו האובייקט המיוחד שלה, אלא גם שאר תופעות היו חשודות לצר הצורר. כל דת וכל כנסיה המושרשות באמונה של ממש ואיננה מסתפקת בערכי העולם הזה, המחזיקות בתורת המידות שאיננה נפרדת מהשקפה דתית מטאפיסית עוררו את כעסו של היטלר וכולן כאחת סבלו מחמת המציק.

לזמן מה הורגשה שותפות לצרה ולסבל בין הנצרות לבין היהדות. קמו יחידים בין הנוצרים והצהירו על אהדתם לנו. היו כאלה שסיכנו נפשם בנידון זה. היו בפעם הראשונה אחרי דורות רבים נוצרים בגרמניה ובכמה ארצות שקבלו עליהם ייסורין בשל אמונתם. הכנסייה הפרוטסטנטית זכתה למידה מסוימת של Martyrdom ועלתה בשל כך. אך במרוצת השנים השלימו במידה ניכרת עם הרשות. הכנסייה הקתולית, בהיותה מלומדת משברים ומנוסת פשרות ופיוס "הסתדרה" כיד פקחותה הטובה עליה.

בא הזמן, בערך בסוף תש"ב, שנתחוור שאין סיכויים לגרמניה לנצח. והכרה זו גרמה למפנה ביחסי הכנסייה אל האומה היהודית ואל היהדות. כל אימת שחרדו ודאגו שהיטלר ינצח, ידעו שגורל אחד לכל מי שדעתו והשקפתו ניזונות ממקור אחר. במרוצת הזמן לא היה המטורף משאיר נדבך על נדבך מכל הבניין שהוקם במשך הדורות. הפולחן היה מקבל, אילו היטלר כבש את העולם, צורות אליליות בלתי מרוסנות. ויחד עם תחיית אלילים מקדמת דנא ויציאת דמויות חדשות, היה מתחדש הפולחן המכוון לעריץ החי עלי אדמות. קוליגולה היה קם לתחייה בדמות חדשה ואז היה בא גם הקץ על הנצרות כמוסד.

אך מכיוון שברי היה להם שאין כל תקווה למשוגע להגיע למטרתו, לא נתחזקה הברית שהייתה כרותה מאליה, ללא הסכם וללא אישור, בין כל הנעלבים והנרדפים.

הנצרות לא מצאה שוב צורך חובה לה לראות ביהודים ככלל אחרים לצרה וחברים בני זכויות שוות. מאז והלאה לא עמדה לפני נציגי הנצרות בעיית היהדות בסבלה העצום. רק היחידים זכו לחמלה והאומללים לעזרה והצלה. לא נזלזל במה שנעשה כדי להציל, אך לא נוכל לשכוח שאז החל המאמץ להציל יהודים על מנת לקרבם לדת הנוצרית ולהעבירם על דתם ועל דעתם. השעה הייתה כשרה לדידם, לעשות נפשות ולנצל את הרגע המסוכן ביותר להדיח מאתנו נידח.

אותם ימים נתחדשה התעמולה בעל פה ובכתב מאת הכנסייה בכמה ארצות ובאה הפניה אל היהודים להתקרב לנצרות. בהטעמה מיוחדת נאמר אז כי אנו בשליחות הבן ובמשיחיותו. הפנייה הייתה לכלל ולא ליחידים ובזה חל שינוי ניכר בתכסיסי הכנסייה ובאורח פעולתה.

מה הניע את הנצרות, את מנהיגה ודבריה - על כל פנים רבים מביניהם - לראות את השעה כשרה להתחיל בתעמולה דתית עצומה כלפי בני עמינו; השאלות המתעוררות כאן רבות הן. אין בדעתי לעמוד על כולן ובוודאי לא אנסה להשיב על כולן. מוטב שהן תעמודנה בפני הקורא ושיטרח כל אחד למצוא פשר דבר.

האם דברי הנצרות מאמינים באמת בלבם כי אמונתם עולה בערכה על ערך תורתנו שהם רשאים לצאת נגדנו במלחמת תנופה? האם הם סבורים שרמת הנצרות וסגולותיה כיום מצדיקות ניסיון כזה? מדוע הם פונים דווקא אל העם היהודי באופן כזה ולא לעמים אחרים ככלל? מדוע לא ניסו להשפיע באותו פרק זמן על עמי ערב שהם רובם ככולם נאמני דת מיוחדת ולעמים אחרים שרובם ככולם מחזיקים באיסלאם? מה ראו ככה לבחור בשעה זו שחרב חדה הייתה מונחת על צווארי היהודים, שהיו נמצאים בתנאים קשים ובדאגה חמורה בכל ארצות פזוריהם?

אני מניח שישנם נוצרים, ואפילו פרופסורים תיאולוגים, הסבורים שדרכם היא הדרך היחידה, דרך החסד והאושר הנצחי. אינני בטוח אם כל אלה, שיצאו אותה שעה בתעמולה, עשו את זאת מתוך תמימות מוחלטת ומתוך חרדה לגורל הכלל היהודי.

הפניה אל העם היהודי ואל היהודים ככלל של מאמינים - באה בשעת סכנה איומה לנו, כשחולשתנו הייתה בולטת. יש לדון פניה זו בשעה כזו לשבט ולחסד. לחסד, הואיל וגם חמלה המריצה את הכנסייה; לשבט - מכיוון שאין להצדיק את הניצול שבדבר, ניצול של רפיון ידיים. בשעת חוסר אונים עוזרים לאדם מבלי להתכוון לשום דבר אחר. "אין בודקין בשעת סכנה".

אך כאן עלינו להעמיק חקר. הנצרות התאמצה אומנם, תמיד, להכניס בלתי נוצרים תחת כנפיה ולא הייתה אומה או דת שלא הייתה מטרה למאמצי הכנסייה למצוא גרורים מביניהן. אך עם ישראל, יהודים המושבעים ועומדים מהר סיני ואינם עוזבים את מקור מים חיים, היו מאז ומקדם האובייקט המיוחד - ובחינת מה הקולקטיבי - לתכסיסי קירוב לשם נצרות. ואין בדבר פלא. הבת המתחרה באם, הרואה את עצמה כמנצחת, המתארת את עצמה ככנסיה מנצחת ecelesra triumphans, המקנאה בברית ואת היהדות כבית כנסת מנוצח Synagoga victa הישנה ואינה משלימה עם קיומה ועם חיי תורה פוריים לאחר שהיא, הנצרות, קיימת כבר זמן רב וכבשה רוב ארצות תבל והוכיחה את אמת אמונתה ע"י הוכחות מוזרות שאין להן כל דמיון עם תורת חסד שהיא על לשונה; לא מצאה נצרות זו מרגוע לנפשה כל עוד תורת משנה נלמדת ונעשית ומתקיימת בידי דורות רבים. מרגישה הבת שלא נס לחה ולא כהתה עינה של האם ושכל מאמציה לשווא כל אימת שהמכובדת בשנים עודנה בחיים.

כוחה של יהדות מפליא את שאינם בני ברית. אך חיוניותם מרגיזתם, שכן ראיה היא שהנצרות לא יכלה לשרש את יסודות האמונה הישראלית. עם כל מה שטרחו מתנגדינו, לא הצליחו לעקור את ההלכה, את הnomisur, שהיה כל כך שנוא על פאולוס. הדבקות בחיים, במדינה, בעולם הזה ובעתיד נשארת בתוקפה אצל היהודים על אף ההטפה השכם והערב שאין לקניינים אלה ערך של ממש. וכך נתאמתה הנבואה שלנו ולא "זו" שלהם. כך נתחזקה תורת המשיחיות של נביאינו בניגוד לדעת הנוצרים. המלחמה הרוחנית נמשכת ולא לרעתנו. ככל שההיסטוריה מתקדמת, אין הנצרות מוסיפה ראיות לגישתה. אנו התנגדנו לתחיית היוונות בעולם - מבעד לשער הנוצרי ודרך צינורות רבים שלה חזרה לתרבות שנבנתה ע"י הנוצרים. כחומה בצורה הייתה תורת היהודים בהתגוננותה ובדחייתה את הנכסים הזרים.

אין תורת מוחמד סותרת את הנצרות במידה שהיהדות עושה זאת. אין היא כאמונה, כה יסודית; והיא קמה לאחר שהנצרות כבר הייתה בחיים ואין פה אותם יסודות הקנאה והתחרות הקיימים לגבי היהדות.

ימי הנאציזם וימי המלחמה השניה נחשבו בצדק למסגרת בה פשטה המציאות צורה ולבשה צורה חדשה, בזה הרגישו גם אלה שבידם הנהגת עניני הנצרות. וכיוון שגורל היהדות הועמד מלכתחילה במשטר זה - כבר בספר הפרוגרמאתי, בכל דבר של תוכנית ואח"כ בפראקטיקה של התנועה והמשטר הבינו ידידים ואויבים שהגיעה עת המבחן הקשה לעם היהודי וליהדות. לכל אוהבינו היה מחוור שלא הייתה כשעה זו לנו והם תמהו כן חרדו. השונא התכונן להשמיד אחד הכוחות המעמידים של העולם המתוקן - אם לא הכוח היסודי. אלה שעוינים אותנו מדור דור צהלו ושמחו, מי בגלוי ומי בסתר לבו. אך השמחה לא הייתה מלאה, שכן הסכנה לא הצטמצמה בתחומנו ולא הייתה אורבת אך ורק לנו כי אם עלתה מעבר לגדות האומה הישראלית ואמונתה. היא איימה גם על ערכי הנצרות וקיומה. מכאן שלא רק ההגונים והישרים שבמחנה זה חרדו ונזדעזעו, גם אלה שעינם הייתה צרה בשלנו תמיד, ראו את התהום בה היה עלול לשקוע כל דבר יקר ונאצל.

כל אידיאולוג וכל הוגה מחפש צידוק דין והצדקה למתרחש בתולדה עפ"י דרכו. יהודים בכל זמן ועידן שאלו מדוע ולשם מה נגזרה עלינו גזרה קשה? ומצאו תשובות מתשובות שונות, הכל לפי רוח הזמן והמשיב; ואולם, הבלתי יהודים לא התקשו למצוא תשובה לאסוננו.

הרי הם היו נאלצים לתרץ את המאורעות שאירעו בימי היטלר. מדוע בקעה ועלתה תנועה זו, מה כוונת התולדה - לדידם? אני מניח שהיו בין המתרצים כאלו שמצאו הנמקה לגזירת הנאציזם בציפייה ובאפשרות שבעיות היהדות תיפתר לעד באופן כזה. ואפשר לחייב ולקבל אפילו צרה מדינית גדולה ובלבד שייפטר העולם מפרובלימה כאובה זו. אלמלא בא היטלר כי אם לבטל את היהדות היה משובח - לדעת רבים.

אך היטלר לא פתר את הבעיה. הוא, משטרו וארצו, ירדו טרם השיגו את מבוקשם. הואיל ולא עלתה בידם לעשות כלה בשארית ישראל, קמה וגם ניצבה הבעיה שהעיקה על הנצרות: כיצד מצדיקים באורח "דתי" תיאולוגי את גזרת האכזריות שנתגשמה בימי היטלר אם לא נסתלקה אבן הנגף מתחום ההיסטוריה. זהו כישלון הגורם הנוצרי בעולם. וכישלון זה שאינו הביא לכלל התמוטטות העמדה בתוך הנצרות. לשם מה כל המבול של שנאה והשמדה, שיטפון הרע בעולם, אם לא נפתרה על ידם שום בעיה, אם לא זכתה הנצרות בניצחון סופי, אם לא ענה מלאך רע אמן בעל כורחו ואם לא עזר השטן לניצחון הכנסייה?

ופה בא המפנה הפסיכולוגי המכריע ורב המסקנות. מנוי וגמור היה עם דברי הנצרות וקובעי שבילה לא לשבת בחיבוק ידים ולא לתת לשעת ההיסטוריה המכרעת לעבור ללא הישג של ממש. הייתה, כנראה, החלטה נחושה בקרב המנהיגים הנוצרים למצוא המשך לניסיון שהיה נועד לשים קץ לקיום היהדות. אם היטלר לטש עין לעם ולשליחותו כאחד, הרי הכנסייה מסתפקת בתורת ישראל, באמונתו. וכך אנו מבינים לרוח המגמה שהחלה בימי המלחמה הגדולה: להעביר יהודים רבים על דתם ועל דעת קונם, לדרוש מכלל ישראל לעזוב את מורשת קהילת יעקב ויחד עם זה לעשות הרבה מעשי אהבה וחמלה, להציל יהודים במספר רב ממוות וכיליון, לאמץ ילדים ולגדלם בתנאים מצוינים.

אשר למדינת ישראל - דומני שאין כל הדעות שוות. אין ספק שמצויים במחנה הנוצרי כאלה האוהדים את תקומת האומה במדינתה. ההשקפה הנוצרית הקלאסית מתייחסת אומנם באדישות, או בביטול, למדינה ולרעיון המדיני. אך כבר השלימה הנצרות עם המציאות זה זמן רב וחדרה בעוצמה כה עמוק למדיניות שקשה לה לפסול את יסוד מדינתנו לחלוטין. הידידים הנוצרים שהיו וישנם לציונות, בייחוד בארצות הברית, שעזרו להקמת המדינה בארצנו יש להם על מה שיסמכו מנקודת מבטם הם. הנצרות - אין מחובתה לשנוא את העם היהודי; להפך - מי שקרוב לגישה המקורית מסוגל לאהוב את עמנו ולהעדיפו על כל שאר אומות. הניגוד, לדידם, מצטמצם בשטח האמונה, ניגוד די רציני וכביר, אך אינו עובר את התחום הלאומי, שכן, לדידם נועד המאמץ העיקרי של מחולל הדת הנוצרית לעמו, לישראל. האמונה הזאת אינה כוללת בהכרח, שנאה לעם היהודי. תקומתו ותחייתו אינן סותרות את השאיפה היסודית של הנצרות ויש ונוצרים מצפים לשעה היסטורית זו שהעם הזה יחדש נעוריו, אך כמובן תולים נוצרים אלה תקוות דתיות משלהם בציפייה זו.

אך ישנם אחרים, שהגישה "הפאולינית" מניעתם, השוללים את לאומיות ישראל כקניין שיש לו משקל מיוחד. הם פוסלים את לאומיותנו יותר משפוסלים כל לאומיות אחרת. כפאולוס, הם מפנים את מעשיהם ואת שליחותם דווקא, לגויי הארצות, לאלה שמקורם בעבודה זרה. מכאן, מהפאוליניזם, נבעה ונובעת עד היום האיבה והמשטמה לישראל שאינה בטלה עולמית. גלות ישראל ושעבדו נאים ותקומתו לזרא להם. אין אהדה לעמנו, כל שכן שאין כל הד בלבם לתקומתנו המדינית. בתחייתנו ובבניין מדינתנו מחדש הם רואים מפלה ואיום למגמותיה ומטרותיה החשובות ביותר של הכנסייה והאמונה הנוצרית. הקמת המדינה היהודית פירושה ניצחון אמונת ישראל ונושאה הביולוגי-המדיני. הם לא ירצו לראות בנו דוגמה מאלפת לחזיון הנביא: "וקווי ה' יחליפו כח".

הניגוד: נצרות ויהדות הועמד בצורה חדשה בימינו אנו. הסכנה המיוחדת שהייתה צפויה לנו בתקופת היטלר פתחה את השערים לצפייה מרחיקה לכת שעמנו ותפקידו כאחד עומדים לירד לטמיון בן רגע ושלא ייזכר שם ישראל עוד. אך אנו ודרכנו הוכחנו כח עמידה וקיום שלא מן המשוער. כשם שההתבוללות והאמנציפציה ושאר תהליכי ההתפוררות לא הצליחו לחתור תחת קיום ישראל, כך לא עלה בימי ההתקפה הקשה ביותר מבחוץ להשמידנו. ושר האומה הכין בעוד מועד את התנועה ואת המפעל שמטרתו הייתה: המדינה העברית בארץ ישראל.

כל זה מגביר שוב את המאבק ומחדש את המתיחות ההיסטורית בין נצרות ויהדות. ירידתנו העלתה תקווה בלבות משנאינו שתופעה היסטורית גדולה תלך בדרך כל הארץ. הישארותנו, עלייתנו ותחיית המדינה הפחידו את הצד שכנגד, היינו בעיניו כח נסתר שאין לו הסבר וביאור ומשום כך גברו הניסיונות לעכב את התהליך הזה של חיזוק וצמיחה בקרב עמנו. הניסיונות נעשו ונעשים עד כה.

אין מצדנו כל נטייה לחדש את ההיאבקות. אין בנו שנאה וקנאה ותחרות. אנו רק גמרנו אומר לחיות, לקום לתחייה, לבנות את בית חיינו במדינתנו ולשמור אמונים לאלוקי ישראל ולכל קודשי ישראל וקנייניו הנצחיים. לשם כך - סבלנו ועדיין סובלים אנחנו. אין כוח בעולם שיוציאנו מחזקתנו ומהחלטתנו זו. יבוא היום ויכירו כי צדקנו והשכלנו, שלטובת האנושות כולה פעלנו לא פחות מאשר לטובתנו. רק בדרכנו הלאומית המקורית אנחנו לברכה לעולם, רק בתפיסתנו ההיסטורית אנו נתרום את תרומתנו המיוחדת, רק באמונתנו הדתית הספציפית מעין ישועתנו וישועת הכלל.

"כי כל העמים ילכו איש בשם אלוהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלוהינו לעולם ועד" (מיכה ד, ה).