המקווה במצדה
(עיון בהלכה)

מחבר: שמואל הכהן וינגרטן

סיני, גיליון ס"ז, 1971

תוכן המאמר:
תאור המבנה
התהוות המים
הווייתן של המים ע"י טהרה
שיעור המים למקוה
המשכה
שני מקואות
א. נותן סאה ונוטל סאה
ב. תפיסת ידי אדם
טבילת מחטין וצינורות

תקציר: בדיקת המקווה שנתגלה במצדה מנוקדת מבט הלכתית.

מילות מפתח: מקווה במצדה, דיני מקווה

כאשר נודע שבחפירות מצדה נחשף מקוה טהרה, התקשרתי עם פרופ' יגאל ידין ובקשתי רשות בשבילי ובשביל חברי במרכז טהרת המשפחה, ביניהם הרה"ג רבי דוד מינצברג ורבי חיים אלעזר אלטר, לראות את המקוה. עם קבלת הרשות לכך, העפלנו ביום ג' כ"ח שבט תשכ"ד, דרך שביל הנחש למצדה. פרופ' ידין הואיל באדיבות הרבה להדריך אותנו והראה לנו את העתיקות שנחשפו, ארמונות המלך הורדוס, פסיפסים, שריד בית כנסת וביחוד המקוה שהוקם ע"י הקנאים בימי המרד.

למקום זה מוקדשת עבודתי זו לפי התרשמותי בשעת הביקור.

תאור המבנה

בריכה חפורה בקרקע, משתרעת מצפון לדרום בצד המזרחי של ההר וחצויה ע"י קיר, העושה אותה לשתי בריכות סמוכות זו לזו. אחת גדולה יותר, שאורכה 2.30 מ', והקטנה 1.50 מ'. רוחבה של הבריכה הגדולה 1.70 מ', והקטנה 1.20 מ'. גובה הקיר המבדיל בין שתי הבריכות מקרקעית הבריכה, כגובה הבריכות מקרקעיתן 1.30 מ'.

בתוך הקיר המבדיל בערך כ- 80 ס"מ מקרקעית הבריכה, חור עגול כ"שפופרת הנאד". קוטרו של החור 3.5-3 ס"מ מבחוץ ושתי אצבעות חוזרות בו בצמצום רב ובקושי.

בצד מערב-צפון של הבירה סמוך לקיר הצפוני של חדר המקוה, שלוש מדרגות ובצד המדרגות בכוון לדרום - שקע, מעין קערה שטוחה, קעורה בתוך ריצפת החדר. מספר מדרגות גם לבריכה הקטנה בפינת מערב-דרום וגם כאן בצד המדרגות בכוון לצפון קערה קטנה, שקועה בריצפת החדר.

על-יד המדרגות בקיר-הבריכה הגדולה שבמערב, למטה מהמדרגה הראשונה (בעמידה עם הפנים לבריכה, מצד ימין המדרגות), עובר חור צינור מתחת לריצפת החדר באלכסון, ממערב לצפונית-מערבית עד קיר הצפוני של החדר.

(על קירות הבריכות סימני התאדות המים, שכבות-שכבות. כנראה, שנשארו המים בבריכות גם לאחר החורבן והם התאדו ושקעו לאט לאט. הקו העליון בשכבה העליונה הוא 1.20 מטר מהקרקעית והדבר מתאים למדה "זרת מעל הטבור").

השאלות העולות ממבנה בריכות המקוה הן:

א. איך באו המים הכשרים (מי הגשמים) לתוך הבריכות?

ב. איך היתה הכשרת המקוה?

בתשובה על שתי שאלות עיקריות אלה תתבררנה גם שאלות נוספות הנובעות מהן.

חדר המקוה נמצא בחלק הדרומי של ההר בין מבנים, חדרי מגורים, שהוקמו ע"י הקנאים בזמן המרד ואשר זמן הקמתם מתאים לתקופת רבי יוחנן בן זכאי וחבריו. ההתאמה המליאה של תיכנון המבנה של המקואות ולסידורי הכשרתם הנוהגים בזמננו - מפליאה. והדבר חשוב מבחינת ההלכה וגם מבחינה קולטורית-היסטורית.

ברור, שבתקופה המדוברת, עדיין נהגו סדרי הטהרה, ובוני המקואות שמרו עליהם בקפדנות. המקואות שימשו אפוא, מלבד לטבילת נשים כדי להיטהר מטומאת נדה וזבה - גם לטבילת גברים בעלי קריין (זבים טוהרו רק ע"י טבילה במים חיים) וגם לטבילת כלים שנטמאו.

התהוות המים

נבחון אפוא את הווייתם של המים הכשרים למקואות.

שנינו בתורת כהנים על הפסוק (ויקרא יא לו): 'אך מעין ובור מקוה מים יהי' טהור':

"אילו אמר מקוה מים יהי' טהור, יכול, אפילו מילא בכתפו ועשה מקוה בתחילה, יהיה טהור, - ת"ל: 'מעין', מה מעין בידי שמים, אף מקוה בידי שמים, אי מה מעין שאין בו תפיסת ידי אדם, שאף מקוה שאין בו תפיסת ידי אדם (היינו: שלא תחול בו פעולת ידי אדם), יצא המניח קנקנים בראש הגג לנגבם ונתמלאו מים - ת"ל: 'בור' (והבור הוא מים מכונסים ע"י גשמים וחלה פעולת אדם בחציבת הבור). "ומזה ידיענן שמקוה תהי' בידי שמים ממי גשמים ולא יוזק אם חלה בו פעולת אדם" (מלבי"ם: "התורה והמצוה").

והנה, בתיאור המבנה הזכרתי שמימין למדרגות אשר בבריכה הגדולה עובר צינור תת קרקעי בקו אלכסוני ממערב לצפונית מערבית. צינור זה, שהוכנס בו חוט ברזל. הגיע בכוון לקיר הצפוני ונפסק שם. יש לשער, שהמשכו של הצינור היה תוך הקיר עד הגג. הגג של חדר המקואות, וכנראה גם הגגות של החדרים הסמוכים לו, היו משופעים במקצת ומי הגשמים שירדו עליהם נכנסו דרך צינור זה לתוך הבריכה הגדולה. ואף שסביבת ים המלח היא מהמקומות השחונים בארץ וכמות הגשמים שם, מועטת (65-60 מ"מ בממוצע לשנה) - הספיק שטח הגגות לכינוסם של המים הדרושים.

הווייתן של המים ע"י טהרה

מן הפסוק 'אך מעין ובור...' למדו חז"ל: "'יהי' טהור', הוייתן ע"י טהרה תהא" ("הוייתן של מים המטהרים, ע"י טהרה תהא. כשאתה מהווה אותם להיות מקוה... הוי מהווה אותם ע"י דבר שאינו מקבל טומאה". רש"י).

כאמור, הצינור דרכו באו המים הוא חור בקרקע; ואילו אף היה צינור מתכת שנינו במשנה כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו, טמא, חוץ מן הדלת... הציר והקורה והצנור שנעשו לקרקע" ("שנעשו לקרקע - להשתמש בקרקע וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע". הרע"ב), ומכש"כ כשהוא קרקע ממש.

שיעור המים למקוה

בתורת כהנים על הפסוק (ויקרא טו טז): 'ורחץ במים את כל בשרו' קובעים רבותינו: "ורחץ במים - אפי' במי מקוה; את כל בשרו - שכל בשרו עולה בהם. וכמה הם? אמה על אמה ברום שלש אמות. נמצאת אתה אומר: שיעור המקוה מ' סאה".

מובן, שאמה על אמה ברום שלוש אמות, הוא לאו דוקא בתבנית זו, אלא ציור זה בא להורות, שהבריכה בה המים מכונסים צריכה להכיל בית קיבול, שכמות המים הנכנסת לתוכה תתאים לכמות המים הנכנסת לבור, שהוא אמה על אמה ברום שלוש אמות... כשנכנס בהן צפו המים על ראשו ועולין למעלה. גם יכול לכוף ראשו קצת ובעלי התוספות: "כל אדם אין גופו אלא שלש אמות באמתו"; דעד כתפיו הוא שלש אמות... כשנכנס בהן צפו המים על ראשו ועולין למעלה, גם יכול לכוף ראשו קצת עד שיתכסה כל גופו במים".

במידת האמה של חז"ל, חלוקות הדעות. חישובי מינימום הם 48 ס"מ האמה ולפי חישוב זה יהיו מ' סאה 331.776 ליטר. ואף בחישוב של 60 ס"מ לאמה, יעלו מ' סאה ל- 648 ליטר ולפי חישובים אלה תהי' תכולת הבריכה הגדולה עד שפופרת הנאד 9,4 פעם מ' סאה לפי חישוב המינימום ו- 4,8 פעם מ' סאה לפי חישוב של 60 ס"מ לאמה.

ואמנם שטח משופע של 250 מטר מרובע, מסודר שכל הגשמים היורדים עליו יכנסו למקום אחד, נותן בגשמים רצופים אף ב- 10 מ"מ לבד 2.5 מטר מעוקב מים (מפי פרופ' אשבל). הרבה יותר מהמידה הדרושה לכשרות המקוה.

כפי שידוע לנו מספרי יוסף בן מתתיהו, בנה הורדוס במצדה בריכות מאגרות מים, מספיקות. והדבר מקבל את אישורו ע"י החפירות במקום. ולענייננו, אנו קוראים בתולדות מלחמת היהודים (ראשית פט"ו):

"בימים ההם שם אנטיגנוס מצור על המצדה. אמנם די לחם נמצא בידי הנצורים אבל המים אזלו מכליהם... וכמעט מלא יוסף - אחי הורדוס - את מחשבתו לעזוב את המבצר, לולא ירד גשם חזק בלילה אשר אמר לצאת לדרך וכל מקווי המים מלאו על גדותיהם".

למדנו אפוא, שגשם חזק על ההר בכוחו למלא את מקווי המים אשר בו, אלא שממנו אנו יכולים גם ללמוד שיש תקופה ש"המים אזלו מכליהם", כנראה בשל עצירת גשמים בשנים קודמות.

יש אפוא להתחשב בשנות בצורת בגשמים באיזור מיעוט גשמים, כמו איזור ים המלח, ולמצוא אפשרות של סידורי טהרה גם במצב כזה.

ואמנם דאגו חז"ל גם למקרים כאלה.

המשכה

הורו רבותינו:

"גג שיש בראשו כ"א סאה של מימי גשמים, ממלא בכתף ונותן לתוכו תשעה עשר סאה ופוחתו נתערבו בחצר" ובביאור הגר"א שם: "ונתערבו בחצר, ומתכשרי ע"י המשכה". או לפי גירסא אחרת בתוספתא זו, שבמקום ופוחתו או ופותחו (את הגג), גורסים ופתקן "והיינו המשכה שממשיך להמקוה. וכל שרוב מים כשרים, נכשרו בהמשכה".

וכן בהקבלה לתוספתא במשנה עצמה: "מים שאובין ומי גשמים שנתערבו בחצר ובעוקה ועל מעלות המערה (ומשם נמשכו וירדו למקוה) אם רוב מן הכשר, כשר".

וביתר בהירות מפורשת משנה זו בגמרא:

"ראב"י אומר, מקוה שיש בו עשרים ואחת סאה מי גשמים, ממלא בכתף (מים שאובין) תשע עשרה סאה ופותקן למקוה והן טהורים. שהשאיבה מטהרת ברבייה ובהמשכה". ורש"י שם מבאר: "ופותקן... יעשה חריץ וגומא למרחוק ויערה מן הדלי לתוך הגומא ויקלחו המים דרך החריץ לתוך המקוה, והיינו המשכה".

ולפי הלכה זו אם ירדו גשמים ונאספו בבריכה רק כ"א סאה, היינו, קצת יותר מ- 174 ליטר (לפי חישוב המינימום), אפשר היה להשלים למ' סאה ע"י י"ט סאה, 158 ליטר מים שאובין, שהעלו בכתף והמשיכו אותם דרך חריץ או תעלה בקרקע אל הבריכה.

יש לכן להניח, שהצנור האלכסוני, אשר דרכו באו מי הגשמים, שימש גם להמשכת המים השאובין להשלמת מ' סאה בשעת הצורך.

מים רדודים

ואם נתהווה מצב כזה, אנו באים לבעיה קשה יותר. כי אם גם נקוו בעונת הגשמים מ' סאה, אם באופן טבעי או אף בהמשכה, ואף לפי החישוב הגדול יותר, היינו 648 ליטר כמ' סאה - הרי לפי מדת הבריכה (2.30 אורך 1.70 רוחב) לא יעלו המים מאשר לגובה של 18-17 ס"מ בערך, וגובה מים זה אינו מאפשר להביא את כל הגוף במים אפילו בשכיבה?

דנו בענין זה בעלי התוספות בטבילת כהן גדול בעין עיטם ביום הכפורים. ואף שאינם שוללים את האפשרות ש"הכהן היה משכיב עצמו בתוכו", אך במסקנה שם מסיקים: "מסתמא כל מה שהיו יכולים להקל עליו משום חולשא דכהן גדול היו עושין, ודרך עמידה היה טובל".

ונשאלת השאלה, איך "היו עושין" שאפשר יהי' לטבול "דרך עמידה"?

והנה, המשנה קובעת להלכה: "מקוה שמימיו מרודדין (ברטנורה: "שאין המים עמוקים מחמת שהמקוה רחב והמים מתפשטים בכולו ואעפ"י שיש בו מ' סאה, אין כל גופו מתכסה במים בבת אחת"), כובש אפילו חבילי עצים... כדי שיתפחו המים, ויורד וטובל".

נחלקו הפוסקים בפירוש משנה זו.

הרא"ה בספרו בדק-הבית, אומר:

ואפילו המקוה... יש בו מ' סאה ויותר הואיל ואין גופו עולה בהן בבת אחת, אינה ראוי לטבול במקוה זה ואסור לתת בו שאובין. וחולק עליו הרשב"א בספרו משמרת הבית. לדעתו, משנה זו אמורה במקרה שאין לו מים כלל להוסיף ואין עצה אחרת. וראיתו לכך ממשנה אחרת הפוסקת להלכה אם נמצאים לפנינו שני מקואות, "היה בעליון מ' סאה ובתחתון אין כלום, ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון מ' סאה" (ברטנורה: "דמאחר שיש במקוה מ' סאה מים כשרים אפילו כל מים שאובין שבעולם אין פוסלין אותו") והדברים קל וחומר, מה במקום שאין בו במקוה התחתון - מים כלל... מותר להוסיף - כל שכן כשיש מ' סאה כשרים אלא שהם מרודדין.

מתוך מצב העניינים יש להניח, שאם במצדה באו לידי המצב שמימי המקוה היו מרודדין, הבינו את המשנה, המורה לכבוש חבילי עצים, כפי שפירשה הרשב"א, במקום שאין מים שאובין מצויים. הבריכות המים במצדה גדולות הן והכילו כמות מים עצומה והסברה אומרת, שכל זמן שלא היו במצור אפשר היה להעלות מים גם מעין גדי או ממעינות אחרים אשר בסביבה, ואפשר היה להוסיף את המים הדרושים לטבילת אדם.

שני מקואות

בתיאור המבנה הבאתי, שעל-יד הבריכה הגדולה היתה גם בריכה קטנה. ומוצאים אנו גם במשניות מקרים שהמשנה מתלבטת בשאלות של שני מקואות זה על יד זה: "שני מקואות, אחד יש בו מ' סאה ואחד שאין בו, טבל באחד מהם ואינו יודע באיזה מהן טבל"; "שני מקואות, אחד יש בו ב' סאה ואחד אין בו, נפל לאחד מהן (ג' לוגין מים שאובין) ואינו יודע לאיזה מהן נפל"; "שני מקואות שאין בהם מ' סאה". ויש גם מקרים של שלשה מקואות סמוכין זה לזה. מה אפוא הסבה להתקנת שני מקואות סמוכים זה לזה ולאיזה צורך נקבע המקוה השני?

לכאורה ברור שהתקנת שני מקואות באו משום הכשרת המקואות אחד מרעהו וכדי להבטיח מקוה כשר גם לשנים של עצירת גשמים. אך יתכן, שגם טעמי נקיון קבעו את התכנון של שני מקואות סמוכים וכפי שיתבאר להלן דוגמת הכשרת המקואות בירושלים עד תר"ס.

כאמור, אורכה של הבריכה הקטנה הוא 1.50 ורחבה 1.20 מ'. ולפי זה תכולתה עד לשפופרת מ' הנאד היא 1440 ליטר, היינו קרוב 4.4 פעם מ' סאה לפי חישוב המינימום ו- 2.2 פעם מ' סאה לפי החישוב הגדול יותר.

ואחרי שבבריכה הגדולה היו כבר מ' סאה מים כשרים, הכשרתו של המקוה השני יכולה היתה להיות בשני אופנים:

א. השקה. המשנה קובעת: "ערוב מקואות כשפופרת הנאד... כשתי אצבעות חוזרות למקומן:" (ברטנורה: "ערוב מקואות - מקוה חסר - מ' סאה - שבצד מקוה שלם. אי נמי בזה כ' סאה ובזה כ' סאה ומתערבים המים דרך חריץ או נקב, שעורו לצרפן ולהכשירן כאילו יש בכל אחד מ' סאה, כשפופרת הנאד... והיינו כשתי אצבעות חוזרות למקומן... ושתי אצבעות הסמוכות לגודל, הראשונות שבפס היד, דהיינו אצבע ואמה").

ובמשנה אחרת: "מטהרין את המקואות, העליון מן התחתון... כיצד? מביא סלון של חרס או של אבר ומניח ידו תחתיו עד שהוא מתמלא מים ומושכו ומשיקו אפילו כשערה, דיו"

(ברטנורה: "העליון מן התחתון - כגון שהיה העליון מים שאובין ותחתון מים כשרים... ומניח ידו תחתיו - של הסלון, כדי שלא יצאו מים לחוץ כשהוא מתמלא"). ובר"ש (מובא בתויו"ט שם): "מביא סילו ונותן ראשו האחד בעליון וראשו אחד בתחתון... שיהיו מושקים למטה... למקוה השלם כחוט השערה, ליחשב כמקוה אחד, וטובל אפילו בעליון".

בפירוש משניות אלו, יש פוסקים המצריכים שפופרת הנאד גם להכשרת פסול שאובין ולאו דוקא חסר ושלם; ויש שמחלקים: לערבוב חסר ושלם מצריכים שפופרת הנאד ולהכשרת שאובין מסתפקים בהשקה כחוט השערה.

מאחר ובקיר שבין שני המקואות ישנה שפופרת הנאד (ואעפ"י שהיקפה הוא בצמצום, ואולי במשך כאלפים שנה נוספה שכבה מתך המפולת) יש אפוא אפשרות לשער, שאחרי שבבריכה הגדולה היו כבר מים כשרים עד שפופרת הנאד, מילאו את הבריכה הקטנה במים שאובין והמים שבשני המקואות נתערבו והושקו דרך שפופרת הנאד ונעשה גם המקוה שבבריכה הקטנה כשר.

בהבנת המשנה הנ"ל "מטהרין את המקואות, העליון מן התחתון והרחוק מן הקרוב", מדייק הברטנורא: "והרחוק מן הקרוב, ולא חיישינן, שמא בא אדם והפסיק השקתו ולא עלתה לו טבילה". היינו שאם אמנם נפסקה ההשקה - לא עלתה הטבילה. ועל יסוד דיוק זה מחייבים ששפופרת הנאד תהיה פתוחה כל זמן הטבילה וכאמור לאו דוקא בעירוב מקוה חסר עם השלם, כי שם הדבר הגיוני, "דכיון שנסתם הנקב, הרי נשאר מקוה החסר, גם עכשיו חסר. ומה מועיל שהיה מקודם מושק ומחובר למקוה שלם, אלא אפילו שהושקו שאובין לכשר - ברגע שנפסק החיבור עם המקוה הכשר חזרו השאובין לפיסולם הראשון כבתחילה" (דעת רבנו ירוחם. וראה יו"ד סר"א וש"ך ס"ק קיא-קיב).

מתוך אפשרות של הכשרת המקואות ע"י השקה במצדה, והואיל וגם אפשר היה להשאיר את שפופרת הנאד פתוחה כל הזמן - אין להסיק שום מסקנה שחששו או לא חששו לדיוק של הפסקה בהשקה.

אלא הואיל ושפופרת הנאד קטנה יותר מכפי הוראת המשנה, ועוד טעמים שיתבארו להלן, אני משער שהכשרת המקואות כאן היתה באמצעות זריעה, ולפי הקביעה של אותה משנה עצמה בסופה.

ב. זריעה. שנינו במשנה: "היה בעליון ב' סאה ובתחתון אין כלום, ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון מ' סאה" ועי' ברטנורא המובא לעיל.

בצורת הכשרה זו אין צורך, כמובן, ששפופרת הנאד תהא רחבה כשיעור שתי אצבעות חוזרות למקומן בריווח.

הכשרת המקוה הקטן היתה אפוא כדלהלן: פקקו את הנקב, שפופרת הנאד בפקק שאינו מקבל טומאה (עץ העשוי לשם כך), מילאו את הבריכה הגדולה מים בכתף היינו בדליים. המים שנוספו עד המדרגה הראשונה או אפילו למעלה מזה, אם פקקו גם את החור, דרכו באו המים הכשרים (אם כי שלא היה צורך בכך), היו הרבה יותר מ- 3 פעם מ' סאה (גם לפי החישוב הגדול לאמה). פתחו את הפקק והמים קלחו ונזרעו לבריכה הריקה (שלא היו בה ג' לוגין שאובין מקודם), היינו "נותן לעליון עד שירדו לתחתון".

מעתה אפשר היה כבר שוב לסתום את פי שפופרת הנאד ולהוסיף מים בכתף כדי לאפשר טבילה מתוך עמידה ולפנינו שני מקואות כשרים, בזה למעלה ממ' סאה ובזה למעלה ממ' סאה.

הבעיות ההלכתיות העולות מאופן הכשרה זאת הן:

א. נותן סאה ונוטל סאה

שנינו במשנה: "היו בו ארבעים סאה, נתן סאה ונטל סאה הרי זה כשר" ובגמרא מצמצם ר' יהודה בר שילא אמר ר' אסי א"ר יוחנן הלכה זו שבמשנתנו: "עד רובו". ולפי דברי רש"י שם ד"ה מאי: "עד י"ט סאה יכול לעשות כן, אבל טפי לא, דבעינן דניהוי רובא מי גשמים... בעיא רובא בכשרות" (ועי' זבחים כב א ורש"י נזיר לח סוף עמ' א).

על יסוד זה קובע גם הרמב"ם: "וכן נותן סאה ונוטל סאה והוא כשר עד רובו" וכן מובא בב"י הל' מעין ומקוה סר"א בשם הראב"ד: "דטפי מרובו פסול".

פירוש הדברים הם, שעל ידי שמוסיפים מדי פעם בפעם למקוה הגדול, מים שאובין כדי לזרוע אותם למקוה השני הקטן, יתמעטו במשך הזמן מי הגשמים הכשרים, יסוד הכשרות, ולפיכך צומצם תהליך זה עד שישארו במקוה שהמים הכשרים נמצאים בו, רוב, היינו כ"א ס'.

כפי שאנו יכולים לשער במקוה שבמצדה, אם חזרו פעם אחרי פעם על תהליך זה כדי לנקות את הבריכה הקטנה, לא נשמר צמצום זה.

ואמנם רוב הפוסקים בדורות שקדמו, לא חששו לצמצום זה. החת"ס מביא בתשובתו:

"הנה מקוה טהרה פה קהלתנו שנעשה עפ"י חכמי הדורות, כן מעשיה: ב' מקואות סמוכים ונקובים זה לזה כשפופרת הנאד בעליונו. וכשמנקים אחד מהם משליכים שאובין אל חברתו עד שיתמלא עד הנקב ומשם משקה לחברתו עד שיתמלא. ושוב מנקים חברתו וחוזר ומתמלא ע"י השני כנ"ל ולית מאן דחש למה שכתב ש"ך ס' ר"א ס"ק קי"א וס"ק קי"ב".

וכך הוא כותב בתשובה אחרת:

"לית טוב מיני', לעשות מקוה ע"י מי גשמים... ומה טוב אם יעשו שתי חפירות סמוכות זו לזו והמחיצה שביניהם פרוצה למעלה... באופן שאם תהי' אחת מלאה תתמלא האחרת ע"י פרצה הנ"ל ואז לעולם לא יחסר המזג... ממלאים להמקוה הכשר המלא - מים בכתף בכלים.. וכל מה ששופכים לתוכו נעשה הכל כמקוה כשר. וכשיתמלא על כל גדותיו יתמלא גם חברתו ע"י פרצה שביניהם וכשיהי' גם השני מלא, אזי אם ירצו לנקות אחד מהם, יריקו המים ממנו וינקו אותו ואח"כ ישפכו מים בכתף להמלא עד שיתמלא הריקן... וכן לעולם".

נטיתי לשער, שהכשרת המקואות במצדה היתה ע"י זריעה - צורת הכשרה, שהחת"ס מעיד עליה שנעשה "עפ"י חכמי הדורות", - גם מטעם של עדות, שכך היו מכשירים את המקואות בירושלם בדורות שלפנינו ובודאי קבלו גם הם את אופן הכשרה זו, מחכמי הדורות שקדמו להם (וכך נוהגים עתה בהכשרת המקואות בארץ, על פי הוראותיו של הגאון "חזון איש").

בשנת תרס"ה פנה הגאון רב"צ קואינקא, ז"ל, עורך "המאסף", בשאלה איך מכשירים את המקואות?

על הנוהג בירושלם נתקבלה התשובה דלהלן:

"אצלנו שני מקואות סמוכים זה לזה וכותל מפסיק ביניהם. באמצע כותל המפסיק נקב שפופרת הנאד. מקוה אחד להיות בו מים הכשרים ומי הגשמים יורדים לתוכו ונקרא 'מקוה הכשר'. השני הוא שטובלים בו ונקרא 'מקוה הטבילה'.

בימי הגשם יבואו מי הגשמים למקוה הכשר מן הגגות, דרך צנור של חרס ויש שעשוי חלול בקרן זוית של בנין המקוה ודרך שם יבואו מי הגשם... וכשבאים להכשיר מקוה הטבילה, פותחים את נקב השפופרת ויבואו מים כשרים ממקוה הכשר למקוה הטבילה. וכאשר יגיעו המים עד השפופרת, סותמים אותה ומוסיפים מים שאובין במקוה הטבילה עד שיהא גובה המים זרת למעלה להטבור... וכשרוצים להחליף שוב את המים של מקוה הטבילה, מוסיפים מים שאובין למקוה הכשר עד שהיא שוב מלא ופותח שוב את השפופרת וחוזר חלילה. וכך מחליפים המים כמעט בכל שבעה ימים".

תכנון המבנה המתואר כאן דומה לתכנון המבנה במצדה. גם פה בריכה גדולה וקטנה סמוכות זו לזו. וכותב התשובה מוסר גם את מידות המקואות. והואיל וגם הן כמעט אותן המידות אשר במצדה הנני מביאן כאן:

"מקוה הכשר 1.80 האורך ו- 1.20 מ' הרוחב, כדי שיהי' בו שיעור גדול בשופי מן השפופרת מ' ולמטה וכן שיעור גדול מן השפופרת ולמעלה. וכאשר ירדו המים ממקוה הכשר למקוה הטבילה ישאר שיעור גדול ממים כשרים במקוה הראשון ויבוא שיעור גדול למקוה הטבילה.

מקוה הטבילה 1.30 מ' האורך ו- 1.20 הרוחב ומקרקעיתו עד שפופרת הנאד 80 ס"מ, אשר בזה מקבל מים כשרים בשיעור גדול. ומוסיפים בו מים שאובין בערך עוד 40 ס"מ שיהי' גובה המים לערך 1.20 מ'. ונהגו כך עד תר"ס".

כותב התשובה מביא גם את החששות המתעוררות מאופן הכשרה זו של זריעה.

ב. תפיסת ידי אדם

שנינו בתוספתא: "ור' יוסי אומר, זולף בידיו וברגליו שלשת לוגין למקוה פסול".

מכאן יש אפוא מקום לחשוש, שהמים המתחילים לקלוח לבריכה הריקה, עם הוצאת הפקק משפופרת הנאד בידים, יהפכו לשאובין ויפסלו את המקוה כדין ג' לוגין מים שאובין (אם נפלו לתוך המקוה קודם שנשלם שיעורו), שפוסלין את המקוה.

הפוסקים הדנים בחשש זה על יסוד משנה זו, העלו שבהוצאת הפקק בידים אין מקום לחשוש, כי המים הראשונים היוצאים מכח ידיו, אין בהם ג' לוגין. ואולי משום חשש זה התקינו גם במקוה שבמצדה את מידת היקפה של שפופרת הנאד לקטנה מהשעור הראוי, שבקלוח ראשון לא יצאו ג' לוגין.

ואם נכונה השערתי, שהכשרת המקוה במצדה היתה דרך זריעה, כפי שתיארתי - הרי גם בימי התנאים לא חששו בנדון זה ודינו של ר' יוסי הוא זליפה של ג' לוגין בידים ממש ולא דרך גרמא (וראה דיון רב על נדון זה בספר "טהרת המים" מאת הרב ניסן טלושקין, עמ' עד-עז, שממנו נעזרתי וגם בדיוני האחרים היה לי לעינים).

טבילת מחטין וצינורות

 בתיאור מבנה המקוה רשמתי, שלפני שני המקואות נמצאות שתי גומות הדומות לקערות שטוחות. הואיל והגומות נמצאות סמוכות למדרגות של המקואות ולא הרגשתי שום קשר בינן למקואות. עלתה אצלי ההשערה שהן תוקנו מטעמי נקיון. אנשי ההר הלכו יחפים או אפילו בסנדלים, והיו רגליהם מאובקות. תיקנו אפוא את שתי הגומות כדי לרחוץ מעט את הרגלים ולא להכניס את העפר שעליהן למקוה. אך ידידי הרב ר' דוד מינצברג שליט"א, טוען, שהן תוקנו לטבילת כלים זעירים טמאים, כגון מחטין. "ולפי שהמחט דקה וקטנה וירא פן תפול במים", תקנו גומה שטוחה כדי להטבילה שם.

וכך שנינו במשנה שם: "מחט שהיא נתונה על מעלות המערה, היה מוליך ומביא במים ("מנענע את המים בידיו". ברטנורא), כיון שעבר עליה הגל טהורה".

בפירוש משנה זו אמרו שבמערה, מקוה, בו מ' סאה כשרים "והגל - העובר על המחט - לא נתלש לגמרי ממנו... אלא מצד אחד מחובר למקוה". ד"הגל עצמו אינו שיעור מקוה".

ואם נניח שהשקעים שימשו לטבילת כלים, חסרה האפשרות שהגל יגיע אליהם בלי שיתלש מגוף מי המקוה.

יתכן אמנם, שיש לדון כאן מתוך מבט אחר להלכה זו, היינו ההלכה הקדומה. וכך גרסינן בגמרא: "ומים נמי לא אמרן אלא דהוי רביעית, דחזי להטביל ביה מחטין וצנורות" (רש"י שם: "ובציר מרביעית גמרא גמירי לה דלא חשיב למיהוי מקוה"). וראה גם התוספות שם ד"ה אלא דהוי רביעית, שהכוונה היא רביעית מים שאובין. ובברטנורה (מקואות פ"ט מ"י): "משום דרביעית, שיעור מקוה הוא מדאורייתא להטביל בה מחטים וצנורות".

אעפ"י שבמסקנת הגמרא בנזיר לח א: "והאיכא מקוה? - בר מההיא דבטלוה רבנן", ולפי לשון אחת ברש"י: "בר מינה דההיא דבטלוה רבנן - ואמרי דבעינן מ' סאה אפילו למחטין וצנוריות, כדאמרינן בחגיגה (כא ב), גזירה שמא יטביל מחטין וצנוריות בכלי שאין בפיו כשפופרת הנאד, אלמא לכל מילי בעינן מקוה של מ' סאה; וכן בתוספ' שם ד"ה בר מההוא: "הצריכו ארבעים סאה אפילו למחטין וצנוריות". וגם רש"י בפסחים שם: "ורבנן הוא דבטלו רביעית דמקוה שלא יטבילו כלים בפחות מארבעים סאה" - בהתאם להנ"ל יש לומר, שביטול ההלכה להטביל מחטים וכלים זעירים אחרים, ברביעית, היה לאחר נפילת מצדה.

מפרשי המשנה מעוררים גם את השאלה העולה מדברי המשנה במקואות שם: "היה מוליך ומביא במים" (מנענע המים בידיו) :וקשי' לי דהא מהוה ע"י דבר המקבל טומאה?" (תוס' יו"ט ותפא"י שם) ומיישבים באופנים שונים.

את הדברים הנ"ל כתבתי מתוך הסתכלותי במקואות שבמצדה בביקורי שהיה בשעת החפירות בינתיים פירסם פרופ' יגאל ידין סקירה ראשונה על חפירות מצדה עם גמר החפירות (ידיעות בחקירת א"י ועתיקותיה חוברת א-ב תשכ"ה) ועל ידי כך נשתנו שני דברים עיקריים.

א. בנוגע לצינור המביא את מי הגשמים למקוה;

ב. בקשר עם הגומות - הקערות השטחות שהיו על פני הרצפה, שעם העמקת החפירות ברצפת חדר המקוה, נעלמו.

החלטתי אפוא להשאיר את עיוני לפי מה שכתבתי הראשונה, כדי לאוכל לדון על השינויים שנתהוו. ובראשונה אעתיק את סקירתו של הפרופ' ידין הנוגעת למקום זה.

ואלה דברי הסקירה

"באחד משלשת הסוגרים נתגלה מקוה טהרה, שבריכותיו נבנו בתקופת המרד בתוך הסוגר. חדר הבריכות והמתקנים והחדרים שהוסיפו בצדה הפנימי של החומה, אף הם בימי המרד, מהווים את מכלול המקוה"...

משמאל לכניסה נמצאות שתי בריכות, הנמוכות ממפלס הרצפה. לשתיהן מעקה נמוך כלפי פנים החדר ושתיהן מטויחות יפה ב- "טיח בריכות", כמוהן כמעקה והרצפה שלידן. הבריכה הגדולה נמצאת בפנה הצפונית. מידותיה 1.7 X 12.3 מ' יורדים אל בריכה זו דרך שלש מדרגות מטויחות, הנמצאות ליד הקיר הצפוני. הבריכה הקטנה יותר, נמצאת מדרום לבריכה הקודמת ורק קיר מפריד ביניהן. מידותיה 1.2 X 1.5 מ'. ניתן לרדת אל הבריכה דרך שתי מדרגות מטויחות, הבנויות בפנת הבריכה הדרומית מערבית. שתי הבריכות מחוברות זו לזו וניתן לערבב את מימיהן באמצעות חור כשפופרת הנאד, שקוטרו כשתי אצבעות (ועיין מקואות, ו ז). בצמוד אל הבריכה הדרומית וממערב לה נמצאת בריכה קטנה ורדודה שמפלסה כמפלס הרצפה. בריכה זו עשויה מקירות מטויחים שנבנו על הרצפה.

הבריכה הגדולה קבלה את מימיה דרך תעלה פתוחה הצמודה אל קירו הצפוני של החדר ומתמשכת דרך הפתח לשטח הכניסה של המקוה. בקצה התעלה, ליד הבריכה, נמצאת עוקה או גומה שנועדה לקליטת הסחף. בקצה העליון של הגומה במפלס הרצפה נמצא נקב שדרכו זרמו המים אל הבריכה... הבריכה השלישית השטוחה שאין קשר בינה ובין שתי הבריכות הנ"ל שימשה לרחיצה לפני הטבילה".

פרופ' ידין מציין עוד, ש"אולם הכניסה מחולק, לחלק מזרחי מקורה ולחלק מערבי פתוח... ורצפת החלק הפתוח מטויחת ב- "טיח בריכות". בתיאור חדר הבגדים מזכיר הפרופ' ידין את "תעלת הניקוז שנתגלתה מתחת לחדר 1192 (היינו, חדר הבגדים) ומחדר זה עוברת התעלה החוצה, מתחת לאולם 1193 (אולם הכניסה) ולרצפת המקוה".

פרופ' ידין מניח ש"הבריכה הגדולה, קבלה את מימיה, דרך תעלה פתוחה, הצמודה אל קירו הצפוני של החדר ומתמשכת דרך הפתח לשטח הכניסה של המקוה. בקצה התעלה, ליד הבריכה נמצאת עוקה או גומה שנועדה לקליטת הסחף. בקצה העליון של הגומה במפלס הרצפה, נמצא נקב שדרכו זרמו המים אל הבריכה"....

בשעת בקורי עדיין לא נחשפה התעלה וכפי שתיארתי היתה התעלה מתחת לרצפה, שיערתי אז, שמי הגשמים באו דרך הגגות והחור-התעלה, היה מקושר עם חור בתוך הקיר הצפוני.

אחרי החשיפה, ברור שהתעלה העבירה את מי הגשמים מהשטח המשופע, אשר בחלק המערבי שבאולם הכניסה הפתוח (לא מקורה), אשר רצפתו מטויחת ב- "טיח בריכות". וכנראה שנכנסו המים נקיים לבריכה. בנוגע להלכה אין נפקא מינה, אם מי הגשמים באו מן הגג או מרצפת החצר. ולפי זה יש לתקן את התיאור שלי, בהתאם למציאות ואם לא תקנתי הרי זה, כדי לאפשר לעצמי ליחד את הדבור על התעלה.

אין דעתי נותנת, שהתעלה היתה פתוחה בתקופה שהשתמשו במקואות, אני משער שהתעלה היתה מכוסה ומפלס הכסוי שעל התעלה, היה שוה עם מפלס רצפת החדר.

התעלה לא היתה יכולה להיות פתוחה, כי רוחב התעלה בסופה, תואם את רוחב המדרגות, דרכן ירדו למקוה, והרי אין לך תקלה גדולה מזו לנזיקין (לנזקי גוף ממש!) מאשר תעלה פתוחה לפני מדרגות .ואעפ"י שאין עומקה שלה תעלה י' טפחים בכל זאת דינה כבור לנזיקין והוא אחד מ"ארבעה אבות נזיקין" המנויים ב"בבא קמא" במשנה ראשונה. ברור, שאנשי ההר ששמרו דיני טומאה וטהרה שמרו גם דיני נזיקין (וראה את המשנה בבא בתרא פ"ד מ"א; ספרי כי תצא פיסקא רכט ורמב"ם הל' רוצח ושמירת הנפש פי"א ה"א-ג).

ואם נכונה השערתי, שרצפת החדר היתה במפלס אחד עם כסויה של התעלה, הרי לולא החפירה ברצפת החדר, היו נראים השקעים על הרצפה, עליהם הקדשתי עיון הלכתי ובהכרח שהיתה עולה ההשערה השניה, שאם השקעים שימשו לטבילת כלים, היה זה בטרם שבטלו רבנן, שרביעית מים כשרים חזי' לטבילת כלים.

עלי להתעכב קצת על הגילוי של הגומה בקצה התעלה לפני המדרגות שנועדה לקליטת הסחף, והנחתו של הפרופ' ידיין נכונה, לא רק מדרכי הגיון, אלא תואמת את נוהגי בוני מקואות בזמן ההוא, וכך הם דברי המשנה: "החוטט בצנור לקבל צרורות" ומפרשים: "לקבל צרורות - המתגלגלים במים, כדי שלא ירדו עם המים" (תוס' יו"ט שם) או בבהירות יתר:

"שעשה צנור כדי להזחיל בתוכו מי גשמים שמבחוץ, לתוך גומות המקוה, וקודם שקבע הצנור בארץ, חטט גומא, באמצעית שטחה בתחתיה בפנים, כדי שיפלו לתוכה הצרורות, שיבואו עם המים ועל ידי זה יבואו המים מהצנור נקיים לתוך המקוה" דרך זו של עשית צנור וחטיטה בתוכו לעשית גומה בטרם שקבעו בקרקע נאסרה ע"י המשנה, כי עושה את מי הגשמים לשאובין, כדין "חקקו ולבסוף קבעו".

כאן במצדה נבנתה התעלה בקרקע יחד עם הגומה וממילא דינה "קבעו ואח"כ חקקו".

"הנקב שבקצה העליון של הגומה (לקליטת הסחף-צרורות), במפלס הרצפה" הוא הוא הנקב-החור. שתיארתיו כחור, שעובר באלכסון ממערב למערבית צפונית תחת פני הקרקע.

מתוך החפירות ברצפת החדר נתגלתה גם בריכת שלישית ובתיאורו של הפרופ' ידין: הבריכה השלישית השטוחה שאין קשר בינה ובין שתי הבריכות הנ"ל (של שני המקואות) שימשה לרחיצה לפני הטבילה. והוא-הוא הדבר שגם תמהתי על חסרונו מקודם, כי דבר זה הוא מעשרה הדברים שעזרא תיקן: "שתהא אשה חופפת וטובלת" ונלמד גם מקרא, 'ורחץ את כל בשרו במים' (ויקרא טו) "שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים".

והמתבונן גם בזמננו בבריכות לחפיפה, במקואות המשמשים לעדות המזרח (כגון "בריאות" בזכרון יוסף), יוכח, שהוד קדומים חופף עליהן. הן בריכות מעין אמבטיות קטנות, שרק בעמידה בהן או בישיבה מבחוץ להן, מאפשרות את רחיצת הגוף מפני חציצה.

וכשם שאינני ארכיאולוג וגם לא הכנסתי את עצמי לדון במקצוע זה, גם אינני פוסק הלכה, דנתי בקרקע לפני רבותי על כל האפשרויות ההלכותיות הקשורות במקוה זה, שנשארה מתקופת התנאים.

וכשם שחביבים עלי דברי התנאים, חביבים עלי גם המעשים שנעשו על פיהם בזמנם. תורה הם וללמוד אנו צריכים.

ביום ח"י טבת תשכ"ט בקרתי שוב עם הרב ר' דוד מינצברג במצדה, הוספנו למדוד כמה מדידות שלא רשמנון בפעם הראשונה. ואמנם הדברים שרשמנו אז, כוחם יפה גם עתה.

בדקנו גם "מקוה" בצפון ההר, אך לא מצאנו בו שום סימני כשרות למקוה, לא שפופרת הנאד ולא סימנים של התהוות המים בכשרות.