שירת הבית הישן - זלדה
מחבר: אברהם בלאט
סיני ע"ג, תשל"ג
סיני, גיליון ע"ג, 1973
מילות מפתח: זלדה, הכרמל האי נראה, פנאי
עם שירי המשוררת זלדה אנו באים בתחומי שירה רליגיוזית של אשה עבריה בדמות שרה בת טובים, אשר שני ערוצים לה :
א. מזמור לבית הישן - ולאורו הפנימי הזורח, והבית הוא - היכל וטירה העומדים על תלם לנוכח שלטון האין, על אף קרבת התהום.
ב. השיר האישי של האשה הדוויה כשהמוות מציץ מבין החרכים.
בעוד ששיר הבית מעלה את רגש האושר, מרטיט השיר הפרסונלי את הנימה המלנכולית. מחד - הקסם השפוך על בית אם וזכר סב, ומאידך - הנפש הבוכה במסתרים, כך שהשיר עומד בסימן של פיצול:
ואני כולי ישות יוקדת
חפשית, שמחה באלהים
שהשליכה מעליה בלויי המסכמות
ולבי שוב רחב כאשד לבן
"פנאי"
(עמוד 28)
ובהקשר אחר:
רע לי מתי אמות
משא כבד כסילותי
משא כבד הרק
לשוא ינשק את עיני
רוח הים.
(עמוד 56)
אכן - אין כאן שלמות מונוליטית, של המברך על הרע כשם שהוא מברך על הטוב, והרבה רוחות וקולות נכאים בוקעים מבעד השקט והבטחון, אך זה ביטוי לגיטימי ביותר. ומי ששר "שיר השירים" זכאי גם להעלות הגיונות של "קהלת". השירה הזו מפגינה בריש גלי את הקשר המהותי בין הבית על הארץ, לבין גרמי שמים ("הבית הצנוע שתף להלולות השמים"). הבית-האדם קרוב אל ההרים המתנשאים העטופים סוד, וכן אל העפר שמתחת לבית. כלומר - ליסודותיו, או מה שטמון בהן - עולם הצומח והדומם, ועל אף זה נשאר הבית יציב. ולא עוד, הבית הוא מלא אוירה רוויה חסידות ושירה, אהבה ושמחה, והאם היא כאן הצומת. היא כולה מתרוננת בתפילותיה. כלפי האם זה לא בית - זה הכל. חדרי הבית גדולים, הרגשת רווח ורוממות רוח שלא מעלמא הדין, והתפקידים מתחלקים בין עולם המעשה ובין שבת העולם, אך הכל טבוע חותם הדור הישן. אצל זלדה יש אפילו גלוריפיקציה של הבית הישן. זוהי הוויה היצוקה בכח תחושת אמונה אשר עברה אליה בירושה מהסב המהווה פרסוניפיקציה של שלימות ללא שיירי ספיקא דספיקא:
כאברהם אבינו
שבליליה ספר מזלות
שקרא אל בוראו
מתוך הכבשן
שאת בנו עקד
היה סבי.
אותה אמונה שלמה
בתוך השלהבת
ואותו מבט טלול
וזקן רך גלים.
בחוץ ירד השלג
בחוץ שאגו:
אין דין ואין דין
ובחדרו הסדוק, המנופץ
שרו כרובים
על ירושלים של מעלה.
(עמוד 24)
הסב מופיע - בשירתה, כהתגלמות גוש מוצל, מול ייאוש ומצוקה, החוצב אור מן האופל ופותח שערי חסד אל פנים הנפש וממנה אל היקום כולו. שירתה איננה תחינה או תפילה, אבל מתוך שיריה עולה דמות חלומית ומהורהרת אשר עולמה בד' אמותיה. אישה יראת ד' הצופייה הליכות ביתה, אם כי אזנה קשובה גם לרחשים מעבר לדלת ובחוץ.
הופעתה של המשוררת - בעולם האבן הסטאטי (פרחתי בבית אבן בלי על) העומד בפני רוחות סוערות בעוד שהיא לכודה באור וגם בחושך, ובעיקר ברזיה של ירושלים.
המשוררת ניצבת נפעמת מול גבהי שמים מכוכבים. ההסתכלות אל נופים מולידים בתוך תוכה את ההתפעמות של סודות הבריאה. מי מהמשוררים המודרניים רואה עוד היום יופי זורח בכוכבים.
הן השמים הפכו בוהו בליבותיהם והכוכבים כאיצטרובלים שנשרו. שירה של זלדה הוא תולדה של מראה עיניים. יש קשר ישיר בין שירה והמראות המובילות אותה אל ארמונות מחשבה. היא רוצה לפרוץ את המחיצות בין מעשה אלוהים ומציאותנו היומיומית, ובכח קשר זה לגשר בין המחשבה והמעשה, ולכן הים בתפארתו במרחביו ובעמקיו מסמל בשבילה אמת מידה, או יותר נכון מימד אחר, לא זה של הרחוב אנושי הקטן המוגבל, אלא של הקוסמוס, של עולם יה.
שירת זלדה היא שירה שמרנית אך מהולה היא יסודות ליריים אינטימיים... הים - עבורה - יסוד רענן, המרחיב אופקים. היא רגישה ליופי, לצמח, לצפור, ועצמים צבעוניים עד ש"אפילו וילון צבעוני עלול לשנות את כיוון מחשבתי". רגישות זו היא אולי ניגוד גמור לביתה המסוגר, אבל היא מובנת למצבו של אדם שהרבה רצונות או רציות שלו נכלאו באיבן.
בין שירת זלדה והמציאות קיים חייץ, ואפילו תהום. קול רפה של אישה ביישנית ביתית בדור עז ואלים, אלא שכנגד אותו להט של דור אנשי ממכר ופרסום, של עולם מסוכסך, יש לזלדה ש"י עולמות. כנפי האמונה סוככים על פניה. שירה נוטה גם לאפיק סוציאלי, וליבה עם הגלמוד ועם העייף. בעולם מתפורר נשאר האדם אטום לקריאת זולתו, ורק לאלוהים יש פנאי להקשיב לבכי הערירים. הפנאי, או במילים אחרות מימד הזמן הוא האנטיתיזה המובהקת של דורינו זה, עליה מצביעה המשוררת. אותה איצה ריצה של דור מבוהל אשר איבד את כושר השמיעה של הולם לבו, של מצפונו, ורתם עצמו במרץ של חלל, גרם לטשטוש הדמות האנושית. אין לאדם פנאי. האידיאה התנכ"ית התבטאה בשקט, של "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" ואילו העונש שריצה קין היתה נוודותו. אך כיום הנוודות היא הריתמוס של עידן המודרנה. מכאן שכלפי המשוררת, האדם הוא קנה רצוץ - שאין להשעין עליו. ורק:
אלוהים מנוחתו
הוא לבדו
מחזיק את ידו
(עמוד 42)
או:
הלא לאלוהים יש פנאי
עמוק מתהום ומרקיע
להקשיב לבכי המקרים
(עמוד 39)
האורלוגין של הזמן נוקש היום אחרת, אך העבר היה אחר, הרגשת הזמן היתה אחרת, ומכאן שגם עולם האבות היה אחר.
היה לנו אוצר סמוי של פנאי
עדין כאויר הבקר.
פנאי של סיפורים, דמעות, נשיקות וחגים,
פנאי של אימא, סבתא והדודות
יושבות בנחת בסירה של זיו,
שטות אט אט בדוגית השלום
עם הירח ועם המזלות
(עמוד 80)
שינוי מימד הזמן הביא איתו תמורה. עם חילוף ה"פנאי" חלפה השלווה, החג בחיי אדם, השלום בין הבריות, והשלום בתפיסת העולם בין אדם לקונו. בחדרו של סבא שרו כרובים על ירושלים של מעלה, והמנגינה הזו שמשה מזון ועידוד. היהודי לא הרגיש בדידות, להיפך, הוא ידע כי כל צעדיו עלי אדמות קשורים קשר בל ינתק עם ההשגחה העליונה.
אדם יהודי זה - הוא האידיאה שבשירת זלדה. זהו אדם של עמדה חפשית ושקט מוחלט, שקט של "ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם".
אולם גולת הכותרת בשירתה היא התנופה של שירי השבת. אין זה אמנם שיר יחוד בנוסח בן גבירול או יהודה הלוי הקושר כתרים על הברית בין עם ישראל ליום השביעי, אבל אין ספק שישנה כאן הזדהות מלאה עם שבת של דורות.
פמוטות הכסף נגהות הירושה
הפכו את חדרי לטירה עתיקה
לטירה בשמים, לזבול בבלימה
כוכבית.
פמוטות הכסף הם שירי תפארת
כתרים ממרקים בדמעות,
המשמחים בגלופיהם
את הלב
(עמוד 27)
או:
ניצוצות הנר - היכלות
ובתוך ההיכלות
אמהות שרות לשמים
(עמוד 31)
הפמוטות - אינם כאן כלי קיבול לנרות. אלה הם סמלים רצף והמשך, והם הופכים למושג - לטירה נכספת. פמוטות אלה ספוגים בכי וגביעיהם מרמזים על אור שלום וששון תינוקות. הנר הוא של קדושה, ולאור שלהבתו הופך הכל נהר של ציצים ורודים.
יש ומבצבצת מחשבה רחוקה על שלג ויערות מוות, ואולי גם דמעה ניגרת, אבל הבהוב הנרות מחזירה אל מעגל הדורות.
כך מזדהה המשוררת עם כמיהת העם תוך מתן ביטוי לתשוקותיו. זהו מוטיב עממי אשר מצא השלמתו בווידוי אישי - יעודו של עם בתודעה של משורר. בין שבת וחול קיים קיטוב גמור אצל משוררת של ימינו בעוד שבעבר הוו יום חול למעין פרוזדור לטרקלין.
אצל ר' יהודה הלוי חולפים ימי המעשה כבזק:
ששת ימי מעשה לך כעבדים
אם אעבוד בהם אשבע נדודים
כלם בעיני הם ימים אחדים
- - - - - - - - - - - - - -
אצא ביום ראשון לעשות מלאכה
לערוך ליום השבת המערכה
כי ימי החול הם רק שלבים בסולם ההערכות ליום השבת. יהודה הלוי שוכח את כל התלאות של חולין, כי העיקר הוא שהם מכניסים אותו לטרקלינה של שבת המלכה - אצל זלדה - שאני:
אבל ביום ראשון של חול
נפשי משלכת
מלב האוקינוס לחוף יבשה
ארוך וצר ושומם
(עמוד 32)
במציאות של ימינו קשה לשמור על ייחודה של שבת הרוחנית גם בימי החול הטורדים אותנו. "בבואי לחנות ירגיש מיד החנווני שבאתי מכוכב אחר" - המעבר מיום השבת ליום חול הוא לה מעבר בין פלאניטות.
כי השבת היא לה מעבר, או קפיצה למציאות אחרת לעולם נאצל, למעין מטמורפוזה של הנפש. קריאה שלה היא קריאת נפש שהשבת היא לה עבודת קודש, להדליק נרות בכל העולמות.
זוהי שבת
להדליק נרות- שבת
זו קפצת נפש הרת נצורות
לים נהדר, שיש בה, מיסתורין
של אש השקיעה.
בהדליקי הנרות יהפך
חדרי לנהר די-נור
באשדות ברקת שוקע לבי
(עמוד 32)
זוהי קביעה לא של ערגה בלבד או חוויה. זהו מיתוס של אמונה עמוקה.
שני ערוצים לשירתה של זלדה. של התרוממות הנפש וענות הנפש. היא מקיימת מונולוג עם עצמה, עם נפשה ורצון לפתח את חרצובות חייה. שירה נע בין האושר הנכסף לבין העצבות הנסוכה ואיננה מוצאת דרך ביניים, אלא מן הבית המסוגר, אל טירה, ומן חצרה אל האוקיינוס.
שירה קשור ביסודות תחביריים ולשוניים החצובים מן המקרא, אך היא לא משתמשת במקרא לצורך פארודיסטי. להיפך, משלבת אותו לשרשי שירה היצוק בו כבמקשה אחת.
שירתה אינה מתגלית בציורי תמונות. לא העצוב הפלסתי הוא הקובע. הוא מעין שיח סוד עם עצמה, עם דמה, עם הערב והפרח.
היא מהרהרת בעצמה, בהליכותיה על כל הסובב אותה. העולם הוא מחוצה לה והיא בפינתה חושבת עליו ובורחת אל עצמה. אין בה תמימות. היא ערה למתרחש. היא פקוחת עיניים אבל היא נשארת בצל. שירתה היא שירת הבית הישן וביתה - מבצרה. זהו חותמה של ספרה הראשון "פנאי".
בספרה השני "הכרמל האי נראה" חלה תמורה נפשית, כי בד בבד עם המהות החיצונית המגלמת את הבית והנוף הנראים לעין, עולה וצומחת אצל זלדה מהות פנימית של נוף פנימי החקוק בבשרה והמשתלב עם תמצית האושר.
נוף זה קשור ליסוד טרנסצדנטי האומר מודעת מוחלטת לאטמוספירה נטולת ממשות של כיסופי רוח, המוצאים את ביטויים במציאות נאצלת של "נגה רקיעים", "ניגון עשבים" ו"שמחת עננים". ראייה סינופטית החודרת מבעד לשטח, והיא מעוגנת בעולם דמיון עתיק יומין, מקום שם הגן עדן ולחש מלאכים אינם בבחינת חזיון לאחרית הימים, כי אם ממשות נטולת גשמיות.
שירה זו של זלדה היא צרופה במטפוריקה ובתבנית צלילית, והיא מעבירה אותנו למלכות מסתורין עטויה חלום.
אנו שרויים בעולם מאגי של נפש קסומה אשר אלפי שנות אור מבדילים בינינו, אך עם זאת שמים אלה וחושך זה כה קרובים לנו, עדי כדי הזדהות עם גרמי שמים ועם סוד היקום.
בשירים אלה בוקעת האלמנות, הכמיהה למצוא סעד נפש וחסות, כאשר הנימה הפסימית ("מה אנוש כי תזכר?" ) מתחילה לכוסס. ישנו אמנם חלום על היכל, אבל הוא עטוף חושך.
האב והאם בוכים בהיכל החשוך, והסב נוטש את מקומו. אנו עדים לניתוק הקומוניקציה בין תרבויות הדורות.
חשמל מחשבותי השורקות
כרוח קדים
מפחיד את אמי הרכה
הספונה בבית
והיא עוצמת את עיניה
כדי שתוכל לבכות
על צוארי אביה ואמה
שאין אליהם שביל בנגלה.
"הכרמל האי נראה" (עמ' 13)
בנוף הפנימי עוד מכים גלים על אף שוני המאוויים בין הבת והאם. הסולם המיטפיסי עוד מגשר בין העולמות, אך השביל הנגלה, הפיזי - נקטע: "אין אליהם שביל נגלה".
עם ספרה השני של זלדה ("הכרמל האי נראה"), פג תור הילדות המזוהה "בדבש הכהה של פרי התמר".
בעוד שהסב סימל את הזריחה השמשית, תלו בחיי האב רמזי זהב בלבד, ואילו הנכד עומד בסימן בדידות קיומית. כאן חלה תמורה נפשית :
עלי הזהב שנסעו
לילה ויום
בתוך דם לבי
שנו תבניתם.
(עמוד 20)
עם מות הבעל הפך הבית ריק והמשוררת ניתקה בבת אחת מהארץ, מן האויר השוחק, מימים ועינות, מן ההרים ויפי האילנות.
רגש היתמות הפנימית גואה והנפש מתחילה לשוטט בחלל, כי חל מעבר מן המהות הנראית לעין אל המהות הפנימית. האדם שנפגע מחפש את צילו של יונה. הוא מבקש לברוח, אם כי היא יודע שהזעם, ורק מאוחר, הרחמים, נכונו לו. דרכה של המשוררת מתנהלת בעקבות האלוה, אם כי השבילים אליו נשתבשו. צילו של יונה ומראהו של איוב מתגלים בשינוי פנים עקב המשבר בחיי המשוררת.
הישימון האכסיסטנציאלי מהלך פחדים ומגביה את תחושת המצוקה של "האני" הבוכה, אשר יש בה אבק של הטחה.
יוצר לילות ורוח
הלא נגדך בכי איום זה
(עמוד 23)
היא מעלה את קולו של האיש מארץ עוץ, כי היא מבקשת תנחומי האלוה.
אל תרחק
אל יעמדו כחיץ
מליוני שנות אור
בינך ובין איוב.
משקע היסורים מוליד את הדמות האיובית אשר היתה בכל הזמנים מחד, ו"לא היתה ולא נבראה אלא משל היתה" - מאידך.
נחמת האדם מגיעה עד החצר החיצונה וכל יכולתו היא העמידה ליד השער. אך המשורר צופה להסיר את המחיצה בין הרשויות, כדי לזכות בנחמת הישות האלוקית, כי היא רואה בו יסוד עולם וסמל לנצח.
שירת זלדה היא בבחינת צמיחה של איזו תחושה מואצת. אלה הם מראות וצלילים שאינם נכתבים כי אם זורמים כמי נהר. היא משוחחת עם נפשה הבודדת, ועצבה הוא כה עמוק, כה כמוס, שהיא מכסה באותיות ובמילים את היריעה ההופכת לדממה דקה. סגולות שירה זו הן בפיצולה לפקעות, כי היא חתומה בעומק נשמתה עד תום, ונוגעת בשורשים.
הסתלקות הבעל יצרו בעולמה של זלדה מפולת נפשית, והבית אשר הווה מבצר הפך לתחושת רפיון:
כאשר היית עמדי
היו הקירות בני בית קשישים
שספרו מעשיות עתיקות.
עכשיו הקירות אינם מחסה
הם הסתגרו בשתיקתם
ולא ישגיחו בנפלי.
והנה ריק הבית
כמו ארמון של קרח.
(עמוד 29)
באמצעות תמונות בודדות של וידוי אינטימי, עולה מוטיב המת הכובש את בן התמותה. דמות הבעל מגבירה את הרגשת החוויה הפגומה אשר נותרה עם הסתלקותו. את המשוררת מלווה חזות האובדן שהיא חוויה אישית. נוכחות הבעל אתמול מזוהה עם חוסן ואמונה, ואילו המוות - היום - מעיד על התפוררות היסודות, על התרוקנות הבעל.
"הבית הריק" אינו דימוי שירי כי אם תמורה גורלית אשר המוות הביא בעקבותיו.
בוראי הבהלתני:
לגעות עמך בחלל,
כי מול אלוקים
גם שמים כעשן.
(עמוד 30)
האמונה במוחלט עדיין קיימת, והיא מקבלת יותר תוקף על אף האבל על מות הבעל.
אין כאן יחס דו ערכי, כי אם אמונה, מול ההתגלות האלוקית הכל נמוג. הייאוש הפרסונלי אינו מגיע לכדי כרסום האמונה, כי הקול האלוקי מציין את תחום ההכרה של הנעלה המוחלט.
זלדה היא משוררת דתית, כמעט נאיבית, בעולמה הערכי ובלשונה הציורית. מציאותה טבועה בין התחום האישי ובין התפיסה הנצחית.
זהו עולם מיסטי המדובב בלשון סימלית, ודרכי התבוננות החורגים מכל אורנמנטיקה חיצונית.
עולמה של זלדה הוא מזיגה של חסידות ועממיות, תנ"ך וקבלה, המשתרע על פני עבר עתיק והווה פנימי, ושירתה - שיח אותנטי ומיוחד לרחשי אשה בלולה בצער, אשר האלמנות סוגרת עליה כחומת אבן על רקעה של ירושלים והריה.