חקירות השב"כ

לאור מקורות המשפט העברי

ד"ר מיכאל ויגודה
ראש תחום (משפט עברי)

אדר ב תש"ס, מרץ 2000



אמר רבי מאיר: בשעה שאדם מצטער [שפורענות באה עליו בעונו - רש"י] שכינה מה לשון אומרת? קלני מראשי, קלני מזרועי [כמו שהאדם שיגע ועיף אומר: ראשי כבד עלי, וזרועי כבד עלי. והיינו קללת (אלוקים תלוי) קל לית, אני איני קל - רש"י]! אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך - קל וחומר על דמן של צדיקים (סנהדרין מו ע"א).


פתח דבר
בידי חוקרי השב"כ מוחזק מחבל או מי שמשתף פעולה עם מחבלים ויש יסוד סביר להניח שיש בידו מידע שחשיפתו חיונית להצלת חיי אזרחים חפים מפשע (מה שקרוי הפצצה המתקתקת); האם מוסמכים חוקרי השב"כ להפעיל כוח פיזי כנגד החשוד כדי לאלץ אותו למסור את המידע?

הרקע לעיסוק בסוגיה זו הוא פסיקת בית המשפט הגבוה לצדק1, לפיה ההיתרים של ועדת לנדוי, שעל פיהם פעלו עד כה חוקרי השב"כ בחקירת עצירים בטחוניים, אינם חוקיים. אמנם לשב"כ יש סמכות חוקית לחקור עצירים אלה (שאלה זו נבחנה גם היא בפסק הדין), אך "הסייגים החלים על חקירת משטרה חלים גם על חקירת שב"כ" (סעיף 32 לפסה"ד), וגם לחוקרי השב"כ אסור לנקוט אמצעי חקירה שיש בהם כדי לפגוע בגופם, בנפשם או אפילו בכבודם של הנחקרים. הדברים אמורים גם ביחס לנחקר שמסרב לגלות מידע חיוני אודות "פצצה מתקתקת" (סעיף 33 לפסה"ד). אמנם אפשר שבדיעבד, אם יתברר שאכן החוקרים פעלו מתוך הצורך הדחוף להציל חיי אדם, ייקבע שלא היה במעשיהם משום מעשה פלילי2, אולם "שלילת אחריות פלילית אינה משמשת הסמכה לפגיעה בזכויות אדם". התשתית הנורמטיבית לגישת בית המשפט היא חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו משנת 1992, שקבע בסעיף 2: "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם". אמנם יש שהמדינה פוגעת בזכויות יסוד אלה, כגון כשהיא מנהלת חקירה כנגד חשוד בעבירה, אבל הדבר אינו אפשרי אלא כשישנה הוראת חוק מפורשת המסמיכה אותה לעשות כן, ובהתאם לסעיף 8 לחוק היסוד: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש...". מאחר שאין חוק שמתיר אמצעי חקירה כגון אלה הנקוטים בידי השב"כ, בית המשפט ראה עצמו אנוס להגיע לתוצאה שהגיע אליה. בסיום פסק הדין הוסיף בית המשפט: "ההחלטה בעתירות אלה קשתה עלינו. אמת, מנקודת המבט המשפטית דרכנו סלולה. אך אנו חלק מהחברה הישראלית. יודעים אנו את קשייה וחיים אנו את תולדותיה. איננו מצויים במגדל שן. חיים אנו את חייה של המדינה. מודעים אנו למציאות הטרור הקשה בה שרויים אנו לעתים. החשש כי פסק דיננו ימנע התמודדות ראויה עם מחבלים וטרוריסטים מטריד אותנו. אך אנו שופטים. דורשים אנו מזולתנו לפעול על פי דין. זו גם הדרישה שאנו מעמידים לעצמנו. כשאנו יושבים לדין גם אנו עומדים לדין. עלינו לפעול על פי מיטב מצפוננו והכרתנו באשר לדין" (סעיף 40 לפסה"ד).

אקדים ואומר, שהמסקנות שנגיע אליהן על יסוד מקורות המשפט העברי, מצמצמות גם הן במידה רבה את האפשרות של הפעלת לחץ על נחקרי השב"כ (אם כי פחות מאשר פסיקת בג"ץ העומדת ברקע כתיבת מאמר זה). כפועל יוצא מכך הן מצרות את צעדיו של השב"כ במלחמתו נגד הטרור ולמען סיכול פיגועים רצחניים. אולם חשוב להדגיש, שהדברים שלהלן אינם לוקחים בחשבון את העובדה שההתמודדות של השב"כ אינה כנגד עבריינות רגילה אלא כנגד אירגונים ששמו להם למטרה הרס המדינה. נתונים אלה מחייבים לדעתי התייחסות מיוחדת ואפשר שהם דורשים סטיה מן הכללים התיאורטיים, כשם שהכללים החלים על לוחם לובש מדים בשעת מלחמה שונים מן הכללים החלים על אזרח רגיל בעידן שלום. ואמנם, מקורות המשפט העברי מלמדים, ש"לצורך שעה" (כלומר בשעת חירום), רשויות החברה (הממשלה ובתי המשפט) רשאיות לסטות מן הכללים התיאורטיים3. אולם לא דנתי בכך במסגרת זו, משום שביקשתי לצאת מנקודת הנחה זהה לזו שנקט בית המשפט, דהיינו מיטב הכרתי באשר לדין הצרוף.

את דיוני להלן אייחד לשלושה מצבים בסיסיים שונים: ראשית, הנחקר הוא המחבל הפוגע עצמו או מי שמשתף עמו פעולה (הוא יוצר את הסיכון באופן ישיר); שנית, הנחקר אינו המחבל עצמו או שותפו הישיר אבל הוא מחזיק במידע (ישיר או עקיף) אודות הפצצה המתקתקת; שלישית, חוקרי השב"כ פועלים בנסיבות של אי-וודאות (הנחקר חשוד בהסתרת מידע חיוני, אבל אין וודאות לכך); השאלה היא, באיזו מידה עובדה זו משפיע על שאלת הפעלת כוח או לחץ?

1.
הפעלת כוח כנגד הגורם המסכן או שותפו - דין "רודף"
הצלת חיים היא מן הערכים הנעלים ביותר במסורת היהודית. הצלת חיי הנרדף מיד תוקפו היא כה חשובה, עד כי הותר לשם כך, אם אין בררה אחרת, לפגוע אפילו בנפשו של הרודף. וכך אומרת המשנה (סנהדרין ח, ז): "ואלו הן שמצילין אותן בנפשן: הרודף אחר חבירו להרגו...". פוסקי ההלכה קבעו שדין זה חל לא רק על מי שמסכן את זולתו באופן ישיר אלא גם על מי שבפעולתו מסכן אותו באופן עקיף (גרמא). על כן, כללנו בפרק זה לא רק את הגורם המסכן אלא גם את שותפו4.

לכאורה הלכה זו סותרת הלכה יסודית אחרת לפיה איסור "לא תרצח" הוא אחד משלושת האיסורים החמורים שאינם נדחים בשום אופן, אפילו לא מפני פיקוח נפש, אלא "ייהרג ואל יעבור"5. כלומר, אם אדם נתון במצב דברים המסכן את חייו, אין הוא רשאי להציל את עצמו על ידי פגיעה בזולתו. בהתאם לכך כשהאמורא רבא נשאל על ידי פלמוני6, כיצד לנהוג לנוכח הדילמה הנוראה שהועמדה בפניו: "הרוג את פלוני ואם לא נהרוג אותך", הוא ענה: "שיהרגו אותך ואתה אל תהרוג; מי אומר שדמך אדום יותר, אולי דמו של אותו אדם אדום יותר". על פי אותו עיקרון נקבע גם ש"אין דוחים נפש מפני נפש"7, כלומר אין להציל חיי אדם אחד במחיר פגיעה בחיי אדם אחר. כיצד נסביר אפוא שניתן להציל את הנרדף מיד רודפו אפילו במחיר הריגת הרודף? ההסבר לכך הוא כנראה שיש להבחין בין הצלת חיים במחיר של פגיעה באדם חף מפשע (ואינו מהווה סיכון) ובין הצלת חיים במחיר פגיעה בתוקפן המסכן את חיי זולתו החף מפשע8.

אמנם, לאחר מעשה (לדוגמה משהתפוצצה הפצצה), אין לגעת בשערה משערות ראשו של המחבל, ורק בית המשפט הוא שמוסמך לגזור את דינו, כדברי הרמב"ם9: "רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים אותו עד שיבא לבית דין וידינוהו למיתה, שנאמר 'ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט' (במדבר ל"ה י"ב)". כלומר, העובדה שהוא פושע אינה גורעת מזכותו למשפט הוגן. אבל שונה הדין כשהוא מאיים על שלומם של אחרים, ויש אפשרות למנוע ממנו את ביצוע הפשע. וכך מוסיף הרמב"ם10: "במה דברים אמורים בשעבר ועשה העון שחייב עליו מיתת בית דין, אבל הרודף אחר חבירו להרגו... הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף ואפילו בנפשו של רודף". עצם העובדה שהוא מאיים על חיי זולתו גורעת מזכויותיו שלו, עד כדי אפשרות של פגיעה ביקר שבערכים11. אין כאן ענישה אלא הצלה, אלא שללא מעשה עוול מצדו של התוקף, אין זכות להציל אדם אחד במחיר של פגיעה באדם אחר12.

יש להטעים, שגישת המשפט העברי אינה שמי שעשה מעשה פלילי כנגד התוקף (כגון שחבל בו או הרגו) כדי להציל את הנתקף, זכאי ליחס סלחני בלבד. גישתו היא שחובה בסיסית מוטלת על כל אדם לנהוג כן כשחברו נתון בסכנה שמקורה במעשה עוול. וכך אומר הרמב"ם13: "הרואה רודף אחר חבירו להרגו... ויכול להציל ולא הציל, הרי זה ביטל מצות עשה שהיא 'וקצותה את כפה' ועבר על שני לאוין על 'לא תחוס עינך' ועל 'לא תעמוד על דם רעך'. אע"פ שאין לוקין על לאוין אלו מפני שאין בהן מעשה חמורים הם, שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו אבד כל העולם כולו וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים כל העולם כולו". ועוד אומר הרמב"ם14: "כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף, ואפילו בנפשו של רודף". גישה זו אומצה על ידי המחוקק הישראלי שעה שתיקן את ניסוחה של הגנת הצורך. לפנים הגנת הצורך הייתה מנוסחת כך: ""ניתן לפטור אדם מאחריות פלילית..."15, נוסח שהתאים למסורת האנגלית בעניין זה. ואילו ניסוחו הנוכחי של סעיף ההגנה העצמית (הכוללת גם הגנת הזולת) הוא: "לא ישא אדם באחריות פלילית..." (סעיף 34י לחוק) נוסח שמתאים למסורת המשפטית היהודית16.

מכאן שאם אנשי השב"כ מחזיקים במחבל שהיה שותף להנחת הפצצה שעומדת להתפוצץ (ואין זה משנה אימתי היא עומדת להתפוצץ) והדרך היחידה למנוע את האסון היא להפעיל כנגדו כוח, הרי אין ספק שעל פי מקורות ישראל לא זו בלבד שמותר להפעיל נגדו כוח אלא חובה לעשות כן17. על כגון זה נאמר "לא תחוס עינך".

בשולי הדברים, אעיר את הדברים הבאים לנוכח גישת בג"ץ לפיה, "עצם העובדה שפעולה מסוימת אינה מהווה עבירה פלילית (בשל הסייג של "צורך"), אין בה, כשלעצמה, כדי להסמיך את המנהל לבצע אותה פעולה ובכך לפגוע בזכויות האדם" (סוף סעיף 36 לפסק הדין. ההדגשה אינה במקור).

לדעתי סמכות זו טבועה ומוקנית לכל אדם מעצם החובה האנושית האלמנטרית המוטלת עליו שלא להישאר אדיש למצוקת זולתו, שלילת זכותו המוסרית של אדם להפעיל כוח להצלת זולתו מפני תוקף היא פגיעה בכבוד האדם ובזכותו האלמנטרית לנהוג באופן מוסרי. יש לזכור בהקשר זה, שהגנה על חיי אדם גם היא מערכי היסוד הקבועים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו18. על כן אין לקבל את הגישה לפיה סמכות זו זקוקה להוראת חוק מפורשת. זאת ועוד, לפי מה שהראיתי עד כה, אדם שמאיים על חיי הזולת אינו יכול בד בבד לתבוע את כיבוד זכויותיו. יש אולי מקום להציג גישה הפוכה: שלילת זכותו של אדם להגן על חברו החף מפשע מפני תוקף, היא שטעונה הוראת חוק מפורשת. ספק אם במדינה יהודית ודמוקרטית הוראה כזו עומדת בדרישות סעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו (פסקת ההגבלה). אם כי, נראה שזכותה, ואפילו חובתה של המדינה לקבוע גוף מסוים שרק הוא יעסוק בחקירות כאלה. כמו כן, זכותה של המדינה לקבוע כללים שמגמתם לרסן את הגוף החוקר ולפקח עליו לבל יעשה שימוש בכוח אלא במקרים המצדיקים זאת באמת, ושהכוח לא יופעל מעבר לנדרש, שכן כלל נוסף בדיני הצלה הוא: "כל היכול להציל באבר מאיבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה, אבל אין בית דין ממיתין אותו"19.

2.
הפעלת כוח כנגד מי שיש בידו מידע על מעשה תקיפה
א. דין "רודף"
יש להניח שברוב המקרים, בידי השב"כ לא מוחזק ה"הרודף" עצמו או שותפו הישיר, אלא מסייע במעגל שני או שלישי (אם כי הגבול העובר בין השניים מטושטש), בן משפחה או שָכֵן, שיש בידו מידע חיוני20. ספק אם אפשר לראות באדם זה משום "רודף", ולהחיל עליו את המסקנות שהגענו אליהן בפרק הקודם, שכן לא הוא יצר את הסכנה, אלא הוא רק נמנע מלהציל. השאלה היא: האם דין "רודף" חל גם על מחדל (הימנעות מהצלה. רודף פסיבי)? מלשונו של הרמב"ם21 המגדיר את מי שנמנע מלהציל כ"מאבד נפש", ניתן אולי להסיק, שהוא מכיר במושג של רודף במחדל. אמנם "רודף" זה לא יצר את הסכנה, ובדיעבד אם לא הציל אין מענישים אותו. אבל כל זמן שבידו להציל והוא נמנע מכך, הריהו עבריין ה"מאבד נפש", ומצווה לפגוע בו כמו ברודף אקטיבי, אם אין דרך אחרת להציל את הנרדף. עם זאת, שאלה זו צריכה עוד עיון22.

אבל אפשר אולי לבסס היתר לפגוע בנחקר על מקורות נורמטיביים אחרים, כפי שאציע להלן.

ב. הגנת צורך
האם אפשר לבסס היתר לפגוע בנחקר על הגנת "צורך"23, שהרי הפעולה שנעשית כנגדו על ידי חוקרי השב"כ נובעת ממצב דברים המסכן את חייהם של חפים מפשע? נראה לי שבעניין זה, יש להבחין בין פגיעה פיזית או נפשית בנחקר ובין פגיעה בכבוד האדם של הנחקר (מעשה הגורם להשפלתו):

פגיעה פיזית או נפשית בנחקר דינה כדין פגיעה בחייו (ראה להלן) ועל כן אין להתירה, גם לא בנסיבות של "צורך". כפי שהוסבר לעיל, ההיתר ואף החובה להציל את הנרדף באמצעות פגיעה ברודף, אינו מיוסד רק על הצורך בהצלה אלא הוא מיוסד גם על כך שהרודף הוא שיצר את הסכנה שלא כדין. תנאי זה אינו מתקיים כאן (שכן הנחקר לא יצר את הסכנה). אשר על כן, העובדה שאנשים חפים מפשע נתונים בסכנה, אינה מתירה לפגוע בנחקר שלא יצר את הסכנה, שכן "אסור להציל את עצמו בחבלה [בגופו] של חברו", כדבריו של הרב א"י אונטרמן24. בעניין זה ראוי להזכיר שלפי הרמב"ם25 אמנם אין להעניש בדיעבד אדם שהרג בנסיבות של "כורח" (שכן הוא פעל מתוך אונס, אף שלא פעל כדין), אבל אדם שעשה כן מתוך "צורך", "עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו"26.

לעומת זאת פגיעה בכבוד האדם של הנחקר (השפלתו), אף על פי שהיא עבירה חמורה, אינה עולה כדי פגיעה בחייו27. האיסור לפגוע בכבוד האדם של הנחקר נדחה אפוא כשהערך שעומד מנגד הוא הצורך בהצלת חיים, שכן חוץ משלוש העבירות החמורות (עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים) אין דבר שעומד בפני פיקוח נפש, כפי שפוסק הרמב"ם28: "ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה, חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים".

ג. כפייה על המצוות
עד כה הגענו למסקנה שספק אם יש בסיס להתיר שימוש בכוח כנגד גופו של הנחקר (ואולי אף אין מקום לשחרר את החוקרים מאחריות פלילית בדיעבד). אבל נדמה שאפשר לבסס היתר כזה על יסוד אחר. הנחקר מפר את חובתו למסור מידע ולהציל את הקורבנות החפים מפשע29. זהו אחד המקרים שבהם, גם כיום30, נראה שראוי לכפות על המצוות31.

3.
הפעלת כוח או לחץ בנסיבות של אי-וודאות
א. דין "רודף" וכפייה על המצוות
מה שראינו עד כה בעניין החלת דין "רודף" (כלפי המחבל עצמו), אינו אמור אלא כאשר ברור מעל לכל ספק שהאיש שבידי החוקרים הוא אכן מחבל השותף להנחת פצצה (והוא הדין אם הוא שותף לקשר לעשות כן בעתיד32), והוא מסתיר מחוקריו מידע חיוני בעניין. אולם מקרה זה אינו מתקיים, כך יש להניח, אלא לעיתים נדירות. לרוב, החוקרים פועלים במצב של חוסר וודאות, ובכגון זה התמונה משתנה מכל וכל, שכן "ספק רודף" אין דינו כ"רודף" - אין לפגוע באדם שאין וודאות שהוא מאיים על חברו33.

והוא הדין בעניין כפייה על המצוות (כלפי מי שמסתיר מידע), שכן ברור שאין כופין על אדם לקיים את חובתו להציל, אלא כשברור שיש בידו אמנם אפשרות להציל והוא מסרב לעשות כן, אבל אם הדבר מסופק אין לפגוע בו.

ב. הגנת צורך
בעניין פגיעה בכבוד האדם של מי שחשוד בהסתרת מידע (המותרת כפי שראינו לעיל בנסיבות של "צורך"), יש להבחין בין שני מצבים. אם אין וודאות קרובה שקיים סיכון כלל, אין לפגוע בנחקר, שכן איסורי התורה אינם נדחים אלא מפני מצב של סכנה ממשית ולא מפני סכנה היפותטית34. לכן הגנה כזו אינה יכולה לחול במסגרת פעילות איסוף המידע השגרתית של השב"כ. לעומת זאת, אם הסיכון הוא ממשי (כגון שידוע שהונחה פצצה) והספק הוא אם לנחקר יש מידע חיוני בעניין, יש אולי מקום להקל ולאפשר פגיעה בכבודו של הנחקר אף שאין וודאות שהוא מסתיר מידע חיוני (ובלבד שיש יסוד סביר להניח שזהו המצב).

סוף דבר
העולה מן המקובץ הוא, שבאותם מקרים נדירים, שבהם חוקרי השב"כ מחזיקים תחת ידם את המעוול עצמו שיוצר את הסכנה לפגיעה בחפים מפשע בעתיד, רשאים הם לנקוט בפעולות הנחוצות לחלץ ממנו את המידע החיוני למניעת האסון, כולל פגיעה בגופו אם אין בררה אחרת. אולם, זכות הפגיעה בנחקר מצטמצמת והולכת כאשר האיש הנתון בחקירה אינו שותף ליצירת הסכנה. היא מצטמצמת עוד יותר, וזה כנראה המצב ברוב המקרים, כאשר החוקרים אינם בטוחים שהנחקר אכן מסתיר מידע חיוני כלל. אמנם, אפשר שפיסת המידע שהחוקרים יצליחו לחלץ ממנו תשמש כקצה חוט לחשיפת התארגנות טרוריסטית, ובסופו של דבר להצלת חיי אדם. אבל, על פי כללי ההלכה הצרופים, אפשרות עקיפה זו אינה מצדיקה פגיעה אפילו לא בכבודו של הנחקר. אשר על כן, נראה שההתגוננות במלחמה שאירגוני הטרור כופים עלינו, צריכה להיעשות על פי כללים חריגים - "הוראת שעה" (שעת חירום). אולם, עניין זה מציב בפנינו אתגר קשה במיוחד, שכן השיקולים לקביעת גבולותיה של הוראת שעה מורכבים ובעייתיים מאוד. עניין זה חורג מן המסגרת שקבעתי לעצמי במאמר זה, אבל לא אמנע מלהביע דעתי, כי יש לדחות גישה פשטנית ומסוכנת מבחינה מוסרית לפיה במלחמה הזו המטרה יכולה לקדש את כל האמצעים35.

הערות:



1. בג"ץ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח' (טרם פורסם).
2. הגנה זו מפני אישום בפלילים ידועה כהגנת "צורך", והיא קבועה בסעיף 34יא לחוק העונשין, התשל"ז1977-:
לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה, ולא היתה לו דרך אחרת אלא לעשותו.
3. גבולות הסטיה (כגון האפשרות לפגוע בגופו של אדם על סמך חשדות בלבד, וכיוצא בזה), נקבעים לפי צורך השעה, לפי סיכוי ההרתעה והשבת הסדר על כנו, ולפי כללי המשפט המקובלים על החברה, ודינא דמלכותא דינא.
4. ראה: הרב איסר יהודה אונטרמן, שבט מיהודה (תשמ"ד), עמ' כח; הרב שאול ישראלי, "פעולות תגמול לאור ההלכה", בצומת התורה והמדינה, כרך ג (תשנ"א) 253, בעמ' 267.
5. סנהדרין עד ע"א.
6. שם.
7. סנהדרין עב ע"ב.
8. לכן אין פלא שרבא עצמו הוא שטבע את האימרה המפורסמת "הבא להרגך השכם להורגו" (סנהדרין עב ע"א).
סיכום שיטות הראשונים וניתוח הסוגיות התלמודיות בעניין זה ראה במאמרו המצויין של ד' פרימר, "הגדרת דין רודף", אור המזרח לא (תשמ"ג) 337-325.
9. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה ה.
10. שם, הלכה ו.
11. והוא הדין אפילו כאשר הרודף אינו כשר לעמוד לדין פלילי, וכדברי הרמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה ו: "הרודף אחר חבירו להרגו אפילו היה הרודף קטן הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף ואפילו בנפשו של רודף". אין כאן המקום לדון בסוגיה המרתקת של הרודף ה-innocent. לעניין זה ראה, ד' פרימר, "הרודף ללא אשמה", אור המזרח לד (תשמ"ו) 112-94.
12. קיומם של שני היסודות - הצורך בהצלה, לנוכח פעולתו של מעוול - באים לידי ביטוי בדבריו של הרמב"ם במורה הנבוכים, חלק ג, פרק מ: "ודין זה, כלומר, להרוג את מי שמבקש לעבור את העבירה לפני שהוא עובר אותה, אינו מותר בשום פנים, אלא בשני מינים אלה: רודף אחר חברו להרגו, ורודף אחר ערות אדם לגלותה, כי אלה הם עוול שמשנעשה שוב לא ניתן לאחות את שברו. אבל שאר העבירות שיש עליהן מיתת בית דין, כגון עבודה זרה ו[חילול] שבת, אין בהן עוול לזולת, אלא הן דעות. לפיכך אין הורגין עליהן על סמך הכוונה עד שעשה" (לפי תרגומו של פרופ' מ' שורץ. טרם פורסם).
13. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכות טו-טז.
14. שם, הלכה ו.
15. סעיף 22 לחוק העונשין, התשל"ז1977-. זה היה נוסחו המלא של אותו סעיף:
ניתן לפטור אדם מאחריות פלילית למעשה או למחדל אם יש בידו להראות שלא נהג כפי שנהג אלא כדי למנוע תוצאות שלא ניתן למונען בדרך אחרת ושהיו גרומות חבלה חמורה או פגיעה בגופו, בכבודו או ברכושו, או בגופם או בכבודם של אחרים שהגנתם עליו, או ברכוש שהופקד בידיו; ובלבד שלא עשה יותר משהיה צורך סביר לעשות לאותה מטרה ושהרעה שגרם איננה בלתי שקולה כנגד הרעה שמנע.
נעיר שכאשר תוקן החוק (בתשנ"ב וכן בתשנ"ד), נעשתה הבחנה בין "הגנה עצמית" היינו עשיית מעשה אסור לשם הצלה מפני תקיפה שלא כדין (סעיף 34י. ראה נוסח הסעיף להלן, הערה 20), ובין "צורך", היינו עשיית מעשה אסור לשם הצלה מפני מצב דברים (סעיף 34יא. ראה נוסח הסעיף לעיל, הערה 2).
16. בעקבות ע"פ 496/73 אפנג'ר נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 141. מן הראוי להביא כאן את דבריו של השופט אלון (שם, סעיף 15 לפסק הדין): "עשיית מעשה, שבנסיבות רגילות יש בו משום עבירה, שנעשה מרצון טוב לשם הצלת הזולת מסכנה של פגיעה בגופו, מעשה כזה מוגן הוא מלהיות מובא בפלילים, כמובן, בהתחשב עם מדת הכוח שהשתמש בו ושמירת האיזון בין 'שתי הרעות'".
עוד ראוי להעיר שבעקבות פסק דינו של השופט אלון תוקן סעיף הצורך בנקודה חשובה נוספת; נקבע שהוא משמש הגנה לא רק למי שפעל להגנת עצמו או "זולתו שהגנתו עליו", אלא גם למי שהגן על "זולתו" סתם.
17. אם כי הפרתה של חובה זו אינה מלווה בסנקציה.
18. סעיף 4 לאותו חוק קובע: "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו".
19. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה יג.
20. בדרך אגב אעיר, שעל פי לשונו, אפשר להחיל את סעיף 34י לחוק העונשין, התשל"ז1977- (בעניין הגנה עצמית) גם על סיטואציה זו, שכן סעיף 34י אינו מציין שהגנה עצמית היא כאשר מעשה ההתגוננות נעשה כלפי התוקף דווקא. להלן, לשון הסעיף:
לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים.
לדעתי זהו פגם בניסוחו של החוק שכן הוא מאפשר לפגוע באדם חף מפשע ובלבד שהדבר נעשה כדי להדוף התקפה (על פי זה אפשר לדוגמה להשתמש בעובר אורח תמים כמגן מפני יורה, וכמו כן אפשר לפגוע בנחקר אף על פי שאינו התוקפן). יש כאן נסיגה בין הניסוח הנוכחי על פני הניסוח שהתקבל בתשנ"ב, שם הודגש "אם נהג כפי שנהג כלפי תוקף כדי להדוף תקיפה שלא כדין". הסעיף הרלוונטי בכגון זה צריך להיות סעיף 34יא (שניסוחו הובא לעיל, הערה 2), העוסק במצב של צורך במובן המצומצם, היינו שחרור מאחריות פלילית בגין מעשה שנעשה להצלת אינטרס של האדם או של זולתו שלא מפני תקיפה, אלא מפני "מצב דברים נתון בשעת המעשה", שהרי מבחינתו של האדם השלישי החף מפשע, אין זה משנה אם מצב הדברים שנתון בו מי שפוגע בו הוא מעשה תקיפה או מצב דברים אחר היוצר סיכון. וראה בעניין זה, א' אנקר ור' קנאי, "הגנה עצמית וצורך לאחר תיקון החוק", פלילים ג (תשנ"ג) 5, בעמ' 8-7.
21. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכות טו-טז. הובא לעיל, ליד ציון הערה 13.
22. מאמר קצר זה אינו המסגרת המתאימה לדון בשאלה עקרונית זו, שלמיטב ידיעתי טרם נחקרה. לעת עתה ראה, שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סימן שמד, משם עולה שמהרשד"ם מכיר במושג של רודף פסיבי (הנדון שם הוא באדם שבשל התעקשותו שלא לוותר על זכויות כספיות כלפי שודדים, מנע את שחרורם של חבריו מן השבי, ובכך סיכן את חייהם). תשובה זו צריכה עיון, שכן המשיב מתעלם מן ההבחנה המתבקשת לכאורה בין אדם שיוצר סכנה (המוגדר כרודף), ובין אדם שנמנע מלפעול לסילוק סכנה שלא הוא יצר אותה. אם רוצים להגדירו כרודף, יש להביא לכך סימוכין, דבר שמהרשד"ם לא עשה (אפשר שמהרשד"ם היה מזדהה עם הדברים שהצעתי בפנים, וסבר שמרוב פשיטותם אין צורך לאומרם). תודתי נתונה לידידי פרופ' דב פרימר על שהפנה את תשומת לבי לתשובה זו.
במשפט הישראלי, אין ספק שהנמנע מלהציל בנסיבות אלה מוגדר כתוקפן, שכן לפי חוק העונשין, התשל"ז1977-, בצירוף סעיף 262 (אי-מניעת פשע) וסעיף 305(2) (נסיון לרצח), התנהגותו מוגדרת כנסיון לרצח.
23. ראה לעיל, הערה 2.
24. שבט מיהודה (תשמ"ד), עמ' נג. מסקנה זו תואמת גם את גישת הרב ישראלי. אף שהוא מרחיב ביותר את הגדרת "רודף", הוא מתקשה להתיר פעולה כנגד "רודף" שיש בה סיכון של פגיעה במי שאינם בגדר "רודף": "הרי הצלה זו - בנפשם של אחרים [שאינם בגדר "רודף"] - אסורה".
25. רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה, הלכה ד: "ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה"
26. שם, הלכה ו.
27. אמנם מצאנו במקרא שתמר לא חשפה את קלונו של יהודה ברבים, אף שהדבר היה עשוי להציל אותה, ועל זה מעיר התלמוד (בבא מציעא נט ע"א, ועוד): "נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". התוספות (סוטה י ע"ב, ד"ה נוח) מסיקים מדברי התלמוד האלו, שפגיעה בכבודו של אדם (הלבנת פניו) כמוה כשפיכת דמו, ועל כן אדם אינו רשאי להציל את עצמו בהלבנת פני חברו ברבים (וכך פסק להלכה ר' יעקב עטלינגר (בעל "ערוך לנר"), "חקירה בדין בושת פקוח נפש", הנאמן (סיון-תמוז תשי"ז). וראה גם שו"ת מנחת שלמה (לר' שלמה זלמן אוירבך), חלק א, סימן ז, ד"ה ומדי דברי. והשווה, שו"ת פסקי עזיאל בשאלות הזמן, סימן לב, ד"ה ואין זה). יחד עם זאת, אף אם נוקטים כגישה זו, נראה שאם יש תביעה צודקת כלפי מאן דהו, אין לוותר עליה רק בשל העובדה שמימוש התביעה כרוך בפגיעה בכבודו (כך מעירים: שבט מיהודה, עמ' צב, ושו"ת מנחת שלמה, שם). אשר על כן, נראה שגם לפי גישה זו, פגיעה בכבוד האדם של הנחקר מותרת, שהרי יש נגדו תביעה צודקת שימסור את המידע החיוני שבידו, והתעקשותו להסתיר את המידע היא המביאה עליו קלון. נעיר שלפי המאירי (בית הבחירה, ברכות מג ע"ב), דברי התלמוד לא נאמרו כדברי הלכה אלא "דרך צחות" כדברי אגדה.
28. שם.
29. על חובה זו כותב הרמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה יד: "כל היכול להציל ולא הציל עובר על (ויקרא י"ט ט"ז) 'לא תעמוד על דם רעך', וכן הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על 'לא תעמוד על דם רעך'". הרמב"ם מוסיף שכאשר ההצלה היא מפני רודף, הרי שיש בהצלה גם מצוות עשה ("וקצותה את כפה") ומצוות לא תעשה נוספת ("לא תחוס עניך"). וראה סעיף 263 לחוק העונשין, התשל"ז1977-: "מי שנצטווה כדין מפי עובד ציבורי, שוטר או אדם אחר, לעזור במניעת עבירות או במעצרו של אדם או במניעת הברחתו או בריחתו של אדם, והוא מסרב או נמנע מהגיש עזרה לפי יכלתו, דינו - מאסר שלוש שנים".
בעיקרון, אם מעשה ההצלה כשלעצמו כרוך בסיכון גופני, דעת רוב הפוסקים היא, שאדם אינו חייב לסכן עצמו כדי להציל את חברו (נעיר שמשמעות הדבר היא, שאם הנחקר מסרב לשתף פעולה בשל פחד מפני איומים שאיימו עליו או על בני משפחתו, אי-אפשר לראותו כמי שמפר חובה). אם מעשה ההצלה אינו כרוך אלא בסיכון רכוש, חובה להציל (עם זכות לתבוע פיצוי על ההפסד שנגרם).
30. בדרך כלל, אף שהכלל התלמודי הוא שכופין על המצוות, יש רתיעה מכך (במיוחד בכל מה שנוגע למצוות שבין אדם למקום). אבל ישנם מקרים שבהם לא נרתעים מן הכפייה, בייחוד כאשר הפרת המצווה פוגעת בזולת, כגון במקרה שלפנינו (מקרה נוסף הוא המקרה של כפיית גט).
31. השווה, רמ"א, אבן העזר, סימן פב, סעיף ה: "ויש אומרים, דאפילו אשה אחרת [שאינה אם התינוק] שהניקה ולד עד שמכירה [והתינוק מסרב לינוק מאשה אחרת], כופין אותה ומניקה אותו בשכר מפני סכנת הולד". וראה שם, פתחי תשובה, ס"ק ג: "ואם אינה רוצה, כופין אותה להניקו בשכר שהרי מצוה זו מוטלת עליה לבדה להחיותו".
32. ראה, שו"ת הרא"ש, כלל יז, סימן א (בעניין החלת דין רודף על מי שמוחזק שלוש פעמים כ"מוסר").
33. ראה בעניין זה, הרב חיים דוד הלוי, "דין 'הבא להרגך השכם להרגו' בחיינו הציבוריים", תחומין א (תש"מ) 343.
אם ברור מתוך הנסיבות שהמחבל שבידי החוקרים היה שותף להנחת הפצצה, והספק אינו אלא האם יש בידו המידע החיוני להציל, או שמא הוא עצמו מודר ואינו מסוגל לספק מידע, בכגון זה נראה לי שהפעלת כוח נגדו מותרת. אם כי הדבר צריך עיון.
34. שאלת הגדרת מצב נתון כמצב של פקוח נפש היא שאלה עדינה ומורכבת. בעניין זה ראה, פרופ' א' שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ד, ערך פקוח נפש, עמ' 395, וראה במיוחד מע' 400 (ושם ליד ציון הערה 69), שההגדרה משתנה (ונוטה להתרחב) כשהיא נוגעת לסכנה ציבורית. והדברים ארוכים.
35. וראה בעניין זה, ד' סטטמן, "שאלת המוחלטות המוסרית של האיסור לְעַנות", משפט וממשל ד (תשנ"ז) 197-161.




תוכן מחשבת ישראל             תוכן תושב