|
|
14. חזרה מבית הכנסת
(ויגש)
|
תוכן העניינים:
1. פתיחה 2. שיחה על ביקור מלאכי השרת 3. סדר ליל שבת 4. חומר ספרותי אורית ומלאכי השבת / מאת: רבקה אליצור |
|
|
שני מלאכי השרת מלווין לו לאדם בערב שבת מבית-הכנסת לביתו (שבת קי"ט).
|
הצעה לפיתוח הנושא
|
1. פתיחה 2. שיחה על ביקור מלאכי השרת |
ר' יוסי בר' יהודה אומר:
שני מלאכי השרת מלווין לו (אותו) לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. וכשבא לביתו, ומצא נר דלוק ושולחן ערוך, ומיטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך (הלוואי שגם בשבת הבאה יהיה כך, יפה ונעים), ומלאך רע עונה "אמן" בעל כורחו (ואפילו אינו מסכים). ואם לאו (אם אין בבית נר דלוק ושולחן ערוך). מלאך רע אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה "אמן" בעל כורחו (אפילו אינו מסכים). (שבת קי"ט ע"ב) |
|
לאחר הסיפור תסב השיחה על הנושא "מה נעשה, כדי שהמלאך הטוב ישמח ויברך אותנו לשלום". 3. סדר ליל שבת להלן כמה ממנהגי ליל שבת: אחרי התפילה האנשים מברכים זה את זה ב"שבת שלום". יש מקומות שבהם נהוג, שאחרי התפילה נושקים הילדים את ידי האב, הדודים, הרב וכו', ואילו המבוגרים מניחים את ידיהם על ראשי הילדים ומברכים אותם. (זהו מנהג כורדיסטאן, לוב, אשכנז.) כשבאים הביתה מברכים את האם ב"שבת שלום", ובהרבה קהילות (למשל כורדיסטאן או בבל) נוהגים לנשק את ידה או ראשה כאות הערכה לה, על שטרחה כל כך בהכנות לשבת. מנהג מקובל הוא לשיר את "אשת חיל" (משלי ל), שיר המביע כבוד והערכה לאם, לאישה. יש הנוהגים להקיף את השולחן מצד ימין, בשתיקה, אחר-כך מברכים על אגודות הדס או על עלים ריחניים. מברכים עליהם ברכת הריח, ומוסיפים את המלים: "ריח ניחוח לה'" (מנהג כורדיסטאן, בבל). בקהילות אחדות (למשל בלוב), נוהגים לברך על הבשמים לאחר הקידוש. מנהג נפוץ הוא לברך את הילדים בכל ליל שבת. יש הנוהגים לעשות זאת בבית-הכנסת, מיד לאחר תפילה (כפי שנאמר לעיל), והרבה נוהגים לברכם בבית, לפני הקידוש או לאחריו. נוסח הברכה הוא: לבנים: |
"ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" ו/ או: "יברכך ה' וישמרך..."
|
| לבנות: |
"ישימך אלוקים כשרה, רבקה רחל ולאה" ו/או: "יברכך ה' וישמרך...".
|
|
4. חומר ספרותי |
|
אורית ומלאכי השבת / מאת: רבקה אליצור
א היה ליל שבת. החדר היה מואר באור נעים, אור נרות השבת. השולחן היה ערוך ומוכן לסעודה. מפית משי לבנה ורקומה כיסתה את החלות. גביע של כסף ובקבוק יין עמדו מוכנים לקידוש. כלי האוכל היפים, המיוחדים לשבת, היו ערוכים בסדר נאה, ופרחים רעננים קישטו את השולחן. ומי ערך את השולחן הנחמד הזה? אורית הקטנה ערכה אותו כמעט, כמעט לבדה. אימא ישבה על הספה, ונחה מעמל יום השישי. אורית עמדה ליד החלון והביטה אל הרחוב. היא חיכתה לשובם של אבא דן ודוד מבית-הכנסת. חושך היה ברחוב, אך האור מחלונות הבתים האיר אותו במעט. חולצות השבת הלבנות של האנשים החוזרים מבית-הכנסת הבהיקו בחשכה. - או, הנה אבא ודן ודוד! - קראה אורית. - הנה הם הולכים בנחת ומשוחחים. אורית הביטה היטב היטב לתוך החשכה ואל אבא המתקרב. - איפה הם? - חשבה, - אני צריכה לראות אותם! הנה אבא... הנה דן... הנה דוד... אבא איפה הם? איפה מלאכי השבת? אולי הם מסתתרים בצללים שמסביב? אני רוצה לראות אותם! אני מוכרחה לראות אותם, את מלאכי השבת! בבוקר סיפרה חנה הגננת בגן את הסיפור היפה לילדים, ומאז חושבת אורית על מלאכי השבת כל היום. - שני מלאכים מלווים את האדם בערב שבת מבית-הכנסת לביתו, - סיפרה חנה הגננת. - אחד טוב, ואחד רע. וכשהוא בא לביתו, ונרות השבת דולקים, והשולחן ערוך, ובני הבית לבושים בגדי שבת יפים, אומר המלאך הטוב: יהי רצון שיהיה גם לשבת אחרת כך! והמלאך הרע מביט בכעס. הוא רוצה לומר משהו רע, אבל אינו יכול, אין לו רשות! בעל כורחו הוא עונה: אמן. - אבל כשהשולחן אינו ערוך, החדר אינו נקי, ובני הבית לא רחצו, ובגדים של חול הם לבושים, הילדים פרועים, רבים ומתקוטטים, צעקות ובכיות בבית... אז שמח המלאך הרע, משפשף את ידיו בשמחה, ואומר: יהי רצון שיהיה גם לשבת אחרת כך! ולמה הוא שמח? ולמה הוא שמח? כי הוא רע. והמלאך הטוב מצטער ואומר בלחש, בעל כורחו, אמן. - בבית שלנו, - חשבה אורית, - ישמח המלאך הטוב. השולחן ערוך, הנרות מאירים, בני הבית נקיים. רק יציצו המלאכים, ומיד ידע לו המלאך הרע, כי בבית הזה יגיד אמן בעל כורחו! כן, כן, מלאך רע, אתה תגיד אמן יפה מאוד. והמלאך הטוב יחייך, ועיניו יאירו באור נרות השבת. ב - שבת שלום! - אומרים אבא והאחים בקול שמח. - שבת שלום ומבורך! - אומרת אימא וקמה לקראתם, ואורית מקיפה את אבא סביב סביב, מסתכלת ובודקת. - שבת שלום, אורית! אומר אבא. - מה את מרקדת סביבי? - איפה הם, אבא, איפה המלאכים? צוחק אבא. - את מתכוונת למלאכים המלווים את האדם מבית-הכנסת לביתו בערב שבת? - כן, כן, - אומרת אורית, - להם אני מתכוונת. - הם כאן, הם כאן - אומר אבא. - אני לא רואה אותם, אבא, איפה הם? - שואלת אורית וממשיכה להסתובב מסביב לאבא. אבל אבא מחייך ומתחיל לשיר: - שלום עליכם, מלאכי השלום, מלאכי עליון... מביטה אורית, והנה אבא שר ומדבר אל מלאכי השבת... אבל איפה הם? איפה המלאכים? מסתכלת אורית באבא היטב... הוא שר, ועיניו עצומות. הנה הוא פוקח את עיניו, מושיט אל אורית את ידו, מחזיק בידה, מסתובב אתה במעגל ושר: - בואכם לשלום מלאכי השלום. ושוב עיניו עצומות. אחר-כך מקדש אבא על היין. הכל עומדים בשקט ומקשיבים. גם אורית מקשיבה, אך עיניה מתרוצצות סביב. - איפה הם? איפה הם? במשך כל הסעודה חושבת אורית על שני המלאכים, מחפשת אותם בעיניה. - המלאכים... - חושבת אורית, - הם בוודאי דקים כאלה, שקופים וקלים כאלה, כמו ענן קל... קשה לראות אותם... צריך להביט היטב היטב כדי לראות אותם... - אכלי ילדונת - אומרת אימא, - המרק יתקרר! ואורית ממשיכה לחשוב: כששר אבא "שלום עליכם מלאכי השלום", עצם את עיניו. אה! אולי רואים אותם רק בעיניים עצומות? נשענת אורית על משענת הכיסא, עוצמת היטב את עיניה ומחכה. - אני לא אפקח את עיני עד שאראה אותם - אומרת אורית בלבה. בני המשפחה משוחחים. אבא אומר דברי תורה על פרשת השבוע. שרים זמירות ליל שבת... ועיני אורית עצומות. והנה... פתאום... מתנועעות שתי השלהבות של נרות השבת... הנה הן גדולות וגדלות... הנה הן רוקדות... ופתאום לא שלהבות הן, אלא דמויות של אור... הנה הן פורשות כנפיים... הנה הן רוקדות סביב בכל החדר. - המלאכים! - לוחשת אורית, - מלאכי השבת! - שלום עליכם מלאכי השלום! - אומרת אורית - סוף סוף אני רואה אתכם. כל כך חיכיתי לכם. רגע... רגע... עמדו רגע! מי מכם המלאך הטוב, ומי... אורית לא רצתה להגיד: "המלאך הרע". היא לא רצתה להעליב את אחד המלאכים, כי שניהם היו יפים כל כך, ונראו טובים וחמודים. המלאכים עמדו והביטו אליה בפנים שמחות ובעיניים טובות. כן... עיני שניהם היו שמחות וטובות. - שניכם מלאכים טובים - אמרה אורית בתימהון - ולמה אמרה חנה הגננת, שאחד טוב ואחד רע? צחקו המלאכים ואמרו שניהם יחד: בבית של שמחה בבית של אורה הופך מיד לטוב גם המלאך הרע. אמר מלאך אחד: ראינו בית מלא אור: שולחן ערוך, כלים נאים, פרחים יפים, בני הבית טובים זה לזה... ומיד אמרנו: "יהי רצון שיהיה גם לשבת אחרת כך!" - מי? - שאלה אורית - אתה אמרת והוא ענה "אמן", או הוא אמר ואתה ענית "אמן"? - לא חשוב! לא חשוב! - אמרו המלאכים וצחקו. ושוב רקדו ושרו: מלאכים טובים אנו, מלאכי שבת. ברכה ושמחה ואור עמנו לכבוד יום המנוחה. - רגע, רגע, - אמרה אורית - סליחה... איך הברכה שלכם? "יהי רצון שיהיה לשבת אחרת כך"? - כן, זאת הברכה - אמרו המלאכים - שיהיה גם לשבת אחרת הכל כך: אור בבית, שולחן ערוך, בגדי שבת... - סליחה... אדון מלאך - אמרה אורית והביטה אל השמלה שלבשה. - אולי... בבקשה... אולי דבר אחד... אולי יכול דבר אחד קטן לא להיות לשבת אחרת כך? לא בדיוק כך?... - למה? - שאל המלאך, - למה? הלוא הכל יפה כאן, הכל נקי ונחמד? - כן, כן, נכון - אמרה אורית, - אבל... אולי אפשר, הייתי רוצה... לשבת אחרת... שמלת שבת חדשה. גם לנאוה, החברה שלי, יש שמלת שבת חדשה, לבנה ולה סרט כחול... - לא חשוב! לא חשוב! - צחקו שני המלאכים. - מה לא חשוב? - שאלה אורית. - לא חשוב שתהיה שמלת השבת חדשה דווקא, - אמר מלאך אחד - חשוב שתהיה השמלה נקייה ומגוהצת לכבוד שבת. - איך ידעת, אדון מלאך? - שאלה אורית. - איך ידעת מה שאמרה אימא שלי? בדיוק בדיוק כך אמרה גם אימא שלי: "לא חשוב, שתהיה השמלה חדשה, חשוב שתהיה נקייה ומגוהצת לכבוד שבת". - את רואה?! - אמר המלאך, - ובכלל, הרי השמלה שאת לובשת היא יפה מאוד, ממש חמודה! הביטה אורית אל שמלתה והנה באמת... השמלה שלה יפה מאוד. היא הייתה פתאום כמו שמלה חדשה בעיניה. - היא באמת יפה מאוד, - לחשה אורית, - לא ידעתי שהיא חמודה כל כך. הוסיפו שני מלאכי השבת לרחף ולרקוד בתוך החדר. רקדו גם שלהבות נרות השבת, עד אשר כבו, נעלמו. ג בבוקר יום השבת פקחה אורית את עיניה. אור יום היה בחדר. הביטה אורית סביב סביב. איפה המלאכים? הביטה אל עצמה לראות שוב את שמלת השבת היפה, והנה היא לבושה... פיז'מה. - איפה שמלת השבת? קראה אורית. - הנה היא כאן, על הכיסא, - אמרה אימא - נרדמת אמש על יד שולחן השבת, ואני הפשטתי את שמלתך מעליך, ואבא נשא אותך את מיטתך. - היא נהדרת, אימא, - אמרה אורית. - מי? - שאלה אימא. - שמלת השבת שלי, אמרה אורית - נכון אימא? - כן... היא יפה מאוד - אמרה אימא, ובלבה חשבה: מה זה קרה לה לילדה? אתמול לא אהבה את השמלה, והיום היא נהדרת בעיניה... פלא! אימא לא ידעה את הסוד. אבל אנחנו יודעים, נכון? |
