|
תוכן המאמר: ואלה תולדות ראשיתה של קמיניץ. ב. רבי ברוך בר ג. השיטה ד. קרמינצ'וג ה. קמיניץ ו. שליחויות ז. בנין הישיבה ח. בשואה ט. בישראל י. באמריקה תקציר: מקור יניקתה של ישיבת קמיניץ היא בסלבודקה הגר"א, בנצ"יב ור' חיים מבריסק. שיטת הלימוד הוא היגיון בהיר פשטות, ישרות, חדירה אל האמת. הושם דגש על ללמד איך ללימוד. עקב חילוקי הדעות בדבר לימוד המוסר בישיבות נוסדה ישיבת קמיניץ. ר' ברוך בר לייבוביץ שהיה ראש הישיבה התנגד ללימוד מוסר בישיבה ולדעתו תורה צריכה להיות האבטוריטטה העליונה היחידה בישיבה ללא שם לוואי. הישיבה עברה גלגולים וקשיים עד שהגיע לקמיניץ. אל הישיבה נהרו תלמידים מאירופה ארה"ב ומארץ ישראל. הישיבה חרבה במלחמת העולם השניה. אישיותו המופלאה של ר' ברוך בר השפיע על תלמידיו וממשיכי דרכו בארץ ובעולם. בארץ ובארה"ב הוקמו ישיבות בנוסח הישיבה שהיית בקמיניץ. מילות מפתח: ר' חיים סולוביצ'יק, ר' ברוך לייב לייבוביץ, ישיבת כנסת ישראל. |
|
א. היסוד לעומת זאת היו כאלה שחששו שאם יוקצב למוסר מעמד ראשי בישיבות תדחקנה רגליהם של לומדי תורה ותסולף דמותה המסורתית של הישיבה. בשביל אנשים כרבי ברוך בר לייבוביץ, תורה - ללא שם לוואי, ללא שום תערובות, אפילו ממקצועי יהדות אחרים, - צריכה להשתלט מעל הכל בישיבות. תורה צריכה להיות האבטוריטטה לא רק העליונה, אלא - היחידה. לא הייתה זו שאלה של "ביטול תורה", של בזבוז זמן הנועד כולו ללימוד תורה - לעניינים אחרים, כי כולם הסכימו להקדיש שעות מסוימות להגות בספרי מוסר וגם בקמיניץ למדו בספרי מוסר: ההתנגדות הייתה לקביעת מעמד מיוחד, מרכזי ללימוד המוסר. והתנגדות זו יצאה גם מאחד, שאישיותו היוותה התגלמות משוכללת של תורת המוסר: איש המידות, גדול בצדקתו כמו במשנתו, הלוא הוא הגאון והצדיק רבי ברוך בר לייבוביץ זצ"ל, שהזדהה עם ישיבת קמיניץ שעמד בראשה, עד שהישיבה והרב"ב היו לאחד. אבל בעוד שבסלובדקה יסוד המוסר הייתה גדלות האדם, ובעוד שבישיבות נוברדוק "בית יוסף" היה היסוד - שפלות האדם, היה בקמיניץ היסוד - עליונות התורה ויחידיותה. ישיבת קמיניץ לא נוסדה בקמיניץ. התחלתה הייתה בסלובדקה, שהייתה כבר מקודם למקום מושבה של ישיבת "כנסת ישראל", זו שהיוותה הריזרבואר לכוחות תורניים לכל התפוצות. בסלבודקה, בפרבר השקט של קובנו, שררה, כנראה אווירה מתאימה ליצירות תורניות מיוחדות. השפעתו של רבה של קובנו, רבי יצחק אלחנן ספקטור, וחוגו (שהקיף מאות רבנים, עסקנים, לומדים מופלגים) הייתה מורגשת בפרברה של עירו. רוחו הייתה שרויה על יהדות ליטה, והתפשטה על יהדות רוסיה כולה, וקל-וחומר על סלובודקה הסמוכה. אולם אם במובן הגיאוגרפי, סלובודקה היוותה פרבר לקובנו הגדולה, שהייתה אח"כ, בין שתי מלחמות העולם, לבירת ליטה, בגיאוגרפיה היהודית המיוחדת, בתולדות הרוח הישראלית., בוודאי יותר נכון לכתוב "קובנו הסמוכה לסלובודקה". כי הפרבר על גדלות הוויליה נעשה מטרופוליה ליהדות העולמית. תודות לישיבתה, ישיבותיה - כי גם "קמיניץ" יצאה מסלובודקה. ואלה תולדות ראשיתה של קמיניץ. לריש מתיבתא הראשון נתמנה הרב חיים רבינוביץ מעיר שאד, שהצטיין מלבד בקיאותו וחריפותו, גם בכשרונות ארגוניים וחינוכיים, והצליח להעמיד את הישיבה מתחילתה על יסודות איתנים, וליצור את המסגרת, בה פעלו אלו שבאו אחריו. ב. רבי ברוך בר רבי ב"ב היה תלמידו המובהק של רבי חיים סולוביצ'יק מבריסק מתקופת הזוהר של וואלוזין, שעה שרבי חיים שמש כראש ישיבה, וכיוון שהיה ענוותן יוצא מגדר הרגיל, והיה בו מטבעו של חסיד, היה רב"ב כל ימיו נכנע לרבו, התאמץ להתפשט כולו בתוך רבו, כאלו לא היה לו משלו ולא כלום. הערצתו לרבו הייתה כל כך גדולה, עד שהתבטל לגמרי כלפיו, אף ששאר רוחו משלו היה בו לזון - והזין צבור של לומדים. ספג רב"ב בקרבו כל הגה וכל תג משיטתו של רבי חיים, הסתגל למהלך מחשבתו, למעוף הגיונו, כוון את כוונותיו, הלך בדרכיו, עד כדי כך שבלא יודעים היו לו תנועות דומות לאלה של רבי חיים, ולא הכיר אולי בעצמו שהוא הכניס - ככל אישיות גדולה, יוצרת - נימה משלו, מקורית, לשיטת לימודו. היה בו ובמשנתו הרבה מן החידוש, ועוד יותר מן ההתחדשות. הוא נולד בשנת תר"ל (1870) בסלוצק, רוסיה. אביו ר' שמואל דוד לא היה רב, היה צדיק וגדול בתורה אבל סגור בתוכו, וגדלותו נסתתרה מן העולם. רב"ב הראה בילדותו שקידה עצומה, אהבת תורה ותפיסה מהירה. כבן י"ב כבר חידש חידושי תורה, שהפליאו את שומעיו. הצטיין גם באצילות המידות. הוא בא לישיבת וואלוז'ין בעת שהגיעה לשיאה בהנהגתם של הנצי"ב (רבי נפתלי צבי יהודה ברלין) ורבי חיים סולובייציק. לימודו בוולוז'ין תרם תרומה מכרעת לאופיו ולשיטת לימודו, הוא הושפע במיוחד מרבי חיים וכל ימיו היה פועל בהשפעה זו, שרב"ב נעשה צינור לה להעניקה לתלמידיו. הוא נשא לאשת את בתו של ר' אברהם יצחק צימרמן מהלוסק, ואחרי פטירת חותנו נתמנה לרב בעיירה הלוסק, בליטה, בה שמש קודם כרב ר' איסר זלמן מלצר. ישב שם בבית המדרש ולמד ביחידות. בבית המדרש הזה למדו גם בחורים אחדים מתושבי העיירה, וכאשר נתקלו בדבר קשה הביאוהו אל הרב. ע"י הסברתו נפתחו לפניהם שערי בינה. גם הוקסמו ממתיקות לימודו, כשהיה שונה לעצמו. הם התחילו להתרכז סביבו, וידידותו הטבעית ואהבת הבריות שבו קירבה את כל אחד שבא במגע אתו. מהר יצא שמו בכל האזור. החוג התרחב מבחורים מעיירות השכנות, שבאו לשמוע לקח מפיו וללימוד במחיצתה ישיבה לא התקיימה בהלוסק ורב"ב לא היה ראש ישיבה, אבל פתאום ראה את עצמו מוקף חוג של כשבעים בחורים, צמאי דעת תורה, לומדים בשקידה ומקשיבים בהערצה לדבריו. ככה נעשה לראש-מתיבתא למעשה ללא ישיבה "רשמית", תלמידיו ותושבי העיר הפצירו בו לייסד ישיבה, אבל הוא סרב. נימוקו נבע מצדקתו: חשש שמא יתחרה בישיבה אחרת בסביבה ובר"מ אחר. והנה הישיבה וכנסת בית יצחק" הייתה זקוקה אחרי שבע שנות קיומה לר"מ בעל מעוף. ע"פ הצעתו של רבי חיים מבריסק, ששאלו כנהוג את פיו, פנו לרב"ב, והוא נתמנה לר"מ בישיבה זו בשנת תרס"ד (1904). למרות שהתקיימו חלוקי דעות בין ישיבת "כנסת בית יצחק" וישיבת "כנסת ישראל", שתיהן בסלובודקה, בדבר מקומו של לימוד המוסר, כאמור, היו היחסים בין שניהם תקינים ואף ידידותיים, וזה בגלל תכונותיהם ואופים של בעלי הפלוגתא, שכולם התכוונו לשם שמים, ותודות לאישיותו של רב"ב שהיה בעצמו, כאמור, התגלמותה של תורת המוסר. שיעוריו של רב"ב משכו תלמידים מצוינים גם מהישיבה השניה - כ"מקשיבים שלא מן המניין". ה"סבא" מסלובודקה, ר' נתן צבי פינקל, המריץ את תלמידיו, מי המצוינים, לשמוע שיעוריו של רב"ב, וגם הבליט יחס של כבוד וידידות לחברו "מתחרו" רב"ב. בנו של "הסבא" ר' אליעזר יהודה פינקל ר"מ ישיבת מיר, שלמד מקודם אצל רב"ב בהלוסק, כשטר בא לבקר את אביו, צווה זה עליו תכף: לך לקבל את פני רבך רבי ברוך בר. ומעניין הדבר, ישיבת "כנסת בית יצחק" קמה תוך התנגדות לתנועת המוסר כאשר זו התבלטה והשתלטה בישיבת "כנסת ישראל" בסלובודקה, ואולם האיש שהיה נשמתה של ישיבת "כנסת בית יצחק", רב"ב, נעשה באישיותו, באופיו, בהתנהגותו - התגשמותם של כל אלה האידיאלים, אליהם שאפו בעלי המוסר. הוא היה סמל המוסר העילאי, מופת טוהרת המידות. הוא לא הטיף מוסר, לא למד את תלמידיו תורת המידות בתור לימוד. אבל עצם אישיותו היה לימוד. כל צעד משלו, כל מעשה היה לימוד, לקח מוסרי. הוא גם לא המריץ בדברים לאהבת ישראל, אבל כיון והיה כולו בוער באהבת ישראל, טבעית, פנימית, היה מכניסה בלבותיהם של אלו שזכו לעמוד במחיצתו. מעשה והתאחר לשיעורו, דבר נדיר אצלו. כשחכו עד בוש ולא הופיע, באו לביתו להתוודע פשר הדבר ומצאוהו בפוזמקאות, ללא נעלים, מה קרה? בא יהודי לביתו, ורב"ב ראה שנעליו קרועים ומלאים טלאים על טלאים, פשט רב"ב את נעליו, מסרם לעני ונשאר בפוזמקאות. לא פעם נתן לצדקה את הפרוטה האחרונה שבכיסו. אבל הוא אהב לא רק את העניים, אלא כל אדם מישראל. פעם, כשדעתו הייתה זחוחה עליו, אמר: |
כשאבוא לפני בית הדין העליון וישאלו אותי:
במה באת? מה אענה? עם תורה? האם גם ל"זאת" תקרא תורה? עם יראת שמים? האם גם ל"זאת" תקרא יראה? אבל במה שאוכל ללימוד זכות על עצמי, זהו: אגיד שאהבתי יהודים. כשאני הולך ברחוב ויהודי בא לקראתי, מה עולה במחשבתי? ברכה על ראשו. |
|
בסוף מלחמת העולם הראשונה, כשהיה בסכנה גדולה בקרמינצ'וג, לא רצה לעזבה זמן ממושך. איך יעזוב את "יהודיו"? ובפרוץ מלחמת העולם השנית והישיבה ברחה על נפשה מקמיניץ לווילנה, נשאר עוד זמן ניכר בקמיניץ, למרות שבלי הישיבה חייו לא היו חיים. שוב אמר: איך אעזוב את בני קהילתי? מידת האמת שבו הייתה מזהירה אף בנסיבות משונות מאוד. כאשר הצליחו אחרי מאמצים רבים וסכנות להגיע מרוסיה לגבול פולין בשנת תרפ"א, ונשאל רב"ב אם הוא אזרה פולני, ובתשובתו לחיוב או לשלילה היה תלוי גורלו ואולי חייו - לא רצה לסטות מן האמת, וענה: |
"אינני אזרח פולני, אבל יש לי תלמידים בפולין".
|
|
הפולנים התרשמו מדברי אמת - ומאישיותו - ונתנו לו רשיון כניסה לפולין.
אף הרוסים התרשמו ונתנו לו רשיון יציאה. הוא היה מתנגד, כאמור, למעמד מיוחד ללימוד המוסר. אבל הוא בעצמו הווה לימוד זה. היה "מסילת ישרים" חי וכמה דומים הם סיפורי צדקתו לאלו של ר' ישראל סאלאנטר, מחולל תנועת המוסר! אלא מה שזה האחרון, ואלה שהלכו בדרכיו הורו, בתור לימוד, בשיעורים ושיחות, הקנה רב"ב בדוגמתו דרך אגב, כאלו בלא יודעים, כדבר המובן מאליו. הפשטות שבו והטבעיות גרמו, שצדקתו הייתה בעיניו בבחינת מאי קא משמע לן, כאלו אומר: מה יש כאן לדבר - וכי אפשר אחרת? מה שכן יש ללימוד, וביגיעה, בשקידה - זוהי תורה, ותורה בלבד. רבם של רבנים ושל לומדים בני תורה למאות היה, ונשאר תלמיד כל ימיו. שיעוריו לא הרצה כשהם מוגמרים, מושלמים, מוכנים מראש, עבד והכין אותם לפני עיניהם של תלמידיו, בצוותא אתם כאדם האומר לחברו: בא ונחפש ביחד... לא הגיש לפניהם דבר מבושל כל צרכו, אלא הכניס אותם ל"מטבח", ל"מעבדה", ויחד אתם התעמל, התעמק, חקר, כאלו היה רק אחד מהם, "הראשון בין שווים". כאשר שמע הערה או רמז מפיו של קטון תלמידיו, היה מקדיש לזה תשומת לב מיוחדת, טרח להבין, לפתח את הרעיון או שמץ רעיון של זה; ולפעמים העלה מה שלא עלה בדעתו של התלמיד. היה זאת כדי לעודד, כדי להמריץ לחשוב, לשקוד, אבל גם בכלל יחסו המיוחד אל תלמידיו, יחם אבהי,ובגלל אופיו של "תלמיד". השיבו לו תלמידיו כגמולו: יחסם אליו היה של הערצה ללא גבול יחד עם חיבה עזה. בייחוד נשאר רב"ב תמיד תלמידו של רבו המובהק ר' חיים הבריסקאי. לא היה שיעור שלא הזכיר מימרא, סברה מפיו. היה מתבטא סתם "הרבי", והיה ידוע למי מתכוון. הוא לא הסביר את ר' חיים ולא פרשו, אלא ספר דברים כהוויתם, בנאמנות, בדייקנות, ובהתלהבות של חסיד החוזר על דברי רבו - כי אמנם היה בו מאופיו של חסיד. הוא קלט בנשמתו כל הגה שיצא מפי רבו, ושמר על תוכנו ואף על סגנונו. משנתו, שהייתה בה, כאמור, הרבה מקוריות, הייתה כשלהבת הנאחזת בגחלת של רבו, אף כשהמולהבת עלתה מאליה. היה "תלמיד" עד נשימתו האחרונה. שעתיים לפני פטירתו, כשהיה שוכב על ערש דווי בווילנה, בקרוהו שניים מתלמידיו: הרב מאיר פנטל, כיום בניו-יורק, ועוד אחד. פתאום האירו פניו של רב"ב ואמר לתלמידיו: |
"יצקו לי מים על ידי - הרב בא. . . "
|
|
וביקשם לחזור על שיעורו של הרבי, כלומר רבי חיים. התלמידים עשו כמבוקשו והוא הקשיב בהתרכזות עצומה. וכה יצאה נשמתו בטהרה, בה' כסלו ת"ש, 1940.
חלק מחידושיו פורסם בספר "בית שמואל" (ווילנה תרצ"ט) עם הקדמה מחתנו, הרב ראובן גרוזובסקי. הספר מכיל חידושיו של רב"ב ב-91 סימנים, כ"ב ביבמות, כ"ז בקדושין, ומ"ב בבבא קמא. רובם משיעוריו בישיבה. הספר סודר ע"י המחבר ונדפס בדפוס קרוננברג בבילגורי בשנת תרצ"ט, בפרוס המלחמה. אולם הטפסים נאבדו, ואחרי פטירתו של המחבר חזרו בניו והדפיסוהו שנית בווילנה בשנת ת"ש 1940, תחת שלטון ליטה. אולם בשער הספר המונח לפני נדפס "ווילנה תרצ"ט" ובאנגלית Poland Printed in למרות שפולין כבר לא הייתה קיימת אז כמדינה עצמאית. הרב שלמה יוסף זווין, החוקר המעמיק של גדולי הלכה בכל התקופות, כותב בספרו החשוב "אישים ושיטות" (תל-אביב, תשי"ב) על ספר זה של רבי ברוך בר; |
"יגיעה רבה ועצומה מורגשת בחידושיו. לא ברפרוף ולא בהברקה פתאומית יצרם המחבר. ולא בעמל המעייף, אלא זה שבא מתוך התלהבות הנפש. ר' ברוך בר הוא יותר ממפרש לר' חיים הבריסקאי. בעצם הוא כולו מקורי. מתוך חבלי יצירה חיה מחדש בתורה, אלא שתורת רבו שימשה לו כוח מעודד מצד אחד וכור מצרף מצד שני".
והרב זווין מביא אמרה של הרב רא"י קוק כדי להדגים את היחס של התלמיד לרבו: "בגמרא נאמר על ר' אליעזר הגדול, שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם ובאבות דרבי נתן מסופר, שר' אלעזר ישב לדרוש דברים שלא שמעה אוזן מעולם, אם כן הרי סתירה? אמר הגאון רא"י קוק: "היא-היא, ר' אליעזר שמע מפי רבו מה שלא שמעה אזן של שום איש אחר". |
|
ומסיים הרב זווין: |
"אף אנו נאמר, אנו של ר' ברוך בר שמעה מר' חיים מה שלא שמעה אוזן אחרת" (עמוד 281).
|
|
ג. השיטה כיצד? הוא ניגש תכף אל היסוד של הסוגיא - ומעולם לא עזבהו. "הנשמה' של הסוגיא הייתה מחיה את שיעורו. ממנה לא נטה אף לרגע. בשיעוריו אין התפשטות אלא התרכזות. מן ההיקף אל הנקודה המרכזית. כל עניין צדדי, אם לא נגע בעצם, לא היה איכפת לו. במשנתו לא היה "אגב" ולא היו הפיזור והפירוד שבפלפולים בבית מדרשם של מסוימים. התרחק מקישוטים וגינונים. הוא לא רצה להבריק אלא לשכנע. ובכשרונו החינוכי הגדול הרגיש שלשכנע אפשר רק ללא סטייה מן הנקודה המרכזית. והוא ידע שכאשר התלמיד יתפוס את היסוד ילמד כבר מעצמו; והרי זו, ללימוד איך ללמד, הייתה מטרתו. היה גאון בפשטות (ופשטות אינה פשטנות, כידוע, והתעמקות גדולה נחוצה כדי להגיע לפשטות, כלומר אל האמת). דעתו הייתה צלולה כבדולח. תשובותיו היו בהירות וברורות, לא היה בו "הן ולאו ורפיא בידיה". שכלו היה מודד עדין לישרות הגיון. מעין "מודד גייגר" ("גייגר קאונטר") רגיש מאד כלפי שמץ של עקמומיות. נפשו התקוממה באופן טבעי נגד כל דבר בלתי ישר - אחת היא אם במעשה בלתי הוגן או בסברה עקומה. מהלך השיעור כי סר מקו הישר, עורר מיד כתגובה אוטומטית, התמרדות במוחו של רב"ב. ולא נח עד שהחזיר את השיעור ואת מאזיניו - למסלול הנכון. התרכזות וישרות היו מתכונות הרצאתו. |
|
מכאן השלמות שבשיעוריו. הם לא היו קרעים קרעים שנתאחו. ולא טלאים על טלאים, אלא דבר שלם מעקרו, מיסודו עד סיומו. לשלמות זו תרם עוד יסוד בתכונתו. הגיונו הברזל שאין להחליפו בשכל קר, ברציונליות יבישה. רחוק מזה. היה איש המוח אבל גם איש הלב. היה הוגה בתורה, לא רק במחשבה אלא גם ברגש. לימודו לא היה מלאכת מחשבת בלבד, כי אם עבודת ה'. בהתלהבות עצומה. כשיצא מפיו הביטוי: "התנא הקדוש אמר" היה בוער כולו בהתרגשות של קדושה. קדושת התורה, אהבת התורה והבנת התורה - אלה היו שלושת העמודים עליהם הושתו יסודותיה של ישיבת קמיניץ ומשנתה. מייסדי הישיבה לא שאפו ליצור עוד ישיבה, אלא מוסד מיוחד במינו, שממנו יצאו גדולים בתורה, מורים למורים, מדריכים למדריכים, כאלה שיהיו למנהיגים רוחניים לא לעדות יהודיות בלבד, אלא גם לרבנים אחרים. כוח התנופה, שהישיבה הצטיינה בו אחרי כן, היה טמון כבר בגרעינים הראשונים בהתחלת היווסדה, בשאיפות מייסדיה. התלמידים הראשונים של הישיבה נתקבלו אפוא מבין המצוינים שבישיבות אחרות. וככה הגיעה ישיבת "כנסת בית יצחק" לרמה גבוהה כבר בתחילתה; לרמה, שישיבות אחרות השיגוה רק אחרי תקופה ממושכה. וממדריגה זו לא ירדה כל ימי קיומה, להפך טיפסה בעליה מתמדת. ד. קרמינצ'וג הזעזוע הראשון, שכמעט והרס את הישיבה, בא עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914. עם התקרבות החזית הרוסית-גרמנית לקובנו, עזבו מנהלי הישיבה ותלמידיה את סלובודקה, ויחד עם פליטים אחרים נדדו לרוסיה הלבנה, רייסן. הישיבה עברה למינסק. מצבה החומרי היה קשה מאוד. כל מקורות הכנסותיה הופסקו. היא סבלה עוני ומחסור וסכנה הייתה נשקפת לקיומה. אז קם לה גואל ומציל בנדבן העשיר מר ז. גוץ ממוסקבה, חתנו של החרשתן והנדבן המפורסם קלונימוס זאב וויסוצקי. מר גוץ כיסה את כל הוצאותיה של הישיבה במשך שהותה במינסק, וגם אחרי-כן תמך בה ביד רחבה. אותה שעה התקיימה במינסק פגישה מעניינת של רבי ב"ב עם רבו הנערץ רבי חיים מבריסק. גל הפליטים מבריסק דליטה, הביא גם את ר' חיים למינסק, ופה נזדמן עם רבי ב"ב. פגישה זו עודדה את רוחו של רב"ב וגם של התלמידים, ור' חיים נענה למבוקשו של הר"מ להשתתף בהנהלת הישיבה, להעניק עליה מרוחו, אחרי שגם עד כה שיטתו ומשנתו היו הגורם המכריע בלימודה, דרך צינורו, הריש מתיבתא. מגע במישרין זה בין רבי חיים לבין תלמידי הישיבה, אחרי שהיו תחת השפעתו בעקיפין, היה להם לחוויה בלתי-נשכחת, שהשאירה רושם עז בנשמותיהם לכל ימי חייהם. דמות נערצה, שריחפה על לימודיהם, הופיעה עתה לפניהם, כאלו ירדה מעולמות אחרים. התעניינותו האישית של רבי חיים בישיבה - ולא במצבה הרוחני בלבד, אלא גם במצבה החומרי - עודדה מאוד את רוחה הנדכאה, ושמשה דחיפה חדשה לקיומה והתפתחותה. אבל שהותה במינסק לא ארכה הרבה, כי חזית המלחמה התקרבה במהירות למינסק. ושוב נדדה הישיבה מזרחה. בשנת 1917 התיישבה בקרמנצ'וג. היא הובאה לשם ע"י הר"מ שעוד מקודם עבר לגור בעיר זו. בשנת תרע"ז (1917) נתמנה ר' ברוך בר לרבה של קרמנצ'וג, בתור ממלא מקומו של חותנו הגאון המפורסם הרב אברהם יצחק צימרמאן, שהיה פעם רב שם. הוא נתקבל שם בהערצה, ובני העיר ששו לקראת הישיבה, ששמעה יצא בתפוצות ישראל. קרמנצ'וג הייתה עיר גדולה בערך, עיר של תורה וחכמה, המקום המה מלומדים, האזרחים הפשוטים היו בני תורה, וסוחרים ואף בעלי מלאכה שבעיר תרמו ביד רחבה להרבצת תורה. קרמנצ'וג הוכתרה בצדק בתואר-הכבוד "ירושלים דאוקראינה" דוגמת ווילנה - "ירושלים דליטה", בוצאץ וירושלים דגליציה", או אנטוורפן, בבלגיה - "ירושלים דמערב אירופה". מכל רחבי רוסיה המערבית, מאוקראינה וליטה נהר זרם של תלמידים לישיבת. "כנסת בית יצחק". בימי מלחמה אלה מצאו התלמידים משען רוחני - וגם חומרי - בישיבה ומנהלה. בשלהי המלחמה, עת הקרבות הגיעו לקצן, התחילה שואה איומה על יהודי אוקראינה. מחנות חיילים "משחררים", מכנופיות שונות מאוקראינה ורוסיה הציפו את הערים והעיירות של אוקראינה והרגו הרג רב ואכזרי ביהודים, גזלו, חמסו עד כותונותיהם האחרונות מעל עורם, ענו, רצחו ללא רחם ועשו שמות ביהדות זו, באופן שרק הרצח של הגרמנים במלחמת העולם השניה עלה עליו, גם על קרמנצ'וג עברה כוס התרעלה. מחנות פורעים פרצו על העיר והרגו יהודים רבים, ביניהם גם תלמידי הישיבה. במשך זמן ארוך הייתה העיר סגורה ומסוגרת על תושביה היהודים, אין יוצא ואין בא, מחמת סכנת הדרכים שנשתבשו במחנות רוצחים בצורת "צבא", שהקיפו את העיר מכל צדדיה. היהודים היו שרויים אז בעוני ומחסור, בפחד וסכנה, ובני הישיבה, שכל תמיכה מן החוץ נותקה ממנה, סבלו כפליים. אולם אף במצוקה זו הוכיחו אנשי העיר נדבנות גדולה לישיבה, שכל מקורות הכנסה פסקו ממנה - הם חסכו מפיהם למען הישיבה. בתקופה זו הוכיח רבי ב"ב ביטחון ואומץ לב יוצא מן הכלל. בדוגמתו האישית הראה דרך לתלמידיו. ודא היה שקוע יומם ולילה בלימודיו, בעבודת ה'. לא הזניח את השיעורים בישיבה. היה רגיל לומר, שאת חידושיו העמוקים ביותר חידש בתקופה איומה זו בשנת תרע"ח בקרמנצ'וג. בתורתו מצא עוז לעמוד בפני פגעי הזמן, ככתוב: לולי תורתך שעשועי וכו'. כאשר ידם של הסובייטים עלתה על העליונה ומחנות הפורעים האכזריים חוסלו על-ידיהם, גם אז לא בא מרגוע לאוכלוסייה היהודית, במיוחד ליהודים דתיים. הבולשביקים הוסתו ע"י יהודים מה"ייבסקציה" שבגדו בעמם ודתם, הסופרים והעיתונאים באידיש, שניהלו תעמולה ארמנית נגד כל הקדוש לעם ישראל, ובייחוד נגד הדת, - התחילו בנגישות ורדיפות נגד הדת ונושאי דגלה, נגד הרבנים וראשי הישיבות ותלמידיהם. באו עליהם בעלילות והציקו להם באמצעים שונים. הסופרים והעיתונאים הקומוניסטיים היהודיים, שכתבו באידיש, לא ידעו גבול בשנאתם לרבנים ומרביצי תורה, וליהודים דתיים בכלל, ויצאו במסע השמצה נגד הישיבות, מוסדות דתיים, כחדרים, תלמוד תורה, בתי כנסיות וכו', התקיפו את כל הקדוש לישראל, והסיתו את השלטון הסובייטי לחסל כל זכר מהחיים היהודיים הדתיים והלאומיים. הסופרים האלה חשבו, - בטעות כאשר הוכחו באחרונה - שהם יירשו את מקומם של המנהיגים הדתיים ושיקבלו בעד עבודתם החסלנית את גמולם מידי המושלים הסובייטים. והם הביאו דלטוריה בפני השלטון, שמבצרי יהדות אלה הם נקודת התנגדות לריבולוציה הקומוניסטית ("קונטר-ריבולוציה"). ישיבת "כנסת בית יצחק" אולצה לעזוב את קרמנצ'וג, ברצונה לחזור למושבה הראשון סלובודקה. אולם בינתיים קמה לתחייה מדינת ליטה עצמאית, וראשית פעולותיה הייתה לדחוק את רגליהם של יהודים. ממשלת ליטה סירבה לתת רשיון כניסה לבני ישיבת "כנסת בית יצחק" ואלה בראשותם של רבי ב"ב שמו צעדיהם לפולין. אחרי קשיים גדולים במאמציהם לצאת מרוסיה, וגם להיכנס לפולין, הצליחו לעבור לווילנה ולחדש שם את הלימודים. נתווסף שם מספר תלמידים, שברחו מרוסיה וגם מערים שונות בליטה ובפולין. ה. קמיניץ מוסד העזרה של יהודי ארה"ב "סנטרל ריליעף", קודמו של ה"ג'וינט", תמך בצרכי הישיבה ותרם סכומים ניכרים לקיומה והחזקתה. גם תושבי ווילנה נדבו ביד רחבה לקיום הישיבה, נוסד גם ועד נשים לדאוג לצרכיה. יהודי ווילנה, בראשם הגאון רבי חיים עוזר גרודז'נסקי, התייחסו באהבה ובכבוד לרבי ברוך בר, והוא נתמנה למורה הוראה בעיר, חמש שנים מ-1921 עד 1926 התקיימה ישיבת "כנסת בית יצחק" בווילנה, ותרמה את תרומתה הרוחנית לאופייה של "ירושלים דליטה". אולם אותם המניעים שגרמו ליסודה של הישיבה לא בקובנו ההומיה אלא בפרברה השקט סלובודקה, דהיינו, השאיפה לברוח משאונו של כרך ולהיות בפינה שקטה, כדי להתרכז בתורה, - אותם המניעים עצמם הניעו עתה את הנהלת הישיבה לעזוב את ווילנה הגדולה ולעבור לעיירה קטנה - קמיניץ, שעל יד הנהר בוג, הסמוכה לבריסק שנקראה קאמיניץ ליטובסקי כלומר, דליטה. באלול תרפ"ו (1926) הגיעה הישיבה לקמיניץ, ואחרי שנות נדודים וארעיות מצאה שם מנוח ומקום קבוע להמשיך בלימודים. רבי ברוך בר מצא שם מנוחת הנפש שהתגעגע אליה, כדי להקדיש את כל עתותיו ומחשבותיו ללימוד התורה. ואמנם שלווה גדולה הייתה שרויה אז על הישיבה, מנהליה ותלמידיה, והשפיעה להגביר עוד יותר את השקידה וההתעמקות, וגם את הזדככות המידות ויראת שמים. תקופת קמיניץ הייתה הפורייה ביותר בתולדות ישיבת "כנסת בית יצחק". בשנים אלו התגבשה דמותה ועוצב אופייה, והוציאה חניכים שתפסו אחרי כן מקומות חשובים בעולם היהודי. כרבנים, מנהיגים ועסקנים דתיים. בשנת תרצ"ט, עם פרוץ מלחמת העולם השניה, היה מספר התלמידים בישיבה 306, בישיבה הקטנה 50, במכינה 50, ובכולל האברכים 7, בס"ה 413. ו. שליחויות שנה ומחצה בילו בארה"ב. בקרו בערים שונות, רבי ב"ב הופיע באספות המוניות בבתי כנסיות, ודבריו עוררו רושם בל-ימחה. הופעתו נקלטה בזיכרונו של כל מי שהיה באותו מעמד ולדבריו היה הד רב, בכל החוגים. הרושם נשאר. לזמן ממושך, וגרם בעקיפין גם לחיזוק תנועת הישיבות באמריקה. שליחותו של רבי ב"ב ורבי ראובן בארה"ב הצליחה רק בחלקה; הם אספו סכום של לערך 35,000 דולר, שהספיק לחלץ את הישיבה ממצוקת החובות, שרבצו עליה וגם להחזקתה משך שהותם בארה"ב. אבל שאימתם להשיג יסוד כספי להבטחת קיומה להבא לזמן ממושך - לא התגשמה. עומס החזקת הישיבה הקשה נפל גם להבא על שכמם של מנהליה. בכ"ד כסלו, תר"ץ, ערב חנוכה, 1930, חזרו רבי ש"ב ורבי ראובן לקמיניץ, לשמחתם של התלמידים וגם של אנשי העיר, שרחשו חיבה יתירה לרב"ב, שצדקתו האירה על הקהילה ותושביה, ובגללו יצא שמה של עיירה זו בכל העולם היהודי. במשך שהותם של רב"ב ורבי ראובן בארה"ב מלא את מקומם בתור ראש הישיבה הרב משה ברנשטיין, חתנו של רב"ב, שהוכיח כשרון רב במשרה זו. (כיום ר"מ ישיבת קמיניץ בירושלים). ז. בנין הישיבה רבי ב"ב נגש ביתר עוז לעבודתו. הישיבה הייתה בסימן של שגשוג ופריחה. שמה יצא למרחקים. מארצות שונות נהרו אליה צמאים לדבר תורה. ממרחקי אמריקה, ממערב אירופה ומצפונה, ומכל רחבי פולין נהרו המעולים בין בני תורה לקמיניץ. ברשימת התלמידים משנת 1938 אנו מוצאים יוצאי ארצות אלוש פולין, ארץ ישראל, גרמניה, ארה"ב, אנגליה, איטליה, בלגיה, שוויץ, אונגריה, לטביה, דנמרק, במיוחד רבים התלמידים מגרמניה. מספרם הכולל בכל המחלקות - מתיבתא, בישיבה הקטנה, במכינה ובכולל, הגיע עד 413. בגלל הגדלת מספר התלמידים לא הספיק בנין הישיבה, וגם בעיירה הקטנה לא היו די דירות לאכסונם. הדוחק בישיבה הציק על הר"מ והתלמידים, והפריע למהלך הלימודים. ההנהלה פנתה ליהודי אמריקה, וכנהוג, לא סתמו יהודים טובים אלה את אוזניהם לקריאה זו. ויהודי אמריקאי אחד, יליד קמיניץ, מר גרשון גאלין, לקח על עצמו את המשימה והשקיע עמל רב וסכומים ניכרים להגשימה, דהיינו; לבעת בנין מיוחד לישיבת "כנסת בית יצחק" שהתאכסנה עד אז בבית שכור. מר גאלין נסע למטרה זו לקמיניץ, קנה מגרש ונדב את הסכומים הראשונים לבניה, ובנין הישיבה הוחל. ביום י"ב אלול תרצ"ב 1932, הונח היסוד בחגיגיות ובנוכחותו של קהל רב, כמעט כל תושבי העיר, שתרמו בעצמם סכומים ניכרים, למעלה מיכולתם, להוצאות הבניין. בחגיגת הנחת היסוד השתתפו רבנים רבים מערי הסביבה. סכום ניכר תרמה "קרן הווקין", אבל תרומות אלו לא הספיקו להביא את הבניין לידי גמר. משך ארבע שנים נמשכה תבניה מחמת חוסר אמצעים. הנהלת הישיבה השתקעה בחובות, נוסף על ההוצאות השוטפות. אחרי מאמצים גדולים הצליחה ההנהלה להביא את הבניין הנהדר לידי גמר. בבית זה תוכננו אולמים לשיעורים וללימודי התלמידים בעצמם. היה גם בדעתה של ההנהלה להקים פנימייה לאכסן את התלמידים. חלק גדול ממנו נגמר, בייחוד האולם הגדול לשיעורים, וביום השמיני לחנוכה תרצ"ז 1937 התקיימה בחגיגיות חנוכת הבית. שוב השתתפו בחגיגה תושבי המקום, שעל הישיבה גאוותם, ורבנים ומנהיגים דתיים מכל האזור. הייתה זאת שמחת תורה אחרונה בישיבת קמיניץ. ח. בשואה תכף להתחלת המלחמה העולמית השניה ברחו בני הישיבה בראשות מנהליה מחמת המציק הגרמני ימ"ש, שפלש במהירות ברק לכל רחבי פולין. הם הגיעו לווילנה, בה קוו להשיג מפלט. ווילנה נכבשה באוקטובר 1939 ע"י הסובייטים בעקבות הקנוניה עם הגרמנים. אחרי זמן של חודשים אחדים עברה ווילנה ומחוזה תחת שלטונה של ממשלת ליטה (יולי 1940). סיפוחה של ווילנה לליטה נתן ליהודים אפשרות זמנית לנשום ברווחה. ווילנה המתה מרבבות פליטים מכל אזורי פולין, ביניהם רבנים, תלמידי הישיבות וראשיהן, שהתרכזו סביבו של הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי. בואו של רבי ברוך בר לווילנה היה עידוד לפליטים אלה. מעונו נעשה לתלפיות לכל מר לב, הוא חיזק ידים רפות ועזר בעצה ותושייה. הנדודים, הדאגות והתלאות, שעברו על רב"ב נתנו אותותיהם בבריאותו. הוא נפל למשכב, ואחרי שבועות אחדים על ערש דווי עלתה נשמתו השמיימה; כשהוא בן שבעים שנה, בה' כסלו ת"ש (1940). הובא למנוחת עולמים בווילנה והלווייתו אספה צבור גדול של רבנים, ר"מ, ובני תורה, שהיו אז בווילנה. פטירתו של קברניטה של ישיבת קמיניץ הייתה מהלומה כבדה למוסד זה בגלותו. אבל הוא הניח אחריו חתניו ובניו, יורשיו ממלאי מקומו וממשיכי פעולותיו. הם לקחו לידיהם את הגה הספינה המטורפת בים סוער של דם ודמע. רובם המכריע של בני הישיבה נספו בשואה בידי הגרמנים המרצחים. שני חתניו של רב"ב, רבי ראובן גרוזובסקי ורבי משה ברנשטיין, שעוד בחיי חותנם שתפו פעולה בהנהלת הישיבה, והגאון רבי ראובן גם הגיד שיעורים בעמקות ובחריפות נפלאה, הם היו למנהלי הישיבה והתעלו למאמצים כבירים, כדי להציל לפחות חלק ממנה מכיליון. כמה תלמידים נשארו בווילנה, ועלה עליהם הכורת של המרצח הגרמני. אך כמה מבני הישיבה הצליחו להימלט מווילנה לפני הפלישה. של הגרמנים, ימ"ש. והתפזרו במקומות מרוחקים בפנים רוסיה, בסיביר, באסיה התיכונית. חלק הגיע דרך יפן לשאנגהאי בסין, כמה מהם, עם רבי ראובן גרוזובסקי בראשם הגיעו לארה"ב, וחלק עם רבי משה ברנשטיין לארץ ישראל. ט. בישראל עם הגדלתו של מספר התלמידים והתרחבותה של פעולת הישיבה, הבית הקטן, בה שכנה, צר היה מלאכסן את הישיבה. ההנהלה הצליחה אז לרכוש בנין גדול ונהדר בשכונת הבוכארים בירושלים. בנין זה מכיל עשרים ושניים חדרים, סביבו מגרש המשתרע על שטח, הגובל משלשת צדדיו עם כבישים, ששנים מהם ראשיים, עד שהישיבה נראתה כשכונה בפני עצמה. בבניין נמצאים אולמים מרווחים לשיעורים ומטבח ופנימייה בשביל התלמידים שמספרם כיום עולה על מאה, למרות הקשיים הכספיים, שהישיבה נאבקת בהם. גדולי התורה בישראל, כרבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, וייבדל לחיים הרב הראשי רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרימו על נס ישיבה זו. שני ראשי הישיבה הנזכרים, הרב משה ברנשטיין וחרב יעקב משה לייבוביץ, מגידים שיעורים לפי שיטתו של רב"ב, וגם סדר הלימודים בישיבת קמיניץ שבירושלים הוא אותו סדר שבסלובודקה, סלוצק, קרמנצ'וג, וקאמיניץ. וסגנונו המיוחד ורוחו של רב"ב שמורים בה. גחלת שכבתה באופן כה איום בקאמיניץ שבליטה שוב התלקחה בישיבת "כנסת בית יצחק", הישיבה החדשה בירושלים. מוסד זה מהווה גורם חשוב בחנוך התורני והמקורי במדינת ישראל. ישיבה זו אינה "עוד" ישיבה בישראל, אלא מהווה משהו מיוחד בין הישיבות, כי הצליחה להעביר מאירופה את נוסח הלימוד וסדרו ואת רוחה שטופח ע"י רב"ב. י. באמריקה עבודת הצלה לתלמידי קמיניץ המפוזרים במרחקים, (עבודה שהתרחבה על בני ישיבות בכללם), הרבצת תורה במקום, בארה"ב; והנהגה תורנית במוסדות וארגונים, בעיקר ב"אגודת ישראל", באמצעות *מועצת גדולי התורה". רבי ראובן בא לישיבת "כנסת בית יצחק" בעת שהייתה בקרמנצ'וג בשנת תרע"ח (1918). רבי ברוך בר בחר בו לחתן בתו שרה, וצירף אותו להנהלת הישיבה. בשנת 1925 עבר רבי ראובן עם מספר תלמידים מקרמנצ'וג לווילנה, עוד טרם הגיע לשם רב"ב (שהסס לעזוב את קרמנצ'וג, שם כהן גם כרב העיר), ושם התחיל להגיד שיעורים בקביעות. שיעוריו הצטיינו בניתוח מעמיק, ברחבות אופקים, בבקיאות עצומה, בהיקף כל העניינים הנוגעים בדבר, בהגיון בריא, בחריפות התפיסה ובהמצאות נועזות ומבוססות על ידיעות רחבות בים התלמוד. הוא גם הוכיח כושר ארגוני ומנהלי בהנהלת הישיבה, וסגולותיו אלו תרמו הרבה לביסוסה והתפתחותה בקאמיניץ. בהיותו נעים הליכות, חברתי, וידידותי, רכש מהר חיבתם והערצתם של תלמידי הישיבה, ואת אהדתם של כל אלה שבאו במגע אתו. רחבות האופק שגילה במשנתו הופיעה גם בעסקנותו הציבורית. עוד בהיותו בקמיניץ לא היה בו שמץ של קרתנות, אלא התעניין בכל מה שמתרחש בעולם היהודי וגילה רגש אחריות מפותח לעניינים כלל-ישראליים. הוא השתתף באספות ובפעולות של ועד הישיבות, של אגודת הרבנים, של אגודת ישראל, בפולין, ותמיד דאג "שיצא משהו" מן הדיונים. צנוע וענוותן היה ולא דחק את עצמו להיות בראש המדברים, אבל היה פועל מאחורי הקלעים והשפיע שההחלטות תהיינה מעשיות. בהגיעו לארה"ב שיתף פעולה ב"ועד ההצלה", יחד עם רבי אהרן קוטלר ר"מ דקלצק, הרב אליעזר סילבר מסינסינטי, ועם העסקנים יצחק מאיר בונים ושלמה קליין, כדי לעזור ולהציל את בני הישיבה המפוזרים בשאנחאי בסין, בסיביר, בסאמארקאנד ובאוזבקיסטאן. הוא הגיד שיעורים במתיבתא "תורה ודעת" בברוקלין, ואחר כך בבית מדרש עליון של מתיבתא זו בספרינג וואלי, נ. י. יחד עם זה עבד במרץ בעבודה ציבורית-תורנית במוסדות שונים, כמו בארגון "תורה ומסורה", "אגוד הרבנים", אגודת ישראל, אגודת הרבנים ועוד. בכל מקום גילה עקביות, נאמנות לעקרונות, אומץ לב, דעת תורה בהירה ללא הססנות וגמגום - וללא חת. |
