"רבותינו ומורינו החרדים! הקטסטרופה העולמית עם כל תוצאותיה, שהרסה עד היסוד מצבם של אחינו במזרח אירופה, עוד יותר החריבה את חיינו הרוחניים. הישיבות, אוצר נשמת האומה, אלה בתי המקדש שבגלותנו, כמעט ירדו מעל במת חיינו וחדלו למלאות את תעודתם הרמה. עוד טרם כבוש ליטא על ידי האשכנזים, עוד מזמן גירוש קובנה, הוכרחו שתי הישיבות הגדולות בסלובודקה לקחת את מקל הנודדים, ואחריהן, עם האבקואציה של הרוסים, גם ישיבת ראדין הקדושה וכל שאר הישיבות הגדולות, כמו וולוזין, מיר, נובוגרודק, בריינסק, שצוצין, ועוד. וככה בוטלו מרכזי התורה והדת. חניכי הישיבות נתפזרו לכל רוח, וליטה המפורסמת בישיבותיה הגדולות שמהן יצאה תורה לכל ישראל, נשארה בלי כל בית מקלט לרוח האומה.

"הודות להאנרגיה העצומה של אחדים מחובבי התורה בגרודנה, שלא יכלו להשלים עם העובדה של דממת קול יעקב לגמרי, נתייסדה פה, בגרודנה, בסוף השנה הראשונה לכבוש הגרמנים, הישיבה "שער התורה", שקיבצה אל תוכה את אלה בחורי מופלגי התורה שארית הישיבות הנ"ל, שנעו ונדו בלי למצוא פינת מנוחה. עסקני חובבי תורה אלו, לא הרפו ידיהם ממלאכת הקודש, ועל פי הכלל הידוע: "בשעת פזור - כנס", פתחו שערי הישיבה לכל מבקש תורה, שהיה מוצא בה גם די כלכלתו. וכל אלה חניכי הישיבות, שהוכרחו פתאום להפסיק את התפתחותם הרוחנית בתור בני-תורה, בסיבת ביטולן של הישיבות הנ"ל, נהרו כולם ל"שער התורה" בגרודנה. שוב בוקע קול התורה ועולה מעל אדמת ליטה. השמועה מתפשטת מהר כי נתרחש הנס. הישיבה הולכת וגדלה, מתוספים הספסלים ובית המדרש מתמלא מפה לפה"¹.

"כל ההכנסות תמו ונסתמו כל המקורות... כשל כוח הסבל, כי הגיע הדבר לחרפת רעב ממש, במובנו הפשוט והממשי של מלה זו".

"אתם, אחינו ומורינו באמריקה, המשתתפים בצרת אחיכם שבמזרח והדואגים לגורלם, אתם שראשונה התעוררתם לקול צעקת אחיכם שהיו לבז ולשמצה בתגרת יד מעניו, וביד נדיבה מיהרתם לעזרה - עליכם לשים לב בייחוד לגורל התורה, ההולכת ומשתכחת, ח"ו, בימי חירום אלו ².

"מורינו החרדים ואחינו הנאמנים! הישיבה, שער התורה", כוכב התורה היחידי המאיר על שמי ליטה, עומדת בסכנה. חושו לעזרתה! תנו את האפשרות לא רק לקיים מוסד קדוש, אלא גם להרבות אוכלוסי התורה, להפיץ את התורה יותר, להגדילה ולהאדירה"³.

"התאספו אז בווילנה ראשי העם, רועי ישראל, לטכס עצה איך לבנות מחדש את חיי העם הנהרסים. בכל נוראותיו התגלה אז לעיניהם החורבן האיום של הישיבות. לא יום ולא לילה אחד דנו בו בכובד ראש. הייתה להם תכנית נהדרה של יסוד ישיבה מרכזית גדולה, שתרכז סביבותיה את התלמידים המצוינים ביותר, שתשמש כבריח התיכון בעד שאר הישיבות הגדולות והקטנות שהיו צריכות להיווסד או להתבצר. האמצעים החומריים להגשמת תכנית זו אמנם כבר נמצאו, אבל מי הוא האיש אשר יהיו בטוחים בו שימלא את תפקידו כראוי? כולם נשאו עיניהם באיש אחד.

"אליך, הכהן הגדול, אליך, שר התורה ומנהיג האומה - פנה רב גדול אחדי בנאומו על נושא זה לרבנו (רבי שמעון זי"ע) - עינינו נשואות בשעה זו. בידך מסור עתה תפקיד מאוד אחראי, לקבל את נשיאות הר"מ בישיבת גרודנה וליצור בה ממלכת תורנית נשגבה"⁶.

"סהדי במרומים, כי לא להרבות המשרה, חלילה, ולא להיטיב את מצבי הפרטי החלטתי לעזוב אתכם. רק לקול קריאת העזרה של גדולי הדור להציל את התורה הנתונה עתה בסכנה גדולה שלא תשכח מאתנו, חלילה, לגמרי. הם נתנו בי עיניהם והטילו עלי את התפקיד, ואין אני בן-חורין להיבטל ממנו"⁷.

"ראוי לעורר לכל ההוגה בספרי האחרונים, שלא ילמדו מפיהם, שלא לעשות יסוד מכל האמור בדבריהם טרם יבקרו היטב את דבריהם"⁹. מקוריות זו של למודו נשתמרה לא רק בצורה ובתוכן, כי אם גם בדרכי ההסברה שלו. הוא לא סגל לעצמו את דרכי ההסבר המקובלים, אלא חידש מונחי לשון שהיו לא פחות מקורתם מאשר הרעיונות וניצוצי המחשבה שבאו על ידיהם לידי ביטוי.

"לא שערו ולא יכלו לשער (המדובר על תלמידי ישיבת טלז, ז.ע.) איזו מהפכה יכניס רבם זה החדש בדרך למודם, אל אילו אופקים גדולים ורחבים יוציאם, וכמה ישפיע על פתוח שכלם והבנתם ועלייתם התורנית. בהשתוממות ובהתפעלות מפתיעה שמעו את דבריו שהיו בשבילם חדשים, בריאים ורעננים. בפעם הראשונה נתוועדו על גישה חדשה, אחרת מאותה שהיו רגילים בה עד עתה, לישוב סוגיות חמורות, הלכות סתומות ודברי ראשונים מתמיהים. תחת פלפולים וחילוקים חריפים, כנהוג מאז, תחת להוסיף קושיות על קושיות, להרבות סברות על סברות - בא הוא וסלק הכל הצדה, והחל לבאר כל דבר ממקורו הראשון, מתחילת דין התורה, תחת לקשור קשרים חדשים התיר את הישנים והיה בודקם בדיקה גמורה. הוא הורה: אם ישנן קושיות, אם נמצאות סתירות, אין לכסותן בתירוצים וחידודים חדשים, אלא צריכים לברר על ידן את ההלכה כולה על כל רחבות היקפה ועמקות ענינה, למצוא את הגרעין התוך-תוכי, ולכוון אל הנקודה האמיתית בכל דבר" ¹¹.

כל הפורש מרב שכזה, כאילו פורש מן החיים.

"לא רק את דרכי הלימוד לבד מורה רבנו לתלמידיו, כי אם פותח שערים בכל ענפי החכמה והחיים. ידעתי נאמנה כי הודות לרבנו הגדול נתיישבה בי דעתי והבנתי לא רק בתלמוד לבד, כי אם גם בכל העניינים הרוחניים ומילי דעלמא, להבין דבר לאשורו"¹².

"בזמן הבית היה כהן שידע לכתוב את השם בחמש אצבעותיו בבת אחת, ושמו נשאר לדיראון עולם בקורות האומה על שלא מסר את סודו לאחרים¹⁴, כוחי כמחנך וראש-ישיבה מחייבים אותי, ומפחד אני להיות נמנה בין אלה ששמרו את הסוד לעצמם".

"אם אמנם ביודעי ובהכירי את תכונת נפשו הזכה והעדינה וענות צדקו, ירגיש בזה אי-נעימות, ויהיו לו למעמסה השבחים בפניו, אולם רבי שמעון העמסוני, העמוס בעבודת הקודש לשאת את משא הישיבה, הנהו מוכרח לוותר ולשאת גם את המשא הזה בגלל תכלית העניין להמציא רוחה להישיבה ולהקל מעליו המעמסה הכבדה".