"זהו אך כאדם שיש לו מכיר בעל אכסניא בעיר, והוא מחזר על האכסניא להתאכסן אצלו אך באופן אם גם בעל האכסניא חרד לקראתו לקבלו בסבר פנים יפות ומתקן את האכסניא לפניו, אבל אם האיש התנכר לקראתו, הוא שב לאחור לבקש אחֵר שיקבלהו בסבר פנים יפות".

"ארזי הלבנון, אבירי התורה, בעלי תריסין יפה וברה, מהם תצא תורה, הלא המה המופלגים והמפורסמים חריפים ובקיאים, דפקיעי שמייהו, חכמים ונבונים, יראים ושלמים, חסידים קדושי עליון ופרושים עומדים בפרץ גאוני ארץ, המה רבני המו"ץ דק' ווילנא וחכמיה שיחיו, זיו אורם כשחר יבקע, כל חד לפום חורפיה מצוין לשבחיה.
"לן יאי למיבכי על שנוטל כבוד מאוויינו וגלה משושנו, שהייתה כלילת יופי משוש לכל הארץ, ממנה יצאה תוצאת חיים באר מים חיים, לכל שואל כעניין הי' משיב כהלכה, הלכה ברורה, ועתה כאשר נוטל כבודנו ונפלה עטרת ראשנו, מי ישקנו מים של תורה, הלכה ברורה, ואל מי מקדושים נפנה, אם לא אל כבוד שם קדשם ותפארתם, אשר הם פארי הזמן ראשי הגולה, הם יורונו את הדרך, דרכה של תורה, אשר נלך בה, ואת המעשה אשר נעשה.
"בדבר השאלה, סירכא עם מכה בדופן, שכבר הורה זקן פה קהילתנו, ה"ה הגאון המנוח בעל המחבר ספר שאגת אריה ז"ל, כשהי' אב"ד פה קהילתנו, ואשר בכל תפוצות ישראל נוהגים לאיסור עפי"י פסק הרמ"א ז"ל, והגאון הזקן הנ"ל הורה וקבע פה קהילתנו הלכה למעשה כהרב בית יוסף, להתיר בלי כל בדיקת הריאה. ואח"כ כשהי' הכהן הגדול הרב הגאון מהור"ר רפאל ז"ל, בעל המחבר ספר תורת יקותיאל, אב"ד דגליל שלנו ³, הורה עפי"י פסק הרמ"א. ושוב הי' פה קהילתנו הגאון בעהמ"ח ס' שאגת אריה ז"ל ⁴, הי' כצחוק בעיניו על ששאלוהו עוד הפעם בעניין שאלה זו. ותשובתו הרמתה הייתה על זה: הלא כבר הוריתי פה להתיר, ואל תחושו לדברי הרב הכהן הגדול, מחמת חכם שאסר. ובצחות לשונו השיב: כשר, כשר.

"ועפ"י תשובתו זאת נהגו וקבעו פה קהילתנו הלכה כמותו, זה ערך שבעים שנה, היינו אף קודם נשיאות כבוד אדמו"ר הרב המנוח הגאון מהור"ר חיים ז"ל, כי בעצמו שמע מפיו הקדוש על זה להתיר. אך בזאת לא נשאו לבו של אדמו"ר ז"ל להתיר ולמקומות אחרים זולתי פה, ואדרבה קרא תגר על כל מי אשר נשאו לבו להתיר במקומות אחרים. ולבסוף ימיו הי' מרגלא בפומי' לפני השוחטים דקהילתנו, שיצווה את בנו אחריו שלא לנהוג עוד היתר זה, וגם הנה יצא מפיו הקדוש אל בנו הרב המפורסם כש"ת מהור"ר יצחק נ"י, אב"ד דקהילתנו, שבדעתו לצות אותו על הדבר הזה⁵.

"והנה כאשר לקח אותו אלוהים לפתע פתאום, ולא נמצא אחריו שום צוואה על זה, נשארנו כתורן בראש ההר. ועתה כאשר קם תחתיו למלא מקומו, בנו הרב כמוהרי"ץ נ"י, ואינו רוצה לומר בזה לא היתר ולא איסור, חזינן לדעתי' שזה הוא מפני שאינו רוצה בשום עניין לעשות דבר שהוא נגד רצון אביו המנוח ז"ל, כאשר הי' באמנה אתו לנהוג בכבודו כל ימי חייו. ואנן מה נעני אבתרי'.

"עתה כל העיר נבוכה, ותהי צעקה גדולה, כי זה מילתא דשכיח סובא, והפסד מרובה מזה.

"לזאת בכת"ר הנשאה תלינו בטחוננו, הם יורונו את הדרך נלך בה ואת המעשה אשר נעשה בזה, לקבוע הלכה ברורה, ולא נהי' כמתעתע בדבר הזה, ויסירו מעל כבוד הרב האב"ד דקהילתנו נ"י ומעלינו את תלונות אנשי קהילתנו, אשר קשה עליהם הדבר הזה, לשנות בדבר הלכה הקבועה בפה מדור דורות להיתר מגאוני ארץ, אשר מימיהם אנו שותים, ונזכה להתאבק בעפר רגליהם. ולתשובתם הרמתה אנו מצפים לקבל ע"י שלוחנו מוכ"ז ציר מיוחד הנשלח בזה.

"כה דברי המייחלים לתשובתם, אנחנו יושבי על מדין פה קהילתנו הבאים על החתום, בצירוף חובשי ביהמ"ד דקהילתנו, יום כ"ג כסלו שנת תקפ"ב, פה וואלאזין" ⁶.

"בין מצרי שאול ומצוקות שחת, בין עקרבים, תנחומות אל, ביטחון עצמה, אורך רוח וכוח ברזל לשאת יד כל עמל",

"כל אשר לו עינים לראות יראה בכבוד האספה היושבת בעיר המלוכה לפקח על דברי הכלל, ויקח מוסר לדעת כי לא אבדה חכמת רבנינו ובינת מלמדינו. . . להמתיק סוד עם הראשונים ליד המלך. כבוד הרבנים מהר"י מוולאזין.. . לא יהיה לכלימה, האף כי המה מגודלים מנעוריהם בחכמת הספרים ¹⁰".

"הנה זה שני שבועות אשר נשאתי את רגלי ושמתי פעמי לק' וואלאזין, ואציע לפני אדוני ראשי פרקים מן כל המעשים אשר נעשו בוואלאזין, מינסק וגראדנא. בוואלאזין קדמתי פני הגאון המפורסם וכו' מה"ו יצחק, ומצאתי בו איש חכם ונבון, משכיל ודורש אלוהים, ועליו רוח חכמה ובינה, רוח עצה ודעת ויראת ה', ששתי כעל כל הון להיות מקובל ממנו כבן אהוב ונחמד, כי אבי אבי קראתיו, רכב ישראל ופרשיו. וכאשר ראו משולחי ווילנא ומינסק, כי הוא, הגדול בישראל, שם פניו אלי ולא הסיר ממני אהבתו, כאותם הצבועים, אשר רוממות אל בגרונם ובידם חרב פיפיות, התקרבו גם הם אלי, כרתו עמי ברית אהבה. ושנינו נשבענו בשם ה' אלהי אבותינו להיות לנצח אוהבים נאמנים, ולבלתי נבגוד איש באחיו לחלל ברית האהבה, האחוה ומרעות"¹¹.

עקר את רגליו מרוסיה ובא לאמריקה.

"מר אבא הגאון וצדיק ז"ל אשר עוצם שקידותו ידוע ומפורסם לכל, ובימי אבלו על אביו הגאון וצדיק ז"ל ¹⁷ כל תלתין יומין הוה מהדר לי' לתלמודא דכולא ש"ס, וכל גאוני זמנו נשאו ונתנו עמו בשאלות שונות¹⁸ עוד בימי נעוריו לרגל גודל החריפות והבקיאות אשר הראה בעת העריך השיעור בהישיבה הק' ק"ק וולאזין, ולאור תורתו הלכו רבים וכן שלמים. אבל, הה! חשכה השמש בצהרים, עודנו באבו נקטף עלה השמימה בן מ"ד שנה [ביום ה' י"ט אלול שנת תרי"ג]. כארבע עשרה שנים לפני מותו נחלה במחלה אנושה ר"ל, ואף כי מצב בריאותו הי' ברע מאוד ובחלישות נוראה, ובכל זאת מגודל אהבתו וחשקו אל התורה לא מש מאהלה ולא מנע בר, ואזר חיל להטיף אמריו בהישיבה שני פעמים בשבוע, בכל פעם לא הי' ביהמ"ד בלא חידוש בחריפות ובקיאות".

הנה התיאור: "בחור הבא בפעם הראשונה לוולאזין ואחר שמצא לו אכסניה, חדר בשותפות עם עוד בחור, או עם שני בחורים, הכל לפי מדת החדר, היה שם פעמיו אל הישיבה. וכשהיה עדיין רחוק ממנה, היה שומע קול שאון. וכל מה שהוא מתקרב אליה, היה השאון הולך הלוך וגדול, כמי שמתקרב למפל מים. וכשהיה מגיע ל"בית הלבן", הבנין הנהדר של הישיבה, הבנוי אבנים לבנות, עלה בדרגות אחדות ונכנס לאולם הגדול של הישיבה והיה נשאר עומד נדהם ומשתאה למראה עיניו ומשמע אוזניו: כשתי מאות וחמשים בחורים ואברכים יושבים עומדים - ומי גם שמטייל עם הגמרא בידו לאורך כל האולם - ולומדים בקול רם ובניגון, כל אחד ואחד בניגון אחר, מיוחד לעצמה וכל זה בהתלהבות ובמתיקות, בנענוע של כל הגוף ובתנועת הידים, והוא איננו מבין איך הלומד מבין ויודע מה שהוא לומד לקול מחריש האזנים של מקהלה גדולה כזו. והלא גם עליו יהיה ללמוד כאן שמונה, עשר שעות ביום!

וכשעבר הרושם הראשון היה הולך לראות את המשגיח, היושב במזרחה של הישיבה ולומד בה כל היום כאחד התלמידים. והמשגיח, אחר שנתן לו שלום, היה מתחיל לתהות על קנקנו: מי ומה הוא, בן כמה הוא, אם בחור עדיין או כבר אברך ¹⁹, מה למד ואיפה למד, ועוד שאלות מעין אלה. והיה בוחן ידיעותיו בתלמוד ומוצא למענו מקום בישיבה, ואם אין מקום פנוי בישיבה, עליו יהיה ללמוד בבית המדרש, הנמצא בצד הישיבה. אחרי כן היה הולך להתיצב לפני ראש-הישיבה, שביתו נמצא גם כן על יד הישיבה. והיה מתקבל כתלמיד.

המנהל, הממונה על הספרים של הישיבה, היה נותן לו את הגמרא שרצה ללמוד בה, והחיים החדגווניים שלו היו מתחילים בוולוז'ין בקומו בבוקר משנתו, היה הולך להתפלל שחרית בישיבה. ואחר גמר התפילה, היה חוזר לאכסניה שלו ובעלת הבית מגישה לו ארוחת הבוקר: ספל תה, לחם, חמאה, או ביצה; ולפעמים, גם גבינה, או דג מלוח. וכשגמר אכילת ארוחת הבוקר, היה שב אל הישיבה ונשאר בה עד השעה הראשונה אחר הצהרים. ואם היה שומע את השיעור של ראש-הישיבה, היה נשאר לשמעו, ואם לא, היה שב אל האכסניה שלו לאכול את ארוחת הצהרים. וארוחה זו הייתה גם כן פשוטה; מרק של גריסים, או של פולים, עם חתיכת-בשר קטנה ותפוח או אגס לקינוח סעודה. על פי רוב - היה זה הכל. עד השעה הרביעית היה יכול להישאר בחדרו ולמלאות את הזמן הפנוי במה שלבו חפץ:
אם היה מתעניין רק בלמודי קודש הוא מעיין בספר של חידושים על הש"ס, או בשאלות ותשובות, או בדרוש.
ואם נתפס כבר להשכלה, הוא קורא עתון, או ספר המעניין אותו, או מנצל זמן זה ללמוד איזו שפה או איזה מדע.
בשעה הרביעית היה שב אל הישיבה ולומד - בקיץ - עד השעה השמינית, ובחורף - עד השעה העשירית בלילה. המתמידים היו לומדים בישיבה אפילו בשעות שאין בהן חובת למוד. וכזה הוא הסדר יום יום. בימי שבתות התכנית אחרת, אבל גם כן באופן שווה לכולם" ²⁰.

"בהיותו כבן שמונה עשר שנים הונף והורם לשבת על כסא דיין יושבי על מדין פק"ק וואלאזין, בפקודת הגאון מוהרי"ץ ז"ל בהגאון מוהרר"ח ז"ל האב"ד ור"מ דוואלאזין, ואחרי עבדו עבודת הקודש הזאת כעשר שנים נתקבל מאת עדת קודש דק"ק טראב במחוז אסמינא להיות להם לרב, ויהי שם כעשר שנים, ואז אחרי פטירת מוהרי"ץ זלה"ה נקרא מאת חתנו הגאון מו"ה אליעזר יצחק ז"ל לשוב לעיר מולדתו הק' וואלאזין להיות ריש בי דיינא רבתא דק"ק וולאזין, והיה דאין בדי"מ ואו"ה, מפורסם ומומחה לרבים כחמש עשרה שנים עד יום מותו, והיה נכבד מאד ואהוב לכל ע"פ מידותיו התרומיות ויראת חטאו העצומה, כאשר יעידו אלפי תלמידי החכמים הנפוצים בישראל אשר הסתופפו בצל הישיבה הקדושה דק"ק וואלאזין יע"א²³.

פה מחלקת מחוקק ספון, הגאון הצדיק, המפורסם בחריפות ויראת חטא כמו"ה אליעזר יצחק זצ"ל, אב"ד ור"מ פה וואלאזין, בהגאון המפורסם מו"ה הלל זצ"ל מו"צ בק"ק הוראדנא, בהגאון הג' מו"ה שמחה ז"ל מנאוואהרדאק בן בתו של הגאון החסיד אור עולם מ' חיים זצ"ל אב"ד ור"מ דפה, וחתן דודו הצדיק מ' יצחק זצ"ל אב"ד ור"מ דפה, וימת בן ארבע וארבעים שנה ביום ה' י"ס אלול בשנת תרי"ג לפי'ק, פה תנצב"ה.