אני לומד תורה מתוך יגיעה, יגעתי ומצאתי.

"שכל מי שבא באסטרטיא מבני ישיבתו החזיק בתורה ללמדה תמידיות, ואף גם זאת שכל לילה ולילה היו קבועים משמרות עדר עדר לבדו מכלל הישיבה עד אשר תמיד יום ולילה לא יחשו להיות שונין, ומהפסיק מלמודם, והוגד לי באמת שאף בליל הכנסת שבת לא פסקו משמרות הללו, והוא בעצמו ובכבודו היה משתדל לפרקים להיות יוצא ונכנס אף בלילי שבתות בכדי להתוודע ולהתגלות היכן תינוקות של בית רבן קורין בכדי שלא יפסיקו"³.

"בירכתי הישיבה על יד תנור החורף עומד בחור ופניו שחורים, לחיו קומטו ולא עת, ועצמותיו שפו; לומד בנפש חפצה ובלב מרגיש, שואג כארי - וקולות אלוקים יתמלטו ממנו, וכל עצמותיו תאמרנה,

"מבעד חלונות הישיבה הפתוחים ישמע קול רעש המטיילים, ההולכים רצוא ושוב. מארמון אדון העיר ישמע קול מנים ועוגב; חצי הליל כמעט הגיע. השעה השתים עשרה חסרה רביעית, והוא על משמרתו עומד ויוסיף ללמוד.

"ומדוע לא ילך הוא להתענג על חמדת הליל? !

"האם חסר לב הוא? האם יתמיד בלמודיו למען יטול את השם מתמיד? אחז אותו בולמוס "הסמיכה"? או קנאת סופרים אכלתהו? או אולי הוא תורני גס אשר ידמה באמת כי לא איברא אינש אלא לגירסא, ושאסור לו להאדם להתענג? וכל הפוסק ממשנתו והולך לטייל על יד האילנות והנירות הנאות, הרי זה מתחייב בנפשו?

"אבל מבין עיניו השחורות והמבריקות - סמל דמות המתינות והתמימות המרחף על מצחו הגדול, ואשר עוז וגבורה ילין בו, וממלבושיו הקצרים והנקיים ניכר כי הוא איש מרגיש והוגה דעות ...

"באחד ממכתביו יאמר אלי: "הנך שואל למטרתי - ואני מה אענה אבתרך? האיש המבקש מטרה מספרותנו התלמודית, אות הוא כי עומד מחוצה לה, ועינו עוד לא שזפה את רוממותה. כי אותו האיש אשר בא בטרקלין תלמודנו פנימה, ולבבו מרגיש את רוחו הכביר והנשגב, הוא לא יבקש מטרה מהגותו בו, באשר המטרה היא בתוך הלמוד" ⁵.

"אם יצטרכו עפי'י המלכות ללמוד למודי חול גם כן, יהא בהשגחה מהרב וראשי ישראל, שיהא המורה ירא אלוקים, וזה אי אפשר אם יהיה כל אחד דואג לבניו, ואין בידו לברור איזה מורה הגון ומחזיק הדת, על כן הוא מבריח את בנו מלמודי חול בעל כורחם, וזה גורם שהבן בועט בהוריו והולך בדרך עקלקלות כדי להשיג לימודי חול.

אבל אם יהיה הדבר מוטל על הציבור וראשי הקהל, לא יהיו מבריחים את בניהם לגמרי מלמודי החול, אבל יהא ההשגחה עפי'י המורה אשר יבחרו, שלא יסורו מדרך התורה, וגם יהיו מפנים שעות מרווחים לעסק התורה, וזה וזה יתקיים בידם" ⁷.

"האף שאין לקוות שיצאו מלימודם בשעות כאלה להוראה, באשר זה דרכה של תורה, שאין עמלה ותכליתה מתקיים אלא במי שמפנה כל ראשו בה, ונפש עמל בה עמלה לו, לסייעהו לזכות בה. ואי אפשר להיות גדול בתורה בשעה שעוסק בדברים אחרים. וכל גדולי תורה שהמה גם חכמים בלימודי חול, אינם אלא שנתעסקו בלימודי חול קודם ששקעו ראשם בתורה או אחר שכבר נתגדלו בתורה, אבל ביחד אי אפשר להגיע לתכלית הלמוד. מכל מקום אפילו לא יגיעו לתכלית ההוראה הוא יקר מאד עסק התורה באיזה שעות, ומביא לידי יראת ה' " ⁸.

"והנה הנוהג חסידותו במעשה המצוות פשיטא שמוכרח להיות ת"ח ולומד ושונה איך להיות נזהר במצווה עפי'י דעת תורה, ולא יהא בא לעשות זר מעשהו שלא עפ"י דעת תורה חס ושלום - אפילו דרך החסידות של אהבת ה' ודביקות, שנראה לפי הדמיון שא"צ לזה, הגיון תורה אלא תמימות והתבודדות ומחשבתו לאהבה את ה' הוא מוכרח עכ"פ להיות נזהר מאד שלא יטה אשורו מני דרך התורה, ולא תהא תשוקתו הקדושה ואהבה עזה כמות מתעהו מדרך השכל" ⁹.

"הורו והוגו עצה להיות נשכר מדור זה, להפרד זה מזה לגמרי, כמו שנפרד אברהם מלוט. במטותא מן המעריך, עצה זו קשה כחרבות לגוף האומה הן בשעה שהיינו באה"ק וברשותנו כמעט, בבית שני, נעתם ארץ. חורב הבית וגלה ישראל בסבת מחלוקת הפירושים עם הצדוקים, וגם הסב מחמת שנאת חנם הרבה שפיכת דמים, מה שאינו מן הדין, היינו בשעה שראה פירוש שאחד מיקל באיזה דבר, אע"ג שלא היה צדוקי כלל אלא עשה עברה, מכל מקום מחמת שנאת חנם היה שופטו לצדוקי שמורידין אותו. ומזה נתרבה ש"ד בהיתר ולשם מצווה בטעות.

וכבר רמז ע"ז בתורה (ס' במדבר סי' ל"ו מקרא ל"ד) כמבואר ב"העמק דבר" ו"הרחב דבר" וכל זה אינו רחוק מן הדעת להגיע ח"ו בעת בזאת גם כן, אשר עפ"י ראות עיני א' ממחזיקי הדעת, ידמה שפלוני אינו מתנהג עפ"י דרכו בעבודת ה' וישפטנו למינות, ויתרחק ממנו, ויהיו רודפים זה א"צ זה בהיתר בדמיון כוזב ח"ו, ושחת כל עם ה' חלילה. זהו אפילו אם היינו בארצנו וברשותנו. ומכל שכן בשעה שאנו כבושים בגולה, ושה פזורה ישראל בין אומות העולם, ואנו נמשלים בגולת כעפר הארץ, וכמו שאמר הקב"ה ליעקב אבינו והיה זרעך כעפר הארץ, ואומות העולם נמשלו למים רבים שוטפים כדכתיב בס' ישעי', הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון, ואין תקווה לגוש עפר בשטף מים רבים אם לא שנעשה מן העפר אבן מוצק, אז אפילו נהר שוטף עליו אינו מגלגלו אלא ממקום למקום, אבל אינו מאבדו לגמרי. כך ישראל בעמים אין להם תקווה אלא להיות אבן ישראל, היינו שיהיו מחוברים באגודה אחת, אז אין אומה ולשון יכולים לאבדם. והאיך נאמר להפרד איש מרעהו ויבאו אוה"ע ושטפונו מעט מעט ח"ו"¹⁰.

"טבע העניין נותן, שבהשחית ישראל את צורתו היא היהדות, נעשה שפל ונבזה בעיני העמים, כי זה כלל בטבע, דבל בעל צורה, כשנשחתה צורתו, אזי נעשה פחות הרבה יותר גם מאשר איננו בעל צורה, כמו בדומם, צומח, חי, מדבר, שהצומח בשעה שפסק כוח הצמיחה הרי זה נובל וגרוע מדומם; וכן החי אחרי שמת ופסקה חיותו הרי זה מבאיש וגרוע הרבה יותר מהצומח הנובל; האדם כשמאבד דעתו הרי הוא גרוע מחיה ובהמה, וכן אדם המזיק גרוע מכל חיה רעה, כמו שכתבתי ב"העמק דבר" (בראשית ו' מקרא ה')

והכי נמי ישראל, כשמאבד צורתו, היא היהדות, נעשה גרוע מאד והרי הוא דומה אז כקוף וחושבים אותו לבריה שאין עליה הצורה האנושית כלל... ואחרי שכן הוא שבאובדן הצורה הישראלית תאבד גם כן הצורה האנושית בעיני העמים, על כן לא יפלא אפוא בעינינו אם שפלים ונבזים אנחנו בעיניהם כאימן העברנו מעלינו הצורה האנושית כלה. והושע הנביא (ח', ח') אמר: נבלע ישראל עתה היה בגוים ככלי אין חפץ בו. פירוש: כאשר נבלעה היהדות, ונשארה בסתר לבבם בלבד ובגלוי יבושו בצור מחצבתם, עתה שהגיעו למדרגה כזאת, ככלי אין חפץ בו, שאינו עומד אלא להיות נשבר ח"ו" ¹³.

"אך זאת אגידה כי בבואי להישיבה נהפכתי לאיש אחר. הרושם העז, שעשה עלי הנציב ז"ל ובחורי הישיבה, בעלי נפש עדינה ורוח כביר, ואשר על חזותו של כל אחד, הליכותיו וענייניו, היי שפוך רוח גאה וגאון בתורתנו ואמונתנו, והישיבה בעצמה, אשר הייתה מלאה מפה אל פה בחורי חמד שלמדו בשקידה נמרצה את כל תורת ישראל ואמונתו הצרופה, יומם עסקו בתורה ובלילה הגו בספרים ספרי השכלה ¹⁵⁾, ואשר הבינו לברר האוכל מתוך הפסולת, וכולם היו חוקרים לכל תכלית ומביני מדע.

כל אלה פעלו עלי פעולה עזה עד מאד לקשר אותי עוד יותר בקשר של קיימא בעבותות אהבה לכל אשר לנו, ואז חרצתי משפט, כי פה אמצא לי מקום להתגדר בו, פה אשיג מטרתי ליסד אגודות וחברות להפיץ אהבת ארצנו ולפעול ולעשות לטובת עמנו וערי אלדנו לא באומר ודברים בלבד, כי אם גם במעשה, לבלי תהיינה תפלותינו, ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים, כצפצוף הזרזיר, אשר ידבר בשפתו ולבו רחק מכל אשר יוציא בפיו".

"הרושם החזק שעשה בהישיבה כל עצם המאורע הזה היה גדול עד מאד. אפשר להגיד כי הי' זה דעמאנסטראציע והפצה להרעיון באופן היותר טוב. גם הגאון ר' חיים מבריסק ז"ל שש עלי מאד ויקבלני בחדוה ויביא אותי ויציגני לפני הנציב ז"ל, אשר נהנה מאד מדבר שובי, ואף כי גם הוא אמר כי לא פה המקום, כי מצווה שאפשר להעשות על ידי אחרים אין מבטלין בשבילה תלמוד תורה".

ב"ה א' לסדר ולתת עליכם היום ברכה תרמ"ט.

יאושרו בברכות הוד נורא, מהזיקי ישוב אה"ק בחבורה, חבור הנאה להם ונאה לעולם, להושיב נשמות ארצנו הק' בטוב פועלם. כולם אהובים וברורים, כולם יחיו דגן בחורים, ויזכו לראות בעמוד האורים, הן המה בעלי ח"ק חובבי ציון בק' באר, ובייחוד למנהלי החבורה הק' יבורכו איש לפי פעלו, ואיש לפי מהללו בהליכות עולם לו.

הן הייתי בדרך עשרה שבועות ויותר לטוב בית התלמוד הישיבה הק' היא האבן הראשה להחזקת תורה בישראל אלקים יכוננה עד ביאת הגואל.

בבואי ראיתי מכתבם מן פ' בשלח, ונבהלתי לראות עד כמה גבר השקר והחנופה, לעולל עלילות ברשע על אחינו יושבי הקואלניות באה"ק כי המה מפירי ברית ומחללי שבתות בפרהסיא. יכרת ה' כל שפת חלקות, אשר בחלקות ישיתו מצווה של ישוב הארץ לעבירה, ומונעים את הרבים מלעשות מצווה, אשר הוא מעשרה דברים המעכבים את התשובה...

ואני הנני להגיד למע"כ נ"י אשר שני קואלניות, היינו פתח תקוה ועקרון, המה שובתי שביעית כדעת גאוני ירושלים תוב"ב, ולא שמו לב למקילים בדבר.

ואני ראיתי שני אנשים אשר עזבו את בני ביתם באה"ק והמה שבו לחו"ל להרויח באומנות לפרנס את ב"ב, עד אשר יגיע שנת עבודת הארץ. וזה מכבר היו מרננים על יושבי גדרה כי מתחילה נתיישבו שמה בני בלי תרבות עול מ"ש ¹⁷⁾. ובכ"ז הנני להעיד כי מנעו עצמם מלאכול בשר כי לא הי' להם שו"ב כראוי עד ששלחנו להם שו"ב אדם י"א ¹⁸ והגון לזכות את הרבים, ונודענו כי גם המה בעלי אחוזה זו הולכים בדרך התורה והמוסר. אכן אינם שומרי שביעית עפי'י דעת גדולי ישראל יצ"ו שהקילו להם. עתה ברוכי ה' אל תחושו למניינכם. התחזקו ועשו ברכה ושלחו מראש לבעלי פתח תקוה ועקרון על אדרעס הרב ר' הערץ נ"י בן יפו, ותודיעו לו כי יחלקם לשומרי שביעית ביחוד.
ובזכות זה תזכו לעבודת הארץ בקדושתה ועבודת מתנה בבית בחירתנו ב"ב^19). וזכות הארץ יעמוד למישבי' ומכונניה, להתברך במע"י ²⁰⁾ ויאושרו בארץ החיים, ויתענגו על טוב ה' מלא חפנים, כנפש העמוס בעבודה רבה.

נפתלי צבי יהודא ברלין

"רוח אנשי ליטא ואגפיה כי עיקר שהמה מנדבים על ישוב הארץ אינו בשביל להחיות איזה סך אנשים כי אם להושיב נשמות ארצנו הקדושה, וגם זה לא להושיב מחוז פלישתינא כי אם קדושת א"י ואם לא יקוים קדושת הארץ כראוי יסלקו ידי הנותנים לגמרי",

"כדי להגביר בידוד התלמידים ולהרחיקם מכל דבר מפריע את לימוד התלמוד, לא התיר להם ראש-הישיבה לעסוק בשום דבר, שלפי דעתו יוכל להסיח את דעתם מלימודם. ומטעם זה, אסור היה לתלמידי הישיבה לעסוק בתעמולה של רעיון חיבת ציון ולייסד חברה למטרה זו, אף על פי שראש-הישיבה, ר' נפתלי צבי ברלין בעצמו היה חובב ציון, כתב מאמרים לטובת רעיון זה ולקח חלק חשוב בתנועה.
-אסור היה לתלמידי הישיבה גם כן לעסוק בהוצאת עתון איזה שהוא (כמובן בהעתקות בכתב במספר קטן לתלמידי הישיבה) ואפילו כזה של חידושי תורה בלבד.
-ואסור היה להם לייסד שום חברות לאיזו מטרה שהיא, חוץ מחברות של צדקה, כמו חברת תומכי תורה, גמילות חסד, חברות עזרה לתלמידים הנזקקים להן.

כל הדברים האלה היו אסורים באופן רשמי ובגלוי" ²¹⁾, תלמיד זה למד בישיבה ביחד עם ח. נ. ביאליק (בשנת תר"ן) והוא מתאר את הבחור הווליני בן שבע עשרה כשבא לוולאזין מתוך ששמע מדברים עליה כעל אוניברסיטה ²²⁾ ולבסוף נוכח שהיא ישיבה ועברה עליו רוח המתמיד במלוא מובן המלה:
"ובזה מתבאר הפלא הגדול של ביאליק, שבראשית בואו לוולוז'ין נהפך לאיש אחר, עזב את חלומותיו להשתלם כאן בלימודי חול והתמכר בכל מרץ נפשו ללימוד התלמוד. נמצא היה ברשותה של האווירה הוולוז'ונית ולא יכל להשתחרר ממנה. הסביבה, האווירה, נצחו אותו ונכנע" ²³⁾.