לא ישלמו ענייני האדם, עד תפרד נפשו מחשקה ותאוותה. טעם השכל - הכרת הדברים ותאוותם והבדלתם, ואל תבטח בעצמך שאתה חכם, עד שתמשול בתאוותך. מי שאינו מושל בנפשו להשיבה מן התאווה שאינו בטוח מה רעה אחריתה, איננו יכול למשול באחרים. אובדן השכל - בין היצר והתאווה. העצה - ישנה, והתאווה - ערה, על כן מנצחת התאווה את העצה. אין הדעתן מי שמתחכם לעניין אחר שנכשל בו, אך מי שיכירהו ויתחכם - לא יכשל. |