3. המאמר מתאר מקרה דמיוני של משפט דמיוני במדינה דמיונית.

4. מעשה במשלחת של מדענים אשר יצאה לחפש ולתור אחר ממצאים ארכיאולוגיים בתחום הררי ומסולע, במדינת ניו-גרס. ביום השמיני לעבודתם התרחשה מפולת, גוש סלעים ענק התדרדר מן ההרים ללא מוצא אפשרי של האנשים אשר נותרו לכודים תחת ההר ההוא.

5. מיד הוקמו צוותות חירום אשר יצאו למקום במגמה לחלץ את הלכודים. לאחר יומיים של ניסיונות חילוץ התברר שעל מנת לחלץ את המדענים יש צורך בעבודה מאומצת של 40 יום לפחות. משהובאו הדברים לידיעתו של ראש צוות החילוץ הוא החוויר, בידעו שלאנשים הלכודים, אין מזון אלא לשבוע ימים בלבד.

6. צוותי החילוץ עבדו כל אותם הלילות וכל אותם הימים, ושום קשר לא היה להם עם האנשים הלכודים, 20 במספר.

7. בבקרו של היום השביעי נשמעו קולות, והסתבר שללכודים היה מכשיר קשר אותו גילו, ובאמצעות מכשיר הקשר נפתח מגע ומשא עם העולם החיצון.

8. הדובר של הלכודים היה פרופ' ווטמור, והוא שאל כמה זמן דרוש על מנת לחלץ את המשלחת הלכודה. הוחלט לתת לו תשובה כנה באופן מוחלט, וכך נודע לווטמור כי החילוץ יקח 30 יום לפחות. השתררה דומיה זמנית, ולאחר כמה דקות של דממה בקע שוב קולו של ווטמור מתוך מכשיר הקשר. ווטמור שאל האם יש בין צוות החילוץ רופא. התשובה שניתנה לו היתה כי אכן יש רופא במקום. הרופא הוזעק אל מכשיר הקשר, ווטמור שאל אותו האם נכון שפירוש הדבר הוא כי אין סיכוי שהאנשים יוצאו חיים. וגם כאן, לאחר לבטים, נתן הרופא תשובה כנה כי אין סיכוי כזה.

9. ווטמור שאל האם יש שופט או כומר סמוכים למכשיר, ונאמר לו כי אין כאלה. או אז שאל ווטמור האם יהיה זה הוגן וראוי להטיל גורל גופתו של מי תשמש מאכל ומקור מחיה לאחרים. לא היה איש אשר ההין לתת תשובה לשאלה ההיא, אך נאמר לו כי התפישות המשפטיות והדתיות הנוהגות במדינת ניו-גרס הדמיונית, שוללות מעשה כזה.

10. ושוב השתררה דומיה, והפעם נמשכה הדממה, והיו סבורים אנשי צוות החילוץ שהבטריות במשכיר הקשר נגמרו.

11. לאחר 40 יום נפרצה חומת הסלעים. ואז התגלו 19 שלדים חיים שהוזעקו לבית חולים. ביום השמיני לשהותם בבית החולים הצליח אחד הניצולים לדבר ולספר את הסיפור הבא.

12. אותו ווטמור שכנע את החבורה להטיל גורל, גופתו של מי תציל את הנותרים. וכן הוחלט להטיל גורל באמצעות קיסמים. בהגיע תורו של ווטמור הוא החוויר לפתע ונסוג בו מהרעיון, ואז קמה צעקה גדולה בקרב האחרים שאמרו לו, כי אין הוא יכול לסגת לעת אשר כזאת. ווטמור נשאל האם יש לו טענות על ההגינות של הגורל, והוא השיב בשלילה. סופו של דבר משך את הקיסם הגורלי וגורלו נחרץ.

13. זקן החבורה של המדענים הלכודים נבחר לבצע את מעשה ההרג, הוא עשה כמיטב יכלתו להמית את ווטמור בהמתה שאין בה יסורים. ווטמור מת וגופתו שמשה למאכל ולהצלתם של תשעה עשר המדענים האחרים.

14. לאחר דיון ממושך בפרקליטות המדינה של מדינת ניו-גרס הוחלט להאשים את האנשים ברצח. הציבור נסער. אלה נקטו ככה ואלה נקטו ככה, חלק מן השופטים התפטר או הודיע כי הוא מסרב לדון את הנאשמים. בסופו של דבר הצליח נשיא בית המשפט העליון של מדינת ניו-גרס, לשכנע כמה שופטים לדון את המדענים.

15. נשיא ההרכב, השופט טופני, קבע בפסק דין קצר כי הפתרון הראוי הוא להרשיע את האנשים במישור הפלילי, וכי למקרה אשר כזה נועדה החנינה.
אשר על כן החליט ההרכב להמליץ בגזר הדין בפני הרשות החוננת להעניק חנינה לאנשים.

16. פסק דין מרכזי ומהפכני ניתן על ידי שופט עול ימים שם פוסטר. פסק דינו נכתב בסערת רוחות תוך שמוש וירטאוזי בכלי המשפט הקיימים.

בפתח דבריו ציין השופט כי תהיה זו חרפה למשפט אם המערכת המשפטית לא תשכיל למצוא מתוכה פתרון לבעיה כזו. אם המערכת המשפטית זקוקה במקרים כאלה לפתרונות מן החוץ, סימן הוא שמתקיים נתק מוחלט בין המערכת האלמנטרית של נורמות מצפוניות וצדק בסיסי לבין המערכת המשפטית.

17. ואולם, כך פסק פוסטר, מי שיבחן את המנגנונים המשפטיים הקיימים, ויתעלה עד כדי השגתן התוכנית-פנימית של הנורמות הקיימות, יראה כי ניתן לפתור את המקרה ולזכות את הנאשמים תוך שימוש בכלים הקיימים.

18. המנגנון הראשון שניתן לעשות בו שימוש הוא בחינת היסוד של הנורמות הפליליות. ביסוד המערכת המשפטית הפלילית, לאחר קילוף כל הקליפות, נמצא את הגרעין שאינו אלא הסכם בין כל הפרטים של החברה הקולקטיבית הנתונה. לא שהסכם כזה היה בפועל אי פעם. ההסכם הוא היפותזה השולטת במערכת המשפטיות. היפותזה זו פותחה מאז ימיו של רוסו אך יסודה הוא פשוט; נעשו היחידים המרכיבים את החברה כאילו הקריבו כל אחד פיסה מתוך החופש, על מנת לזכות בביטחון ובחירות המוענקים להם בתמורה להקרבה האמורה על ידי החברה הקולקטיבית.

19. היפותזה זו מגבילה גם את תחומי החופש שהוקרבו כביכול למען המטרה האמורה. ויכולים אנו לומר במקרים מסוימים, כי חופש לא הוקרב מעולם, וכי הפרט מעולם לא קיבל על עצמו כפיה מסוימת בתחום התנהגות מסוים.

20. ביסוד ההסכם האמור עומדת ההנחה כי הסיטואציה היא כזו, שקיום היחידים מתאפשר בצוותא. אם סיטואציה זו משתנה, ונוצר מצב שבו חייב אדם לבחור בין מותו לבין התנהגות מוכתבת מסוימת, אי אפשר לומר כי דבר אשר כזה נמסר לחברה הקולקטיבית, וממילא לא נשמט היסוד של הלאווים הכלולים במשפט הפלילי, בסיטואציה אשר כזו.

21. ואל ישאל השואל, אם כן, כיצד אנו מחייבים אנשים להסתער קדימה בשעת קרב או מלחמה. משום שבקרב או מלחמה, המטרה של הנורמות היא לא להגן על חיי חבריך אלא להגן על חייך שלך. ואל נטעה בהחלף לוגי העשוי להעלות קושיא, הכיצד אם כן משבחים אנו אנשים שמסרו את נפשם למען מטרות נעלות, כי המתבונן במימד של עומק ימצא שלא זו בלבד שאין סתירה בין השניים אלא שהם משלימים זה את זה.

22. אנו מקלסים ומשבחים את מי שמוסר את נפשו, לא משום שהוא היה חייב לנהוג כך, אלא דוקא משום שהוא לא היה חייב לנהוג כך. והיא היא הנותנת. אם הפרט חייב היה לנהוג כך אל היה מקום לשבח אותו ולהציבו בכותל המזרח של החברה.

23. צא וראה, אמר השופט פוסטר, מה היה קורה אילו המקרה הטרגי היה מתחולל במרחק של פסיעה אחת מעבר לגבול של מדינת ניו-גרס. עקרון הטריטוריאליות היה פוטר במקרה כזה את הלכודים מאימתו של הדין. הספרות המשפטית לא נתנה את הדעת באופן מספק על היסוד העיוני העומד בבסיס עקרון הטריטוריאליות.

24. מה שעומד ביסוד העיקרון הטריטוריאלי אינו אלא הבנה פשוטה, שההסכם ההיפותטי מסתיים בגבול של החברה הספציפית. מעבר לגבול קולקטיב חדש והסכם חדש.
לשון אחר, ההסכם קוצב את התחומים הפיזיים של הנורמה הפלילית בשל העיקרון שהוכתר לעיל.

25. והנה הלכודים הללו, אומר השופט פוסטר. היו במרחק של שנות אור מהחברה שבמדינת ניו-גרס. קיר הסלעים אשר סגר עליהם הכניס אותם למצב חדש ושמט את כל הסובסטראטום של החברה הקיימת.
בשעות הללו ובימים הללו היו מצויים אותם אנשים בקוסמוס משל עצמם והם היו במצב אשר כונה על ידי הפילוסופים המשפטיים של ימי הביניים, מצב הנשלט ע"י הצדק הטבעי. לכן כל מערכת הנורמות הפלילית של מדינת ניו-גרס ומוסדותיה אינם יכולים לשפוט את הלכודים בין הסלעים הללו.

26. יתרה מזו. הגישה הנוהגת היום היא הגישה היוטאליטארית. ואם התועלתנות איננה שולטת בכפה באופן בלעדי הרי שהיא לפחות הגורם המרכזי בתפישה המשפטית. עקרון זה מנתק את הקשר האוטומטי כביכול בין חטא לעונש. העונש איננו מטרה בפני עצמה אלא שיש לראות בו משרת בלבד.
משרת של מה? שואל השופט פוסטר. על כך חייבת כל חברה נתונה ליתן תשובה מספקת. והתשובה היא, כי העונש נועד לשרת את עקרון ההרתעה בעיקרו. עקרון זה לא יכול להתקיים במקרה דנא. איזה עונש ירתיע אדם מלנהוג כפי שנהגו הלכודים הללו? מה יכול לאיים עליהם יותר מאשר המוות המיידי? אכן ישנם עונשים תיאורטיים העשויים להרתיע גם אנשים במצב הזה, ואלה הם העינויים למיניהם. ואולם לא בכאלה חפצה החברה המודרנית. מה הטעם, אם כן, להטיל על האנשים הללו עונש? ובמקום שהעונש נשלל באופן אימננטי מתה הנורמה המשפטית מיתת נשיקה.

27. אשר על כן, אמר השופט פוסטר, בשל כל העקרונות הללו יחדיו יש לזכות את הלכודים האומללים הללו.

28. פסק הדין השלישי ניתן על ידי 2 שופטים מחמירים, אשר מצידם קבעו כי יש לדבוק בחוק באשר הוא שם, וכי עקרון עליונות המחוקק הוא עקרון העל החייב להנחות את בתי המשפט בכל מקרה. הם כינו את דברים של השופט פוסטר בכינויים חריפים מאוד, תוך הצגת שאלות יסוד אשר לדעתם מקעקעות את היסוד משיטתו. כך למשל יש לשאול מה היה דינו של אדם שהגיע לגיל בגרות מאחורי קיר הסלעים. האם נלך לפי המשפט הנוהג, או שמא נאמר כי גם בעניין זה יש להחיל את הצדק הטבעי? ואם יש להחיל את הצדק הטבעי מה הוא קובע במקרה אשר כזה?

29. יתרה מזו, התפישה של השופט פוסטר יוצרת לדעתם גלגל חוזר. אם התפישה שלו נכונה הרי שיחד עמה נשמט גם היסוד של סמכות בית המשפט וממילא נוצר מעגל אין סופי.

30. ההפניה לצדק הטבעי, לפיו איש לנפשו, איננה פותרת בעיות פרקטיות. מה היה קורה אילו למשל לא היה נבחר ווטמור לשמש גופת מאכל אלא אדם אחר? האם הדין היה משתנה? האם אין אבחנה בין ווטמור שהציע את הפתרון ההסכמי לבין אדם אחר שלא הסכים לכך?

31. יש לשלול גם מכל וכל את הפניה אל הרשות המעניקה חנינה בדרך של המלצה או בדרך של קביעה כי המשפט במקרה הזה אינו יכול למצוא פתרון הולם. דבר זה אמנם אינו נשלל פורמלית על ידי עקרון הפרדת הרשויות, אך הוא מערב מין בשאינו מינו.

32. אחת היתה דעתם של השופטים הללו כי בית המשפט איננו אמור להתמודד עם כל הבעיות המתעוררות בחברה מסוימת. בית המשפט איננו אלא פרשן בלבד ואל לו לחרוג משליחותו.
אם חברה נתונה רוצה לשנות את החוק, יבוא האורגן המתאים שהוא המחוקק, ויאמר את דברו בחינת "הפה שאסר הוא הפה שהתיר".

33. פסק הדין האחרון ניתן על ידי השופט הנדי. השופט הנדי קבע כי לאחר ששקל בעניין הגיע למסקנה שהדבר הוא פשוט והמתבונן בענין מהזווית היסודית ימצא את הפתרון. כל המוסדות החברתיים, אומר השופט הנדי, אינם אלא שליחי ציבור האמורים להוציא את דברו של הציבור אל הפועל. בתור שכאלה הרי שהם עבדיו של הרצון הקולקטיבי.

34. והנה, אומר השופט הנדי, האהדה של הציבור הרחב הופנתה אל אותם הלכודים. 90% מן הציבור, כך עלה מסקר דעת קהל, תמכו בזיכוי מוחלט של האנשים הללו. לא היה מקרה שבו הייתה סימפאטיה ברורה כל כך מצד רוב הציבור לנאשמים במשפט פלילי. עם כל החסרונות שיש לדעה של הציבור המובעת בסקרים, דומה כי הפעם מדובר בתופעה ברורה. הואיל וכך, נראה כי הפרשנות המשפטית חייבת להיות כפופה לתפישה של הציבור, כי הלכודים לא עשו את המעשה שעשו ברצון וביודעין.

35. סופו של דבר, בדעת רוב פסק בית המשפט עונש מוות ללכודים, אשר דינם נגזר כאמור לעיל.
בסוף המאמר כותב פרופ' פולר:

"המקרה הזה שאירע בשנת 4,300 לספירה איננו מקרה שחזיתי בנבואה ואינני אומר שזהו המצב המשפטי הנוהג. לא באתי אלא להביא לידיעת הציבור עמדות פילוסופיות שהובאו כבר בתקופתם של אפלטון ואריסטו. מרחק הזמן מאז ועד היום הוא בערך מרחק הזמן שמהיום ועד 4,300. ואם יש איזה שהוא אלמנט נבואי במאמר הרי שהוא אינו אלא השערה בדבר צורת הפתרון של בעיות הנצח המטרידות את החברה האנושית".