מתוך הספר "פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים",
בתיק פלילי 124/53

100. נסכם את העובדות העיקריות שהוכחו ללא כל ספק על ידי העדויות שנזכרו עד כה. הוכח שקסטנר הכריח את שני הצנחנים על ידי לחץ מצפוני כבד ביותר, שהפעיל עליהם בסתר ועל רקע הסברות כוזבות, לוותר על תפקידם; שקסטנר הודיע על שני הצנחנים לראש הגסטפו; שקסטנר ניסה להביא את שני הצנחנים על ידי הלחץ והתחבולות הנ"ל להסגרת עצמם בידי הגסטפו, ושהצליח בכך בשלב זה בנוגע לפלגי. כמו כן הוכח שפעולות אלה לא בוצעו לטובת הצנחנים, אלא להפך - העמידו את חייהם בסכנה;

ההסבר האמיתי לפעולותיו הנ"ל של קסטנר נעוץ ביחסיו עם השלטון הנאצי. כל מפעלו עד יום בוא הצנחנים היה למעשה - הצלת 700 נפש המיוחסים באמצעות הס"ס מתוך חצי מיליון יהודי ערי השדה שגורשו לאושוויץ. גם הניצולים האלה לא הגיעו עדיין לחוף מבטחים. אלא רק עד בודפשט, שם הצטרפו אליהם 500 נפש ממיוחסי עיר הבירה ועשיריה, וכל 1200 מועמדי ההצלה - ובכללם יותר מ- 20 נפש ממשפחת קסטנר (אשתו, אמו, אחיו, חותנו ועוד) וכן רוב ידידיו וחבריו - חיכו במחנה המיוחסים של ה-ס"ס ברח' קולומבוס בכיליון עיניים לצאת הרכבת המובטחת לספרד. כל תקוותיו של קסטנר לצאת הרכבת היו תלויות באייכמן, שהיה עלול להתעלל בו שוב ברגע האחרון, כפי שעשה ב- .3.6 (פסקה 39), וכן בקלגס, ראש הגסטפו, שב- .3.6 התערב אצל אייכמן לטובת קסטנר ושגם בימים אלה לפני צאת הרכבת עמדה הוועדה במגע הדוק אתו (עדות קסטנר וגב' ברנד).
קסטנר חש מיד עם בואם של שני הצנחנים בסכנה שהופעתם של שני קציני "הגנה" אלה בשעה זו בבודפשט מהוה בשבילו ובשביל מפעלו המושתת על קשרים הדוקים עם ראשי ה- ס"ס. מבוכתו של קסטנר ותגובתו הספונטנית השלילית על הופעתם (פסקה 84) אינן מעידות על רגשי שמחה ועידוד, כפי שהוא מתארם בעדותו ובדו"ח (ע' 71). לא זו בלבד ש"במערבולת המאורעות נטשנו מזמן את התקוה לבואם של שלושת החברים", כפי שהוא אומר בדו"ח; האמת היא שקסטנר נטש מזמן כל עמדה אפשרית שהייתה מתיישבת עם בוא הצנחנים ומשימתם. כל פעולות התנגדות יהודית, ובייחוד ציונית, בקרב יהודי בודפשט הייתה עלולה לסכל מיד את סכויי מפעלו - הצלת רכבת ברגן בלזן - ולסכן את כל קשריו עם הנאצים.

יתר על כן, בואם של הצנחנים סיבך את קסטנר בתסבוכת שנגעה בשרשי נאמנותו. מצד אחד נדרש קסטנר לתת מחסה וסיוע לשני חברי ה"הגנה", שסמכו על נאמנותו כעל דבר המובן מאליו. מצד שני קיבל קסטנר מזמן על עצמו נאמנות בפועל כלפי המשטר הנאצי, לא מתוך אהבת הנאצים חלילה, אלא בכורח המציאות, כתנאי מקודם ויסוד מוסד לכל מפעלו המשותף עם הנאצים התלוי בחסדם. אייכמן וקלגס סמכו ויכלו לסמוך על קסטנר, כי כל הביטחונות והמשכונות היו בידם. האינטרסים החיוניים ביותר שלו - מפעל ההצלה, גורל הניצולים, גורל קרוביו, גורלו וביטחונו הוא - כפו על קסטנר נאמנות לשליט. המשטר הטוטליטרי לא סבל "נאמנות כפולה".

קסטנר היה תלוי לא רק באייכמן, ראש תליינים, אלא במידה לא פחותה ממנו בקלגס, השליט הנאצי הממונה על הגסטפו ועל כל עניני הביטחון. קלגס עזר לקסטנר לא רק על ידי התערבותו אצל אייכמן להצלת המיוחסים, אלא פרש את חסותו - חסות הגסטפו - על עצם קיום ועדת ההצלה ועל פעולותיה (פסקה 36). קלגס התערב מדי פעם בפעם אצל השלטונות ההונגריים כדי לשחרר את חברי הועדה ממאסר, אפילו כשהיו נגדם הוכחות של זיוף תעודות לצרכי "טיול" וכיו"ב. קלגס העביר לועדה באמצעות אייכמן סכום כסף גדול של מטבע זר ומכתבים סודיים שנפלו בידי הגסטפו. עוד הגב' סנש, שביקרה במשרדו של קסטנר באוקטובר, העידה לפי תומה: "זה היה בית שהגסטפו לא נגעה בו" (ד' 40-39). קסטנר אינו מכחיש את חסות הגסטפו, להפך - היא משמשת חלק מגרסתו בפרשת הצנחנים. ללא חסותו של קלגס לא היה קסטנר יכול להתקיים ולפעול בבודפשט הנאצית אפילו יום אחד.

חסות הגסטפו חייבה את קסטנר להיות נאמן לגסטפו. אי אפשר היה ליהנות יום יום מחסדי השליט העריץ ללא יחס גומלין. קסטנר שהכיר מקרוב את משטר הדמים הנאצי, לא יכול היה להעיז לסטות מנאמנות זו כמלוא הנימה. מגע סודי של קסטנר עם צנחני צבא האויב, אף ידיעה על בואם ללא גילוי הידיעה לגסטפו, היו מהווים הפרה חמורה ומסוכנת של נאמנותו למשטר הנאצי. האינטרס החיוני של קסטנר להתקיים ולפעול בחסות המשטר הנאצי חייב אותו להודיע לקלגס בהקדם האפשרי על בוא הצנחנים.

אסון הצנחנים היה שהם הופנו אל איש חסותה של הגסטפו, אדם שבגלל תלותו במשטר הנאצי לא היה יכול לשמור סוד, ומה גם סוד צבאי, מפני פטרוניו, אף לא היה יכול להתייחס בחיוב למשימת הצנחנים, ושסופו היה, בגלל תלותו החזקה במשטר הנאצי, להסגיר את הצנחנים בידי האויב.

לקסטנר ולנאצים היה עניין משותף בחיזוק מעמדו הציוני וסמכותו היהודית - פנימית של קסטנר. כבר עמדנו על כך (פסקה 65) שאייכמן לא היה נותן חיי יהודים במתנה לד"ר קסטנר הפרט, אלא לבעל עמדת מפתח בציבור היהודי. הייתה זו השיטה הנאצית הבדוקה בכל אירופה הכבושה, מנורוגיה ועד צרפת והונגריה, הכבושה. הנאצים הרימו את קסטנר לראש יהודי הונגריה, כדי לשלוט ולרדות באמצעותו ביהדות הונגריה המתחסלת. כדי שקסטנר יהיה בעל ערך לנאצים, היה עליו להיות בעל סמכות יהודית פנימית. סמכותו היהודית והציונית של קסטנר שמשה כח מיקוח בהסכם ההצלה שלו עם הנאצים. בלשון פשוטה: הרוצחים הנאצים ויתרו על רציחת כמה יהודים ואפשרו לקסטנר להצילם, על מנת שקסטנר יהיה השליט הממשי על ארגון ההצלה וההגנה היהודית ובאמצעותו יוכלו להחניק כל התנגדות רצינית באיבה. במידה שקסטנר שלט בארגון ההצלה, וההגנה, יכלו הנאצים להיות סמוכים ובטוחים שלא יתעוררו כחות אנטי נאציים רציניים, כי קסטנר התלוי בחסדי המשטר לצורך מפעלו וקיומו היה מעוניין למנוע כוחות כאלה מלהתעורר ומלפעול. לצורך זה היה נחוץ שקסטנר ייהנה מאימון המחתרת היהודית ויהיה "אחד החברים החשובים של המחתרת". בתוקף שיתוף פעולתו עם הנאצים היה קסטנר מוכרח להישאר "נאמן ההגנה" בהונגריה. אין זה מקרה כל עיקר, אלא חלק מהותי משיטת שיתוף הפעולה, שקסטנר, על אף תלותו הגמורה בקומנדו היהודים ובגסטפו, המשיך להיות "איש מחתרת" ו"נאמן ההגנה" ולשמש כתובת לצנחנים, שנשלחו על ידי הסוכנות היהודית והצבא הבריטי לשטח האויב. חסות הגסטפו לא הוענקה לקסטנר למען ייתן מקלט לצנחנים בריטיים ולמארגני מרד יהודי, אלא כדי שיסייע לשרות הביטחון הנאצי לגלות אלמנטים מסוכנים מסוג זה בעוד מועד ולמנוע את פעילותם. פרשת הצנחנים מוכיחה כי קסטנר לא איכזב את תקוות הגסטפו בנדון זה.