מתוך הספר "פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים",
בתיק פלילי 124/53

שיטתו של קסטנר בעניין חנה סנש:
א) שלא לנקוף אצבע לטובתה,
ב) להעמיד פנים כאילו הוא מטפל בעניינה,
ג) למנוע אחרים (את אמה, קומולי קראוס, ועורך דין כלשהו) מלטפל בשחרורה.
קסטנר לא ניסה להציל את חנה סנש, אלא הפקיר אותה ביודעין ואף הכשיל נסיונות של אחרים, ובכללם אמה, להצילה.

וכל כך למה? מפני ששחרורה של בחורה אמיצה זאת, בעלת האופי החזק והמרדני, בבודפשט הנאצית היה מזיק לאינטרסים של קסטנר ונוגד את שיתוף פעולתו עם הנאצים. חנה סנש מעולם לא נכנעה ללחץ של אחרים ולא ויתרה על משימתה. היא נפרדה מפלגי וגולדשטיין וחצתה את הגבול על דעת עצמה, מאחר שנפשה קצה בעצת חבריה הזהירים ממנה. בבית הסוהר עמדה חנה בכל עינוייה ואף בעינוי הקשה ביותר - באיומים להוציא להורג את אמה האהובה עליה, אם לא תגלה את סודותיה הצבאיים (מוצג ל"ה, 8-197). מכל העדויות האחרים, הן של אמה הן של פלגי ואחרים, מצטיירת דמותה של לוחמת לבלי חת, לא הייתה נשמעת בשום פנים ל"עצותיו" של ראש ועדת ההצלה להתפשר בצורה זו או אחרת עם המשטר הנאצי, לא הייתה נלכדת בתחבולותיו של קסטנר להביאה לשיתוף פעולה אתו (ודרכו עם הנאצים) ואף לא הייתה נכנעת לכפייתו המצפונית הכבדה ביותר.

קסטנר שהודיע על בואם של שני הצנחנים הראשונים לקלגס ומסר אותם בידי השלטונות, לא היה האיש שישחרר את הצנחנית השלישית. אילו היה קסטנר מאפשר לחנה סנש להשתחרר ממאסרה כל עוד הנאצים שולטים בבודפשט, היה מטפח אויב בפועל למשטר הנאצי ויריב כח לעצמו. קסטנר לא היה מעונין בשחרורה של צעירה זאת, שהייתה עשויה להוקיע את שיתוף פעולתו הנמשך והולך עם המשטר הנאצי ולפגוע בקשריו עם אייכמן, קלגס, בכר ויתר ראשי ה-ס"ס. האינטרס האישי של קסטנר הזדהה גם פה עם אינטרס הבטחון של המשטר הנאצי. מסיבות אלה לא פעל קסטנר למען שחרורה של חנה סנש ואף מנע אחרים מלטפל בשחרורה. שיתוף פעולתו עם האויב הביא את קסטנר גם בפרשה זו לידי הפרת נאמנותו כלפי הסוכנות היהודית, ה"הגנה" והצנחנית האסירה.