מנחם בגין (תנועת החירות):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה. הבעיה היא שלמות האומה ואחדותה ההיסטורית. ועל בעיה זו, העומדת לדיון בפני הכנס המיוחד, נדבר בשלושה: בכבוד, בכנות, בכאב.

בכבוד. אנו מאמינים שיש לכבד רבנים, תלמידי חכמים, מורי הוראה בישראל. כל מי שמשמיע כלפיהם דברי זלזול או שטנה, כל מי שעושה כנגדם מעשה בזיון, חותר תחת יסודות קיומנו הלאומי. היו כאלה שבימים עברו ניסו להשפיל את כבודו של הרב הראשי, רבי אברהם הכהן קוק זצ"ל, משום טענה כי הם, מבזיו, אדוקים ממנו וחרדים ממנו לתורת ישראל. וישנם כאלה שניסו, או עודם מנסים, לבזות - ייבדל לחיים ארוכים - את כבודו של הרב הראשי הראשון לציון, רבי יצחק נסים. אלה אף אלה, יבואו מצד כשלהו ויהיו מניעיהם המפוקפקים אשר יהיו, גורמים לחילול השם ולהשפלת כבוד ישראל.

לשיא הגיע הבזיון הזה בדיחלולה של דמותו של הרב הראשי נסים בחוצות ירושלים ובהעלאתה באש. מעשה מעין זה מזכיר לנו, לבני הדור הזה, מעשים מקוממי נפש שנעשו ממרחקים, אך לנגד עיני רוחנו, בארץ מסויימת על ידי אנשים שקראו לעצמם "חסרי אלהים", או בלעז "בזבוז'ניקים". ודאי, לו בארץ זרה היה אדם שלא מבני ישראל מעלה באש דמותו של רב, כולנו היינו נזעקים והיינו קוראים למעשה שפל זה ביטוי לאנטישמיות שפלה ביותר. משום כך, אדוני היושב-ראש, יש לגנות את הדיחלול ואת ההצתה בכל מלים הנמצאות בשפת אנוש, ומסופקני אם יש בה מלים מספיקות לכך.

כאשר אני מדבר על שיסוי, חובתי האזרחית היא להעיר את תשומת-לבה של הכנסת גם לצורה אחרת של שיסוי. בבטאונה של מפלגה פוליטית דתית, ערב שבת, הופיעה קריקטורה על איחוד, כביכול, של מפלגות. לא אצייר אותה אפילו במלים, וגם לא אכנה אותה בשמה הנכון למען כבודה של הכנסת.

רצוני לומר שבשיסוי כזה נגד גורמים ואנשים אשר כל ימי חייהם וגם כל תקופת פעילותם הציבורית, המתנהלת לנגד עיני העם כולו, עשו מתוך הכרה פנימית עמוקה למען העלאת קרנה של אמונתנו הנצחית, למען העמקת ההכרה שלגבי יהודים אין הפרדה בין לאום ודת, למען ההחדרה בלב ובנפש של העקרון שאין הפרדה בין המדינה לבין דת במדינת ישראל, - על דרך השיסוי הזה לא תהיה, מורי ורבותי, תפארתכם.

וגם יורשה לי לומר, כי המפלגה הפוליטית הדתית היושבת עמנו היא אולי האחרונה שיש לה זכות לטעון נגד הבעת דעה מעל במה זו בענינים הנוגעים ללאום שלנו, שהוא חד דתי מימים ימימה, ולגבי הדת שלנו שהיא חד לאומית מימי קדם. אולי אין כמפלגה הפוליטית הדתית המנסה להכתיב לרבנים, והיא רגילה להסכים עם כל הרבנים העושים את רצונה.

שר הפנים ח. מ. שפירא:

אתה בטוח בזה? ואתה אומר זאת מעל במת הכנסת.

מנחם בגין (תנועת החירות):

כן, אדוני, אדוני שר הפנים, אני אומר את הדברים כפי שאני מאמין בהם, והם דברי אמת.

שר הפנים ח. מ. שפירא:

איני רוצה להגיד שזה שקר, אבל זה לא נכון. מעולם לא היה דבר כזה.

מנחם בגין (תנועת החירות):

יואיל שר הפנים שלא למשוך אותי יתר על המידה בלשוני, משום שאני יודע את הדברים האלה ממקור ראשון.
(קריאות באולם)

היו"ר ק. לוז:

לכל סיעה יש זכות דיבור ותוכלו לענות.

מנחם בגין (תנועת החירות):

אנחנו מתייחסים בכבוד וביקר ובהדר לרבנים הראשיים, לכל מורי ההוראה בישראל ולתלמידי החכמים בישראל. אנחנו סוברים שיחס הכבוד אליהם מחוייב על פי אהבת ישראל ודאגה לעתיד האומה, ובכבוד זה נדבר אף היום על הבעיה העומדת לדיון.

נדבר עליה בכנות. בהנחיותיה של הרבנות הראשית לגבי אחינו יוצאי הודו מעדת "בני ישראל", ישנה פיסקה המצווה על בדיקות מיוחדות לגביהם, ועד כמה שאפשר למעלה, בשני מקרים, ובשני מקרים בלבד: אם איש יהודי, שאינו נמנה עם עדת "בני ישראל", ירצה לשאת אשה יהודיה הנמנית עם עדה זו; או אם איש יהודי הנמנה עם עדה זו ירצה לשאת אשה יהודיה שאינה נמנית עם עדת "בני ישראל". בשני המקרים האלה מצווה אותה פיסקה בהנחיותיה של הרבנות הראשית לבדוק דברים שאינם נבדקים כאשר איש יהודי ואשה יהודיה מעדת "בני ישראל" נישאים; וכאשר איש יהודי ואשה יהודיה מכל עדה אחרת נישאים. זוהי הבדלה בין יהודים לבין יהודים. ובשם פנים ואופן לא נהסס לומר את המלה הזאת, כי אמת היא: זוהי אפליה.

ואם אומרים לנו שאסור מעל במת הכנסת להשמיע דברים כנים אלה, רוצה הייתי לשאול את ידידי היקר, את שר הפנים, מה עשית היום הזה, מר שפירא הנכבד? אמנם לא אתה דיברת. דיבר ראש הממשלה. אבל הוא דיבר בשמך, בהסכמתך, ואני משער, גם בידיעתך. אינני סבור ששוב קרה בישיבת הממשלה מקרה של ליקוי בשמיעה. ראש הממשלה בשם שלושה שרים הנמנים על המפלגה הפוליטית הדתית, אמר את הדברים הבאים: חיוני הדבר כי תמצא - הרבנות הראשית - את הדרך להפיג את הטעמים לתחושת הקיפוח ולהסיר כל מניע להרגשת אפליה.

שר-הפנים ח. מ. שפירא:

לך יש הרגשת אפליה.

מנחם בגין (תנועת החירות):

אדוני שר הפנים, לי יש הרגשת אפליה גם כאשר היא לטובת בתי. אני אינני מסכים שאם בתי, אם ירצה השם, תינשא לאיש, לא תהיינה כלפי אם אמה הבדיקות, אם מצווים לערוך אותן כלפי בת יהודיה אחרת. זוהי הרגשת האפליה שלי. אבל ראש הממשלה לא דיבר על הרגשתי, ואל תנסה להסתיר את הדברים. הוא דיבר על הרגשת אפליה מסויימת אחרת, של עדת בני ישראל". והוא אמר בשמך ובשם שר הדתות הנכבד, ובשם שר הסעד הנכבד, כי יש טעמים לתחושת אפליה זו ויש מניע להרגשת קיפוח זו. היכן הטעמים? היכן המניע? הווה אומר - בפיסקה שהבאתי אותה, על תוכנה, לפני הכנסת. ואם בשמך נאמרים דברים כאלה, התבוא אלי ואל חבר כנסת אחר המאמין באמונה שלמה באי-הפרדה לגבי יהודים בין לאום ודת, ותנסה לא להתיר לו לחוות את דעתו?

איננו באים לאלץ את הרבנות הראשית. איננו יכולים לאלצה לעשות או לא לעשות. לחוות דעתנו, כיהודים, לגבי ענין שאנו מרגישים אותו בכל לבנו ובכל נפשנו - זוהי לא רק זכותנו; זוהי חובתנו.

אחד הדברים המבדילים בינינו ובין אחרים, ועליו גאוותנו, הוא שבמסורת היהודית הנצחית מעולם לא נתקבל העקרון של "אכס קתדרה". מותר לאיש בישראל להביע דעה. והמוסד ההלכתי הוא שיקבע. אבל אם אתם הודיתם שיש קיפוח ואפליה, ויש טעמים ומניע לקיפוח ואפליה אלה...

שר-הדתות ז. ורהפטיג:

נאמר שיש הרגשת אפליה

מנחם בגין (תנועת החירות):

שר הדתות אומר לי, שאין אפליה, אלא יש הרגשת אפליה. אני באמת מוכן להרכין ראשי בפני הנכונות לקיים באוזנינו פלפול כזה: אפליה איננה, ישנה רק הרגשת אפליה. קיפוח איננו, יש רק תחושת קיפוח. עוד אומר משהו גם על ההרגשה והתחושה. אבל אדוני שר הפנים, עם כל הכבוד, עדיין לא נתקלתי במקרה כזה שיזעק אדם; "אני חש אפליה", בלי שתהיה אפליה. אם אתה נתקלת במקרה כזה, משל בגולה, אם נתקלת במקרה כאשר יהודים זעקו: מפלים אותנו; והיו אחרים שאמרו: אין מפלים אותם, הם רק מרגישים שמפלים אותם, הם רק צועקים שמפלים אותם - תביא את הדוגמאות הללו.

הפיסקה שעמדתי עליה מבדילה בין ישראל לבין ישראל. למדנו מאבותינו לומר: המבדיל בין ישראל לעמים. מעולם לא קיבלנו שאפשר להבדיל בין יהודים לכל דבר לבין יהודים לכל דבר, אם נאמר שהם יהודים לכל דבר. אדוני היושב-ראש, ככתוב, מוכן אני להתאבק בעפר רגליהם של חכמים. אבל אם אמרו שיהודים אלה הם יהודים לכל דבר, השכל הישר שהוא מנת-חלקו של כל איש בישראל, מחייב לשאול: ממה נפשך? אם הם יהודים לכל דבר, מדוע הם יהודים לכל דבר - זולת הבדיקות לפני הנישואין? בבית הנשיא נקבע על דעת מורנו ורבנו הנעלה, כבוד הרב הראשון לציון, לאמור:

"הרבנות הראשית חוזרת ומכריזה כי בני ישראל מהודו דינם כדין ישראל לכל דבר. השאלות הנשאלות בשעת הנישואין לפי ההנחיות של תשכ"ב, חלות על כל העולים מארץ רחוקה ואין בהן שום אפליה לרעה של בני ישראל". ארץ רחוקה - מהי? היש תשובה לשאלה זו הנשאלת על ידי השכל הישר? סאנטיאגו דצי'לי וניו-דלהי? ממה נפשך? אף זו שאלה המתחייבת מן ההודעה המוסמכת.

כבוד הרב הראשי, מורנו ורבנו הנעלה, הרב אונטרמן, הודיע שאין משנים הלכות בלחץ. עם כל יראת הכבוד, אני לא רק מסכים - אני גם מבין. אבל עם אותה יראת כבוד יורשה לי לומר שהמלה "הנחיה" היא מלה חדשה מאד. אם אינני טועה, היא נולדה בדורנו, אולי אפילו בעשור האחרון. לעומת זאת, יש מלה קדמונית אדירה בישראל: תקנות. מורינו ורבותינו בכל דור ודור התקינו תקנות - גם בלחץ. איזהו הלחץ? - לחץ החיים עצמם. משום כך, בין כל הכתרים שבהם מעוטרת תורת ישראל, אחד מופלאים שבהם הוא התואר - תורת חיים. מדוע לא נראה קדושה בלחץ חיים זה של הזעקה האנושית והיהודית? שום תעלול אינו מבטל ענין צודק. את התעלול יש לגנות. את הענין הצודק יש לראות. "אנו רוצים להיות יהודים, תנו לנו להיות יהודים ככל שאר היהודים" - לחץ זעקה שכזאת, זעקת לחץ שכזה. אני סבור שזכות וחובה להטות להם אוזן, להטות להם את הלב.

משוכנע אני שאם מורינו ורבינו, לאחר שבעצמם קבעו כי יהודים הם, יהודים לכל דבר, - כמסקנה מקביעתם ההיסטורית אף יודיעו כי לא תחול עליהם שום הבדלה, שום הפליה, בענין כלשהו, ביחס ליהודים אחרים, יוצאי ארצות אחרות, בני עדות אחרות - ירום כבודה של הדת ושל הרבנות בישראל. זאת בקשתנו; זאת פנייתנו.

שלישית - על בעיה זו נדבר בכאב. עדת בני ישראל, עדת יהודים עתיקה מאד. לעתים אנו עומדים מלאי פליאה והערצה לנוכח כוח הקיום של בני עמנו. נכון שהם היו רחוקים ממרכזי היהדות ומריכוזי היהודים בימים עברו. אבל הם שמרו נאמנות לצור מחצבתם, הם שמרו אמונים לישראל ולאלוהיו, בים של נכריות. שמעתי, אדוני היושב-ראש, כי יהודי שבא מארץ רחוקה, מארצות הברית של אמריקה, הציע להמיר את התוכן ואת המלים של קריאת שמע, זאת הקריאה שבה החלו תולדות עמנו, בשמה עלו אבותינו על המוקד, במלה העיקרית שבה נשרפו עשרה הרוגי מלכות, עמה הלכו אבותינו בדור הזה אל הכבשנים. אבל אחינו יוצאי הודו, עדת בני ישראל, השמיעו את ה"שמע ישראל" הנצחי כל ימיהם, מוקפים זרים ונכרים שבעצם מספרם לחצו עליהם. עתה הם באו אלינו, שבו למולדת. עלינו לקבל אותם באהבה, לקרבם ולא להרחיקם, להכניסם לתוך ליבותינו ולא רק לתוך בתינו, ולא לפגוע ברגשותיהם, לא לתת להם טעמים של תחושת אפליה, ולא מניע להכרת קיפוח. זאת חובתנו. בימים אלה עלינו לקרב רחוקים; ודאי שאסור לנו להרחיק קרובים. הרי יהודים הם, אחינו המה. לא רק דם מדמנו - נפש מנפשנו הלאומית. עלינו לראות בעצם החזיון של קיום עדה כזאת במשך דורות את אחת התופעות של גדולת העם היהודי בפזורותיו, בתפוצותיו. וכאשר קורה מה שקורה - כואב, כואב הלב מאד. וגם את זאת נאמר בכל הכנות. רבי שמעון אומר "שלושה כתרים הם: כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן".

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת. עם אשר מורה קדמוני שלו מצא עוז בנפשו לקבוע הלכה כזאת על פי אותו סדר ובפרקי אבות כתוב מה היחס בין שלושת הכתרים, ונקבע שכתר תורה קודם גם לכתר כהונה וגם לכתר מלכות, ואף על פי כן כתר שם טוב מעליהם, מעל כל שלושתם, לרבות כתר תורה - האם לא יסיק מהלכה זו מסקנה? הן המדובר הוא בשמן הטוב של אלפי משפחות, בשמם הטוב של הוריהן, שם הורי הוריהן. המדובר הוא בשמה הטוב של עדה שלמה בישראל. זאת הלכה, וצריך להתאים את המלה החדשה "הנחיה" לתורה אדירה, קדמונית, נצחית זו.

בשלושה אלה דיברתי בשם ידידי על הבעיה של עדת "בני ישראל", בכבוד, בכנות, בכאב ובאלה אסיים ואומר: אנחנו קוראים לאחינו, השוכבים זה השבוע החמישי או השישי בחוצות ירושלים, לשוב לבתיהם, אין אנו מאמינים שאנשים כך חיים במשך שבועות משום - או רק משום - שמישהו הסית אותם. ייתכן מאד שיש מי שגם מסית; ייתכן. אבל אנשים אינם שוכבים על מדרכות במשך ימים ולילות כשלא כואב להם, כשאין להם זעקה כנה בלב. כך אנו מאמינים. ושום דבר אנושי ויהודי-אנושי לא יהיה רחוק מלבנו; יהיה קרוב לו. עתה נתכנסה הכנסת לכנס מיוחד לדון בבעיה זו. אפשר אפוא לומר להם כי יש שכר לפעולתם, כי כנה זעקתם, וישובו לבתיהם. אני משוכנע כי לכבוד עם ישראל הוא הכנס המיוחד הזה. אני מאמין שזה לכבודו של עמנו הגדול, אם בענין מוסרי הוא מזדעק, לא בעניני חומר, אלא בעניני רוח. איננו רוצים שיושפל כבוד עמנו ברבים, בין הגויים, לאמור: כי אנו במדינתנו - שהיא אתחלתא דגאולה, ואנו מאמינים באמונה שלמה שבעקבות אתחלתא דגאולה, בעזרת השם, גם תבוא הגאולה השלמה; - שבמדינתנו נהוגה הפליה כשלהי, והפליה בין ישראל לבין ישראל. אל יוציאו את הלעז הזה.

הכנס המיוחד הוכיח את רגישות הציבור לגבי בעיה מיוחדת שכזו.

משום כך קוראים להם: שובו לבתיכם. כל נציגי הציבור יעשו כמיטב יכולתם כדי - איך אמר ראש הממשלה בשמך, אדוני שר הפנים; לא נותר אלא המיותר? - כדי שלא ייוותר המיותר.

שר-הפנים ח. מ. שפירא:

מה אתה מציע?

מנחם בגין (תנועת החירות):

אמרתי מה שאני מציע. השמעתי את קריאתי, שר הפנים.

היו"ר ק. לוז:

בסוף הדיון יציעו כל הסיעות את הצעותיהן.

מנחם בגין (תנועת החירות):

אדוני שר הפנים, היתה לי הזכות לשאול אותך מה אתה מציע, לאחר דבריו של ראש הממשלה.

ישראל ברזילי (מפ"ם):

ישנה זכות לשאול את שניכם בענין זה, שניכם אינכם עונים על כך.

מנחם בגין (תנועת החירות):

כלום לא עניתי על הבעיה? אמרתי בצורה שאינה משתמעת לדו-פנים, כי לפי הכרתנו יש לבטל את הפיסקה בהנחיותיה של הרבנות הראשית, המטילה אפליה והבדלה על עדת "בני ישראל". גם עמדתי לשוב ולומר זאת בסיום דברי, אינני מצפה לציון ממך. נכון, בענין דת, בענין רבנות, בענין מסורת, חבר-הכנסת ברזילי, יש לנו שפה אחרת מאשר למפלגתך. לכל אחד מאתנו יש שפה משלו, יכול כל אחד מאתנו להתגאות בשפתו שלו, אבל זוהי שפתנו. לכן רציתי לשאול אותך, אדוני שר הפנים, מה אתה מציע בשם הממשלה שאתה חברה ואשר בשמה דיבר ראש הממשלה?

אנחנו קוראים להם לשוב לבתיהם, וכל נציגי הציבור, נבחרי האומה, יוסיפו לטפל בבעייתם עד שלא "ייוותר המיותר", כפי שנאמר בשמם של השרים הבאים משורות המפלגה הדתית-לאומית.

זוהי הכרתנו: הפיסקה בהנחיות, שאת תוכנה הבאתי לפני הכנסת, אחת דתה - להתבטל. זאת צריך לומר בכנות. זאת צריך לעשות למען כבוד הדת בישראל ולמען הסר כאב, צער ויגון מעל בית ישראל ולמען העמקת אהבת ישראל.