מנחם בגין (גוש תנועת החירות - המפלגה הליברלית):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה. אני מתכבד להציע למחוק מסעיף 12 את המלה: המדפיס, או לתת לו באורח אלטרנטיבי את הזכות להגן על עצמו, כפי שהיא ניתנת למפיץ ולמוכר.

אנמק תחילה את הצעתי הראשונה. החברים בוועדה, שקיבלו את הצעת הממשלה להטיל גם על המדפיס את האחריות לפרסום לשון הרע בעתון, העתיקו הסדר שהיה קיים בימי-הביניים. בימים ההם, המוציא לאור של העתון היה גם מדפיסו, וכן להיפך. בימים ההם היה המדפיס מסדר את העתון במו ידיו, או על ידי מספר קטן מאד של עובדים. והוא לא רק חייב היה לדעת, אלא אמנם ידע, מה כתוב בעתון הזה או בכל דבר דפוס אחר. מפני כך הטילו בימים עברו את האחריות גם על המדפיס. אולי היתה סיבה נוספת, פקוניארית. המדפיס היה בעל אמצעים יותר מהמוציא לאור של העתון. אולם, כל זה חלף ואיננו עוד, ותמה אני על אנשים, הדוגלים, לפחות בדבריהם, בקידמה, שנשארו קופאים על שמריהם, ועדיין רוצים לקיים חוק הראוי לימי הביניים, בשנת 1965. מדוע צריך המדפיס לשאת באחריות ללשון הרע המופיע בעתון? אולם, לפני שאשיב על שאלה זו, אשר איננה רטורית כלל, רצוני להסב את תשומת-לבה של הכנסת להסכם שנעשה בין שר המשפטים לבין באי-כוח העתונים היומיים.

מלכתחילה הציעה הממשלה שהאחריות תהיה על המדפיס, המסדר והמוציא לאור של כל עתון שהוא. כלומר - גם עתון יומי. נחרדו העורכים והמו"לים של העתונים היומיים, התייצבו במשלחת לפני שר המשפטים, ודרשו ממנו שלא להטיל על המדפיסים של עתונים אלה את האחריות. יש להם סיבות רבות לכך. שר המשפטים נעתר לדרישתם וכך פטר עצמו מרוגזם של בעלי העתונים היומיים. אבל האחריות מוטלת על המדפיס של כל עתון אחר.

אני חושב שהסכם זה ממש לקוי בחוסר מוסר ציבורי. אחת מן השתיים: אם המדפיס צריך לשאת באחריות, מדוע האפלייה בין עתון לעתון? ההסבר כי בעתון יומי עובדים במהירות רבה והמדפיס אינו יכול לדעת מה כתוב בו - איננו תופס מבחינת ההגיון. גם בשבועון עובדים במהירות, אין עורכים ומסדרים את השבועון כל ימות השבוע. מכניסים את השבועון למכונות הדפוס בשעות האחרונות ממש, ביום שהוא עומד להופיע ומה ההבדל מבחינה זו? אבל כדי להקל על עצמו, נאות שר המשפטים להיעתר לדרישת הלחץ של בעלי העתונים היומיים והטיל את האחריות על המדפיסים של כל עתון אחר זולת עתון יומי. מה יעשה מדפיס כזה? אומרים שהוא צריך לדעת שהיה פרסום של לשון הרע בעתון. נניח שאמנם ידע זאת. אני חושב שהנימוק שאני עומד להביא עכשיו - ועלי לומר מראש ששמענו אותו מן המשלחת של עורכי העתונים - הוא בעל כוח שכנוע.

נניח שמוציא לאור של עתון פריודי, שבועון, ירחון או דו-ירחון, ידע מלכתחילה שבמאמרים המודפסים אפשר למצוא לשון הרע. מה יעשה, האם יסרב להדפיס את העתון? על ידי כך ייהפך המדפיס לצנזור. איזה עורך עתון יוסיף להדפיס את עתונו באותו בית-דפוס? האם אנו רשאים על פי החוק לתת סמכות לאזרח פרטי, בנוסף על הסמכות שניתנת לקצין המטפל בצנזורה בטחונית, שלעתים היא פוליטית מובהקת, לעסוק בצנזורה? האם אנו יכולים להטיל על אזרח פרטי את התפקיד הזה, האם אנו יכולים להקנות לו זכות כזאת? האם רשאי הוא לומר למו"ל או לעורך: שמעני, את המאמר הזה אינני מוכן להדפיס בבית-הדפוס שלי, קראתי אותו, שמעתי עליו, ויש שם פיסקה שבגללה אפשר לתבוע אותי על הוצאת לשון הרע, לך לך לבית-דפוס אחר.

סגן שר הפנים י. ש. בן-מאיר:

ומה הדין כלפי בעל העתון? אותו ארגומנט פועל גם לגביו.

מנחם בגין (גוש תנועת החירות - המפלגה הליברלית):

אדוני סגן שר הפנים, אתה טועה. אחריותו של בעל העתון נובעת ממעמדו. הוא בעל העתון הוא חייב לדעת מה מודפס בעתונו. למדפיס אין כל קשר לעתון מחוץ לתפקיד הטכני של סידורו והכנסתו למכונות הדפוס. מדוע צריכה לחול עליו אחריות כזו? ייתכן שיש מגמה מיוחדת, שמעל במת הכנסת אינני רוצה להזכירה. אם מאחורי סעיף זה מסתתרת מגמה כזו, איננה מביאה כבוד לאלה שניסחו כך את הסעיף.

לכן אנו מציעים לפטור את המדפיס מאחריות. העבודה בבית-הדפוס נעשית במהירות רבה. המדפיס איננו יכול כלל לדעת מה עומד להכניס למכונות הרוטאציה. אין הוא יכול להיות צנזור. האחריות על בעל העתון היא האחריות האמיתית, ואין להטילה על המדפיס, שיצטרך לומר לאיזה עורך עתון: לך לך לבית-הדפוס אחר. לאן נגיע במדינה אם נטיל אחריות כזו על אזרחים על לא עוול בכפם?

אם ההסתייגות שלי לא תתקבל, אצטער על כך מאד, אבל אני מציע לפחות תיקון אלטרנטיבי ביחס למוכר ולמפיץ שעליהם מטילים אחריות פקולטטיבית. נאמר שהאחריות תחול עליהם רק אם ידעו או חייבים היו לדעת שהפרסום מכיל דבר לשון הרע. אמנם גם נוסח זה צולע, כי בסופו של דבר יש מפיצים שאינם יכולים בשום פנים ואופן לדעת אם הפרסום מכיל לשון הרע. המושג "מפיץ" כולל גם את אותו נער שמוכר לנו מדי יום את עתון "מעריב" או את עתון "ידיעות אחרונות". יש להניח שהתביעה לא תתבע אותו לדין. אבל המחוקק צריך לדייק בדברים, ולכן הנוסח הזה נראה פגום בעיני.

אבל לכל הדעות, אם אנו נותנים את ההגנה למפיץ או למוכר, שהוא יהיה פטור מאחריות אם התביעה לא תוכיח - וחובת ההוכחה על התביעה - שהוא ידע או חייב היה לדעת שדבר הפרסום מכיל לשון הרע, מדוע לא ניתן אותה הגנה טובה, על פי השכל הישר והיושר הפשוט, גם לבעל בית דפוס? צאו וראו: לגבי בעל-דפוס האחריות היא מוחלטת ובלתי-מסוייגת. אם יש דבר לשון הרע בעתון שהוא הדפיס - הוא אחראי לכך בדיוק כמו העורך. אבל למוכר שאף הוא הפיק רווחים מהפצת הפרסום, אנו נותנים את ההגנה. כדי להביא להרשעתו, תצטרך התביעה להוכיח שהוא ידע או חייב היה לדעת שהעתון מכיל דבר לשון הרע. מדוע לא לתת לפחות זכות זו למדפיס, שהתביעה תצטרך להוכיח שהוא ידע או לפחות חייב היה לדעת על דבר לשון הרע?

בלית ברירה, אם לא תתקבל הסתייגותי הראשונה שהיא צודקת לחלוטין, לפחות נקל על עשיית צדק אם ניתן למדפיס את אותה הגנה שאנו נותנים למפיץ ולמוכר. מה שניתן למפיץ ולמוכר צריך להינתן גם למדפיס, שיוכל להגן על עצמו, וגם להיפך - התביעה תצטרך להוכיח שהוא ידע או חייב היה לדעת על דבר פרסום לשון הרע.

אני מבקש את הכנסת שתשקול שנית את החלטת הרוב בוועדה. אינני חושב שהענין צריך להיות מוכרע על פי שיקולים סיעתיים. אין זה ענין פוליטי, זהו ענין של הטלת אחריות על פי הרגשת הצדק. ראשית, צריך להוציא את המדפיס לגמרי ממעגל האחריות משום שיש אחראים להדפסת לשון הרע, והללו ייתבעו לדין. אם הכנסת תחליט להשאיר את המדפיס בגוף החוק, יש לפחות להשוות את מעמדו לשל המפיץ או המוכר.