ענייני חוץ (בגין, לוז, רימלט)

היו"ר ק. לוז:

אנו עוברים לוויכוח. רשות-הדיבור לחבר-הכנסת בגין, ואחריו לחבר-הכנסת רימלט.

מנחם בגין (תנועת החירות):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה. בימי המתיחות הבין- לאומית סביב הים הקאריבי, הצבת טילי התקפה על אדמת קובה, הטלת מצור חלקי במימיה, וסילוק טילים אלה על המומחים המופקדים עליהם - הוטלו למילון המדיני-צבאי שני מושגים, שההפרדה המעשית וההלכתית ביניהם נוסתה עוד לפני שלושים שנה, בימי ועידת ג'ניבה ההיא לפירוק נשק. מושגים אלה הם: נשק הגנתי ונשק התקפתי. וההבדלה ביניהם, כפי שכולנו ראינו, נתנה הפעם תוצאות מעשיית.

אף על פי כן אין להתעלם מהעובדה כי קו התיחום העובר בין המושגים הללו סובל ממידה רבה של טשטוש. יש נשק התקפתי; יש נשק הגנתי; יש גם נשק התקפתי- הגנתי, בים, באוויר וביבשה. אך העיקר הוא, שהנשק ההגנתי יכול לשמש את ההתקפה הודות לחישוב, שמתוך השימוש בו, או הנכונות להשתמש בו, תיעצר, תישבר, או תיהדף התקפת הנגד.

וכן נהפוך הוא. נשק התקפתי יכול לשמש את ההגנה בגלל החישוב שהודות לקיומו תימנע ההתקפה מלכתחילה, זו היא הגנה מרתיעה או הרתעה מגינה, בה תלוי בימינו מה שנותר מחירות האדם ועתידה של האנושות.

חמור מהשניים הוא מושג שלישי, שמהותו אינה טכנית, אלא מוסרית ומדינית. ואנו נשתמש בו היום למען ההבהרה, ובמידה, שאינני בא להכחיש אותה, של פשטנות. זהו המושג נשק תוקפני. הוא איננו תלוי בכלי, אלא ביד המחזיקה בו; במוח העלול לצוות על הפעלתו.

כיצד הוא המצב מבחינת שלושה מושגים אלה - נשק דפנסיבי, אופנסיבי ואגרסיבי. בעולם הגדול? בשני המחנות, ומעל לכל בידיהן של שתים, האדירות במעצמות, ישנו נשק התקפתי העלול להרוס אותן ואת העולם כולו. אבל שתיהן טוענות שאין הוא נועד אלא להגנה מרתיעה או להרתעה מגינה. אף אחד מהמחנות, אף אחת מהמעצמות, אינם טוענים שיש בדעתם להשתמש בנשק זה או בכלי התקפה כלשהו כדי לנסות להכחיד את אויבו בכוח. נהפוך הוא, שני הצדדים טוענים: אנו רוצים לחיות בשלום; לשם כך דרוש לנו נשק, אותו נשק התקפתי המונע את התוקפנות האפשרית.

לא כן מצבה של מדינת ישראל. היא איננה צריכה לעשות שום חישובים, האם יש לה או יקום כנגדה מה שנקרא בימינו אויב פוטנציאלי. אויבינו הם אויבים בפועל. הם אומרים בגלוי, בכל חלקי תבל, על כל הבמות הבין-לאומיות, שלמדינתנו אין זכות קיום. הם משתמשים במושג הידוע משנות השלושים: "מדינת עונה'". הם מבטיחים לעצמם הכנות, אשר, אחר השלמתן, תאפשרנה להם התקפת הכחדה. אם בידיהם ניתן נשק התקפתי, הרי הוא מעצמו נעשה נשק תוקפני. ועובדה זו אינה זקוקה עוד לשום הוכחות.

הנה כי כן, בידי החזק והמסוכן באויבינו - במצרים של נאצר - ניתן לאחרונה נשק התקפתי מהסוג המסוכן והחמור ביותר, הנועד מלכתחילה להשמדה המונית, לפגיעה באוכלוסין אזרחים, למרחק רב וממרחק עצום. כמובן, גם בעיית המרחק היא חשובה. וכאשר הגיע תורם של טילי התקפה להיות מוצבים על אדמת קובה, הודיע הנשיא קנדי לאמור: "אין אנו חיים עוד בעולם שבו רק פתיחת אש מכלי נשק משמשת אתגר לביטחונה של אומה המספיק כדי ליצור את מכסימום הסכנה". הנשק ההתקפתי שניתן לאחרונה בידי אויבינו, שטחה של מדינת ישראל נמצא בטווחו, והוא נשק תוקפני ביותר.

כיצד הגיע נשק זה לידי המצרים? על כך נתפרסמה ידיעה, שעל פי כל הסימנים באה ממקורות מוסמכים:

"ישראל שוקלת את האפשרות של פניה ישירה אל ממשלת בון בעניין השתתפותם הפעילה של מומחים מערב-גרמניים במפעל הטילים המצרי. ישראל תביא לידיעת הממשלה הגרמנית לא רק את הנתונים המעשיים, אלא תביע גם את דאגתה החמורה לנוכח הסכנות הגדולות הכרוכות בהתעצמות כוחה הצבאי של מצרים דווקא הודות לפעולתם של מהנדסים וטכנאים מערב-גרמניים. מומחים אלה לא ברחו למצרים כדי להימלט מיד הצדק, כפי שעשו רבים לאחר תום מלחמת העולם. בוני הטילים הגרמניים נסעו לקהיר על מנת לנצל את הידע שלהם ובידיעה ברורה כי הנשק ישמש את צרכיו הצבאיים של נאצר בתכניותיו נגד ישראל",

הדברים האלה פורסמו בעיתון "דבר" ביום 26 בספטמבר 1962.

בשלב זה אציג רק שאלה אחת: האם על פי ידיעה זו אפשר להניח שהשלטונות הגרמניים לא ידעו על נסיעותיהם של המומחים לטילים הגרמניים למצרים? לא ידעו על פעולתם הממושכת למען הקמת מפעל הטילים, היכולים לפגוע בכל נקודה דרומה לביירות? אני סובר שהשכל הישר עצמו, ולא רק הידיעה המוסמכת, מחייב לומר: שלטונות גרמניה לא יכלו שלא לדעת את כל זאת.

עתה עלינו לבחון את ההתפתחות החמורה הזאת ביחסים בין גרמניה לבין מדינת היהודים על רקע משולש: מוסרי, מדיני ובטחוני. על האספקט המוסרי לא אומר היום אלא משפטים ספורים בלבד. לא שנסתתמו הטענות; נאטמו האוזניים משמוע, ובמתכת מסוג מסוים. אבל מי שהכריז על גרמניה דהיום כעל "גרמניה חדשה", יואיל נא להקדיש תשומת לב למאורע שהתרחש אך לפני מספר שבועות. בגרמניה הועמד לדין אחד, דינז'אן, הוא היה מפקד באחד המחנות הנאציים. הוא היה ידוע כסאדיסט; היה מכה ומענה את תושבי המחנות, עדים שהופיעו לפני בית הדין קבעו שאותו דינז'אן לא פסק מלהכות במו ידיו ומלענות את האסירים, וביניהם יהודי, ד"ר זורמיץ', אשר בעקבות המכות והעינויים איבד את עצמו לדעת. בית הדין הגרמני זיכה את דינז'אן לחלוטין מאשמתו.

זה איננו המקרה הראשון שפושעי מלחמה גרמניים יצאו זכאים; הוא אחד מני רבים. אבל מעל לכל אופיינית ההנמקה של פסק הדין. בית הדין הגרמני קבע כי "לא הוכח שמטרת העינויים היתה להביא להתאבדותו של ד'"ר זורמיץ'". לא קראתי את פסק הדין הזה בשלמותו. על פי השפה המקובלת אפשר לשער, שהיא היתה מבחינה משפטית מדויקת לחלוטין. ייתכן שאמרו: לא הוכח לנו כי המטרה בתור שכזו של העינויים, בתור שכאלה, הייתה להביא לידי התאבדותו של היהודי המעונה. וסבור אני כי אין זו רק זכותי, אלא גם חובתי לומר לבית הנבחרים של מדינת ישראל, שאם אפילו פסק דין סדומי אחד כזה עלול להינתן בתוככי אירופה בשנת 1962, חייבים אלה שנתנו את האישור לגרמניה כ"חדשה" לפחות לשקול מחדש את דעתם.

ישנה הבחינה המדינית. עלי לומר בכל הכרת האמת, שאם העמים של אירופה המזרחית מודיעים: אנחנו חוששים מפני תחיית המיליטריזם הגרמני, - אין זו תעמולה. זוהי אמת. יש להם ניסיון היסטורי. הם שומעים הודעות, לא רק פרטיות, גם רשמיות. הם גם היו ערים לאחרונה בתלת-שיח בין האפיפיור לבין הקרדינל וישינסקי ולבין העיתונות הגרמנית כולה. הם יודעים את המושג "דראנג נאך אוסטן"; הם יודעים את המונח "גבול אודר-נייסה" ושום עם אינו רוצה לחיות על זמן שאול. אולי אין זו בעיה למחר, לשנה הבאה, אפילו לא לחמש השנים הבאות. הם חוששים מפני המיליטריזם הגרמני המחודש.

ועלינו לשאול את עצמנו, אדוני היושב-ראש וחברי הכנסת לסיעותיה: מדוע חייבת מדינת ישראל להטיל לרקמה הזאת, העדינה ביותר, המסוכנת ביותר ביחסים הבין-לאומיים, את עוזיה, פגזיה ומדיה? לא אבוא לטעון שאילו היינו נמנעים מלעשות את עסקות הנשק עם "גרמניה החדשה" ומלתפור בשביל חילותיה את המדים הנאים, היינו רוכשים את ידידותן של מדינות אירופה המזרחית. אין בכוחו של איש להוכיח את ההיפותזה הזאת. אבל אני סובר שיש יסוד להשערה כי היינו מורידים מעוינותן של המדינות האלה. כי בכך אין ספק: הטלת העוזים והפגזים והמדים לתוך רקמת היחסים בין גרמניה לבין המדינות של אירופה המזרחית יוצרת תוספת עוינות מצד הגוש של מדינות אלו כלפי מדינת ישראל. בשבילן זוהי הבעיה חמורה ביותר בהווה, ובעיקר לעתידן.

מדיניותה של ברית-המועצות היא עוינת כלפי מדינת ישראל. שאול חטאה ברית-המועצות כלפינו וכלפי השלום על ידי הספקת נשק התקפתי - לא טילים, מכל מקום לא טילים משטח לשטח, אבל נשק התקפתי מסוג אחר - לידי מצרים. מדוע אנחנו צריכים להוסיף על העוינות הזאת? מהו האינטרס המדיני האמיתי שלנו בכך? מדוע אין אנחנו יכולים ליטול יזמה על ידי ויתור על מדיניות אווילית כדי לנסות להוריד מן העוינות הזאת?

אין מדינה בעולם שאינה מבקשת נקודת מגע כלשהי אם בגוש זה ואם בגוש אחר. מדוע, אדוני היושב-ראש, לא נבקש - מבחינת האפשרות של חידוש המיליטריום הגרמני, על פי האימרה המפורסמת של מיראבו: "פרוסיה איננה ארץ שיש לה צבא; היא צבא שיש לו ארץ" - מדוע לא נבקש דווקא נקודת מגע זו עם המדינות של אירופה המזרחית? המעצמות הגדולות מחפשות נקודות מגע. המדינות הקומוניסטיות מחפשות נקודות מגע עם מדינות מערביות. כל אומה מחפשת איזו נקודה שבסביבה, תוכל למצוא שפה משותפת. נקודת המגע הזאת היא, מבחינתנו, הטבעית ביותר, המובנת ביותר, המנומקת ביותר מבחינת עברנו, מבחינת ניסיון הדור, מבחינת השלום הבין-לאומי. מדוע אנחנו מוותרים עליה? מדוע במקום נקודת מגע - אנו במו ידינו כורים תהום?

אך הממשלה התעלמה מן האספקט המוסרי. הממשלה אטמה אוזניה משמוע לאספקט המדיני. והיא לחשה, והיא רמזה, והיא גילתה, והיא הכריזה, ולפעמים אפילו זעקה: זה עניין של ביטחון. סגן שר הביטחון הנכבד אמר - אם זכרוני אינו מטעני, אפילו מעל במת הכנסת - שדרושים לנו היחסים עם גרמניה למען בטחון ישראל "ביום סגריר". למען האינטרס העליון של האומה לא אזמין את הכנסת היום במפורש לנסות לרדת לסוף דעתו המשוערת של סגן שר הביטחון. אבל אנחנו יכולים להבין מה פירוש המלים "יום סגריר" מבחינת בטחון ואספקת כלי נשק. באותו יום סגריר, כאשר לא תהיה לנו עוד ישועה - לא אזכיר ממי - אז אולי ניוושע על ידי גרמניה. ובכך הצדקתם את כל המדיניות הזאת, אשר לכל הדעות רבים, גם בקרב מפלגתכם, אם לא בכנסת, בוודאי מחוצה לה, - הרי אנחנו קוראים עיתונים - עד היום הזה שמים עליה סימן שאלה היוצא מעמקי נפשם.

והתוצאה, אדוני היושב-ראש? אינני סובר שכבר נתקלנו בפרדוכס כזה: כל המדיניות הגרמנופילית הזאת נוהלה כביכול למען הביטחון, ודווקא בשטח הביטחון פגעה בנו גרמניה כפי שלא פגעה בנו מדינה שלישית אחרת מאז קום מדינת ישראל, גרמנים - והיום, לאחר -כל הידיעות המוסמכות, מותר לנו לומר: הגרמנים - נתנו בידי אויבינו את הנשק ההתקפתי החמור ביותר, ההופך בידם ללא שום ספק לנשק תוקפני מסוכן ביותר: טילים משטח לשטח.

שאלתי: האם שלטונות גרמניה יכלו שלא לדעת על תנועת המומחים הגרמניים לעבר מצרים ועיסוקם בה? עתה הגיע תור השאלה: האם ממשלת ישראל יכלה שלא לדעת? ואביא על כך שוב ידיעה, אף היא ממקור הקרוי מוסמך, וזוהי: "ממקור מוסמך נמסר, כי עוד לפני העלמם של שני המדענים הגרמניים התכונן משרד החוץ הישראלי לפנות לממשלת גרמניה בבקשה שתמנע הגשת עזרה למצרים בתחום הטילים, בד בבד תכנן לפעול במישור הסברתי, תוך ציון כי מומחים גרמניים שפעלו בשירות הנאצים מגישים עתה עזרה לנאצר, המכריז על כוונתו להשמיד את ישראל. נודע לי בקשר לכך, שהיו בישראל חילוקי דעות מחשש שפעולה זו עלולה לפגוע ביחסים בין ישראל לגרמניה".

שרת החוץ ג. מאיר:

מהו המקור המוסמך?

מנחם בגין (תנועת החירות):

העתון שפרסם את הידיעה הזאת שמו "הארץ" והוא כותב: "ממקור מוסמך'". כך ציטטתי נאמנה. מכל מקום, אם הגברת התעוררה לשאול בקשר עם ידיעה שפורסמה ב"הארץ", אם המקור שלי מוסמך, עלי להעיר לה - משום שלפני כן לא התעוררה - כי הידיעה שפורסמה ב"דבר" הוכתרה במלים: "הממשלה שוקלת פניה לממשלת גרמניה".

שרת-החוץ ג. מאיר:

משום שאז אדוני אמר מהו המקור.

מנחם בגין (תנועת החירות):

הייתי אומר גם הפעם. הגברת לא הזדיינה בסבלנות האופיינית לה, בייחוד בארגון האומות המאוחדות.

שרת-החוץ ג. מאיר:

סליחה,

מנחם בגין (תנועת החירות):

אם הממשלה שקלה ב- 26 או ב- 27 בספטמבר את אפשרות הפניה לממשלת גרמניה, פירוש הדבר שידעה. אני סבור שידעה הרבה זמן לפני כן, אלוף עמית, ראש המודיעין הצבאי שלנו, הודיע שבידי המודיעין יש רשימה שלמה של המומחים, ודאי גם הגרמניים, אם ישנם אחרים, המטפלים במתן טילים לנאצר. רשימה כזאת אינה נוצרת בן-לילה. היא נאספת שם אחר שם, זמן רב.

בקיצור, אדוני היושב-ראש, הממשלה ידעה על פעולה זו של מומחים גרמניים במצרים, והיא החרישה, יתרה מזאת, היא השתיקה. העם לא שמע, הכנסת לא שמעה מפיה, מפי הממשלה, שישנם מומחים גרמניים על אדמת מצרים, עד אשר נודע מפיו של נאצר שיש לו טילים משני סוגים, עד שהוא העלה אותם בשביל השמימי, לא אומר: בשביט השמימי. מדוע החרשתם? מדוע השתקתם?

שר העבודה הנכבד יצא לארצות-הברית של אמריקה ובנאומו בקליבלנד התריע על הסכנה האיומה לישראל הנובעת מזה שגרמנים נותנים טילי התקפה למצרים. האם הוא ידע? הוא חבר הממשלה. יתרה מזו, הוא חבר ועדת השרים לענייני בטחון. הוא קיבל דין-וחשבון? יש רק שתי אפשרויות: או שלא שמע מאומה, כלומר הממשלה אינה יודעת על התפתחות כזאת מפי מה שנקרא אצלנו "הצמרת הביטחונית'", ועדת השרים לביטחון האומה אינה שומעת מאומה על התפתחות חמורה כזאת; או שהוא שמע בתוקף שני תפקידיו או אחד מהם - וגם הוא שתק. מדוע צריך לדבר על כך בקליבלנד, ומדוע צריך לדבר על כך רק לאחר שבידי המצרים כבר ישנם, כפי שיש להניח, הטילים הללו? מדוע לא פתחתם במסע הסברה בטרם הושלמה המלאכה, בשלב ייצור ראשוני?

מעניין מאד, גרמניה, מבחינת הפגיעה בביטחון ישראל, היא תהיה לנו היוצא מן הכלל? כולנו זוכרים: כאשר ברית-המועצות החליטה לספק לנאצר נשק, ביחוד התקפתי, בקיץ 1955, יצאה מדינת ישראל למסע הסברה עולמי - ובצדק - ואמרה: זה מסכן את השלום. לא חששנו מפני הרעת היחסים בינינו לבין ברית-המועצות על ידי מסע הסברה ומחאה כזה. כאשר ארצות-הברית של אמריקה, בימי פוסטה ראלס, סיפקה נשק לעיראק של נורי סעיד, פתחנו במסע הסברה בקרב דעת הקהל האמריקאית. יש לנו יחסים עם ארצות-הברית, של ידידות אשר במקרים רבים היא הדדית. לא חששנו מפני הרעת היחסים בינינו ובין ארצות-הברית. כאשר בריטניה סיפקה טנקים, צנטוריונים לאויבינו - מחינו. רק כלפי מדינה אחת ויחידה העושה מעשה איבה כלפינו, וכלפי ביטחוננו, כלפי בטחון ילדינו: לא ביחס לימים אלה בלבד, אולי השינוי הזה יחול על כל עתידנו - רק כלפי מדינה זו, ששמה גרמניה, מחרישה ממשלת ישראל, אינה פותחת במסע הסברתי, אינה יוצאת לכל חלקי תבל ואינה אומרת: ראו נא מה קרה - הגרמנים השמידו בדור הזה שישה מיליון יהודים; - שני מיליון יהודים התקבצו על אדמת ארץ האבות; והנה, באותו דור עצמו נמצאים גרמנים, שבידיעת שלטונותיהם, בהסכמתם, אם לא מראש, הרי בדיעבד, נותנים הם בידי אויבי היהודים נשק להשמדה המונית. והרי ידוע שהגרמנים אמנם החליטו על ההשמדה ותכננו אותה וביצעו אותה, אבל הם גם עסקו בהשמדה by proxy שעוד לא נתקבץ כל האפר, והגרמנים כבר עולים מחדש על נתיב של ניסיון נוסף להשמדה המונית של יהודים בעזרת אויביהם האחרים.

אני סובר שבממשלת בון יש מידה של רגישות כלפי הסברה כזו. אותו פסק דין שקראתי לפניכם אולי משקף את אופיה של גרמניה החדשה יותר מאשר כל ראי. אבל בקשר עם מה שקרה עם "דר שפיגל" והמחאות החמורות של המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית הנמצאת באופוזיציה לממשלת גרמניה דהיום, אמר הקנצלר של הגרמנים: החרישו, אני צריך לצאת לארצות-הברית של אמריקה; זה לא יהיה טוב אם בזמן המשא-ומתן שלי ישמעו בארצות-הברית שבגרמניה נוקטים עדיין שיטות נאציות. הוא רגיש מאד להסברה זו.

ולו היינו אנחנו פותחים בעוד מועד במסע הסברה כזה, יש יסוד לשער. כמובן אין שום בטחון בכך - שאולי היינו מפריעים לפעולה זו של המומחים הגרמניים לפני שהיו נותנים למצרים את הטילים. ואתם החרשתם ושתקתם, השתקתם והסתרתם ואתם לא סיפרתם לאומה ולא מסרתם לוועדת החוץ והביטחון בעוד מועד, ולא הודעתם בכנסת ולא דרשתם שידידינו יקומו בכל קצווי תבל, ולא פניתם לדעת הקהל ולא מחיתם אפילו בבון בעוד מועד.

פרדוכס דמים כזה: יהודים תופרים בשביל הצבא הגרמני מדים - והמדינה הגרמנית נותנת טילים בידי אויבי היהודים; מדינת ישראל שולחת תת-מקלעים לצבא הגרמני. והגרמנים נותנים כלי השמדה בידי אויבי היהודים פרדוכס כזה, שדווקא בשטח הביטחון נפגענו על ידי הגרמנים. לפניהם ערכתם מסע של התרפסות במשך עשר שנים. כפי שלא פגע בנו שום גורם אחר.

הממשלה החרישה, אדוני היושב-ראש; הכנסת לא תוכל להחריש. אני פונה לבית הנבחרים של מדינת ישראל, ללא הבדל סיעה, שהכנסת תאמר את דברה. אנו בוודאי נציע לה

לומר את דברה בעניין זה. מי שיטען שאיחרנו את המועד, בוודאי מבחינה מסוימת יצדק - אבל עדיין לא איחרנוהו כליל. ראיתם שמקובה מוציאים לא רק את הטילים, אלא גם את המומחים. אין לומר בוודאות שכל הטילים אשר התעשייה הנאצרית יכולה לייצרם הם כבר - אם אפשר לומר כך - תפעוליים operatioonal.

סגן שר הביטחון ש. פרס:

מבצעיים.

מנחם בגין (תנועת החירות):

המונח "מבצעיים" אינו יותר מדויק , מאשר המונח הבלתי מדויק שלי.

(קריאות: תסכים לזה).

אני מסכים לזה.

זלמן ארן (מפא"י):

העיקר שהתוכן אינו מדויק.

מנחם בגין (תנועת החירות):

אחכה לנאומו מחר והוא יוכיח לי שמה שאמרתי לא היה מדויק על פי המסמכים שקראתי לפניכם.

עוד לא איחרנו את המועד. צריך לסלק את המומחים האלה וצריך לתבוע את סילוקם - גם מהממשלה האחראית להימצאותם שם וגם מהמעצמות, שאף הן שילמו בדם רב כדי להדביר את חיית הטרף הנאצית, המוסיפה לחיות בגרמניה החדשה.

אני מקווה שהכנסת תוכל להתאחד סביב הצעת החלטה כזאת. בזה תיבחן הקואליציה. האופוזיציה כבר הוכיחה, גברתי שרת החוץ, שבעניינים לאומיים היא יכולה להתגבר על חילוקי דעות ולתת יד כלפי חוץ לעמידה משותפת. מה יכול להיות יותר חמור ודחוף מאשר הקריאה לסלק את המומחים האלה, מומחי טילי המוות, מארץ האויב? אני מקווה שנצליח להתאחד סביב החלטה כזאת.


בעוברי, אדוני היושב-ראש, לבעיית הפליטים הערביים, אעלה שלושה מסמכים: תכנית ד"ר ג'ונסון, דין וחשבון ד"ר דוויס והחלטת הכנסת מיום 6 בנובמבר 1961.

שר-המשפטים ד. יוסף:

להבדיל.

מנחם בגין (תנועת החירות):

את החלטת הכנסת להבדיל? ניחא. הם אנשים הגונים. ד"ר ג'ונסון וד"ר דוויס.

תמהתי שלא שמעתי מאומה מפי כבוד שרת החוץ על תכניתו של ד"ר ג'ונסין. אולי טעיתי באי-שמיעה, אבל יש לי הרושם ולא יצאה מפיה תגובה מפורשת, מהי עמדת הממשלה כלפי תכנית ג'ונסון.

יש תכנית כזאת. זה אינו סוד. ואינני סובר שאטעה את הבית אם אומר שעיקרי תכניתו של ד'"ר ג'ונסון הם: לערוך משאל עם בקרב הפליטים הערביים הארץ-ישראליים ביחס לשאלה אם הם רוצים לשוב לשטח ישראל או לקבל פיצויים; למנות את מי שאפשר לכנותו אפוטרופוס בין-לאומי לביטחון ישראל, זאת אומרת אדם אשר מטעם ארגון האומות המאוחדות יחליט בערעור של פליט אשר ירצה לשוב וממשלת ישראל תגיד שהוא מסוכן לביטחון המדינה; ואותו אפוטרופוס יחליט אם הוא באמת מסוכן או לא כל כך מסוכן ואפשר להחזירו; ושלישית - החזרת חלק מסוים של הפליטים הארץ-ישראליים לשטחה של ישראל.

מדוע לא אמרה כבוד שרת החוץ שהממשלה דוחה תכנית זו ללא סייג? אני סובר שאי-דחייתה במפורש עלולה ליצור אי הבנות. זה משחק מחוכם מדי לסמוך על כך שהערבים ידחו אותה. ידוע שאינם מסתפקים גם בהחזרת הפליטים; הם רוצים את תל-אביב. אבל אם ממשלת ישראל שותקת; עלול הדבר להתפרש אחרת, כי הרי הערבים דורשים משהו מעבר למכסימום, ואילו ההצעות של ד"ר ג'ונסון נראות, לעומת דרישתם, כמשהו הקרוי בוודאי בפי ד"ר ג'ונסון קרוב למינימום. צריך אפוא שיהיה ברור. ואם שרת החוץ אינה אומרת, צריכה האופוזיציה לומר זאת, שבהתאם להחלטת הכנסת מנובמבר 1961 נדחית תכניתו של ד"ר ג'ונסון ללא סייג על ידי ישראל.

באשר לדין-וחשבון של ד"ר דוויס, אעלה ממנו כמה דברים אופייניים, שכבוד שרת החוץ לא הזכירה אותם. הכנסת חייבת לדעת כי לפי דין-וחשבון זה יש כבר היום בדיוק 1,174,760 פליטים ערביים; קרוב למיליון ומאתיים אלף. הכנסת חייבת לדעת שעל פי הדין-וחשבון של ד'"ר דוויס, משנת 1950 ועד לשנת 1961 מחקה הסוכנות מטעם האו"ם מרשימת "הפליטים" הערביים הארץ-ישראליים 425,000 שמות. ועוד צריכה הכנסת לדעת, שבשנת 1951 קבעה אותה סוכנות, שמספר הפליטים הערביים הוא 960,021; ב- 1948 היו 960,000 תושבים ערביים בשטח של ארץ-ישראל, שעליו עתה חלה הלכה למעשה ריבונותה של מדינתנו - והם ברחו? כל המספרים האלה הם אופייניים מאד למלאכת הזיוף, ההולכת ונמשכת במחנות ההם, בידיעתה ובהסכמתה, או מתוך התעלמותה של אותה סוכנות שבראשה עומד ד"ר דוויס הנכבד.

הוא קבע שני דברים נוספים, אף הם אופייניים מאד. הוא טוען שהאנשים הצעירים מבין הפליטים לא זו בלבד שהם מובטלים, אלא גם אינם ניתנים להעסקה. אקרא את דבריו במקורם: