היו"ר ק. לוז:

אנו עוברים לוויכוח. רשות-הדיבור לחבר-הכנסת בגין ואחריו - לחבר הכנסת הררי.

מנחם בגין (תנועת החירות):

אדוני היושב-ראש, "לא תמיד נצפה למצוא אותם תומכים בהשקפתנו; אך תמיד נצפה לראותם תומכים בחוזקה בחירותם שלהם". אלה הדברים, אשר ב- 20 בינואר 1961 השמיע אדם צעיר, שנשבע אמונים לחוקת ארצות הברית ושפועלו כחייו הופסקו בצורה כה טראגית ומזעזעת.

על יסוד דברים אלה של הנשיא המנוח, עלינו לומר היום, בקשר עם בעיית הפליטים הערביים, לממשלת ארצות- הברית ללא חשש, ללא מורא, וללא רתיעה: אין אנו תומכים בעניין זה בהשקפתכם, אנו דוחים אותה ואנו נתמוך בחוזקה בחירותנו שלנו.

בין שתי הודעות אלה יש קשר בל-ינתק. אנו דוחים את השקפתכם למען חירותנו. נאמנים לחירותנו - אנחנו דוחים את השקפתכם. זוהי בשבילנו בעיה גורלית. המדובר הוא במעין פלישה, וכשם שהיינו מוכנים לתת כל קרבן למען הדוף כוח צבאי פולש לתוך ביתנו, כך נהיה מוכנים להפעיל כל כוחנו, כדי לדחות לחץ לפתיחת שערי ביתנו הקטון בפני פלישה sui generis כזאת, העומדת לסכן את עצם קיומנו.

כדי להמחיש עמדה זו, סבורני, אדוני היושב-ראש, שהכנסת צריכה לסיכום דיון זה לקבל החלטה קצרה, פשוטה חד-משמעית: בהתאם להחלטתה מיום 6 בנובמבר 1961 האומרת: אין להחזיר את הפליטים הערביים לשטחה של ישראל; הפתרון היחיד לבעייתם הוא בישובם במדינות ערב, - דוחה הכנסת כל המלצה וכל משא-ומתן המכוונים להחזרת פליטים אלה לשטחה של ישראל.

עתה, ברשות היושב-ראש, אעבור לאספקט הפנימי של בעיה זו. אנו מאשימים את הממשלה, שהיא חטאה לא רק להתחייבותה לקיים את החלטות הכנסת על-פי חוק המעבר, אלא גם לעתידה של האומה. אנו מאשימים את הממשלה שהפרה את החלטת הכנסת בשלושה: בהצבעה, בהודעה וביזמה.

הדבר המוזר ביותר בפרשה זו. הוא, שאת ההחלטה של 6 בנובמבר 1961 קיבלה הכנסת, אמנם לא ביזמתה ראשונית של הממשלה, אלא בהסכמתה המלאה פלוטרך מספר על שלושה קיסרים ברומא ועל יחסם להחלטת הסינט. היה קיסר, שהיה מקיים את כל החלטות הסינט; היה קיסר שני, שהיה מקיים רק את החלטות הסינט שנתקבלו על-פי הצעותיו; והיה שלישי שהיה מפר את החלטות הסינט, אפילו כשנתקבלו על-פי הצעותיו.

נתקבלו בכנסת החלטות שהיו למורת-רוחכם, למשל: החלטה נגד זיונה של גרמניה, שהפרתם אותה במסתרים, בעקיפין; היתה החלטה של הכנסת, הדורשת לבטל את חוקי החירום הבריטיים משנת 1945. לא נתתם לקיים אותה. אבל החלטה זו מיום 6 בנובמבר 1961 - אתם נתתם לה מלוא הסכמתכם. למה תפרו אותה, על-פי הדוגמה של אותו קיסר שלישי מימי רומא העתיקה? הפרתם אותה, קודם-כל, על-ידי ההצבעה. גברת שרת החוץ, בסקירת העיתונות המעניינת שלה, סיפרה בניחותא מה קרה בעצרת ה- 16 עם הצעת ההחלטה האמריקנית. היא הדגישה שבהצעת ההחלטה ההיא נדרשה ועדת הפיוס להמשיך במאמצים לבצע את סעיף 11 הנודע; אבל גברת שרת החוץ, במחילה מכבודה, לא ניאותה משום מה לספר לכנסת איך הצבענו בקשר להצעת ההחלטה האמריקנית ההיא. האמת היא שהממשלה הורתה למשלחתנו באו"ם להצביע בעד הצעת ההחלטה האמריקנית הדורשת לבצע סעיף 11.

בעצרת ה- 17, אומרת שרת החוץ, היתה התקדמות, לאמור: הצעת ההחלטה האמריקנית הזכירה את סעיף 11, אבל לא דרשה לבצעו הלכה למעשה. בעצרת ה- 17 נמנענו. אנחנו נמנענו כאשר היתה התקדמות. הצבענו בעד, על פי השכל הישר, כאשר הייתה נסיגה מבחינתה של ישראל. שאלנו את הגברת ואת הממשלה, מדוע הצבעתם בעד הצעת החלטה הקוראת להגשים את סעיף 11? אף הוא איננו אומר שיש להחזיר את כל הפליטים הערביים לשטחה של ישראל: אפילו הסלפנים אינם אומרים שזאת מצוותו; כתוב, באותו סעיף 11; רפטריאציה או קומפנסציה, או להחזיר או לשלם פיצויים. לכל הדעות הכוונה היא להחזרת חלק מהם.

אבל הרי הכנסת החליטה שהפתרון היחיד לבעייתם הוא ביישובם במדינות ערב. איך יכולתם בניגוד להחלטה זו להרים יד בעד הצעת החלטה האומרת, בין השאר, שצריך להחזיר חלק מן הפליטים האלה לשטחה של ישראל?

כאשר שאלנו את כל השאלות האלה, קיבלנו תשובה: זאת היתה תבונה. בעצרת ה- 17, כפי שכבר סיפרתי נמנענו מן ההצבעה. זה בוודאי היה אומץ. בעצרת ה- 18, בוועדה המקבילה כבר הצבענו נגד. זאת בוודאי גבורה. אבל אני רוצה לשאול את הממשלה ואת חברי הכנסת: בין האומץ לבין הגבורה - מה קרה לתבונה? איך היא נמחצה? ממה נפשכם? אם טוב היה להצביע בעד סעיף 11 בעצרת ה- 16, כשההחלטה אמרה לבצע אותו - למה צריך היה להימנע מן ההצבעה כאשר הוצע לאזכר אותו ולא לבצע אותו? כשהייתה חובה לאומית להצביע נגד הצעת החלטה הדורשת לבצע את סעיף 11 בעצרת ה- 18 - איך הצבעתם בעצרת ה- 16 בעד אותו הסעיף בדיוק? כלום באמת סוברים אתם שהעם הזה מורכב מאנאלפביתים, אינו יודע קרוא וכתוב, אינו יודע לחשוב, לשקול? העיני אנשים תנקרו? התעברו בקפיצות כאלו מהצבעה בעד להימנעות, להצבעה נגד? ותמיד כל מה שאתם עושים הוא טוב?

גברת שרת החוץ האשימה היום את העולם כולו. אולי פעם אחת תחקרו את דרככם? אולי תפשפשו במעשיכם? הממשלה האמריקנית עשתה טעות; הממשלה הרוסית מצטרפת למדינות ערב; ממשלות אחרות הצביעו בעד הצעת החלטה האמריקנית. אולי בכל זאת עוד ממשלה אחת בעולם עושה אף היא טעות, משגה חטא? והרי הדברים גלויים וברורים על פי השכל הישר.

הפרתם את החלטת הכנסת על ידי הודעה. גם בעצרת ה- 17, גם בעצרת ה- 18, אמרו דוברינו: מעולם לא אמרנו כי לא נכניס אפילו פליט אחד. הייתי רוצה לשאול: מי ביקש מכם למסור באו"ם הודעה כזאת? האם נחלצתם אל הקיר? האם מישהו הציג לכם שאלה, האם אמרתם פעם שלא תכניסו אפילו פליט אחד, ומשום כך השיבותם כפי שהודעתם? אבל מה משמעותה של הודעה זו? משל למה הדבר דומה: שמעון יתבע מראובן סכום כסף בטענו שראובן חב לו את הסכום הזה. יאמר ראובן: אינני מכיר בחוב הזה, אינני חב לך כלום. ובין שמעון וראובן קיים ריב על עצם החוב. אבל אם יאמר ראובן: מעולם לא אמרתי שלא אחזיר לך אפילו פרוטה אחת, הרי על עצם החוב הוא כבר מודה, והשאלה היא מהו הסכום.

על פי השכל הישר, אם אתם אומרים בארגון האומות המאוחדות: מעולם לא הודענו שלא נכניס אפילו פליט אחד - משמע שאתם מוכנים להכניס מספר מסוים של פליטים יותר מאחד, שניים? כאשר אנשי מפ"ם עמדו על במה זו ואמרו: אנחנו מציעים - בתנאי שיהיה הסדר שלום, זוהי האמת - להסכים להכנסת מספר מסוים וקבוע ומוסכם של פליטים - אתם אמרתם: זהו פתח לסחיטה, על-ידי הודעה כזאת אתם מזמינים לחץ. ואני חושב שהביקורת הזאת על הודעת מפ"ם נכונה וצודקת היא. אבל מה אתם עושים? באולם הזה אתם תוקפים את מפ"ם; אתם הולכים לארגון האומות המאוחדות, ובנוסח אחר אתם חוזרים על הודעתה. אם מישהו אומר: מעולם לא אמרנו שלא נכניס אפילו פליט אחד. לא יימצא בר-דעת באומות המאוחדות ובעולם כולו שלא יפרש הודעה זו כנכונות להכניס מספר מסוים של פליטים. שוב, איך משתלבת הודעה אומללה זו בהחלטת הכנסת, לפיה הפתרון היחיד של הבעיה הוא ביישובם של אנשים אלה במדינות ערב? אם אתם אומרים שאתם מוכנים להכניס מספר מסוים של פליטים, אתם מוסרים הודעה הנוגדת במהותה את אשר החליטה הכנסת בהסכמתכם.

הפרתם את החלטת הכנסת על-ידי יוזמה. אני חייב מיד לומר בסוגריים שבפעם הראשונה שמעתי היום מפי גברת שרת החוץ שיש למשלחתנו באומות המאוחדות איזה ז'ארגון, ולהצעה המפורסמת על משא-ומתן ישיר על נושא זה או אחר עם מדינות ערב קוראים נציגנו המוכשרים בשם "היוזמה", בפנקס שלי רשמתי את השם הזה מלכתחילה: כיוונתי לדעת גדולים. על ידי היוזמה הזאת שבתם והפרתם את החלטת הכנסת, לפני שאבהיר את הנקודה הזאת, אדוני היושב ראש, אעמוד על משמעותה המדינית הכללית של היוזמה שנקטתם בעצרת ה- 18.

יש חידוש, גברתי שרת החוץ, אולי לא מבחינת ההודעה הנשכחת משנת 1953, אלא מנקודת מבט ההצעה שהועלתה לפני שנה ולפני שנתיים על ידי אלה שהגברת קוראת להם שושבינים, ידידים. כי פעמיים הוצע על ידי הידידים האלה לנהל משא ומתן ישיר בין מדינות ערב לבין מדינת ישראל על הסכם שלום, מתוך הנחה שהסכם שלום זה יכלול גם את פתרונה של בעיית הפליטים הערביים. המלים הראשונות נמחקו, ואתם או הסכמתם או אפילו יזמתם הצעת החלטה האומרת: לנהל משא ומתן ישיר רק על בעיית הפליטים הערביים. זה חמור מאד. מדינות ערב מקיימות נגדנו מצב מלחמה ועושות הכנות באחד הימים. כפי ששליטיהן מודיעים יום אחר יום, לצאת למלחמה, זהו מצב שאין לו תקדים ביחסים בין העמים. ברי שזהו מצב הסותר את האקדמה למגילת ארגון האומות המאוחדות, הקובעת ש"כל חברי ארגון האומות המאוחדות מקבלים על עצמם לחיות בשלום איש עם רעהו כשכנים טובים". אתם בעצרת ה- 18 מסכימים למחוק את המלים "משא ומתן להסדר שלום", מציעים לנהל משא ומתן עם מדינות ערב רק על בעיה אחת ויחידה. הרי זה כאילו משלימה מדינת ישראל עם מצב מלחמה.

אנחנו חושבים שאמריקה, רוסיה וכל אומות העולם חוטאות לא רק לנו, אלא גם לעצמן, לילדיהן, אם הן משלימות עם המצב שנמצאות בארגון האומות המאוחדות מדינות המקיימות, הלכה למעשה, מצב מלחמה, מכריזות על רצונן להשמיד מדינה, חברה אחרת בארגון האומות המאוחדות, ואין פוצה פה, ואין מוחה ואין החלטה, ואין אפילו הצעה לפיה מצב כזה סותר את מגילת האומות המאוחדות.

אבל זוהי דעתן, זה חטאן, זו שגיאתן של אומות העולם, מדוע צריכים אנו לתת יד להשלמה כזו מכללא? מדוע אנחנו צריכים לומר, מבחינה מדינית: אמנם מדינות ערב מקיימות מצב מלחמה נגדנו; אמנם מנהיגיהן מכריזים, השכם והערב, שהם רוצים להשמיד אותנו; כל זה יישאר, בינתיים אנחנו מוכנים לנהל אתם משא-ומתן על פתרון בעיית הפליטים. זה שינוי חמור מאוד; משגה רציני מאד מבחינת מעמדנו הבינלאומי.

עתה אשוב להחלטת הכנסת מיום 6 בנובמבר 1961. אם הממשלה אומרת בארגון האומות המאוחדות שהיא מוכנה לנהל משא-ומתן עם מדינות ערב במישרין על פתרון בעיית הפליטים בלבד, המעלים אתם על הדעת שהמקשיבים לדבריכם בארגון האומות המאוחדות יאמרו לעצמם, שמדינת ישראל רוצה לבוא לשולחן למשא-ומתן ובידה אפס? הכך מנהלים משא-ומתן על בעיה השנויה במחלוקת? האם אתם רוצים להעלות על דעתכם שמנהיגי מדינות אחרות יסכימו כי התוצאה של משא-ומתן כזה, אם ייפתח ואם יושג הסכם, שוב תהיה אפס? אני סובר שכל בר-דעת בבית הזה, בארגון האומות המאוחדות, בכל לשכה דיפלומטית, יבין שאם מדינה מציעה בענין מסויים - והוא קשור בכמות - משא-ומתן ישיר, בוודאי יש לה מה להציע: מספר מסוים מוסכם להכניס. ושוב: הן הכנסת החליטה שאין להחזיר אותם, ושפתרון בעייתם היחיד הוא במדינות ערב. איך יכולתם, על רקע החלטה מפורשת כל-כך, להציע משא-ומתך ישיר בענין זה בלבד, ולומר לעולם: אנחנו מוכנים, בתנאים מסוימים - שהפירוש להם אינו עוד בידיכם - להכניס מספר מסויים של פליטים.

שרת החוץ אמרה שההצעה הזאת, כפי שהוגשה, איננה בבחינת תכסיס. אגיד לה את האמת, עם כל הכבוד, כי אינני חושב שצריך להתבייש במלה תכסיס בזירה הבינלאומית. בארגון האומות המאוחדות אין מדינה שאינה נוהגת בתכסיסים.

חבל שראש הממשלה יוצא עכשיו, כי אני רוצה להזכיר אותו (אני יודע שיציאה כזו שלו איננה הפגנתית).

השאלה היא מהו התכסיס. ראש הממשלה, למשל רק לפני כמה ימים אמר במסיבת עיתונאים, כי נכון היה שאנחנו הצענו לנהל משא ומתן ישיר עם מדינות ערב בבעיית הפליטים כדי שיכירו במה שאינם רוצים להכיר. זו המגמה. אין להתבייש בה, אם המגמה היא נכונה; אם הצעד מועיל. עד עכשיו הכל הבינו, ושרת החוץ תיארה גם כך את המצב בנאומה. אנחנו נציע משא ומתן; אנחנו רוצים בשלום; מדינות ערב לא תקבלנה את הצעתנו, והאו"ם יאמר שהן רוצות במלחמה. בשפה ישנה מאד היו אומרים על כך: התבייש לך, קוזאק. אבל הם אינם מתביישים והעולם אינו מזעזע, ונאצר מקבל עזרה מכל הצדדים.

ובכן, התכסיס באמת איננו תכסיס. מה נשאר ממנו? כבוד שרת החוץ בישרה לנו בשורה, שהיה מובטח לנו רוב בוועדה המקבילה כדי לאמץ את ההצעה הזאת. ואתם ויתרתם על העמדת הצעה כזו להצבעה?

אנו טעננו לפני שנתיים, כשהועלתה ההצעה - לא כזו - על הסדר שלום כולל, ובתוכו בעיית הפליטים הערביים - ואמנם 34 או 35 מדינות הצביעו בעד ההצעה הזאת, אבל שני שלישים לא הצטרפו אליה - כי זו הוכחה של אנומליה. הרוב המכריע באומות המאוחדות, לרבות המעצמות הגדולות, אינו מוכן אפילו לתמוך בדבר פשוט כל כך כמו משא ומתן ישיר להסדר שלום? התשובה על כך היתה שבכל זאת יש לנו איזה הישג: מיעוט ניכר הצביע בעד הצעתנו. אבל כיום, אפילו הישג זה כבר איננו.

הדבר החמור יותר הוא שהנה היה לנו רוב מובטח בוועדה המקבילה, יכולנו להגיע להישג מוסרי כזה. על-פי הסבר כבוד שרת החוץ. שרוב האומות המאוחדות היה תומך בהצעה שיזמנו, ואנו ויתרנו עליה, נסוגונו. מדוע ?

מן ההצעה לא יצא כלום. התכסיס, יש בו הפרת החלטת הכנסת. נותר ממנו זיכרון אחד, שאתם מוכנים. על-פי הפירוש של כל בר-דעת. לשקול (אני משתמש בלשון זהירה מאד) - אפשרות של החזרת מספר מסויים של פליטים אחרת, איך מצביעים בעד סעיף 11; אחרת, אין מודיעים: מעולם לא אמרנו שלעולם לא נחזיר אפילו פליט אחד; אחרת, אין מציעים משא-ומתן ישיר לפתרון בעיה זו בלבד.

אני משער בנפשי שהממשלה תשאל אותנו את השאלה הנצחית: נניח שהיינו מצביעים תמיד נגד כל הצעת החלטה הכוללת את סעיף 11; נניח שלא היינו מוסרים את ההודעה, שאילו רציתי להשתמש בשפה חריפה, הייתי קורא לה אווילית, אבל אני מעדיף לקרוא לה חסרת-תבונה, על כך שמעולם לא אמרנו וגו'; נניח שלא היינו מציעים את ההצעה החדישה הזאת על משא-ומתן ישיר בינינו לבין מדינות ערב על בעיה זו. האם האמריקאים לא היו מגישים את הצעתם? האם 82 מדינות לא היו מצטרפות להצעת ההחלטה האמריקנית ? האם לא היה מתקבל, מה שיתקבל כנראה ברוב של שני שלישים בעצרת, כלומר מה שהאמריקאים מציעים? זו השאלה הנצחית.

Quod est demonstrandum - עליכם להוכיח את השערתכם שאלמלא המשגה שעשיתם, לא הייתה התוצאה משתנית.

יונה כסה (מפא"י):

גם את ההיפך צריך להוכיח.

מנחם בגין (תנועת התירות):

קצת סבלנות, חבר-הכנסת כסה. היתה לך סבלנות לשבת עשר שנים בוועדת החוץ והביטחון.

ובכן, עליכם להוכיח זאת. לפי הערכתנו, פתחתם את הדלת ללחץ. הענין הזה של הפליטים הערביים איננו עניין בינינו לבין מדינות ערב מבחינה מדינית, כי הרי אין שום דו-שיח בינינו לבינן. עד היום הענין הזה הוא בינינו ובין העולם; בינינו לבין ארגון האומות המאוחדות; בינינו לבין וושינגטון, שיכולה לגייס בדרך כלל את הרוב המספיק להצעותיה. זה הדיאלוג. וכאשר הצד לדו-השיח ההוא רואה את ידכם מורמת למען סעיף 11 , שומע את הודעתכם: מעולם לא אמרנו שלא נכניס אף פליט אחד; מקשיב להצהרותיכם: ננהל משא-ומתן נפרד, - מדוע לא יסיק את המסקנה, שסעיף 11 גם מבחינתנו אינו נורא כל כך? מדוע לא יאמרו אנשים בלבם: הנה גם מדינת ישראל, על-ידי הודעות ומחדלים, הודעות והצהרות אומרת מכללא: בתנאים מסוימים נהיה מוכנים להכניס מספר מסוים של פליטים?

אם כך, מדוע סעיף 11 פסול ? הרי גם הוא מדבר רק על החזרה חלקית ולא החזרה טוטאלית? כך פתחתם את הדלת לפני הלחץ. ייתכן שאילו סגרתם את הדלת מלכתחילה בעצרת השש-עשרה, והחזקתם אותה סגורה בעצרת השבע- עשרה. כפי שניסיתם להחזיק בעצרת השמונה-עשרה, אבל משגים מתנקמים - היתה העמדה האמריקנית אחרת. אמרתי: - ייתכן. גם לי אין הוכחה. הטענה העיקרית שלנו היא, שעשיתם את המשגים עצמם הנראים על פני הדברים. אם נהג במכונית יסע בצד שמאל של הכביש ויגרום לידי התנגשות עם מכונית הבאה לעומתו - לא תעמוד לי הטענה שבתנאים הקיימים באותה נקודה של הכביש, בלאו הכי היתה נגרמת התנגשות. בעצם, אפילו לא גרם לשום התנגשות, לא תעמוד לו שום טענה על כך שנסע בצד הבלתי- נכון של הכביש. על כך יבוא על עונשו. ואתם סטיתם מן הדרך שנסללה על-ידי הכנסת בהצבעה בה השתתפו כל סיעות הבית המייצגות 107 מתוך 120 חברי כנסת; ועשיתם זאת על-ידי הודעה, על-ידי הצבעה ועל-ידי יזמה. מדוע עשיתם כדבר הזה ?

משה סנה (מק"י):

בהצבעה בכנסת השתתפו 106 חברי כנסת.

מנחם בגין (תנועת החירות):

אתה רוצה להחסיר את חברי סיעת מק"י, ואני מסכים, הלוואי וכל ימי חיי לא אטעה טעויות חמורות יותר.

מדוע עשיתם זאת? אנו הזהרנוכם, לפני שנתיים, לפני שנה. מדוע לא תקשיבו לקול האזהרה? הבאמת כל העולם כולו טועה, ורק ממשלת ישראל לא תעשה שום משגה, לא תודה במשגה? במילון שלכם המלים משגה, כשלון, בכלל אינן מופיעות ?

והיום נתבשרנו, שבעצם הכל היה בסדר בעצרת השמונה-עשרה. הערבים הציעו נציגות לפליטים. לא ניתנה להם. שום דבר לא קרה. קרה משהו, אני סובר, חמור מאד. הלחץ גובר והולך, ויהיה עלינו לעמוד נגדו. הממשלה צריכה לומר את הדברים בפשטותם. אנו דורשים מן הממשלה, ביחס לבעיה שסביבה רק לפני שנתיים מוצתה כמעט האחדות הלאומית השלמה בבית הזה, שתלמד מן המשגים שלה, שלא תסטה מן הדרך שנסללה פה, שלא תצביע עוד בשום תנאי ובשום עצרת בעד הצעה המאזכרת סעיף 11; שלא תמסור עוד בשום פנים ואופן הודעה, שמעולם לא אמרנו כי לא נכניס אף פליט אחד; לא תכריז על יזמה לניהול משא-ומתן נפרד עם מדינות ערב על פתרון בעיית הפליטים בלבד.

אנו דורשים מן הממשלה שתקיים הלכה למעשה, פה ובארגון האומות המאוחדות, ובכל הופעותיה, את החלטת הכנסת כפי שנתקבלה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים.

אשר לבעיה עצמה, אדוני היושב-ראש, אסור לנו להראות שום חולשת-לב. אני מוכן לשוב ולומר: יש בבעיה זו אספקט אנושי. מי כמונו היהודים מבינים לגורלם של פליטים. אבל יש אספקט אנושי מכריע וגורלי - קיומה של מדינת ישראל. לא רק חירותנו תלויה בה; עצם קיומנו תלוי בה. החזרת פליטים במספר כלשהו, לחץ להחזרת פליטים בצורה כלשהי. פירושם סיכון קיומנו. את בעיית הפליטים אפשר היה לפתור מזמן ואפשר לפתור אותה גם בעתיד הקרוב באופן אנושי, כפי שפתרו בעיות הרבה יותר סבוכות בכל חלקי העולם. מיליונים של פליטים קמו בין הודו ופאקיסטאן; מיליון וחצי פליטים היו בין יוון ותורכיה בשנות העשרים; מיליונים של פליטים היו באירופה. בעייתם נפתרה באופן אנושי על-ידי יישובם מחדש. למעשה מבחינת המספר ההתחלתי, המדובר הוא על 400,000 עד לכל היותר 500,000 פליטים. בעיה כזו אי-אפשר לפתור בצורה אנושית המקובלת בכל העולם? אל לנו להראות חולשת לב כלשהו ולערוך את הזיגזגים שערכה הממשלה לעיני כל, בניגוד להחלטת הכנסת, בארגון האומות המאוחדות.

נאמר לארצות-הברית, הנושאת באחריות מכרעת להצעת ההחלטה כפי שנתקבלה בוועדה המדינית המקבילה, ונאמר לכל המדינות שוחרות החופש והשלום: בענין זה non possumus. בעיה גורלית היא לנו. קיומנו מוטל על כף המאזניים - וחירותנו. ואנו, כאחד העמים שהשתחררו משלטון קולוניאלי, עליהם דיבר הנשיא קנדי המנוח בנאום ההשבעה שלו, נוסיף לתמוך בחזקה בחירותנו שלנו.