היו"ר ק. לוז:

אנחנו עוברים לוויכוח. רשות-הדיבור לחבר-הכנסת בגין.

מנחם בגין (תנועת החירות):

אדוני היושב-ראש. "ירווח לה למדינה, וייטב לה לאומה. תרד השנאה והמשטמה, ויעלה הכבוד ההדדי. תיעלם הנקמנות והנטרנות ותקום יריבות, אף חריפה, אך הוגנת ומכובדת, יורחק הסילוף ותשגה האמת, יפחת פירוד הלבבות, ותעמיק הכרת האחדות. תודבר הצביעות ותעלה הכנות. יושם קץ לחנופה ביזנטינית, ואומץ-לב אזרחי וחירות המחשבה יבואו במקומה".

ב- 28 במאי 1962, מעל במת הכנסת, הובעה תקווה כי כך יהיה לרגל התפטרות מסוימת. אני שב ומביע תקווה זו, אבל אף-על-פי שקיים הבדל בין הערכתו של ראש הממשלה, כוונתי למר לוי אשכול, לבין הערכתי אני, הריני מציע לכנסת לא לדון בהתפטרות, אלא בהתפתחות.

נעבור לסדר-היום, ונעלה לנגד עינינו את בעיות היסוד של האומה, בשטח המדיני, הצבאי והמשקי.


מה על האיחוד הערבי המשולש, המרובע או המחומש? קראתי את הדברים שהשמיעו חברי הכנסת לפני שישה שבועות בקירוב, בדיון המדיני, עם פתיחת מושבה, שמתי לב כי רבים מהם אמרו שהאיחוד בין מצרים, סוריה ועיראק הוא בבחינת עובדה מוגמרת. כמה מהם אף הביעו דעה כי אפשר היה לראות ברכה באיחוד הזה, אלמלא כמובן, יחסו לישראל. כמה מהם אמרו שהוא כורח היסטורי ואין לעמוד בפני הקמתו.

סבור אני, שאם חברי כנסת אלה ישובו ויקראו את דבריהם, ישאלו את עצמם, האם לא מיהרו בדיאגנוזה או בפרוגנוזה מדינית. לעת-עתה אין האיחוד הזה, אפילו המשולש, קיים אלא על גבי הנייר, ולדעתי יש בכך ביטוי לאימפרסיוניזם מדיני ולקלות-דעת, אם אומרים שהאיחוד הערבי הוא בלתי-נמנע או שיש בו משהו מן הקידמה.

אין הוא בלתי-נמנע כלל. משער אני שהעמים של אמריקה הלטינית, מלבד ברזיל, יש ביניהם משותף בשפה, בדת, בתרבות ובמוצא במידה לא פחותה ואולי אפילו יותר גדולה מאשר לעמי ערב השונים. אף-על-פי-כן לא יעלה איש על דעתו לטעון שצריך להיכנע למישהו הטוען כי מכל הרפובליקות הלטינו-אמריקניות יש להקים גוש מדיני אחד ואחיד.

תנועות אלה, הפאניסטיות, ידועות בתולדות האנושות. פאן-סלאביזם; פאן-גרמניזם; כולן התעטפו בסיסמאות של איחוד וקידמה, ונתברר שהן משתמשות בהן כדי להדביר עמים ולכבוש ארצות לא להן. כזה הוא גם אופיו של הפאן-ערביזם, גם אם הוא משמיע סיסמאות של איחוד וסוציאליזם, הרי זוהי תנועה ריאקציונית ביסודה. ובמיוחד, כמובן, כלפינו, לא תיתכן שום קידמה, אם לצדה מתנוססת סיסמה של השמדת ישראל או הכחדת יהודים. נתבונן באמצעים שהם משתמשים בהם כדי להשיג את המטרה הפאן-ערבית. הרי הם: כוח-הזרוע, פגיון, כדור, חתירה, השתלטות.

אנו רואים לנגד עינינו ריכוז של דיביזיות של מצרים בתימן בנסיון להשמיד שבטים שלמים כדי להחזיק בחלק מן הארץ הרחוקה ההיא.

אנו רואים את אשר מתרחש בארם-נהריים, בחלק הארץ ששם קיים וחי המיעוט הכורדי, שגם עליו הורמה, חרב ההשמדה.

פשע השמדת עם בעירק

יורשה לי, אדוני היושב-ראש, להפסיק לרגע את הניתוח של בעיה מדינית זו, הנוגעת קודם כל אלינו, כדי לומר מלים מספר על הסכנה של ביצוע פשע של השמדת עם בעיראק. סבור אני שעמנו חייב להראות עניין ורגישות לגבי מה שקורה למיעוט לאומי העומד על זכויותיו, ונגדו משלחים אווירונים, טנקים ותותחים, וממטירים על כפרים ובהם אוכלוסין אזרחיים, אנשים, נשים וטף, אש וגפרית כדי להשמיד אותם מתחת שמי השם. אני סובר שהממשלה הישנה, בראשותו של ראש ממשלה חדש, חייבת לתת את דעתה לבעיה מיוחדת זאת. אמנם במהותה היא בין-לאומית; מבחינה מוסרית היא לאומית. אמנם היא קמה והייתה בארץ אשר בינה לבינינו אין גבול, אבל ביחס לבעיות אלו בכלל אין קיימים גבולות. משום כך, לדעתנו, חייבת הממשלה ליזום, יחד עם עמים אחרים, פניה לדעת-הקהל העולמית, וכן לארגון האומות המאוחדות, כדי לנסות לשים קץ לאותו פשע של השמדת עם המתפתח לנגד עינינו בעיראק.

יש לכך תקדימים. בשנות הארבעים, נוכח מלחמה פנימית, שלח ארגון האומות המאוחדות ועדה מיוחדת ליוון. לפני שבועות מספר יצאה ועדת האו"ם לתימן. סבור אני שמן ההגיון ומן הצדק שגם לעיראק תישלח ועדה בין-לאומית, כדי שתעמוד מקרוב על החומרה שבשפך-דם של אוכלוסייה אזרחית, רק משום שהיא עומדת על זכותה לאוטונומיה לאומית. העובדה שממשלת בגדד בשעתה כבר הכירה בזכותו של המיעוט הכורדי לאוטונומיה לאומית, היא עצמה אומרת שהתנגדותו של המיעוט הכורדי לשלטונות של הרוב העיראקי הערבי צודקת לחלוטין. משום כך חייבת האנושות התרבותית להתערב בעוד מועד, לפני שיבוצע אותו פשע של השמדת עם.

על אף הערעור, שאולי הוא זמני, בפדרציה המשולשת המצרית-עיראקית-סורית, לא חלפה כלל הסכנה של השתלטות מצרים, בעקיפין או במישרין, על-ידי בקשה מבית כביכול או על-ידי השתלטות מבחוץ, בכוח-זרוע גלוי או על-ידי חתרנות סודית, על חלק של ארץ ישראל הקרוי "ירדן". סבורני שחובתנו לומר גם היום, מאחר שיודעים אנו כי שינוי חמור זה במצבנו עלול להתרחש, להלכה, כל יום - גם אם יידחה עלינו לזכור שהוא עלול להתרחש - חובתנו לומר אפוא שמדינת ישראל לא תוכל בשום פנים ואופן לסבול את הצבת התותחים המצרים על חומות ירושלים, או בלבה של הארץ בדרך-המלך הישנה בין עיר הבירה לשפלה, או קילומטרים מספר מנתניה.

אמנם כן, מבחינת זכותנו על ארץ אבותינו השלמה אין שום הבדל בין שלטונה של הכת החוסיינית בחלק המזרחי של ארץ ישראל לבין השתלטות של כל כוח זר אחר עליו. אנחנו מאמינים לא בזכות הכוח אלא בכוח הזכות. איש לא יוכל בהגיון לשכנע את רעהו כי יש לנו זכות על רמלה משום שכבשנוה, ואין לנו זכות על העיר העתיקה משום שלא הצלחנו, אף-על-פי שיכולנו, לפני חמש-עשרה שנה, לקרוא לה דרור. אולם גם אם אין שום הבדל מבחינת הזכות בין שני המצבים, עליהם דיברתי, הרי תמיד התבוננו בעיניים פקוחות מבחינת קיום האומה, בטחונה ועתידה, בהתפתחות מסביבנו, וברור לנו כי לו הייתה מצרים משתלטת בדרך כל-שהיא על החלק המזרחי של ארץ ישראל הקרוי ירדן, הרי מבחינת עתידה של מדינת ישראל היה חל מפנה מכריע, גורלי; ולכן חובה עלינו לומר גם היום, לבל תחזור השגיאה שנעשתה בשנת 1956, כי מדינת ישראל לא תוכל בשום פנים ואופן לסבול התפתחות כזאת, משום שבנפשנו הדבר.


בעברי מבעיה מדינית זו לבעיה צבאית, הריני מסב את תשומת-לבה של הכנסת להודעות החוזרות והנשנות בימים האחרונים, לפיהן כביכול צפויה למדינת ישראל ולביטחונה הסכנה האמיתית מנשק הקרוי קונבנציונלי. ללמדך כי מנשק בלתי-קונבנציונלי אין צפויה לנו סכנה אמיתית. או, במלים אחרות, אין צפויה לנו סכנה כלל.

עלי לומר, בכל הכרת האמת והאחריות, כי אם תתקבל קונצפציה אסטרטגית זו, אנו עלולים להוליך את העם לקראת אסון. אם ישאל אדם, מאיזה סוג נשק צפויה לנו סכנה, מזה הקרוי מקובל או מזה ששמו בלתי-שגרתי, תהיה שאלה זו חסרת יסוד. האמת הפשוטה היא, שצפויה למדינתנו סכנה מכל נשק הניתן בידי האויב. והסיבה היא: האויב בתור שכזה, בהכרזותיו ובמעשיו ובמהותו ותכניותיו הוא תוקפן.

לאחר הקמת הפדרציה, שעדיין לא הייתה למעשה, היו הפגנות בחלק ההוא של ארץ ישראל, ו"אל גומהוריה", שהוא עיתון רשמי של ממשלת מצרים, שיבח את ההפגנות ואמר במפורש באזני העולם כולו ש"הקמת הפדרציה היא צעד ראשון להשמדת ישראל". אם מדינה, באופן הרשמי ביותר, מכריזה על כוונה כזו, הרי לא צריך לשאול מה הנשק הניתן לה: קונבנציונלי, בלתי-קונבנציונלי; התקפתי או הגנתי. כל נשק עלול לשמש בידה לנסיון תוקפנות והכחדה המונית. אפילו הנשק הקרוי הגנתי, בידי האויב שלנו, סכנה הוא לנו.

אנטוני אידן, בספרו "מול פני הדיקטטורים", מגלה שבשנות השלושים הוציאה גרמניה סכומים ענקיים כדי לייצר במהירות האפשרית תותחים נגד אווירונים. מבחינה טכנית, זהו נשק הגנתי מובהק. האם גרמניה הנאצית של הימים ההם רכשה וייצרה את התותחים להגנת עריה, משום שחששה להתקפה אנגלית, צרפתית, רוסית, אמריקנית? כל איש יודע: המאמץ הזה לרכוש את התותחים נגד האווירונים היה חלק של הכנות התקפה. סבור אני כי לו היינו שומעים שנאצר ייצר או רכש טילים נגד טנקים או טילים נגד אווירונים - ושניהם יש להם אופי של נשק הגנתי מובהק -, צריכים היינו לחרוד לכך חרדה רבה. פירוש הדבר, ומכל מקום כך עלול להיות: הוא מתכונן לא בעתיד רחוק לתקוף את מדינת ישראל.

על אחת כמה וכמה כשהוא מקבל נשק התקפתי, כלומר מפציצים, אניות-קרב וכדומה. לכן אני מציע שהבית כולו, בלי הבדל סיעות, יתפטר אחת ולתמיר מוויכוח-סרק זה - איזהו סוג הנשק שממנו צפויה לנו סכנה, קונבנציונלי או לא-קונבנציונלי, התקפתי או הגנתי. על-פי השכל וההגיון והניסיון עלינו להסכים שעם מתן נשק בידי האויב קמה סכנה למדינת ישראל, לביטחונה ולעתידה - נשק מכל סוג שהוא.

אבל אם תשאל מה הסכנה הגדולה יותר לנו ולעתידנו, האם מנשק קונבנציונלי או מנשק בלתי-קונבנציונלי - לדעתי, אין ספק ביחס לתשובה. סכנה הרבה יותר חמורה לעתידנו, לביטחוננו ולקיומנו צפויה לנו מן הנשק הקרוי בלתי-קונבנציונלי. לעולם לא יאמר שום משקיף בעולם, בין המעצמות הגדולות, שלא צפויה להן סכנה מנשק בלתי-קונבנציונלי. הן אומרות: דרוש לנו הנשק הקונבנציונלי משום שאנו מניחים - ובמידה רבה של צדק. שלא יהיה כלל שימוש בנשק הבלתי-קונבנציונלי בגלל המורא שהוא מפיל על כל הצדדים, בגלל חיתתו האיומה, הדמיונית, שהוא נושא עמו למקרה של השימוש בו.

האם יכולים אנחנו לומר באותה מידה של השערה או בטחה שלא יהיה שימוש בנשק בלתי-קונבנציונלי בידי אויבינו נגדנו? היתה זו הרפתקנות מדינית וצבאית איומה, לו כך היינו מניחים. על אף הכל, הוקם קו טלפון ישיר בין הבית הלבן לבין הקרמלין, לבל תפרוץ מלחמה בנשק בלתי-קונבנציונלי בדרך המקרה. האם יכולים אנחנו לקוות לקו טלפון ישיר כזה בין ירושלים לבין קהיר? האם יכולים אנחנו לסמוך על השיקול של נאצר או של עאמר, כפי שמר קנדי סומך אפילו על שיקולו של חרושצ'וב, או חרושצ'וב על אחריותו של מר קנדי, או מקמילן וגנראל דה-גול על שיקוליהם של השניים הראשונים, שלא יופעל אותו נשק שבעקבות הפעלתו עלולים להיות מושמדים עשרות ומאות מיליוני אנשים?

האם יכולים אנחנו לסמוך על אותה מידת שיקול ביחס לנאצר או עאמר, או כל שליט או מפקד ערבי שיכולים לבוא במקומם, מבחינת גירוי היצר להפעיל נשק כזה המיועד להשמדת המונים נגד מדינת ישראל, אף אם יחשוש או יחשוב על נשק תגמול מרתיע?

כי זאת לדעת: נגד אותו נשק בלתי-קונבנציונלי, טילים וראשי חץ לסוגיהם, אין לעת-עתה גם בעולם הגדול - ולכן לא אגלה שום סוד אם אומר שאין גם בידינו - נשק הגנה מונע, כמו שקיים ויהיה קיים ביחס לנשק קונבנציונלי, אווירון נגד אווירון; טנק נגד טנק; צוללת נגד צוללת; מכונת ירייה נגד מכונת ירייה. ואף אם נעמיד את כל הכלים לצדנו במספר יחיד, ואת אותם הכלים במספר רבים מן הצד השני - לא אבדה תקוותנו.

לעומת זאת, נגד אותו נשק הכרוך בשילוח טילים, עם ראשי חץ למיניהם, ולאו דווקא של אטום ומימן אלא גם כימיים, גם רדיו-אקטיביים, אין לעת-עתה נשק הגנה מונע את הפעלתם וגורם להפלתם. יש רק, ייתכן שיהיה - אני בטוח שעלינו לעשות כל מאמץ כדי שיהיה - נשק תגמול מרתיע. על זה נתקיים.

אבל אני חוזר ושואל: אם על אותו שיווי-משקל של האימים קיים העולם כולו, בבחינת תולה ארץ על בלימה, כלומר: לא על בלי-מה, אלא על בלימה של שימוש בנשק בלתי-קונבנציונלי, הרי ביחסים בינינו לבין אויבינו אותה מידת שיקול-דעת לא תיתכן שתהיה קיימת. לכך הסכנה הגדולה יותר היא מן הנשק הבלתי-קונבנציונלי.

נניח שאויבינו יוצאים נגדנו להתקפה בכל הנשק הקונבנציונלי שיש ברשותם, על חילותיהם וצבאותיהם. לעולם לא יוכלו לשבור אותנו, וכאשר אני אומר את הדברים האלה בשלוות-נפש מוחלטת, איני מדבר בלשון מיסטיקה. בוודאי, מעל לכל קיים הגורם של רוח האדם החופשי, ונוכחנו לדעת בדורנו זה שאין לך כוח גדול יותר - ואין זו מליצה, זו מציאות, - מאשר רוחו של האדם החופשי הנלחם על צדקתו, מאשר רוחו של בן-החורין העומד על זכותו, הנלחם על כבודו, על חירותו, על חיי רעייתו וילדיו הקטנים.

אבל אין זו רק שאלה של רוח. יש גם עובדות ויש גם מספרים. צבאות ערב, אדוני היושב-ראש, הם צבאות פרופסיונליים, וכאלה יהיו עוד שנים רבות, משום שהמשטרים בארצות אלה הם דיקטטוריים ושליטיהן אינם מעיזים להקים חיל אזרחים, פן האזרחים שלמדו נשק או המחזיקים בו יקומו עליהם להפילם.

שנית, לעולם לא יוכלו מדינות ערב לשלח נגדנו לחזית את כל צבאותיהם בבת-אחת, כי תמיד יש להם ותהיינה להם בעיות ביטחון פנימיות. בעיראק - אפשרות של התקוממות כורדית; בסוריה - אפשרות של הפיכה מבית; הוא הדין למצרים, הוא הדין לכל מדינות ערב, מתימן ועד אלג'יר, לעולם לא יוכלו לשלח נגדנו אלא חלק מצבאותיהם. ואילו אצלנו קיים חיל אזרחים; כושר הגיוס שלנו עולה על עשרה אחוזים, ותודות לרוח, למספרים ולכוח העומד לרשותנו, נוכל תמיד לשבור את התוקפנות של צבאות ערב.

אין לומר, לאחר ניתוח הגיוני זה, כי אין סכנה בהתקפה זו. בכל מערכה יש סכנה; כל מלחמה היא אכזרית ואיומה, אבל אין לנו לחשוש כלל מפני התקפה כזו מבחינת קיום האומה, בטחונה ועתידה.

לא כן ביחס לשימוש אפשרי בנשק בלתי-קונבנציונלי. לו חס וחלילה היה שימוש בו, או אם באחד הימים יהיה שימוש בו, עלול לקרות - וחובתנו לומר זאת בגלוי לעמנו, לא להשלותו ולא להטעותו - שפך דמים נורא בגלל ריכוז האוכלוסין ובגלל האופי המיוחד של אותו נשק שנועד, כפי שאמרה שרת החוץ, להשמדת החי. ודאי, לא אנו נזרע אימים בקרב עמנו; לא אנו נעשה את אשר נעשה במחצית השניה של חודש מארס. תמיד נקרא לעמנו: גם מפני סכנה זו אין להיבהל. עמוד נעמוד לא ישמידונו. מי שירים ידו להשמיד אותנו, הוא שיושמד, ואנחנו נחיה במולדתנו. זו ארצנו, כאן נחיה. אם יהיה צורך, נעמוד בכל הכוח נגד כל סכנה, ואין שום סיבה לבהלה.

אולם אין גם סיבה להסתרת דברים והאמת. אסור להסתירם. מערכה כזו, אם תיפתח באחד הימים תוך שימוש בנשק בלתי-קונבנציונלי, עלולה לגרום לנו אבדות בנפש שכמותן לא ידענו בכל המערכות הקודמות בארץ ישראל, ולנו, אדוני היושב-ראש, אין הרבה דם לשפוך, זו הסכנה.

כאשר אנחנו באים, לאחר הניתוח הזה, לשאול איך התרחש הדבר הזה, הרי בהתאם לאמת נאמר שהכלים האלה, הנועדים להכחדת המונים, נתנה גרמניה בידי מצרים. לא צריך עוד להתפלסף: גרמנים, הגרמנים. צריך לומר בפשטות: גרמניה. כיום אין עוד ספק כלשהו שממשלת גרמניה ידעה מלכתחילה על יציאתם של מדעניה למצרים; בוודאי בדיעבד ידעה על פעולתם שם; בוודאי יודעת היא עליהם מאז נתקבלה ההחלטה המפורסמת של הכנסת בעשרים במארס, ועדיין לא עשתה ממשלת גרמניה שום דבר כדי להרחיק את האזרחים הגרמניים, את המומחים לכלי השמדה, מארץ מצרים.

לפני שבועות אחדים נתבשרנו ששלוש מפלגות בפרלמנט הגרמני הגישו הצעת חוק פרטית, שאם תהיה לחוק, יצטרך כל מדען גרמני, אם ירצה לפעול בשטח המדע המלחמתי מחוץ לגרמניה, לקבל רשיון מטעם הממשלה הפדראלית-רפובליקאנית.

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, יורשה לי לומר בלי שום הקדמות: לפי הערכתנו, זה מעשה צביעות. בוודאי בימים עברו, כאשר כולנו היינו ציונים צעירים, היינו מתרשמים מאוד מפרסום איגרת קטנה ב"טיימס" הלונדוני נגד המדיניות הרשמית של הוויטהול. חשבנו שהנה מכתב זה, עליו חתומים אנשים חשובים, ישנה את כל המדיניות הרשמית הבריטית כלפי ארץ ישראל והעם היהודי. הימים ההם של תמימות ועיוורון חלפו לבלי שוב. מאז ארבע-עשרה שנה גם לנו יש פרלמנט, ואנו יודעים דרכי חקיקה. כולנו יודעים, כי אם רוצה הממשלה שיתקבל חוק, היא עושה דבר פשוט - היא מציעה אותו. הרי לממשלה יש תמיד רוב. אחרת אין היא יכולה להיות ממשלה כהלכה. הממשלה מהווה את התמצית של התמיכה המדינית של הרוב בבית-הנבחרים. פירוש הדבר שאם היא מחליטה להגיש הצעת חוק, היא מניחה שהרוב יתמוך בה. מדוע אפוא הממשלה הגרמנית לא הגישה הצעת חוק זו?

שנית, הן האופוזיציה בפרלמנט הגרמני תומכת באותה הצעת חוק. על הממשלה נמנות שתי מפלגות: הנוצרים-דמוקרטים ואלה הקרויים ליברלים. האופוזיציה היא המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. היא אמרה: אנו בעד קבלת חוק זה. האין אנו יודעים מניסיוננו הפרלמנטרי, שאם ממשלה רוצה בקבלת חוק, והאופוזיציה אינה מתנגדת, אלא נהפוך הוא, תומכת בו, - לא יעברו מספר ימים והצעת החוק תהיה לחוק מחייב? מדוע אפוא הוגשה הצעת חוק פרטית שאפילו לא הגיעה עדיין לכלל דיון? מדוע כבר קמו חילוקי-דעות בין שתי המפלגות על הצעת חוק פחות חריפה או יותר חריפה, ובינתיים אין אפילו דיון על זו הקרויה פחות חריפה?

אילו רצתה הממשלה הגרמנית להרחיק את מדעניה ממצרים, הייתה עושה זאת גם בלי חוק. אבל אפילו דרוש לה חוק, היתה יכולה להשיגו בבונדסטאג, אם לא ב24- שעות, הרי במשך ימים ספורים. העובדה שהיא הניחה למפלגות להגיש הצעת חוק באורח הקרוי בלשון הפרלמנטרית "פרטי", מוכיחה שממשלת גרמניה, לעת-עתה, אינה מעונינת כלל בקבלת החוק, או למעשה בהרחקת המדענים הגרמניים מארץ מצרים. בינתיים, נזכור, הם יושבים שם. הם עובדים יומם ולילה בשביל מכונת ההשמדה הנאצית. הם מייצרים, כפי שנתגלה לנו בבאזל ולא במדינת ישראל, קרוב ל900- טילים. הם משתדלים להשיג בשבילם ראשי חץ בלתי-קונבנציונליים. היתה, זו קלות-דעת שיקשה, שלא לקרוא לה נפשעת, כאשר יום לאחר הגילויים בבאזל, ממקורות "מהימנים", מר פרס, נמסר לעיתונות שאותה עסקה שיוקליק ניסה לעשות אותה, לא יצאה לפועל, ואנו יודעים כביכול שאין קובלט למצרים. איך יודעים אתם שאין? היום אין זה סוד כי כאשר נאצר העלה ב21- ביולי את שני הטילים - פרי המוח ומדע ההשמדה הגרמניים - לא ידעתם שהוא נמצא כבר בשלב כזה של פיתוח טילים. הופתעתם לא על-ידי עצם העובדה שנאצר עוסק בייצור טילים, אלא בשל התאריך, בו כבר היה מסוגל להעלותם השמיימה.

אחרי ניסיון כזה, תאמרו לעמנו בביטחון, בעיוורון, בקלות-דעת כזאת, שאתם בטוחים שלנאצר אין קובלט, רק משום שלפני שנה ומחצית השנה, על-פי האינפורמציה שלכם, העסקה ההיא לא יצאה לפועל ? מאז חלפו חודשים רבים; ידוע לכם שהוא עושה ניסיון להשיג ראשי חץ בלתי-מקובלים ואינו מסתפק בהרכבת חומרי נפץ רגילים על אותם 900 טילים המיוצרים בשבילו על-ידי מומחים גרמניים. ואתם אמרתם לנו ולעולם כולו, בעצם המערכה נגד אותו שיתוף פעולה נאצרי-גרמני נפשע נגד עמנו ונגד ילדינו, שאתם בטוחים שאין? איך אפשר עוד יותר מזה לגרום נזק לביטחון האומה? איך אפשר עוד יותר מזה לנסות להשלות ולהטעות אותנו ואת כל אלה שבאוזניהם השמענו את הקריאה: עזרו לנו, על-ידי הפעלת דעת-קהל, להרחיק סכנה זו משכנותנו?

אך אין זו הפעם הראשונה שאתם משלים, מטעים ומשתיקים עניין חמור זה. ב- 22 ביולי 1962, יום לאחר שנאצר העלה את שני הטילים שלו, שכינה אותם "כובש" ו"מנצח", פרסם הכתב הצבאי של "ג'רוסלם פוסט". - ויש לי הרושם שבין אותו כתב ובין מר פרס יש קשר לאו דווקא רחוק כרחוק מזרח ממערב - את הדברים הבאים: "בנובמבר אשתקד'", כלומר בנובמבר 1961, "כבר היה ידוע פה, בישראל כי מצרים הגיעה לשלב מתקדם יותר של פיתוח טילים, בעיקר בעזרתה של קבוצת מומחים גרמניים. ידוע פה כי חלקים חשובים של הטיל המצרי נשלחו למצרים מגרמניה".

הנה הודעה רשמית מוסמכת ומהימנה. כבר בנובמבר 1961 ידעתם במה שקרוי צמרת הביטחון:
א. כי קבוצת מדענים גרמניים עוסקת בייצור טילים בשביל נאצר.
ב. שאפילו חלקים חשובים הדרושים לו להרכבת הטיל נשלחו מגרמניה למצרים.

אני רוצה לשאול היום הזה את הכנסת כולה, ללא הבדל סיעה: מה קרה בין נובמבר 1961 לנובמבר 1962 ? מדוע במשך שנה תמימה לא הבאתם את העניין לא לפני ועדת החוץ והביטחון, לא לפני הכנסת, לא לפני דעת הקהל בישראל, לא לפני דעת קהל העולמית? אם תטענו שאתם הייתם משוכנעים, שאסור להביא את הבעיה הזאת לפני דעות קהל אלו, למה הבאתם אותם ובאיזו זעקה, לא רק לאומית אלא גם עולמית - במארס 1963?

אחת מן השתיים. אם טובה, רצויה והכרחית היתה המערכה הפומבית הזאת באביב 1963, הרי עוד יותר רצויה ועוד יותר הכרחית היתה היא בנובמבר 1961, כאשר קבוצת המדענים הגרמניים רק החלה במלאכת הכנת כלי ההשמדה, כאשר מערכה זו עוד היתה עשויה להפריע למלאכתם הנפשעת והטמאה? למה המתנתם שנה ומחצית השנה? הן בינתיים עסקו במלאכתם והתקדמו עד 21 ביולי ומעבר לו עד עצם היום הזה גם בייצור הטילים וגם בחיפוש ראשי חץ בלתי-קונבנציונליים. השתקה זו, מחדל זה, והכרוך בהם - היש להם אח ומשל בתולדות העמים? עליכם להשיב.

עתה אציג שאלות פשוטות הבאות מן השכל הישר. מדוע ביום 13 בנובמבר 1962, כאשר הצענו לכם לקבל החלטה לאמור: "ייצור טילי התקפה והצבתם על ידי מצרים המקיימת מצב מלחמה עם ישראל, הוא איום ישיר על בטחונה של מדינת ישראל ואוכלוסייתה", - דחיתם את ההצעה, רעה היתה היא בעיניכם? ומדוע ביום 20 במארס 1963 אנו הצענו ואתם כולכם החלטתם לאמור: "הכנסת קובעת כי פעולתם של מדענים ומומחים גרמניים, העושים במצרים בייצור נשק ההשמדה נגד ישראל מהווה סכנה חמורה לביטחון ישראל ואוכלוסייתה?"

השכל הישר, אם מצוי הוא בבית הזה - יופיע, ומיד, וישיב: מדוע בנובמבר הייתה ההחלטה ההיא אסורה, בלתי-אחראית, ומדוע במארס 1963 אותה ההחלטה עצמה, בתוכנה אם לא בניסוחה, הייתה רבת אחריות, הכרחית ורצויה?

מדוע, כשאמרנו לכם ב- 13 בנובמבר לאמור: "עוד לא איחרנו את המועד: צריך לסלק את המומחים האלה ממצרים וצריך לתבוע את סילוקם גם מהממשלה האחראית להימצאותם שם וגם מהמעצמות שאף הן שילמו בדם רב כדי להדביר את חיית הטרף הנאצית" - נתקלו דברינו אלה בלגלוג מצדכם והחלטתם לעבור עליהם לסדר היום; ומדוע ביום 20 במארס 1963 הצענו אנו ואתם כולכם הסכמתם, לאמור: "העם הגרמני לא יוכל לפטור עצמו מאחריות להמשכתה של פעילות נפשעת זו. מחובתה של ממשלת גרמניה להפסיק לאלתר פעילות מסוכנת זו מצד אזרחיה, ולאחוז בכל האמצעים הדרושים למניעת שיתוף פעולה זה עם ממשלת מצרים". ההגיון, אם מצוי הוא בבית הזה - יעלה וישיב על השאלה: מדוע הדברים שהוצעו ב- 13 בנובמבר צריך היה לדחות אותם, ואותם הדברים - בתוכנם, אם לא בניסוחם, ב- 20 במארס 1963 צריך היה לאמץ אותם?

מדוע, כשהצענו לכם לאמור: "הכנסת מטילה על הממשלה לנקוט צעדים נאותים כדי להביא במהירות האפשרית לידי הפסקת פעולתם והרחקתם ממצרים של המהנדסים והטכנאים הגרמניים המסייעים זה זמן ממושך בהקמת מפעל הטילים המצריים". דחיתם הצעתנו זו, וברוגז רב; ומדוע ב- 20 במארס 1963 אנו הצענו ואתם קיבלתם, לאמור "הכנסת קוראת אל דעת-הקהל הנאורה בעולם להפעיל בלא דיחוי את השפעתה כדי להפסיק את הפעילות הזאת של המומחים הגרמניים, אשר מטרתה להעמיד בסכנת השמדה את מדינת ישראל, בה התקבצה שארית הפליטה של עמנו, ניצולי השואה הנאצית"?

אם יש בפיכם תשובה הגיונית לשאלה, מדוע אותם הדברים עצמם לפני שמונה חודשים היו פסולים לחלוטין ואילו לפני ארבעה חודשים נעשו טובים ואחראים - אנא, תנו את התשובה, הזאת.

אולם, אדוני יושב-ראש, די לנו בהוכחות. קראתי שכאשר שאלו את ראש הממשלה מר לוי אשכול: האם הוא חושב שממשלתו תמשיך ביחס לגרמניה בקו המדיניות של קודמו - אמר: ברגע זה חדלתי לחשוב. אני מציע לראש הממשלה לפסוק מלחדול לחשוב ביחוד בעניין זה. לא רק בגלל הסיסמה המפורסמת של דיקארט. "Cogito, ergo sum" (אני רואה שראש הממשלה יודע את ההמשך) - אלא בגלל חשיבות העניין.

(קריאה: אומרים ("Dubito, ergo sum"

חבר-הכנסת כהן, אם ארצה לעשות אתך ועם מר לוי אשכול סימפוזיון על דיקארט - לא עכשיו. אני מציע לו לשוב ולחשוב, בגלל חשיבות הענין.

המדענים האלה מוסיפים לעבוד נגד עמנו וקיומו. הם לא הורחקו. הצעת החוק הפרטית בגרמניה לא הייתה לעת-עתה לחוק מחייב. שום פעולה לא נעשתה נגד הימצאותם ופעילותם הנפשעת. אני רוצה אפוא לומר לראש הממשלה החדש, השלישי מאז קמה מדינת ישראל: מבחינתנו אמנם תיבחן ממשלתו על פי עניינים שהם בבחינת שלמות. אבל בתקופה הקרובה היא תיבחן קודם כל לגבי עניין זה. אני רוצה דווקא להביע מידה של סיפוק על כך שראש הממשלה, כששאלו אותו אם ימשיך בעניין זה בקו קודמו, לא השיב מיד "הן". בהיסוס שלו, בהודאה שברגע זה כבר פסק מלחשוב - יש משהו שאני מוכן לברך עליו. אבל זה איננו מספיק. צריך לפעול, אדוני ראש הממשלה, ובתקיפות ובמהירות, במרץ רב ובנאמנות להחלטת הכנסת, שאמנם אנו יזמנו את הדיון סביבה ואפילו את הצעת הניסוח שלה בעיקרה הבאנו, אבל היא החלטת הכנסת כולה, היא מחייבת אתכם לא פחות מאשר אותנו, ואסור לשים אותה לאל, אסור לפעול נגדה. משום שרצונו הריבוני של עם חפשי, אדוני היושב ראש, איננו מתבטא ברצונו של יחיד, פלוני או אלמוני. הוא מוצא את ביטויו פה, בבית הזה. ואם הבית הזה ברוב קולות - -

שמעון פרס (מפא"י):

זה חל גם עליך.

מנחם בגין (תנועת החירות):

עוד מעט אגיע אליך, מר פרס, אל תגרה אותי.

- - אם הבית הזה מקבל החלטה, אפילו ברוב רגיל, על אחת כמה וכמה כמעט פה אחד, ללא התנגדות - זה הביטוי לרצונו הריבוני של עמנו. ובהתאם לכך אתם צריכים לפעול.

אם תפעלו כך - כשם שנתננו ידנו להחלטת הכנסת, כך ניתן ידנו לפעולת הממשלה בענין גורלי זה. אם לא תפעלו כך; אם תוסיפו להחריש ולהשתיק ולהטעות את העם, לאמור: זאת בכלל אינה סכנה, כפי שנאמר - אמנם אזרח גרמני אמר זאת, אבל בנוכחותו של סגן שר הביטחון דאז, והוא - סגן שר הביטחון - לא קם ולא מוחה בידו; ישב לידו והחריש. וכאשר העם בישראל והעולם כולו, בנוכחותו של סגן שר הביטחון, שומע שאלה הם מדענים מיושנים; "אלטע זאכן" הם מייצרים בשביל מצרים; אין בכלל סכנה מזה. היזהרו מפני קלות-דעת זו, היזהרו מפני הטעיית העם. על-ידי השתקה והחרשה והסחת תשומת-הלב מסכנה אמיתית לבריאותו ולחייו של כל ילד בישראל - אתם עלולים להמיט עלינו אסון. אם חס וחלילה תפעלו בניגוד להחלטת הכנסת - נסיק מכך מסקנות פרלמנטריות. אנו נדרוש מכם אז שנלך כולנו אל העם בענין גורלי זה. זה איננו "issue" מן העניינים העומדים על הפרק; זוהי בעיה שאכן בנפשנו היא - ונציע הצעת חוק להתפזרות הכנסת ולקיום בחירות במועד קרוב, כדי שכולנו נוכל להתייצב לפני העם, והעם יחליט אם מאמין הוא שאין סכנה לחייו ולביטחונו מן הטילים וראשי חץ בלתי מקובלים שמדענים גרמניים נותנים בידי מצרים, או שיש בכך סכנה והוא רוצה בעוד מועד לפעול נגדה למען סילוקה, למען מניעתה או לפחות למען הפחתתה.


אדוני היושב-ראש. ראש הממשלה הציג היום את ממשלתו על-פי סדר הא"ב. זה דבר נאה. אבל ב"דבר" קראתי היום את הרכב הממשלה בסדר אחר לגמרי גם של תפקידים וגם של שמות: לוי אשכול - ראש הממשלה ושר הביטחון; שמעון פרס - סגן שר הביטחון; אבא אבן - סגן ראש הממשלה; גולדה מאיר - שרת החוץ; פנחס ספיר - שר האוצר והמסחר-והתעשיה; אלמוגי - שיכון ופיתוח; ארן - חינוך ותרבות; ששון ושיטרית; בר-יהודה ואלון; "שפירא וד"ר בורג. ותמהתי. מה זאת? ממשלה, או תיבת נוח שאליה נכנסים זוגות זוגות? שימו לב: ותיק - צעיר; צעיר - ותיק; צעיר - ותיק; ספרדי - ספרדי;

בבה אידלסון (מפא"י):

איזו צורה היא זאת?

מנחם בגין (תנועת החירות):

- - פועל-ציון. פועל ציון - -

מאיר ארגוב (מפא"י):

איזה דמיון עשיר!

מנחם בגין (תנועת החירות):

. . פועל מזרחי - פועל-מזרחי. ולמען קיום הצמידות הזאת, שכחו אפילו את שר הדתות, את ד"ר ורהפטיג.

מאיר ארגוב (מפא"י):

כבד את הכנסת!

מנחם בגין (תנועת החירות):

ארגוב, איך אתה יכול להפריע לי?

דוד הכהן (מפא"י):

"שוסטק - פועל"; "שוסטק - תעשיין". . זה טוב יותר?

מנחם בגין (תנועת החירות):

אני רוצה להסב את תשומת-לב הכנסת לכך לא בגלל הצמידות, שיש בה משהו, אלא בגלל העובדה שבעיתון הרשמי של הממשלה סגן שר הביטחון קודם לסגן ראש הממשלה ולשרת החוץ ולשר האוצר והמסחר-והתעשיה. הוא אפילו אינו סגן שר הביטחון עדיין. מר אשכול, שר הביטחון, אם ירצה השם, בשבוע הבא יעלה על הבמה, בהתאם לחוק, ויודיע שחבר כנסת מסויים יהיה סגן שר הביטחון, ואז ייכנס הוא לתפקידו.

מה קרה פה? עלי לומר בכל הכרת האמת - ואתם יכולים להפסיק אותי כמה שתרצו: לפי הכרתי, המועמד לסגן שר הביטחון, מר שמעון פרס, איננו ראוי למלא תפקיד זה. אתם תחליטו, כמובן, משום שזאת זכותכם. הוא גרם במישרין להרחקתו משירות צבאי של אחד החיילים והקצינים המופלאים שלנו, הלא הוא רב אלוף לסקוב. הוא גרם בעקיפין להרחקתו מן השירות הממלכתי של הממונה על שירותי הביטחון, והוא מסר אינפורמציה מטעה בענין המדענים הגרמניים גם לוועדת החוץ והביטחון.

לבסוף, אדוני היושב-ראש, אציע שנבנה את היחסים בין הממשלה לבין האופוזיציה על היסוד, עליו דיבר ראש הממשלה החדש. אני מסכים להערכתו זו. עליו לדעת שאנחנו שואפים להעביר אותו ואת חבריו לאופוזיציה, וזו לא רק זכותנו, זו גם חובתנו, והעם יחליט. אם העם יתן להם מידת אמון מספקת גם בבחירות הבאות כדי לשוב ולהרכיב ממשלה, אנו, במידת האמון הקטנה יותר שהעם יתן לנו, נראה מיד את שליחותנו להתייצב נגדם באופוזיציה עד שהעם, כפי שאנו מאמינים, יחליט אחרת. אך לא דרושה ביחסים אלה של חילוקי-הדעות היסודיים ביותר בעניני מדיניות ובדרכי השגת הביטחון הלאומי והמשק והחברה - לא דרושה לא שנאה ולא משטמה, כדי שהתקווה, עליה דיברתי בראשית דברי, תתגשם.

לאחרונה אני רוצה להביא לפניכם נוסח הופעה של אופוזיציה בפרלמנט, ממנו אתם מציעים לנו תמיד ללמוד, וזו אם הפרלמנטים, אדוני שר המשפטים. שם ראש האופוזיציה וילסון אומר לראש הממשלה: "ראש הממשלה הימר בביטחון הלאומי למען מטרות פוליטיות" (gambled with national securtiy for political reasons). ואילו ראש סיעה אופוזיציונית קטנה יותר, הסיעה הליברלית, גרימונד, מביא דברים של זולתו ואומר: "זו ממשלה השמה זרועותיה סביב גבך ומבקשת נקודה רכה כדי לתקוע בך את סכינה". והממשלה ושריה אינם יוצאים מגדרם, משום שהם יודעים שחובתה של אופוזיציה לתקוף. זהו האמצעי היחידי בידיה, נגד המעשים והמחדלים של אלה שאמצעי הביצוע ביניהם, להגיש לפני הטריבונל של דעת-הקהל את כתב האישום שלה וכאשר חבר מפלגת השלטון דורש מראש הממשלה להתפטר, מצטט הוא את הפואימה המפורסמת של בראונינג ואומר לי: