כל אחד מאתנו היה רוצה, שבמקרה שהכרח הוא להגיב, שתהיה זו הגבה ישירה נגד מרצחים. אולם אם תעז יחידה עברית לרדוף אחר כנופיה ערבית, יאסרו את חבריה, יפרקו מהם את הנשק ויעמידו אותם למשפט - ורבים מהם אף יועלו לגרדום. הבחירה אינה בין תגובה נגד המרצחים או נגד הציבור העוין בכלל: הבחירה היא בין שתי האפשרויות המעשיות - או תגובה נגד הציבור העוין בכללו, או אי-הגבה כוללת.
[...] כאשר מדובר על מלחמה, אין מציגים שאלות מה "עדיף" -- כן לירות או לא לירות, השאלה היחידה, שמותר להציגה במקרים כאלה היא הפוכה; מה "גרוע" יותר, להישחט ולהשתעבד ללא התנגדות, או להתנגד בכל האמצעים, אף האכזריים ביותר, מכיוון ש"עדיף" אינו קיים במקרה זה. כל הקשור במלחמה הוא "רע", ו"טוב" אינו קיים בכלל. עת יורה אתה לעבר חיילים זרים - אל תשקר לעצמך ואל תדמה בנפשך, שהנך יורה ב"אשמים".
[...] אילו היינו מתחילים לחשב מה עדיף, הרי החשבון הוא פשוט מאוד; ברצונך להיות "טוב", אנא, תרשה שיהרגו אותך ותוותר על הכול, אשר את ההגנה עליו שמת לך למטרה: בית, ארץ, חירות, תקווה ...
עת הנך עומד בפני מצב, בו שולט -- כלל לא באשמתנו -- כוח-הזרוע, רק שאלה אחת אפשר להציג: מה גרוע יותר? להמשיך בהבלגה, להמשיך ולהשקיף בשקט על הרג יהודים ועל התגברותה של ההכרה בין הערבים שהננו הפקר, ולהשלים עם כך שאצל האנגלים ובעולם הולך ומתחזק הרושם שהננו בוץ, סמרטוט, שלא כדאי להביאו בחשבון כבעל-ברית בימי סכנה?
לידיד אין זו בעיה קלה ואיני מייעץ לאיש להתייחס ב"קלות" לעניין, שבו הכול, מכל הצדדים, הוא סיוט. אולם הגרוע מבין כל צורות הסיוט, שהעולם שמע עליהן אי-פעם, הוא הסיוט ששמו גלות; והגרועה, השחורה מכל תכונות הגלות, היא המסורת של הפקרת הדם היהודי, הדם המותר, שביחס לשפיכתו אין איסור ועליו אין משלמים כל מס. לתופעה זו הושם עכשיו קץ בארץ-ישראל.
אמן!

לא שמתי לב לסרט כי הייתי מתוח מאוד. תקתוק השעון לא נתן לי מנוח והזמן התקרב במהירות. שבע דקות לפני הפיצוץ, פשטתי את מעילי והנחתי אותו על גב הכיסא מול מושבי. קמתי, ביקשתי סליחה מן היושבים על-ידי ויצאתי. חששתי שמישהו יקום ויצעק אחרי ששכחתי את מעילי, אולם הסרט היה מותח ואיש לא שם לב אלי. עזבתי את האולם. ביקשתי מן הסדרן כרטיס כדי שאוכל לחזור, בתואנה שעלי לפגוש מישהו בחוץ. הסדרן היה אדיב ובקשתי לא עוררה אצלו כל חשד.

למחרת בבוקר בא אלַי רפאל סבאן (ששימש מחסנאי ראשי במחוז), ודיווח כי פעולת ההחרמה הצליחה וכי החומר הועבר למחסן ארעי. סבאן ביקש שאסע אתו לאשר את המיקום שבחר עבור מחסן הקבע.
המכונית חנתה ליד דירתי, ולוחות הזיהוי הנכונות שלה היו מחוזקות במקומן. השעה היתה עשר וחצי בבוקר. נהגתי במכונית כשרפאל סבאן יושב לצדי. ליד קולנוע "ציון", בכיכר, עמד בקביעות שוטר תנועה ערבי לווסת את התנועה. הוא הניף ידו לעצרני, ניגש, פתח את דלת מכוניתי מאחור, נכנס ואמר: "סע!"
"לאן לנסוע?"
"אני כבר אכוון אותך."
הוריתי לרפאל לצאת מן המכונית, ליתר ביטחון, ונהגתי עד תחנת המשטרה הקרובה. נכנסתי לתחנה יחד עם השוטר, והסרג'נט התורן רשם את פרטי ושאל כלאחר יד: "זאת מכוניתך?"
"כמובן. הן התעודות בידך."
"והיכן היא חנתה במשך הלילה שעבר?"
"ליד דירתי ברחביה."
"אתה בטוח בכך?"
"מה זאת אומרת 'בטוח'? שכבתי לישון בשעה עשר. בערב החניתי אותה במקומה הקבוע ליד דירתי. בבוקר קמתי לנסוע לאוניברסיטה, ומצאתי את עצמי אצלך בתחנה."
"נתת את המפתחות למישהו שישתמש בה בלילה?"
התרגזתי: "אדוני הסרג'נט, מכונית - כמוה כבחורה; אתה היית מפקיר את הבחורה שלך בידיים זרות?"
הוכנסתי לחדר המעצר וכולי חימה. הילד הזה, יעקב אליאב, לא החליף את לוחיות הזיהוי של מכוניתי, ואפילו לא הודיע לי על כך. בעטיו אני עלול להיכנס לצרה גדולה.

למחרת פשטו מעלי את בגדי והשכיבוני על שולחן ארוך. קרנס העלה כפפות גומי על ידיו והתחיל למעוך את אשכי. לא שיערתי שאבר קטן כזה בגוף האדם מסוגל לגרום כאבים כאלה. אלה אינם כאבים מקובלים. הכאב הוא חד וחריף, נוקב במוח וממלא את חללו. הוא שולט על העצבים, דורך אותם, מורט אותם; הוא הופך להיות המרכז, הוא היקום כולו.
בתחילה צעקתי. הצעקות פרצו מאליהן, כי כך הוא טבעו של האדם. קרנס נהנה למשמע הצעקות, כי היה סדיסט; אולם כדי להשתיקן פתח פטיפון שהיה בחדר, הגביר את הקול, ולאוזני הגיעה מוסיקה של צ'ייקובסקי, שתמיד אהבתי. המוסיקה היתה רועשת, חדרה למוחי וכאבי פינו את מקומם. לפתע רווח לי קצת, הצעקות פסקו, ומאז לא צעקתי עוד אפילו פעם אחת. לא רציתי לגרום הנאה לסדיסט.
אני חושב שאיבדתי את ההכרה לרגע קל; מכל מקום, לפתע נחתו עלי כאבים מכפות הרגליים. קרנס החליט להוציאני מן העילפון באמצעות מכות - פַלַקות - על כפות הרגליים. הפלקות הן המצאה טורקית; הטורקים, כידוע, היו גאונים בהמצאת עינויים חדשים לבקרים. מכאן ואילך התחלפו ביניהם הכאבים: מכפות הרגליים אל המוח, מן האשכים אל המוח וחוזר חלילה. זה נמשך אלף שנים, עד שלבסוף איבדתי שוב את ההכרה.
חזרתי בלילה להכרתי כשאני שכוב על מיטת ברזל ועליה מזרן מרופט. המיטה היתה הרהיט היחיד בתא צר, שקיר אבנים לו בצידו האחד ובתוכו חלון עם סורגי ברזל עבים.