האצ"ל בפיקודו של דוד רזיאל
דוד רזיאל (רוזנסון), נצר למשפחת רבנים, נולד בעיירה סמורגון שבפלך וילנה, ב - 19.11.1910. בהיותו בן שלוש עלתה המשפחה ארצה ואביו שימש כמורה לעברית בבית-ספר יסודי בתל-אביב. בזמן מלחמת העולם הראשונה, גורשה משפחת רזיאל על-ידי התורכים למצרים, יחד עם אלפי יהודים תושבי תל-אביב. ממצרים חזרה משפחת רזיאל לרוסיה ולאחר נדודים רבים. חזרה בשנת 1923 לארץ-ישראל.
את השכלתו הראשונה, בשפה העברית, רכש דוד בבית אבא. עם שובה של המשפחה ארצה, השלים את לימודיו בבית-ספר יסודי בתל-אביב ואחר בבית-הספר הריאלי "תחכמוני", אותו סיים בשנת 1928. עם פרוץ פרעות תרפ"ח, הצטרף דוד רזיאל לארגון ההגנה בירושלים ועם הקמת האצ"ל, היה מראשוני חבריו. בנוסף לפעילותו המחתרתית, למד רזיאל באוניברסיטה העברית (מדעי הרוח, פילוסופיה ומתמטיקה), שם הצטרף אל ברית-הסטודנטים הלאומיים "אל-על" ומילא בה תפקידים מרכזיים. דוד רזיאל היה שומר מצוות ונהג להתפלל ליד הכותל המערבי לעתים מזומנות.
לאחר שקיבל רזיאל את המינוי מז'בוטינסקי, כינס את המפקדה לישיבה ראשונה בראשותו. באותה ישיבה הציע שמעמדו כראש המפקדה יהיה "ראשון בין שווים" ובזאת ביטל את התואר "ראש המפקדה". כחברי המפקדה שימשו חנוך קלעי (סגן ראש המפקדה ומפקד מחוז ירושלים), אהרון חייכמן (ששימש גם מפקד מחוז תל-אביב) ואברהם שטרן (שהיה ממונה על התעמולה וקשרי החוץ).
לאחר קבלת המברק מאת "מנדלסון", פתח האצ"ל בחודש יולי 1938 בפעולות תגובה רחבות היקף בכל הארץ. בירושלים שוב השתמשו בטקטיקה שהגה רזיאל, וערבים הותקפו במספר מקומות בעת ובעונה אחת. כך נורו ערבים ב-4 ביולי 1938 מאחורי בית-החולים שערי-צדק, ליד בית הקברות המוסלמי במרכז העיר וכן ליד שכונת בית-ישראל החדשה. אותו יום אף נזרקה פצצה על אוטובוס ערבי שעבר ברחוב יפו, לא רחוק ממשטרת מחנה יהודה. מן ההתפוצצות נהרגו שלושה ערבים ו-12 נפצעו. ההתקפות נמשכו בכל רחבי הארץ בתדירות גבוהה ומספר ההרוגים הערבים הגיע לעשרות רבות.
ביום שישי, 15 ביולי, התפוצץ מוקש גדול בשוק הירקות בעיר העתיקה בירושלים. את האירוע תיאר עיתון "הארץ" מיום 17.7.38:
אחת ההתפוצצויות היותר איומות שהיו בארץ, אם לא האיומה ביותר מתחילת המהומות, אירעה ביום השישי אחר הצהרים בירושלים. מספר קורבנותיה מגיע לעשרה הרוגים ולמעלה משלושים פצועים.
בשעה אחת ועשרים נשמע בעיר העתיקה ובקרבתה קול התפוצצות נוראה. עד מהרה התברר כי פצצה התפוצצה בפתח שוק הירקות שברחוב דוד. התוהו ובוהו שבמקום ההתפוצצות ובסביבה היה מחריד ורק כעבור זמן רב אפשר היה לעמוד על גודל האסון. בו במקום נהרגו שמונה ערבים ומספר הפצועים עלה לשלושים ויותר, מהם תשעה עשר באופן קשה. מיד מיהרו למקום שוטרים וחיילים ואמבולנסים של בית-החולים הממשלתי. העברת ההרוגים והפצועים נמשכה בלי הרף עד לאחר שתים אחר הצהרים.
קשה לתאר את הבהלה שקמה בעיר העתיקה וגם ברבים מחלקי העיר האחרים לאחר ההתפוצצות. האנשים ברחו לכל צד, והאמבולנסים והאוטומובילים שהעבירו את ההרוגים והפצועים לבתי החולים טסו במהירות עצומה ברחובות העיר. לאורך חלק גדול מרחוב יפו, הסמוך לעיר העתיקה, גברה הבהלה ורבים סגרו את חנויותיהם. ליד בית החולים הממשלתי התאסף המון ערבי גדול, שהיה נרגז ונרעש מאד. שוטרים וחיילים פיזרו אותו. בעיר הוגברו מיד משמרות הצבא והמשטרה.
כתוצאה מן ההתפוצצות פרצה שביתה ערבית בעיר העתיקה.

לאחר עלייתו של בן-יוסף לגרדום, פסקו ההיסוסים אצל ז'בוטינסקי באשר לאופי התגובה. הרצועה הותרה והאצ"ל יצא לפעולות נגד הערבים ללא מגבלות. הוויכוח בשאלת ההבלגה והתגובה התחדד, והדברים הגיעו לידי קיטוב ביישוב היהודי בארץ. ראשי המוסדות הלאומיים גינו בלשון חריפה את אנשי האצ"ל ותבעו מהם להפסיק את פעולותיהם נגד הערבים. כותבת על-כך אניטה שפירא: 16
במרכז מפא"י נתקבלו החלטות חריפות ביותר באשר למלחמה בטרור [היהודי] ובעושיו, ברוח מגמתו של ברל: לבודד את הטרוריסטים, להוקיעם מכלל היישוב. לתקוע טריז בינם ובין חוגים רחבים ביישוב, שמהם הם זוכים לחיפוי ולמימון. להקדיש תשומת לב מיוחדת לפעולות הסברה בקרב בני עדות המזרח ובקרב היהדות החרדית, אשר נטו, כנראה, יותר מחוגים אחרים לקבל את גירסת האצ"ל. ההחלטות אף כללו סעיף בדבר מניעת מעשי טרור מתוכננים.

יעקב רז
ב-26 ביולי 1938 נשלח יעקב רז לעיר העתיקה בירושלים, מחופש לערבי ונושא על גבו סל ירקות ובו מוקש. מפקדיו של רז, שתכננו את הפעולה זמן-מה מראש, לא שמו לב לעובדה, שבאותו יום הכריזו הערבים שביתה כללית בעקבות ההתקפות הרצופות של האצ"ל בירושלים ובמקומות אחרים בארץ. וכך קרה שכאשר הניח יעקב רז את הסל ליד אחת החנויות שדלתותיה היו נעולות, עורר הדבר את חשדם של הערבים. הם הפכו את הסל וכאשר מצאו בתוכו את המוקש, התנפלו על רז ודקרו אותו בסכינים בכל חלקי גופו. כאשר חשבוהו למת, הניחו אותו שותת דם וברחו מן המקום. אולם יעקב רז לא מת מן הדקירות, והמשטרה שהוזעקה למקום, העבירה אותו לבית-החולים הממשלתי. למרות מצבו הקשה, נחקר יעקב רז על-ידי הבולשת הבריטית בכל תקופת שהותו בבית-החולים. במשך שבועיים נאבק על חייו, וכאשר הרגיש כי כוחותיו הולכים וכלים, חשש שמא לא יוכל לעמוד יותר בחקירות. כדי למנוע מצב בו לא ישלוט עוד בעצמו ויגלה את סודות המחתרת, הסיר מעליו את התחבושות שכיסו את גופו, וכעבור זמן קצר מת מאיבוד דם.
יעקב רז היה החלל הראשון בפעולות התקפה של האצ"ל והגבורה שגילה בחייו ובמיוחד במותו, הפכה אותו לסמל, עליו התחנכו במשך שנים דורות של צעירים. יעקב ראס (רז) נולד בשנת 1919 באפגניסטן ובהיותו בן עשר, עלתה משפחתו לארץ-ישראל והתגוררה בשכונת הבוכרים בירושלים. היה זה בעיצומם של פרעות תרפ"ח, אשר הטביעו את חותמם על הילד יעקב. בגיל צעיר הצטרף לתנועת בית"ר, ואחר כך לשורות המחתרת. מחמת המצב הכלכלי הקשה ששרר בבית, הוא לא סיים את לימודיו היסודיים ובגיל צעיר יצא לעבוד כדי לעזור לפרנסת המשפחה. עקב שליטתו בשפה הערבית, נשלח יעקב רז לפעולות-תגובה מיוחדות בלב העורף הערבי ובאחת מהן, כאמור, מצא את מותו.
הפעילות הרבה של הארגון והמאסרים שבאו בעקבותיה, היו הגורמים העיקריים להחלטתו של רזיאל על הפוגה זמנית לצורך התארגנות והצטיידות. באותה תקופה נשלח אברהם שטרן לפולין, ולאחר הכשרת הקרקע על-ידי ז'בוטינסקי, הצליח שטרן ליצור קשרים עם הממשלה הפולנית, אשר הביעה נכונות לעזור לאצ"ל בנשק ובאימונים. במקביל לקשרים עם הממשל הפולני, עסק שטרן בגיוס בית"רים לשורות המחתרת. פעילות זו יצרה חיכוכים בין הארגון לבין ראשי בית"ר והצ"ח (ההסתדרות הציונית החדשה) ובעקבותיהם החליט ז'בוטינסקי לכנס בפריז את ראשי הצ"ח, בית"ר והאצ"ל, כדי ללבן את הבעיות ולישב את ההדורים.
בינואר 1939 יצא רזיאל את הארץ בספינה שהביאה עולים בלתי-ליגליים וכך עקף את משטרת הגבולות. בהיותו באירופה, השתמש בדרכון של הבית"רי שמעון צ'ורקי, שנרצח בידי הערבים, אלא שבכמה מקרים הבחינו שוטרי הגבול בחוסר ההתאמה בין חזותו של רזיאל לבין תמונתו של צ'ורקי ובדרך נס ניצל ממאסר.
בפגישה הראשונה שהתקיימה באותו חודש בפריז, עשה רזיאל רושם עז על ז'בוטינסקי, עד שאמר למקורביו כי "הבחור הזה ראוי שאקום לכבודו בהיכנסו". ובצאתו מן הפגישה השנייה, אמר לרזיאל כי חיכה לו 15 שנה. בסיומו של הכנס בפריז, הסדיר ז'בוטינסקי את היחסים בין האצ"ל לבית"ר. הוא קבע כי בארץ יכהן רזיאל בשני התפקידים - מפקד האצ"ל ונציב בית"ר; בעוד אשר בגולה תהיה הסמכות בידי בית"ר, ולשלטון בית"ר יצורף נציג מטעם האצ"ל אשר יעמוד בראש "המחלקה לחינוך צבאי". אולם ההישג הגדול ביותר מבחינתו של רזיאל, היה האישור שקיבל מז'בוטינסקי להמשיך בפעולות התגובה נגד הערבים.
בשובו ארצה, עורר דרכונו המזויף של רזיאל את חשדו של שוטר משטרת הגבולות. רזיאל נחקר ארוכות ונתבקש להמתין עד קבלת הוראות הגבוה. הוא ניצל רגע של מבוכה, כאשר השוטר הלך לטלפן לממונים עליו, וברח מן המקום, בהשאירו בשדה התעופה את דרכונו וחפציו.
למחרת שובו של רזיאל לתל-אביב, הוא כינס את המפקדה כדי לדון בתכניתו לבצע "יום שחור" - שורה של פעולות נגד הערבים. כוונתו היתה להשיב לערבים על מעשי האיבה שביצעו נגד היהודים וכן ללחוץ על הבריטים להפסיק את תמיכתם המדינית בערבים.
בירושלים נערכו מספר התקפות, שכללו יריות אל אוטובוסים ערביים וערבי אחד נהרג בשכונת מחנה יהודה. באותו בוקר הוטלה פצצה בשוק הירקות ברחוב דוד בעיר העתיקה: שלושה ערבים נהרגו ושישה נפצעו, ארבעה מהם קשה. באותו יום הוטמנו פצצות בשוק הערבי בחיפה ומספר הנפגעים הערבים היה רב.
התקפות "היום השחור" עוררו הדים נרחבים לא רק בקרב הערבים, אלא גם בחוגים מדיניים בבירה הבריטית. וכך כתב ז'בוטינסקי לרזיאל לאחר ביצוע הפעולות: "... המאורע שקרה ... עשה רושם כביר וחיובי על כל החוגים בלי יוצא מהכלל, הן היהודים והן הנוצרים ... ושם גבולות לכיוון האנטי-ציוני בחוגי הממשלה".
"היום השחור" אמנם הפר את שמחת הערבים, אבל לא שם גבולות למדיניות האנטי-ציונית של הבריטים.

"הספר הלבן" או "מסמך פרלמנטרי 6019"
ב-17 במאי 1939, פירסמה הממשלה הבריטית "מסמך פרלמנטרי 6019" הידוע בשם "הספר הלבן". במסמך זה קובעת הממשלה הבריטית את היעד המדיני לגבי ארץ-ישראל, לפיו:

שאיפת ממשלת הוד מלכותו היא הקמת מדינה פלשתינית עצמאית תוך עשר שנים, שתעמוד בקשרי אמנה עם הממלכה המאוחדת, שיהא בהם כדי לספק באופן המניח את הדעת את הצרכים המסחריים והאסטרטגיים של שתי הארצות בעתיד.

כדי להבטיח את אופיה הערבי של המדינה הפלשתינית, תוגבל העלייה באופן שמספר היהודים בארץ-ישראל לא יעלה על שליש מכלל האוכלוסייה. תוך חמש שנים תותר עלייתם של 75,000 יהודים "אם ירשה זאת כושר הקליטה הכלכלי", ועם תום תקופה זו "לא תורשה כל עלייה נוספת, אלא אם כן יהיו ערביי ארץ-ישראל נכונים להשלים עימה". נוסף להגבלת העלייה, מטיל המסמך גם גזרות באשר לרכישת קרקעות על-ידי יהודים ברוב חלקי הארץ:

אין עתה באזורים מסוימים מקום להעברות נוספות של קרקע ערבית, ואילו באזורים אחרים יש הכרח להגביל העברות קרקע כאלה, כדי שעובדי-האדמה הערבים יוכלו לקיים בידיהם את רמת חייהם הנוכחית וכדי שלא תיווצר אוכלוסייה ערבית גדולה של מחוסרי קרקע.

הערבים דחו את "הספר הלבן" בטענה שהוא בלתי-מספיק, ופתחו במסע נרחב של אלימות נגד היישוב היהודי בארץ. ז'בוטינסקי היה נחוש בדעתו שיש לפעול במרדף נגד הערבים, גם אם הדבר מביא לפגיעה בחפים מפשע. על הבעיה המוסרית במלחמה זו כתב ז'בוטינסקי: 17

כל אחד מאתנו היה רוצה, שבמקרה שהכרח הוא להגיב, שתהיה זו הגבה ישירה נגד מרצחים. אולם אם תעז יחידה עברית לרדוף אחר כנופיה ערבית, יאסרו את חבריה, יפרקו מהם את הנשק ויעמידו אותם למשפט - ורבים מהם אף יועלו לגרדום. הבחירה אינה בין תגובה נגד המרצחים או נגד הציבור העוין בכלל: הבחירה היא בין שתי האפשרויות המעשיות - או תגובה נגד הציבור העוין בכללו, או אי-הגבה כוללת.
[...] כאשר מדובר על מלחמה, אין מציגים שאלות מה "עדיף" -- כן לירות או לא לירות, השאלה היחידה, שמותר להציגה במקרים כאלה היא הפוכה; מה "גרוע" יותר, להישחט ולהשתעבד ללא התנגדות, או להתנגד בכל האמצעים, אף האכזריים ביותר, מכיוון ש"עדיף" אינו קיים במקרה זה. כל הקשור במלחמה הוא "רע", ו"טוב" אינו קיים בכלל. עת יורה אתה לעבר חיילים זרים - אל תשקר לעצמך ואל תדמה בנפשך, שהנך יורה ב"אשמים".
[...] אילו היינו מתחילים לחשב מה עדיף, הרי החשבון הוא פשוט מאוד; ברצונך להיות "טוב", אנא, תרשה שיהרגו אותך ותוותר על הכול, אשר את ההגנה עליו שמת לך למטרה: בית, ארץ, חירות, תקווה ...
עת הנך עומד בפני מצב, בו שולט -- כלל לא באשמתנו -- כוח-הזרוע, רק שאלה אחת אפשר להציג: מה גרוע יותר? להמשיך בהבלגה, להמשיך ולהשקיף בשקט על הרג יהודים ועל התגברותה של ההכרה בין הערבים שהננו הפקר, ולהשלים עם כך שאצל האנגלים ובעולם הולך ומתחזק הרושם שהננו בוץ, סמרטוט, שלא כדאי להביאו בחשבון כבעל-ברית בימי סכנה?
לידיד אין זו בעיה קלה ואיני מייעץ לאיש להתייחס ב"קלות" לעניין, שבו הכול, מכל הצדדים, הוא סיוט. אולם הגרוע מבין כל צורות הסיוט, שהעולם שמע עליהן אי-פעם, הוא הסיוט ששמו גלות; והגרועה, השחורה מכל תכונות הגלות, היא המסורת של הפקרת הדם היהודי, הדם המותר, שביחס לשפיכתו אין איסור ועליו אין משלמים כל מס. לתופעה זו הושם עכשיו קץ בארץ-ישראל.
אמן!

ביום פרסום "הספר הלבן" אירגן האצ"ל הפגנה גדולה ברחובות תל-אביב. לאחר מכן התכנסה המפקדה והחליטה על שורה של פעולות צבאיות, אשר על ביצוען ניצח חנוך קלעי, שבא במקומו של רזיאל.

מאסרו של דוד רזיאל
פנחס רוטנברג, מראשי היישוב היהודי ומייסדה של חברת החשמל בארץ, יצר, לפני פרסום "הספר הלבן", קשר עם הפיקוד העליון של הארגון. רוטנברג סיפר כי הוא נמנה על מתנגדי מדיניות ההבלגה. כן סיפר כי הוא עומד להיפגש עם ז'בוטינסקי לדיון על דרכי תגובה למדיניות הבריטית, ולפני צאתו את הארץ, הוא מעוניין לשוחח עם מפקד הארגון. רזיאל ראה בחיוב רב קיום שיחה עם רוטנברג, והפגישה נקבעה ליום שישי, 19 במאי, בחיפה. אפרים אילין, מאנשי הקשר של הארגון, הגיע מחיפה לתל-אביב, כדי להילוות אל רזיאל ולארגן את סידורי הנסיעה. באותם ימים הציבו הבריטים מחסומים בדרכים, על כן החליט רזיאל לטוס לחיפה ועל-ידי כך להימנע ממגע עם המשמרות הבריטיים. אילין ורזיאל עלו למטוס בשדה התעופה הקטן שליד תל-אביב )היום שדה דב( לטיסה ישירה לחיפה. אולם המטוס סטה מדרכו, ונסע לשדה התעופה לוד לחניית ביניים. כל הנוסעים ירדו מן המטוס והוכנסו לאולם ההמתנה, שם נתבקשו, כמקובל, להציג תעודה מזהה. כעבור כמה דקות, הופיעו שוטרים בריטים ועצרו את רזיאל.
עם מעצרו של רזיאל, נתמנה חנוך קלעי (ששימש כממלא מקומו) לראש המפקדה. אברהם שטרן, ששהה אותה עת בפולין, נקרא חזרה ארצה והועמד בראש מחלקת ההסברה. יתר חברי המפקדה המשיכו לכהן בתפקידם ללא שינוי.
במקומו של חנוך קלעי נתמנה יוסף קרמין ("נבון") מפקד מחוז ירושלים, וכעבור חודשיים החליף אותו בנימין זרעוני ("אבנר"). זרעוני הועבר מחיפה, שם שימש בתפקיד מפקד המחוז והיה אחראי לכל הפעולות שנעשו בעיר.

הפיצוץ בקולנוע "רקס"
מספר ימים לאחר מעצרו של רזיאל, פעל הארגון בשלוש הערים הגדולות נגד מטרות ערביות כתגמול לטרור הערבי. פעולות אלה נעשו על פי תכניות שהוכנו עוד לפני מעצרו של רזיאל.
בירושלים המטרה היתה בית הקולנוע הערבי "רקס" ששכן במורד רחוב הנסיכה מרי ונהגו לבקר בו ערבים ואנגלים. הכוונה היתה להרתיע את הערבים מלהסתובב בשעות הערב בתחום היישוב היהודי בעיר.
ב-29 במאי 1939 התקרב מצליח נמרודי אל קופת קולנוע "רקס" ובערבית רהוטה ביקש כרטיס לסרט "טרזן" שהוצג באותו ערב. מצליח לבש מקטורן, מטפחת צבעונית בכיס-החזה ושערותיו משוחות בשמן ברילנטין, כמנהג ה"שבאב" באותם ימים. את המעיל תפר מצליח, שהיה חייט במקצועו, והכתפיים וקדמת המעיל מולאו בחומר נפץ דמוי פלסטלינה. באחת מכתפי המעיל הוכנס שעון ובכתף השנייה נתפרו סוללות חשמליות שהיו מחוברות אל השעון מצד אחד, ואל הנפצים שהוכנסו לתוך חומר הנפץ מצד שני. לאחר רכישת הכרטיס, שם מצליח פעמיו אל האולם. בכניסה מישש בלש בריטי את מצליח כדי לוודא שאינו נושא נשק, ולאחר שלא מצא דבר, נכנס מצליח אל תוך האולם והתיישב במרכזו.
כעבור זמן קצר, התקרב אל הקופה זוג מחופש לערבים. האישה החזיקה בידה בונבוניירה קשורה בחוט דק. לאחר רכישת הכרטיסים צעד הזוג לעבר הדלת שהובילה ליציע הקולנוע (היתה זו דלת נפרדת מזו שהובילה לאולם ובפתחה לא נערכו חיפושים על גוף הנכנסים). לא עבר זמן רב ועוד זוג התקרב למקום; הבחור ניגש לקופה והבחורה, שהחזיקה בידה בונבוניירה גדולה, חיכתה בסבלנות לבן זוגה. כך נכנסו אל היציע שלושה זוגות ותפסו את מקומותיהם בשורה הראשונה ליד המעקה. אחת הבנות שנכנסה עם בן זוגה היתה רחל אוהבת-עמי (חבשוש), שזו לא היתה הפעולה הראשונה שהשתתפה בה.
הבונבוניירות נרכשו בחנות שבעליה היה חבר בארגון; השוקולד הוצא בזהירות ובמקומו הוכנסו פצצות. הקופסה נארזה מחדש ונעטפה בחוט דק, אשר משיכה בו היתה אמורה להפעיל את המוקש. את הפצצות הכינו יאשקה אליאב וחיים קורפו, שהתמחו בהרכבת מוקשים חשמליים.
חושך השתרר באולם וההקרנה החלה. פיצוץ המעיל היה מכוון לשעה 20:30 , כאשר האריה של חברת מטרו-גולדווין-מאיר אמור היה לשאוג את שאגתו המפורסמת. על אשר התרחש באולם מספר מצליח בעדותו: 18
לא שמתי לב לסרט כי הייתי מתוח מאוד. תקתוק השעון לא נתן לי מנוח והזמן התקרב במהירות. שבע דקות לפני הפיצוץ, פשטתי את מעילי והנחתי אותו על גב הכיסא מול מושבי. קמתי, ביקשתי סליחה מן היושבים על-ידי ויצאתי. חששתי שמישהו יקום ויצעק אחרי ששכחתי את מעילי, אולם הסרט היה מותח ואיש לא שם לב אלי. עזבתי את האולם. ביקשתי מן הסדרן כרטיס כדי שאוכל לחזור, בתואנה שעלי לפגוש מישהו בחוץ. הסדרן היה אדיב ובקשתי לא עוררה אצלו כל חשד.
בדיוק בשעה 20:30 התפוצץ המעיל באולם הקולנוע. מיד לאחר ההתפוצצות, הטילו שלושת הזוגות שישבו ביציע את ה"בונבוניירות" שלהם לתוך האולם, לא לפני שקשרו את קצה החוט אל המעקה. הקופסאות צללו למטה וכאשר נמתח החוט הופעל מתג שגרם לסגירת המעגל החשמלי ונשמעו התפוצצויות נוספות. שלושת הזוגות נִצלו את המהומה שאחזה בקהל הצופים והסתלקו מן המקום. מן הפיצוץ נפגעו 18 איש ולקולנוע נגרם נזק בשיעור של 20,000 לא"י (לירות ארץ-ישראליות).
למחרת הכריז המפקד הצבאי של ירושלים על סגירת כל בתי-הקולנוע, בתי-הקפה ויתר בתי-השעשועים היהודיים בעיר.

האצ"ל פועל בשתי חזיתות
בתגובה על מדיניות "הספר הלבן", החליטה המפקדה לראשונה לפעול גם נגד מטרות של ממשלת המנדט הבריטי, נוסף להתקפות על העורף הערבי. הפעולות הראשונות נגד השלטון הבריטי בארץ נעשו בירושלים. ב-2 ביוני 1939 פוצצו לוחמי האצ"ל שלושה צמתים של קווי טלפון בעיר: ליד בניין טרה-סנטה ברחוב המלך ג'ורג', ליד מלון "עדן" הסמוך לרחוב בן-יהודה ובשכונת מאה-שערים. קרוב ל-1750 טלפונים נותקו, ביניהם גם טלפונים ששימשו את הצבא והמשטרה. באותו יום התפוצץ מוקש ליד חומת העיר העתיקה שגרם למותם של חמישה ערבים ולפצועים רבים. בעקבות הפעולות בירושלים, פוצצו גם בתל-אביב צמתי טלפון וכן הותקף קו הרכבת המקשר את תל-אביב עם לוד.
כעבור ארבעה ימים יצאו שוב לוחמי הארגון לפגוע במטרות של השלטון הבריטי. הפעם נפגעו שמונה צמתים של קווי טלפון וכן עשרה מבנים של טלפונים ציבוריים. כמו כן נהרסו ארבעה טרנספורמטורים של חברת החשמל הבריטית בירושלים ואפֵלה כיסתה את העיר. בסך הכול היו פגיעות ב-23 מוקדים ואם בכל פיגוע השתתפו 5 אנשים, הרי שבפעולה כולה השתתפו כמאה איש.

רחל אוהבת-עמי (חבשוש)
כל אותה עת נמשכו ההתקפות בירושלים גם נגד ריכוזי ערבים. ב-9 ביוני תוכנן פיצוץ גדול בקרב הערבים שבאו לבקר את קרוביהם האסורים בבית-הסוהר המרכזי שבמגרש הרוסים. המוקש הוטמן בסל גדול, ונישא על ידי רחל אוהבת-עמי (חבשוש), שהיתה בעלת חזות מזרחית ודיברה ערבית רהוטה (אביה עלת ארצה מתימן). רחל הוסעה במכונית עד קרוב לכניסה למגרש הרוסים ומשם עשתה את דרכה ברגל, כשפניה רעולות. רחל ביקשה מנער ערבי לשאת את הסל, שהיה מלא פירות וירקות, אולם משקלו הרב של הסל עורר את חשדו של הנער והוא פנה אל אחד השוטרים שעבר במקום וביקש שיבדוק את תוכן הסל. רחל נאסרה מיד ומומחה לפירוק מוקשים הצליח לנתק את החוט החשמלי ולמנוע בכך את הפיצוץ. רחל אוהבת-עמי הועמדה למשפט בפני בית-הדין הצבאי ונידונה למאסר עולם. היא הועברה לבית-הכלא לנשים בבית-לחם והיתה שם היהודייה הראשונה בקרב האסירות הערביות שנשפטו לשנות מאסר שונות. במשך הזמן הצטרפו אל רחל עוד אסירות יהודיות, חברות אצ"ל ולח"י. כעבור שבע שנים, בתום מלחמת העולם השנייה, קיבלה רחל חנינה מאת הנציב העליון ושוחררה מבית-הסוהר.

פיצוץ בדואר המרכזי
למחרת מאסרה של רחל אוהבת-עמי פקדו חברי הארגון את בית-הדואר המרכזי שבקצה רחוב יפו, מן הגדולים בבנייני הממשלה בעיר. לשם ביצוע החבלה השתמשו במוקשי "מעטפות"; לתוך מעטפה סטנדרטית גדולה הוכנסו 3-2 אצבעות ג'לניט מעוכות לשכבה דקה. לתוך חומר הנפץ הוכנסו נפץ חשמלי, סוללה ושעון כיס. מועד הפעולה נקבע למוצאי-שבת והשעונים כוּונו לשעה 10 בלילה כדי למנוע אבדות בנפש. בשעה תשע בערב יצאו מאחד הבתים שבשכונת אחווה שני חברי הארגון, רכובים על אופנים, ומעטפות בידיהם. כשהגיעו לבית הדואר המרכזי, הכניסו את המוקשים לתוך תאי המכתבים שבחזית הבניין. שנים מן המוקשים התפוצצו בשעה היעודה, הרסו את קיר החזית וגרמו נזקים חמורים לאולם הגדול; רהיטים רבים הושמדו וכן חובלה קשה רשת-החשמל הפנימית. מפקח-משטרה וחייל בריטי וכמה נוטרים ערביים, שהיו בקרבת מקום, נפצעו קל.
המטען השלישי לא פעל. למחרת בבוקר, בשעה 8:30 , נמצא שלם על-ידי אחד הפקידים ומיד הוזעק למקום פרד קלארק מן המשטרה, מומחה לנשק, שפירק יומיים קודם לכן את המוקש שנישא על-ידי רחל אוהבת-עמי. תוך כדי הטיפול, התפוצץ המוקש בידו והוא נהרג במקום. כמה פקידים ערביים ופקיד יהודי נפצעו קל. העבודה במשרד-הדואר הופסקה מיד ופתחי הכניסה אל הבניין נסגרו.
קודם לפיצוץ בדואר המרכזי נעשה ניסיון להשליך מעטפת נפץ לתוך תיבת הדואר בפינת הרחובות ממילא ויוליאן. היה זה אזור ערבי, שבו התגוררו בריטים רבים ויהודים מועטים. ביצוע הפעולה הוטל על יצחק מילר, שעלה ארצה מדרום אפריקה. מילר ניגש אל תיבת הדואר רכוב על אופניו, אולם בשעה שניסה לשלשל את "המכתב" לתיבה, התברר כי הוא עבה מדי ואינו עובר בחריץ שבתיבה. מילר ניסה דרכים שונות להכניס את המעטפה פנימה, אולם לשוא. בעל חנות ירקות הסמוכה למקום התבונן במעשיו של מילר והחל לצעוק: "בומבה, בומבה !". מיד התקהלו עוברים ושבים ערבים, תפסו את מילר ואמרו לעשות בו שפטים. לפתע הגיע למקום משמר של חיילים בריטיים חמושים שעשו את דרכם במורד רחוב הנסיכה מרי, וניגשו לברר מה קרה. מילר הסביר להם באנגלית רהוטה כי הוא עובד באחד ממשרדי הממשלה ונשלח לשלשל מכתב רשמי, ולראיה הראה להם את המעטפה ועליה כתובת מודפסת "בשירות הוד מלכותו" )היתה זו אחת מן המעטפות הרשמיות שהיו בשימוש הארגון(. וכדי להוכיח שאין במעטפה כל פצצה, זרק אותה בחוזקה ארצה ושום דבר לא קרה. החיילים השתכנעו שמילר דובר אמת, פיזרו את קהל הערבים שהתאסף ויעצו למילר לנסות לשלשל את המעטפה בבית הדואר המרכזי, שם החריץ למכתבים גדול יותר. 19
לאחר שנלמד הלקח, הוכנה מעטפת נפץ דקה יותר וזו הוכנסה ב-27.6.39 לתא הדואר הצמוד לקיר הגדר של מחנה שנלר. המוקש התפוצץ בשעה 6:50 לפנות בוקר ומעוצמת הפיצוץ נהרס חלק מן הגדר ונפצעו חמישה ערבים שעברו במקום.

המעבדה הכימית
הפעילות המבצעית הרבָּה, הצריכה לא רק אספקה שוטפה של חומר נפץ, אלא גם שכלול בייצור המטענים ובעיקר שיפור מנגנוני ההשהיה. פתרונות לבעיות אלו ואחרות, נבדקו במעבדה כימית שהוקמה ביוזמתו של מנחם לוין, סטודנט לכימיה שנה ב'.
מנחם לוין עלה ארצה מפולין בשנת 1937, במסגרת הסרטיפיקטים שניתנו לסטודנטים שנרשמו ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. כבר בפולין היה חבר בתנועת הנוער בית"ר ועם בואו ארצה הצטרף לאצ"ל. לאחר שעבר תקופת אימונים רגילה, הוא הציע לנצל את ידיעותיו בכימיה כדי לפטור בעיות שונות הקשורות בהכנת מוקשים וחומרי מלחמה. לאחר שהדבר אושר, צירף אליו עוד שלושה חברי הארגון שלמדו כימיה באוניברסיטה העברית (אוסקר בוכוולד, צבי צוקרברג-צור ורחל הליגמן). המעבדה הראשונה הוקמה בבית משפחת דרזנר, שגרו בבית מבודד בשכונת מקור חיים. ההורים אהדו את המחתרת ושני הבנים היו חברים פעילים בה (אחד מהם, יחיאל דרזנר, עלה לגרדום בכלא עכו בשנת 7491).
החומרים וחלק מן הציוד נלקחו "בהשאלה" מן המחלקה לכימיה באוניברסיטה העברית וארבעת הסטודנטים החלו בעבודה. עיקר הפעילות היתה בתחום פיתוח מנגנוני השהיה כימיים. הם הצליחו לשכלל את הכנת הבקבוקים שהכילו חומצה שחילחלה דרך פרפין וכאשר נסתיימה שכבת הפרפין, הפעילה החומצה את חומר הנפץ. לוין אף הצליח לפתח מנגנון מקורי שהיה מבוסס על המסת זרחן לבן בממיס נדיף. לאחר שהממיס התנדף, בא הזרחן במגע עם האוויר ונדלק ובכך הפעיל את חומר הנפץ. שיטה זו לא הגיעה לכלל שימוש.
לאחר מספר חודשי עבודה, החלו השכנים לחשוד שהריחות המיוחדים שנפוצו בשכונה מקורם בדירת משפחת דרזנר, והוחלט להעביר את המעבדה למקום אחר. לאחר חיפוש אינטנסיבי, נמצא חדר מבודד בשכונת נחלת-ציון, שיתרונו הגדול היה בכך שהיתה לו כניסה נפרדת והיה קל להיכנס ולצאת ממנו מבלי לעורר את תשומת לב השכנים.
בבוקר ה-11.6.1937 השתחררו מנחם לוין ואוסקר בוכוולד מלימודיהם והחליטו לנצל את זמנם הפנוי לעבודה במעבדה של הארגון. בעוד הם יורדים במדרגות המובילות לשכונת נחלת-ציון, הוקפו לפתע עשרות שוטרים במדים, מלווים בבלשים בלבוש אזרחי. השניים הוכנסו למכונית משטרה והובלו למשרדי הבולשת שבמגרש הרוסים. הם הופרדו זה מזה והוכנסו לשני תאים מרוחקים. תאי החקירה היו ריקים לחלוטין - רצפת ביטון ותו לא. מנחם לוין היה החשוד העיקרי, מאחר שבכיס מכנסיו נמצא מפתח שהתאים לחדר המעברה. הוא נחקר ארוכות בידי הקצין קרנס (ששלט בשפה העברית), ומאחר שלא שיתף פעולה עם חוקריו, הגיע תור העינויים. תחילה היכוהו במכות "יבשות" וכאשר זה לא עזר, "טיפלו" ברגליו באמצעות סיגריה בוערת. קרנס היה נוכח בחדר בשעת העינויים ומדי פעם בפעם פנה אל לוין ושאל: "מה דעתך, אולי הגיע כבר הזמן לענות על שאלותי ולשתף פעולה?"
כעבור שבוע ימים הופסקו העינויים. לוין הועבר לבית-הסוהר המרכזי והוכנס לצינוק. כעבור שלושה שבועות בצינוק, לאחר שהפצעים הגלידו, נקרא לוין לחדר המנהל ושם מצא, להפתעתו הרבה, את הפרופ' מגנס, נשיא האוניברסיטה העברית, שבא בלוויית עורך הדין גוייטן. פרופ' מגנס היה פעיל בתנועת "ברית שלום", שהתנגדה באופן חריף לדרכו של האצ"ל, אולם החליט שיש לעזור לסטודנט שנקלע לצרות, ללא קשר להשקפותיו הפוליטיות.
ב-27 ביולי 1939 הועמדו לוין ובוכוולד לדין צבאי והואשמו, בין השאר, בכך ש"החזיקו ברשותם חומר מבעיר וחומר מפוצץ". כזכור, נמצא בכיסו של לוין המפתח לחדר המעבדה, ונוסף לכך לזאת נמצאו במעבדה טביעות אצבעות שתאמו לאלו של הנאשמים. על מנחם לוין הגנו שניים: האוניברסיטה שכרה את עורך הדין גוייטן, בעוד האצ"ל שכר את עורך הדין לויצקי. המשפט עצמו היה ארוך והתביעה הביאה עדים רבים ואף ערכה הדגמות באולם בית-הדין, שלֻוו בפיצוצים ודלֵקות.
לוין ובוכוולד נידונו לארבע שנות מאסר, אותם בילו בבתי סוהר שונים. באפריל 1942 שוחררו השניים מן המאסר (תשעה חודשים נחשבו לשנת מאסר) ומנחם לוין ביקש להמשיך את לימודיו באוניברסיטה. הוא פנה אל הפרופ' מגנס, אשר קיבל אותו בסבר פנים יפות ובירך אותו על שחרורו. לשבחו של פרופ' מגנס ייאמר, שלמרות חילוקי הדעות הקוטביים, עזר למנחם לוין להמשיך בלימודיו ואף השיג עבורו מלגה כדי שיוכל להתגבר על מחסורו (לוין יצא מן המאסר בחוסר כל).20

פיצוץ בית השידור הממשלתי
ב-12 ביולי 1939 הכריז שר המושבות הבריטי בבית-הנבחרים, שהחל מחודש אוקטובר תופסק העלייה היהודית לארץ ורשיונות עלייה חדשים לא יינתנו עד מרס 1940. הגזרה נומקה בכך שבחודשים האחרונים הגיעו לארץ פליטים יהודים מאירופה שלא על-פי תקנות העלייה ויש לקזזם מן המכסה החוקית.
כתגובה על הגזֵרה הכריז הוועד הלאומי על שבתון כללי בכל רחבי היישוב היהודי בארץ. תגובת האצ"ל היתה הגברת המאבק המזוין הן בגזרה הערבית והן בגזרה הבריטית. ערבים הותקפו במקומות שונים בארץ בתגובה לפגיעה ביהודים וליד רחובות הונח על פסי הרכבת מוקש שגרם להפסקת תנועת הרכבות לדרום הארץ.
בירושלים הוחלט לפגוע בתחנת הרדיו הממשלתית "קול ירושלים". מטרת הפעולה היתה לפגוע באולפנים ולגרום להפסקת השידורים. אולפני תחנת השידור שכנו במורד רחוב מליסנדה והשמירה עליהם היתה במשך כל שעות היממה. בכניסה לבניין עמד משמר בריטי אשר בדק כל יוצא ובא ורק העובדים הקבועים ובעלי רשיון הורשו להיכנס. פריצה בכוח אל הבניין היתה כרוכה בהתנגשות ישירה עם המשמר הבריטי, שעלולה היתה לגרום לנפגעים משני הצדדים, על כן הוחלט להפעיל את מאיר, אחד העובדים הקבועים, ששיתף פעולה עם הארגון. מאיר קיבל שלוש מעטפות נפץ, שנשאו את הכתובת "בשירות הוד מלכותו" ושדומות להן שימשו בפיצוץ תיבות המכתבים בדואר המרכזי. כמו-כן הוכן עבור מאיר מעיל שנתפר על-ידי מצליח ואשר הכיל בתוכו מוקש בדומה לזה ששימש בקולנוע "רקס".
ב-2 באוגוסט 1939 בשעות הבוקר נכנס מאיר לבניין בית השידור, לבוש מעיל ובתיקו שלוש המעטפות הממשלתיות. הוא עבר את ביקורת השומרים ללא קושי ונכנס אל תוך הבניין עם "מטענו" המיוחד. את המעיל תלה מאיר על קולב בחדר-הפיקוח ואת המעטפות הטמין בחדרי האולפנים. את אשר אירע אחר-כך, מתאר סופרו של עיתון "הארץ":
בשעה 5:20 אחר-הצהרים נשמעו במרכז העיר שלוש התפוצצויות חזקות. עד מהרה נתברר שאירעו התפוצצויות בבית השידור החדש.
פצצה אחת התפוצצה בחדר-פיקוח, במקום שנמצאות המכונות המכוונות את העברת התכניות מן האולפנים שבירושלים לתחנת השידור ברמאללה. פצצה שניה התפוצצה בחדרה של הגב' וייסנברג, שהיתה עסוקה אותה שעה בשידור פינת הנוער באנגלית. פצצה שלישית התפוצצה באחד החדרים האחרים של האולפן. כפי המשוער גרמו ההתפוצצויות נזק רב מאד.
בעיקר ניזוקו המכונות בחדר הפיקוח, שהן יקרות מאד. כן נגרם נזק קשה לבניין, אשר משך זמן רב עסקו במיוחד בהתקנתו לצרכי אולפני הרדיו. השידור נפסק מיד ולאחר הפסקה קלה החלו בשידור תקליטים מתחנת רמאללה. רגעים מספר לאחר התפוצצויות באה למקום המשטרה, שפתחה בחקירה. אי אפשר לברר כיצד אפשר היה להכניס פצצות לבניין, כיוון שבכניסה נמצא בקביעות משמר (שני שוטרים אנגלים ושני שוטרים יהודים) הבודקים כל עובר ושב. המשטרה ממשיכה את החקירה במרץ.

מן הפיצוץ נפצעה קשה מאי וייסנברג, שהיתה ממונה על "פינת הנוער" באנגלית וכעבור זמן קצר מתה מפצעיה בבית-החולים. מאי עלתה ארצה מדרום אפריקה ונהגה לספק ידיעות לארגון. כן נפצע פצעי מוות מהנדס ערבי מחדר-הפיקוח, ועימו נפצע קל אחד הטכנאים.
מספר ימים לאחר הפיצוץ עצרה המשטרה לחקירה שלושה מעובדי תחנת השידור, שנחשדו בשיתוף-פעולה עם מבצעי הפיגוע. בין החשודים היה גם מאיר. שניים מן החשודים שוחררו כעבור זמן קצר ואילו מאיר נידון למעצר מנהלי; הוא ישב במחנות המעצר בארץ ואחר כך באפריקה ושוחרר רק עם הקמת מדינת ישראל.
לאחר הפיצוץ בתחנת השידור הכריזה המפקדה על הפוגה בפעולות. הדבר נעשה לרגל כינוסו של הקונגרס הציוני העשרים, שנפתח בבאזל ב-16 באוגוסט 1939.

החרמת חומר נפץ
את ההפוגה ניצל הארגון בירושלים כדי למלא את מחסניו במלאי חדש של חומר נפץ, אשר הלך ואזל כתוצאה מהפעילות האינטנסיבית נגד השלטון הבריטי.
יעקב (יאשקה) אליאב, שהיה אחראי לפעולות הארגון בירושלים, החליט לנסות ולחדור לחנותו של יצחק נדב, ברחוב מליסנדה, שעסק במכירת חומרי נפץ למחצבות. כל עסקיו של נדב היו נתונים, כמובן, לפיקוח ממשלתי חמור ושמירה הוצבה על החנות, נוסף להיותה סגורה על מסגר ובריח. פריצה דרך הדלת הראשית או האחורית נראתה משימה קשה ומסוכנת. אולם מסיור שנערך בסביבה התברר כי בסמוך לחנותו של נדב מצויה חנות צבעים וכי קיימת אפשרות לחדור אליה מן החצר האחורית.
בליל שבת, 4 באוגוסט 1939, חדרו לחנות הצבעים מן החצר האחורית חמישה לוחמי הארגון בראשותו של יעקב אליאב (יתר הארבעה היו: רחמים כהן, חיים קורפו, גרשון אברמוביץ ואפרים אליהו). החמישה הביאו אתם כלי עבודה והחלו לפרוץ את הקיר המשותף עם חנותו של נדב. העבודה היתה קשה ונמשכה שעות ארוכות. לפנות בוקר, כאשר "הפועלים" היו תשושים מן העבודה הגופנית ומחוסר האוויר במקום, נפרץ לפתע פתח רחב וכאשר זחלו דרכו אל החנות הסמוכה אורו עיניהם למראה הכמות הגדולה של חומר הנפץ. מבלי להשתהות החלו להוציא את הארגזים החתומים ולהעבירם אל המכונית שחיכתה בחצר. בגלל השעה המאוחרת, הוחלט להחביא את השלל במקום זמני וכעבור זמן להעבירו למחסני הארגון. הפור נפל על מרתף בניין בלתי גמור בשכונת רחביה; שכונה זו היתה מאוכלסת בפקידי המוסדות הלאומיים שהיו ידועים בהתנגדותם למאבק המזוין של האצ"ל. ואומנם שלושה ימים היו ארגזי חומר הנפץ מצויים באותו מרתף מבלי שנערכו בשכונה חיפושים על-ידי המשטרה. רק לאחר שנרגעו הרוחות, הועבר השלל מהמרתף ברחביה למחסני הקבע של הארגון. על פי ההודעה הרשמית של המשטרה, הוחרמו אותו לילה למעלה מרבע טון של חומר נפץ ולמעלה מאלף נפצים (דטונאטורים) - ככמות גדולה מאד במושגים של אותם ימים. לפי אותה הודעה, נתבקש יצחק נדב לפתוח את חנותו ביום השבת כדי למסור כמות של חומר נפץ לעובדים של מחלקת העבודות הציבוריות שעסקה בסלילת כבישים. כאשר נפתחה החנות נתגלתה הפריצה והמשטרה החלה מיד בחקירה. היא עצרה את צבי אהרונוביץ ("אהרוני"), ממפקדי בית"ר ומפעילי האצ"לּ בירושלים. הוא נחקר על-ידי קצינים מן הבולשת, ולבסוף הועבר ל"טיפולו" של קרנס, שנהג לענות את נחקריו. אהרונוביץ הוכה קשות, ואף היה נוכח בחקירתו של זרעוני (ראה להלן). לבסוף הוצא אהרונוביץ ממרתף העינויים וקרנס בא אליו והבטיח לו כי יפטור אותו בשלושה חודשי מעצר בצריפין, בתנאי שלא יספר את אשר עבר עליו.
יעקב אליאב התקשה להשיג מכונית לצורך העברת השלל, על-כן פנה לפני הפעולה אל בנימין זרעוני (שהתמנה לא-מכבר מפקד מחוז ירושלים) וביקש להשתמש במכוניתו עבור המבצע. לאחר היסוס מה, נאות זרעוני לבקשה, אולם התנה זאת בכך שאליאב יסווה את המכונית ויחליף את לוחות הזיהוי.

מעצרו של בנימין זרעוני
את אשר קרה בשבת בבוקר, מספר בנימין זרעוני: 21
למחרת בבוקר בא אלַי רפאל סבאן (ששימש מחסנאי ראשי במחוז), ודיווח כי פעולת ההחרמה הצליחה וכי החומר הועבר למחסן ארעי. סבאן ביקש שאסע אתו לאשר את המיקום שבחר עבור מחסן הקבע.
המכונית חנתה ליד דירתי, ולוחות הזיהוי הנכונות שלה היו מחוזקות במקומן. השעה היתה עשר וחצי בבוקר. נהגתי במכונית כשרפאל סבאן יושב לצדי. ליד קולנוע "ציון", בכיכר, עמד בקביעות שוטר תנועה ערבי לווסת את התנועה. הוא הניף ידו לעצרני, ניגש, פתח את דלת מכוניתי מאחור, נכנס ואמר: "סע!"
"לאן לנסוע?"
"אני כבר אכוון אותך."
הוריתי לרפאל לצאת מן המכונית, ליתר ביטחון, ונהגתי עד תחנת המשטרה הקרובה. נכנסתי לתחנה יחד עם השוטר, והסרג'נט התורן רשם את פרטי ושאל כלאחר יד: "זאת מכוניתך?"
"כמובן. הן התעודות בידך."
"והיכן היא חנתה במשך הלילה שעבר?"
"ליד דירתי ברחביה."
"אתה בטוח בכך?"
"מה זאת אומרת 'בטוח'? שכבתי לישון בשעה עשר. בערב החניתי אותה במקומה הקבוע ליד דירתי. בבוקר קמתי לנסוע לאוניברסיטה, ומצאתי את עצמי אצלך בתחנה."
"נתת את המפתחות למישהו שישתמש בה בלילה?"
התרגזתי: "אדוני הסרג'נט, מכונית - כמוה כבחורה; אתה היית מפקיר את הבחורה שלך בידיים זרות?"
הוכנסתי לחדר המעצר וכולי חימה. הילד הזה, יעקב אליאב, לא החליף את לוחיות הזיהוי של מכוניתי, ואפילו לא הודיע לי על כך. בעטיו אני עלול להיכנס לצרה גדולה.

ואכן נכנס זרעוני לצרה גדולה. הוא נעצר ונחקר ארוכות על-ידי קציני הבולשת. מאחר שלא רצה לשתף פעולה, עבר זרעוני סדרת עינויים איומה, אולם מאומה לא עזר להם. על העינויים מספר זרעוני, בין השאר: 22
למחרת פשטו מעלי את בגדי והשכיבוני על שולחן ארוך. קרנס העלה כפפות גומי על ידיו והתחיל למעוך את אשכי. לא שיערתי שאבר קטן כזה בגוף האדם מסוגל לגרום כאבים כאלה. אלה אינם כאבים מקובלים. הכאב הוא חד וחריף, נוקב במוח וממלא את חללו. הוא שולט על העצבים, דורך אותם, מורט אותם; הוא הופך להיות המרכז, הוא היקום כולו.
בתחילה צעקתי. הצעקות פרצו מאליהן, כי כך הוא טבעו של האדם. קרנס נהנה למשמע הצעקות, כי היה סדיסט; אולם כדי להשתיקן פתח פטיפון שהיה בחדר, הגביר את הקול, ולאוזני הגיעה מוסיקה של צ'ייקובסקי, שתמיד אהבתי. המוסיקה היתה רועשת, חדרה למוחי וכאבי פינו את מקומם. לפתע רווח לי קצת, הצעקות פסקו, ומאז לא צעקתי עוד אפילו פעם אחת. לא רציתי לגרום הנאה לסדיסט.
אני חושב שאיבדתי את ההכרה לרגע קל; מכל מקום, לפתע נחתו עלי כאבים מכפות הרגליים. קרנס החליט להוציאני מן העילפון באמצעות מכות - פַלַקות - על כפות הרגליים. הפלקות הן המצאה טורקית; הטורקים, כידוע, היו גאונים בהמצאת עינויים חדשים לבקרים. מכאן ואילך התחלפו ביניהם הכאבים: מכפות הרגליים אל המוח, מן האשכים אל המוח וחוזר חלילה. זה נמשך אלף שנים, עד שלבסוף איבדתי שוב את ההכרה.
חזרתי בלילה להכרתי כשאני שכוב על מיטת ברזל ועליה מזרן מרופט. המיטה היתה הרהיט היחיד בתא צר, שקיר אבנים לו בצידו האחד ובתוכו חלון עם סורגי ברזל עבים.

שישה ימים נחקר זרעוני, תוך עינויים קשים, אולם כאשר הגיע קרנס למסקנה שלא יוציא דבר מפיו, העביר את העציר לתא אחר במרכז הבולשת, סמוך לחדר-השמירה. בתא מצא סכין גילוח ישן, ובאמצעותו הצליח לפתוח ריבוע ברשת שחסמה את החלל בין הגג לבין המחיצה בתא. בסופו של דבר הצליח זרעוני לטפס על גג תא המעצר ולברוח מבית-הסוהר. בו בלילה יצר קשר עם הארגון; במשך שבועיים שהה בביתו של בנימין כהן, חבר פעיל בארגון, ולאחר מכן הועבר בתא המטען של מכונית לתל-אביב. הוא דיווח על העינויים שעבר, והמפקדה פירסמה כרוז ובו תיאור מפורט של השיטות שבהן "מטפלים" הבריטים בחברי המחתרת. יש לציין, כי לא היתה זו הפעם הראשונה בה הופעלו עינויים במרתפי הבולשת הבריטית ובכל המקרים ניצח על מלאכת העינויים קצין הבולשת הבריטי קרנס, אשר לא פסק ממלאכתו גם כאשר הוזהר על-ידי הארגון. באחת מישיבות המפקדה, הוחלט להוציא את קרנס להורג כדי לשים קץ לשיטות החקירה של הבולשת.

ההתנקשות בראלף קרנס
נערך עיקוב יסודי אחר קרנס והתברר שהוא מתגורר בדירה בבניין ב"גן רחביה", בפינת הרחובות שמואל הנגיד ונרקיס. בדרכו לדירתו נהג קרנס לצעוד כ-100 מטר בשביל שעבר ליד בניינים בלתי גמורים. כן נודע כי הוא מזוין באקדח, לבוש אפודת מגן ומלֻווה בשומר ראש. לאחר איסוף כל המידע, נקבע יום ההתנקשות לשבת ה-26 באוגוסט 1939.
בליל שבת נחפרה בשביל גומה אשר לתוכה הוכנס מוקש שהוכן בעוד מועד. אל המוקש חובר חוט חשמלי, הגומה כוסתה בעפר והחופרים דרכו על המקום ברגליהם כדי לשוות לשביל מראה טבעי. אחר נחפר חריץ באדמה, שדרכו הושחל החוט החשמלי וקצהו השני הוסתר מתחת לאבן ליד צריף הסתתים שהכינו אבנים עבור הבניין שהלך ונבנה.
למחרת בשעה 11:30 הופיע במקום חיים קורפו, לבוש מדי שוטר מוסף ובידו תרמיל ובו סוללות חשמליות. הוא הגיע בהליכה איטית עד הצריף והתיישב על אחת האבנים. תוך כדי "קריאה" בעיתון, סילק את העפר ליד האבן ונתגלה השקע של החוט החשמלי שהיה מחובר בקצהו השני אל המוקש. חיים הוציא מן התיק את הסוללה, חיברה אל השקע וכל אשר נותר לעשות כדי להפעיל את המוקש היתה לחיצה על הלחצן שתביא לסגירת המעגל החשמלי. בפינת הרחוב, ליד בית-המעלות, עמד זוג תמים למראה, מתי גרוס ותקוה ישראלי, אשר התבוננו בעוברים ושבים והיו אמורים לסמן לחיים כאשר יגיע קרנס למקום.
בעוד חיים עושה עצמו שקוע בקריאת העיתון, חלף לפתע לידו הזוג התמים ומתי הוריד את הכובע - הסימן המוסכם ביניהם לבואו של קרנס. חיים התבונן בקור רוח בנעשה וכאשר קרנס ושומר ראשו עברו בשביל ליד המקום שבו הוטמן המוקש, לחץ בחוזקה על הלחצן ופיצוץ אדיר הרעיש את כל הסביבה. מן הפיצוץ נהרגו שני קציני הבולשת הבריטית, ראלף קרנס ורונאלד בארקר. 23
היתה זו הפעם הראשונה שקצינים בריטיים הוצאו להורג על-ידי המחתרת היהודית. המשטרה הביאה למקום כוחות מוגברים, אשר סגרו את כל האזור ופתחו בחיפושים מדוקדקים. נערכו מאסרים רבים ומפקד הצבא בירושלים הורה על סגירת בתי-הקפה ובתי-הקולנוע היהודיים בעיר. מפקדת האצ"לּ יצאה למחרת היום בהודעה, וקיבלה על עצמה את האחריות למעשה והזהירה, שכל מי שיעז לענות את עצורי המחתרת - ייענש. 24



פסק הדין נגד הקצין קרנס

בשבת, י"א אלול תרצ"ט [93.8.62], הוצא לפועל פסק-דין מוות של הארגון הצבאי הלאומי על מפקח המשטרה הבריטית הקצין קרנס.
פסק-דין זה הוצא לפועל בשבת מחשש לפגוע בפועלים יהודים העובדים בקרבת מקום.
הקצין קרנס הומת משום שעמד בראש קבוצת שוטרים בריטיים, שהיו מענים את החשודים בהשתייכות לארגון הצבאי הלאומי.
הקצין קרנס השתתף בעצמו בעינויים אלה, אשר עליהם יוציא הארגון חוברת רשמית, שתכלול את עדויות המעונים.
כאן נציין רק שבשעת העינויים היו המענים תולים את קרבנותיהם בבהונות ידיהם, שופכים מים לפה עד שהמעיים והריאות עמדו להיפקע, מועכים את האשכים, מצליפים בשוט גומי על אבר המין ועוד.
עינויים אלה היו מלווים ביריקה בפנים ובקריאות: " בלאדי דג'ו" (בן לדת "הממזרים")
אם כי הארגון הצבאי הלאומי הודיע לציבור העברי בארץ על התעללות זו, לא התעורר אף אחד מאנשי המוסר, המגינים במסירות ובהתמדה על עוברי-אורח ערבים "חפים מפשע".
אז פנה הארגון בכתב למספר מוסדות ואישים ודרש התערבות דחופה ונמרצת.
סגן יושב ראש של ועדת המנדטים שליד חבר הלאומים פרופ' רפאר - קיבל משלחת מטעם הארגון הצבאי הלאומי, שמסרה לו תזכיר בעניין העינויים. מספר אישים חשובים באנגליה ובצרפת הזדעזעו למשמע דבר העינויים. ואולם אישים ומוסדות בארץ שאליהם פנה הארגון הצבאי הלאומי בדרישת התערבות, בחלקם לא ענו, ובחלקם טענו שהודיעו להם "כי אין מענים".
ואם כן דן הארגון הצבאי הלאומי את הקצין קרנס למוות.

למחרת הוצאת פסק-הדין לפועל כתבו עיתון מפא"י ומוסדותיה - הוועד הלאומי והסוכנות היהודית - שהמתתו של הקצין קרנס היא פשע כפול ומכופל "במצב מדיני בינלאומי זה".
אי לזאת מצאה המפקדה הראשית לנכון להודיע ברבים שעניין פסק-דין זה הוא לא עניין פוליטי אלא עניין משפטי.
יחסנו לבריטניה - לטובה או לרעה - אינו נקבע על-ידי התנהגותו של פרט זה או אחר באומה הבריטית. את יחסנו לבריטניה קובע יחסה של הממשלה למלחמתנו בעד המדינה העברית הגדולה בארץ-ישראל.
אך כל בלש - אף אם הוא בריטי - שיעז להתעלל באסיר יהודי - מות יומת!


הארגון הצבאי הלאומי
בארץ-ישראל

כעבור ארבעה ימים, ב-31.8.39, התכנסה מפקדת האצ"ל לישיבה מיוחדת בדירת אחותו של אפרים אילין בתל-אביב. בעיצומה של הישיבה נשמעו דפיקות בדלת ולתוך החדר פרצו בלשים ושוטרים. כל חברי המפקדה נעצרו (חנוך קלעי, אברהם שטרן, אהרון חייכמן וחיים לובינסקי. בין העצורים נכלל גם יעקב אליאב, שהגיע למקום כדי לדווח על ההתנקשות בקרנס). העצורים הועברו תחילה לתחנת המשטרה ביפו ולאחר מכן - לבית הסוהר בירושלים. הם היו מנותקים מן העולם החיצון ולא ידעו כי למחרת מאסרם פרצה מלחמת-העולם השנייה, עם פלישת צבאות גרמניה לפולין.
לאחר מעצרו של חנוך קלעי, מונה בנימין זרעוני מפקד הארגון. את מקומו של זרעוני כמפקד מחוז ירושלים מילא גמליאל הלפרין ("גור" או "גמי").