דרכו האחרונה של דוד רזיאל
תפקידה הראשון של המפקדה החדשה היה ליכוד השורות וארגון מחדש של הסניפים, אשר פעלו ללא יד מכוונת מן המרכז. במקביל, עסקו אריה פוסק ויצחק ברמן (שהיו מפקדים בכירים באצ"ל) בהידוק הקשר עם המודיעין של הצבא הבריטי, במטרה למצוא דרכים לשיתוף פעולה בין הארגון לצבא.
באמצע שנת 1941, היו הבריטים במגננה. הצבא הגרמני התקדם בצפון אפריקה ואיים על מצרים; ממשלת "וישי" הצרפתית, שפעלה בחסות הגרמנים, החזיקה בסוריה ובלבנון והיוותה איום על ארץ-ישראל מצפון; בעירק, מָרַד ראשיד עלי אל-כילאני והשתלט על שדות הנפט, שהיו חיוניים להמשך המלחמה. ואם לא די בזאת, הרי ב-2 במאי הפנה כילאני את המרד נגד הבריטים, שם מצור על שדה התעופה בחבנייה והחזיק באנשי השגרירות הבריטית בבגדד כבני-ערובה.
בצר להם, פנו ראשי המודיעין הבריטי במצרים אל ברמן ושאלו אם האצ"ל יוכל לשגר יחידה כדי לפוצץ את מכלי הדלק המזוקק בבגדד, שהיה חיוני לחיל-האוויר הגרמני. ברמן הביא את בקשת האנגלים בפני רזיאל, אשר השיב מיד בחיוב. הוא אירגן חוליה בת ארבעה אנשים והחליט לעמוד בראשה. כל ההפצרות של חבריו, שרזיאל לא ייקח חלק בפעולה, לא הועילו, וביום ראשון 17 במאי 1941 יצאו הארבעה לשדה התעופה הצבאי בתל-נוף. אל רזיאל התלוו יעקב מרידור, יעקב-סיקא אהרוני ויעקב תרזי (שני האחרונים לא ידעו את זהותו של רזיאל). בתל-נוף עלו הארבעה על מטוס תובלה של חיל האוויר הבריטי וכעבור מספר שעות נחתו בשדה התעופה בחבניה. לאחר הנחיתה הוסבר לרזיאל כי תכנית פיצוץ מכלי הדלק נדחתה ובמקומה הוטל על החוליה לבצע תפקידי מודיעין לקראת כיבוש פאלוג'ה (ששכנה בדרך לבגדד). למחרת היום יצאו אנשי החוליה לשטח, בלווית קצין בריטי והגיעו עד לנהר. היה עליהם לחצות את הנהר, אולם בסירה היחידה שעמדה לרשותם היה מקום רק לשני אנשים. רזיאל הטיל על מרידור וסיקא לחצות את הנהר, כדי למלא את המשימה שהוטלה עליהם והוא עצמו, יחד עם תרזי והקצין הבריטי, עשו דרכם בחזרה אל המכונית. לפתע הגיח מטוס גרמני, ואחת הפצצות שהטיל פגעה במכונית. רזיאל והקצין הבריטי נהרגו במקום, נהג המכונית נפצע ותרזי, שהספיק לקפוץ - לא נפגע. בערב חזר מרידור מן המשימה ובשומעו את החדשות האיומות, עמד ליד הגופה ואמר:
"זהו המפקד הראשי של הארגון הצבאי הלאומי, דוד רזיאל, האלוף בן-ענת."

דבר מותו של רזיאל היכה בהלם את חברי האצ"ל וגרם מבוכה רבה. קשה היה להשלים עם אובדן המפקד, וחברים רבים לא הבינו לשם מה יצא רזיאל למשימה בעירק, שבה מצא את מותו. דרכו של הארגון נעשתה מעורפלת ובלתי ברורה, והוויכוחים הפנימיים הלכו והחריפו. יעקב מרידור נבחר לעמוד בראש המפקדה ויחד עם חבריו חיפש דרכים להתגבר על המשבר שהארגון נקלע אליו. רק בחורף 1942, כשנה לאחר מותו של דוד רזיאל, החל הארגון להתאושש מן המכות שספג. באותם ימים, החל המפנה בקרבות, שסימן את ניצחונן של בעלות-הברית על גרמניה. הידיעות על השמדת היהודים באירופה על-ידי הנאצים הלכו ותכפו והיה ברור כי לא יהיה אפשר לשבת ללא מעשה לאורך ימים. המפקדה הגיעה למסקנה, כי יהיה צורך לפעול עוד לפני סיום מלחמת-העולם. הוחל בארגון מחדש של השורות: נתקיימו קורסים למפקדים, כדי להכין קדר שיוכל לקלוט טירונים חדשים, והוחל בהוצאת קבע של עיתון המחתרת "חרות". הוגברה התעמולה בקרב הנוער, ונעשו מאמצים גדולים לרכישת נשק, כדי למלא מחדש את המחסנים שנתרוקנו במהלך הפילוג.
בקיץ 1943 פורסם בעיתון המחתרת של האצ"ל "חרות" דבר המפנה שחל ביחסים עם השלטונות הבריטיים: 28
בפרוץ המלחמה הכריז עם ישראל על לויאליות כלפי ממשלת בריטניה, כדי לעזור לה במיגור אויב העולם וישראל. בריטניה הגדולה התכחשה לידידות זו. עם ישראל לא הוכר כעם לוחם. צבא עברי לא הוקם.

"עם לוחם"
דבקותה של הממשלה הבריטית במדיניות "הספר הלבן", למרות התפנית במערכה נגד גרמניה, הגבירה את התסיסה בקרב חוגי הנוער בארץ. רבים חשו שיש לעשות משהו למען שארית הפליטה, ואפילו לפעול נגד ממשלת המנדט הבריטית בכוח הנשק, אם תסרב לפתוח את שערי הארץ.
בנסיבות אלו יצאו שני לוחמים ותיקים - אליהו רביד (מצדי) ואליהו לנקין ביוזמה להקים ארגון שיקיף את הנוער מכול הזרמים. שניהם היו מפקדים בכירים באצ"ל, שהצטרפו בעת הפילוג למחנהו של יאיר, אך נואשו ממנו כעבור זמן-מה ופרשו מכל פעילות. ב-1934, כשהתברר להם ששוב אינם יכולים לשבת באפס מעשה, הם הצטרפו מחדש לאצ"ל. בשיחות שניהלו אגב כך, הוחלט לבוא בדברים עם מספר חברי הגנה, כדי להקים גוף חדש, שיקיף את כל הארגונים הלוחמים בארץ. הם קיבלו את ברכתו של יעקב מרידור, ופנו לכמה אקטיביסטים מאנשי ההגנה. ראשון הנענים ליוזמתם היה יוסף אדלברג, מראשי ההגנה בחיפה. במהרה הצטרפו אליו יגאל הורביץ, איש נהלל ומראשי "הנוער העובד", אהרון קדישמן (בן-עמי) מנחלת-יהודה ואחרים.
לאחר סדרה של דיונים וליבון בעיות, קרם הרעיון עור וגידים. על- פי עצתו של יגאל הורביץ נקרא הארגון החדש בשם "עם לוחם", כדי להדגיש שאינו שייך לקבוצה מסוימת המזדהה עם חוג מדיני זה או אחר. מייסדיו החליטו לפתוח את פעילותם במבצע ראווה נגד השלטון הבריטי בארץ - חטיפת הנציב העליון, שסימל את מדיניות "הספר הלבן", והעמדתו לדין באשמת כניסה בלתי חוקית לארץ. בהמשך לכך ביקשו אנשי "עם לוחם" לגרש את החטוף מן הארץ לקפריסין. יעקב מרידור נתמנה למפקד הפעולה ולאחר שנסתיימו כל ההכנות, אף נקבע תאריך לביצועה (29 בנובמבר 1943) בפרדסי פתח-תקוה נחפר בונקר גדול, כדי להחזיק בו את הנציב העליון לאחר החטיפה. אלא שברגע האחרון נודע דבר החטיפה לראשי ההגנה, והם אסרו על חבריהם לקחת חלק במבצע. ראשי המפלגה הרוויזיוניסטים התנגדו גם הם לפעולה, ועל פי הוראתם סירב גרשון מאלי, מפקד האצ"ל בירושלים, להעמיד לרשות "עם לוחם" את הלוחמים ואת הנשק הנדרש. כך בוטלה חטיפתו של הנציב העליון וכעבור זמן קצר התפורר הארגון שיזם אותה.
לאחר מותו של דוד רזיאל, התרבו המפקדים הבכירים באצ"ל שהתנגדו למרותה של המפלגה הרוויזיוניסטית. בגבור המתח בין הצדדים הורה גמליאל הלפרין להטיל פצצת הפחדה ליד ביתו של בנימין לובוצקי, מראשי הצ"ח. בעקבות פרשה זו נאלץ הלפרין להתפטר ובדצמבר 1941 נתמנה גרשון מאלי ("ארי") מפקד מחוז ירושלים.
מאלי נולד בפולין, השתתף במלחמת העצמאות הפולנית ואף זכה בצלב הברזל כאות הצטיינות. הוא שמר על קשריו עם קצינים מן הצבא הפולני ששהו אותה עת בארץ, ואחד מהם אף העביר קורס מיוחד בחבלה למפקדי הארגון שהתקבצו בשוני שליד בנימינה (ההרצאות ניתנו בפולנית ואליהו מרידור, אף הוא יוצא פולין, תירגם אותן לעברית). גם בירושלים נערכו מספר קורסים בהדרכת קצינים פולנים, בעיקר בענייני מודיעין. כמו כן נערכו בעיר מחזורים אחדים של קורסים ל"סגנים" (מפקדי כיתות), עליהם פיקד אליהו מרידור (וירז'בולובסקי) ששימש גם מפקד בית"ר בירושלים.
מאלי הקפיד מאוד על הופעתו החיצונית (הוא נהג להופיע במכנסי רכיבה ומגפים) ושמר על מרחק בינו לבין פיקודיו. היחסים בין מאלי לבין הפיקוד הבכיר בירושלים לא היו תקינים והאוירה כולה היתה עכורה. ביטוי לכך, אנו מוצאים בדו"ח הש"י (שירות הידיעות של ההגנה) על מאלי: < sup>29

גרשון מָלי

שמו המדויק מלי גרשון. פרטים נוספים: הצטרף לאצ"ל לפני הפילוג (1939) וקיבל תואר של רב-סמל. תיווך בינו ובין האצ"ל גמי הלפרין [גמליאל הלפרין, מפקד מחוז ירושלים] והוא שסידר שיקבל את התואר. היה אז סגן מפקד פלוגה וגרם לכך שבשנת 1941/1942 עזבו צבי מלצר ואחרים את האצ"ל. אחרי הפילוג הועלה לדרגת גונדר והיה לסגן מפקד סניף האצ"ל בירושלים (סגנו של גמי). בשנת 1942 לקח חלק פעיל בהרחקתו של גמי ונתמנה למפקד הסניף. הגורם המניע והאחראי בפועל לרצח הארמני על-יד בית-הספר אליאנס. בוגד באשתו והיה מפתה ילדות ומפקדות צעירות באצ"ל, זמן מסוים עם ר. ג. ועם א. ק. תיווך בקשרים בין האצ"ל והפולנים - בעיקר עם קולונל אחד (זה שהיה גר על-יד מלון עדן בבית גרסון). ארגן קבוצה של אנשים לשם פעולות חבלה במקרה של פלישה גרמנית וזו קיבלה הדרכה מפולנים. לא ישר. ערום מאד, גם חסר תרבות. אשתו: גם כן פשוטה מאד. חיה עם גברים זרים - גם ערבים ואנגלים בתוכם. לשניהם היתה חנות דגים במחנה יהודה (בשוק) אבל פשטו את הרגל. יש למשפחה חמש מאות לירות. 3 ילדים ... חשוד באצ"ל ששימש מלשין נגדם במשטרה. גם אשתו חשודה בזה. הורחק מהאצ"ל, ניהל כל מיני אינטריגות ושנוא מאוד על אנשי האצ"ל. נאסר כמה פעמים ושוחרר.

לאחר כישלון חטיפתו של הנציב העליון, הועמד מאלי למשפט פנימי בפני בית-דין מיוחד של הארגון:





תביעה משפטית נגד מפקד מחוז ירושלים
29 בדצמבר 1943 30

כתב אשמה

התובע: התביעה הכללית של המעמד [כינוי לאצ"ל]
הנתבע: ג.א. ארי מד. חוז. א' [גונדר א' ארי, הוא גרשון מאלי, מפקד מחוז א' הוא מחוז ירושלים]
האשמה: ביום ב' כסלו תש"ד [29.11.43] מד. חוז. א' ג.א. ארי הפר פק. מד. המעמד [פקודת מפקד הארגון] ס. ב-ח [סרן בן חנוך, כינויו של יעקב מרידור] בסרבו להעביר לפק. [לפקודתו] אנשים ופירות [נשק]. הסירוב היה בערב פעולה, בעצם פתיחת ההתקפה, ובמעמד מספר מדים [מפקדים] מהחוז [מהמחוז].
[...]
בגלל הסירוב הזה לא יצאה לפועל הפעולה שנקבעה לאותו ערב, למרות ריכוז האנשים והפרי והסיכון שבדבר.
[...]
פסק הדין

לאחר חקירה ודרישה יסודית, ולאחר שבית-הדין שמע את טענות התביעה וחקר את הנאשם ואת כל המדים [המפקדים] למקרה, ולאחר שיקול דעת רציני ועיון מרובה - החליט בית-הדין פה אחד כי יש מקום לטענות התביעה על הפרת משמעת מצד הנאשם ג.א. ארי מד. חוז א' בסרבו להעמיד לרשותו של ס. ב-ח אנשים ופרי [נשק] מהחוז [מהמחוז], לשם ביצוע פעולה - ומוצא אותו אשם בכך. [...]
אי לזאת מוצא בית-הדין את הנאשם חייב בהפרת משמעת ואי מילוי חובותיו היסודיות כמד [כמפקד] בעל עמדה גבוהה במעמד ופוסק:
לפטר את הנאשם מתפקידו הנוכחי במ. חוז. א' וכן גם משאר תפקידים שהוא ממלא במעמד [כינוי לאצ"ל], לבטל את תוארי הקצינות של הנאשם שהיו לו עד עתה ולהרחיק אותו מכול עבודה במעמד לתקופה של שנה אחת מיום הינתן פסק דין זה.
הערה: בית-הדין מוצא לחובה להעיר שהעונש המגיע עבור הפרת משמעת בשעת התכוננות לקרב, צריך להיות הרבה יותר חמור ותקיף. אולם כמה נקודות מקילות על האשמה:
א. שלא ניתנה פקודה מפורשת מצד ס. ב-ח לנאשם.
ב. שאינפורמציה נוספת על מקום הפעולה, שנתקבלה ביום האחרון, הצדיקה במידה מסוימת את החששות של כל המדים בחוז להצלחתה, הניעו את בית-הדין להקל בעונשו של הנאשם ולהסתפק בפסק הדין שהוזכר לעיל.
הערה: בית-הדין מוצא בהזדמנות זו לנחוץ להפנות את תשומת ליבם של המדה [המפקדה] ומד. המחוז החדש, שבשעת החקירה במשפט זה, נתגלה כי במחוז א' פעילים מספר מדים בעלי דעות תבוסתניות, אשר אינן מזדהות עם קו הפעילות התוקפני של המעמד. מדים אלה גורמים לערעור האמונה והאחדות השוררת במובן זה בין חבר המדים במחוז. בית-הדין ממליץ גם על הרחקת המדים האלה מכול עבודה פעילה במעמד.

ניתן על-ידי בית הדין המיוחד
ב' טבת תש"ד


חמישה חודשים לאחר סילוקו של מאלי מן האצ"ל, פקד את הארגון בירושלים גל של מעצרים. החשד נפל, בין היתר, על אשתו של מאלי, שהמשיכה להתרועע עם אנגלים, והוחלט לגרש את משפחת מאלי מירושלים. התפקיד הוטל על רחמים כהן ("גד"), שבגלל גל המעצרים נאלץ לעזוב את ירושלים ועבר לחיפה, שם שימש מפקד הח"ק (חיל-הקרב). "גד" נפגש על מאלי, שעבד בצינקוגרפיה של ליטובסקי, והודיע לו את החלטת מפקד המחוז (אליהו לנקין). למחרת היום עזבה משפחת מאלי את ירושלים ועברה להתגורר בתל-אביב.

הערות:


1. סת"ה, כרך שני, עמוד 197.
2. יוחנן רטנר, חיי ואני, עמודים 249-250.
3. שם, עמוד 222.
4. סת"ה, כרך שני, עמוד 426.
5. שם, כרך שני, עמוד 580.
6. שם, כרך שני, עמוד 671.
7. שם, כרך שני, עמודים 844-845.
8. ניב, מערכות האצ"ל, חלק א, עמוד 300.
9. סת"ה, כרך שני, עמוד 841.
10. ש. כץ, ז'בו, עמוד 1017 וכן א. נאור, דוד רזיאל, עמוד 96.
11. יעקב אליאב, מבוקש, עמוד 55.
12. ניב, מערכות האצ"ל, כרך ב, עמוד 27.
13. שם, עמוד 72.
14. שם, עמוד 77.
15. סת"ה, כרך שני, עמוד 1061.
16. אניטה שפירא, ברל, עמוד 588.
17. ש. כץ, ז'בו, עמודים 1122-1123.
18. מ"ז, עדותו של מצליח נמרודי וכן: יעקב אליאב, מבוקש, עמוד 92.
19. יעקב אליאב, מבוקש, עמוד 106.
20. ראיון המחבר עם מנחם לוין.
21. בנימין זרעוני, גאון ונדיב ואכזר, עמוד 88.
22. שם, עמוד 91.
23. מ"ז, עדות חיים קורפו וכן: יעקב אליאב, מבוקש, עמוד 133.
24. האצ"ל, אוסף מקורות ומסמכים, כרך א,עמוד 335 .
25. אריה נאור, דוד רזיאל, עמוד 147.
26. שם, עמוד 218.
27. ניב, כרך ג, עמוד 43.
28. האצ"ל, אוסף מקורות ומסמכים, כרך ב, עמוד 338 .
29. את"ה, 112/1117.
30. האצ"ל, אוסף מקורות ומסמכים, כרך ב, עמוד 338.