גזר-דין מוות
ב-6 במרס 1946, בשעה 1:30 בצהרים, קרבה לשער המערבי של המחנה הצבאי בצריפין (סרפנד) משאית צבאית ובה לוחמי אצ"ל מחופשים לחיילים בריטיים. לאחר שה"קצין" שישב ליד הנהג מסר את צו התנועה לש.ג., הורשתה המכונית להיכנס למחנה והיא עשתה את דרכה ישירות למחסן הנשק. ה"חיילים" קפצו מן המשאית והחלו מיד בהעמסת ארגזי הנשק. בשעת הנסיגה, התפתחו חילופי אש בין לוחמי האצ"ל לבין ה"כלניות" (כך כינו את הצנחנים הבריטיים, שחבשו כומתות אדומות). מן היריות נפצעו חמישה לוחמים, ביניהם יוסף שמחון ומיכאל אשבל. נהג המשאית מיהר לצאת את המחנה עם הנשק והלוחמים. ליד ראשון-לציון הורדו הפצועים לקבלת עזרה ראשונה והנשק פורק בחולות המושבה. שמחון ואשבל היו פצועים קשה מן האחרים והרופא ציווה להעביר אותם במהירות לבית-חולים. הם הוכנסו למכונית קטנה שחיכתה בקירבת מקום ויצאו לתל-אביב. בדרך נתקלו במשוריין בריטי שחייליו ערכו חיפוש במכונית ועצרו את נוסעיה. שני הפצועים הועברו תחילה לכלא יפו ולאחר שנחקרו, הועברו לבית-חולים ושם נותחו.
למעלה מחודשיים לאחר מעצרם, הועמדו שמחון ואשבל בפני בית-הדין הצבאי בירושלים. הם וויתרו על עזרתו של עורך-הדין מכס קריצ'מן, שהועמד לרשותם ובמקום זה בחרו להצהיר הצהרות פוליטיות בהן כפרו בזכות השלטון הבריטי בארץ.
[...] את רוחו של העם העברי לא תשברו ואת שאיפת החופש, המקננת בלבות בניו, לא תשמידו. והודעתי זו, שהנני מוסר במקום הזה, תשמש עדות - אחת מני רבות - לעמדתם הבלתי ניתנת לערעור של ששים רבוא אזרחים עברים, המאוחדים כאיש אחד במלחמתם למעם שחרור ארצם מידי שלטון הדמים הבריטי (דברי מיכאל אשבל).
בית-הדין הצבאי דן את שמחון ואשבל למוות בתלייה. לאחר קריאת גזר-הדין קמו השניים ושרו את "התקווה" יחד עם העיתונאים שהיו באולם. מיד לאחר פרסום גזר-הדין, שודרה ב"קול ציון הלוחמת" (תחנת השידור של האצ"ל) ההודעה הבאה:
אל תתלו את חיילינו השבויים, חי אלוהים כי שבור נשבור את עמודי התליה שלכם. על גרדום בגרדום נשיב.
המפקדה לא הסתפקה בדיבורים והטילה על הח"ק לחטוף קצינים בריטיים ולהחזיקם כבני ערובה עד לביטול גזר-דין המוות שהוטל על שמחון ואשבל.
ביום השלישי, 18 ביוני, יצאו ארבע חוליות של לוחמי הח"ק, שתיים בתל-אביב ושתיים בירושלים, לחטוף בני ערובה בריטיים כדי להציל את חיי חבריהם שנידונו למוות.
בשעות הבוקר המוקדמות, התכנסו באחד החדרים של הארגון ברחוב אגריפס שמונה לוחמים שנחלקו לשתי חוליות. מפקד המחוז, יצחק אבינועם-יגנס ("אבינועם"), הסביר את חשיבות המשימה והזהיר את הלוחמים להימנע עד כמה שאפשר מלפגוע בבריטים. לאחר ששרגא עליס הסביר את פרטי הפעולה, יצאו הבחורים לדרך בשתי מכוניות ש"הוחרמו" שעות מספר קודם לכן. הפעולה נקבעה לשעה אחת ושלושים, שעה שהקצינים הבריטיים יוצאים לסעוד את ארוחת הצהריים שלהם. אחת המכוניות, שבה ישב יוסף אבני-דנוך ("אבני") ותת-מקלע בידו, סיירה ברחוב המלך-ג'ורג' ליד מועדון הקצינים שבבית גולדשמידט. המכונית השנייה, בפיקודו של ישראל לוי ("גדעון" הירושלמי), סיירה קרוב יותר למלון המלך-דוד, מקום מושבה של מפקדת הצבא הצבא בארץ.
בהגיע מכוניתו של אבני לרחוב המלך-ג'ורג', יצאו מפתח בית-גולדשמידט שני קצינים בריטיים, האחד בדרגת קפטן והאחר בדרגת לויטנט. המכונית עצרה וישראל זילברברג ("גרא") ירד מתוכה ואקדח שלוף בידו. הוא פנה אל הקצינים ופקד עליהם להיכנס למכונית, אולם הקפטן לא איבד את עשתונותיו והחל להאבק עם "גרא". גרא ניסה לירות בקצין, אלא שלרוע המזל קרתה תקלה והאקדח לא ירה. בעוד השניים נאבקים, פתח הקצין השני במנוסה, ותוך כדי כך שלף את אקדחו וכיוונו לעבר המכונית. אבני הרגיש בסכנה שריחפה על החוליה, ופתח באש תת-המקלע שהיה בידו לעבר הקצין הבורח. בינתיים הצליח הקפטן להשתחרר מידיו של גרא ופתח גם הוא במנוסה. אבני המשיך בירי ולאחר שגם הקפטן נפל מתבוסס בדמו, מיהר נהג המכונית להסתלק מן המקום. פעולת החטיפה נכשלה.
החוליה השנייה, שסיירה לא הרחק מן הראשונה, פגשה בדרכה את המייג'ור ה.ב. צ'דוויק, שיצא ממפקדת הצבא והלך לאיטו על המדרכה. המכונית עצרה ליד המדרכה ו"גדעון" ירד ואיים באקדחו על הקצין האנגלי. המייג'ור נדהם מן הנעשה, ונכנס למכונית ללא התנגדות. יושבי המכונית קרבו לאפו של המייג'ור מטלית ספוגה בכלורופורם ולאחר שנרדם, התקדמו לעבר שכונת הבוכרים. במבוך הסימטאות של השכונה עמד בית ישן ששימש בעבר הלא-רחוק כמאפייה, שהיתה שייכת לאביו של אחד מחברי הארגון. השכנים ידעו לספר כי בחור אחד נכנס למאפייה העזובה ושק קמח גדול על גבו. לאחר שהשק הוכנס אל תוך החדר, הוצא מתוכו המייג'ור צ'דוויק והושכב על המזרן שהוכן שם בעוד מועד. לאחר שהתעורר מתרדמתו, שאל המייג'ור:
"היכן אני?" ומיד הוסיף: "האם אתם מן ההגנה?"
כאשר התשובה היתה "אנו מן הארגון הצבאי הלאומי" החוויר המייג'ור וביקש על נפשו. הוא סיפר כי כבר בשנות השלושים נהג לעזור ליהודים וכי המשיך בכך במשך כל שנות שירותו בארץ. הוסבר לו כי הוא משמש כבן ערובה וכי לא יעונה לא כל רע כל עוד לא יפגעו בשמחון ואשבל, שנידונו למיתה. שני בחורים שמרו על המייג'ור צ'דוויק, האחד סמוך אליו בתוך החדר והאחר - בחוץ. השומרים קיבלו הוראות חמורות להתייחס אל החטוף באדיבות ולא לפגוע בו בכל דרך שהיא. הוא קיבל מידי שוביו מזון, סיגריות ועיתון.
כעבור מספר ימים רפה המתח והשמירה נעשתה פחות הדוקה. מייג'ור צ'דוויק ניצל רגע של חולשה, וכאשר שומרו נמנם במקצת, מיהר אל החלון וקפץ החוצה. השומר הספיק לראות את המייג'ור בורח, אולם נמנע מלירות בו, כי הרי קיבל הוראות חמורות שלא לפגוע בחטוף. המייג'ור הצליח לצאת אל הרחוב, רץ בשארית כוחותיו אל אוטובוס מספר 3 וביקש את הנהג להסיע אותו אל מפקדת הצבא במלון המלך-דוד. הוא מסר דו"ח לממונים עליו וכוחות משטרה גדולים יצאו מיד אל שכונת הבוכרים והקיפו את האזור כולו. למרות החיפושים שנערכו מבית לבית, לא הצליחה המשטרה לאתר את המאפייה שבה הוחזק המייג'ור צ'דוויק. 5
לעומת הכישלון בירושלים, האירה ההצלחה פנים ללוחמי הח"ק בתל-אביב. שתי חוליות פשטו על שני בתי-מלון, "גת רימון" ו"הירקון", בהם נהגו להתארח קצינים בריטיים. בשני המקרים פגשו הלוחמים מספר רב של קצינים; הם בחרו בחמישה בעלי הדרגות הגבוהות יותר והעבירו אותם למקום מחבוא שהוכן בעוד מועד. הצבא הבריטי ערך חיפושים נרחבים בתל-אביב ובסביבתה, אולם מקום המחבוא לא נמצא. בסופו של דבר שוחררו הקצינים הבריטיים והנציב העליון המיר את גזר-דין המוות שהוטל על שמחון ואשבל במאסר עולם.