פרשת "ינאי"

היינריך ריינהולד נולד בגרמניה בשנת 1916 ובגיל 17 עלה ארצה בגפו. בשנת 1939 הצטרף למשטרת היישובים ושירת תחת פיקודו של הקצין מקס שינדלר, אף הוא יליד גרמניה. ב-1943 , בזמן מלחמת העולם-השנייה, התגייס לצבא הבריטי ושירת בדרגת סמל ביחידת קומנדו, בה שירת גם איש האצ"ל דב כהן ("שמשון"), והתמחה בחבלה. לאחר השחרור מן הצבא, חזר שמשון לפעילת באצ"ל והמליץ על גיוסו של ריינהולד. באותו זמן נפגש ריינהולד בחיפה עם יצחק פינקלשטין, חברו מילדות, וסיפר לו כי לאחר שראה את אשר קרה ליהדות אירופה, הגיע למסקנה כי הדרך היחידה לפתור את הבעיה היהודית היא גירוש הבריטים מן הארץ והקמת מדינה יהודית לאלתר. פינקלשטין, שהיה חבר אצ"ל, סיפר זאת לממונים עליו וריינהולד הוזמן לראיון. בראיון חזר על דבריו לפינקלשטין, וכדי להסיר כל ספק מכוונותיו, אף סיפר על יחסיו הקרובים עם ידידו מקס שינדלר, ששימש אותו זמן קצין בבולשת ועסק בהסגרת לוחמי אצ"ל. מפקד מחוז חיפה לא רצה לקיבל על עצמו את האחריות לגיוסו של ריינהולד והעביר את העניין למטה בתל-אביב. יש לזכור, שבאותם ימים חיפשו באצ"ל חיילים משוחררים שרכשו ניסיון בצבא הבריטי ובמיוחד בתחום החבלה. בצלאל עמיצור (ששימש ראש מחלקת הארגון במפקדה הארצית) הזמין את ריינהולד לתל-אביב וביושבם על ספסל בשדרות רוטשילד, שוחח אתו ארוכות . היה זה בתקופת "תנועת המרי העברי", ומומחיותו של ינאי בחבלה היתה אמורה להביא תועלת רבה לארגון. עמיצור התרשם מסיפורו של ריינהולד והביא את עִנְיינו בפני חבריו במטה. ההחלטה היתה לקבל את ריינהולד כחבר באצ"ל, אולם לנקוט אמצעי זהירות עד אשר יוכיח את עצמו.
ריינהולד, "ינאי" בשמו המחתרתי, התקבל לארגון בחיפה והדריך בקורסים לחבלה. במשך הזמן גבר האמון בינאי, ובמרס 1946, השתתף בניסיון להטביע את אחת מאניות הצי הבריטי. לשם ביצוע הפעולה הוחלט להחדיר חביות נפץ לשטח הנמל באמצעות מכונית של הצי הבריטי, וינאי נבחר לנסוע במכונית זו בגלל מראהו החיצוני שהתאים לחייל בריטי. בגלל תקלה בוטלה הפעולה ומשתתפיה התפזרו כל אחד לדרכו. לאחר כשלון הפעולה, ביקש ינאי להעבירו מחיפה לתל-אביב ובאפריל 1946 הוא הועבר לירושלים. עיקר תפקידו בירושלים היה בפעולות הדרכה. הוא הדריך בקורסי מפקדים ולימד את חניכיו כיצד מרכיבים מטענים ומהו מנגנון ההפעלה שלהם. כן הדריך את חניכיו באימוני שדה, שלא היו מקובלים כל כך עד אז. הוא היה מדריך טוב והכול היו מרוצים ממנו. אולם ינאי היה איש זר ומסוגר ולא השתלב מבחינה חברתית בחיי הארגון בירושלים. הוא לא הצליח לרכוש ידידים בין חברי האצ"ל כי בגלל אופיו המיוחד היתה בקרב המפקדים הסתייגות ממנו. בתקופה הראשונה, הגביל אבינועם את פעילותו של ינאי לענייני הדרכה ונמנע מלשתף אותו בפגישות עם מפקדים גבוהים שבאו לירושלים לדיון עם אנשי המקום.
כזכור, שותף ינאי גם בהתקפה על מלון המלך דוד בירושלים, אולם למרות שנתמנה סגן מפקד הפעולה, לא השתתף בהכנות לפעולה ופרטי התכנון נודעו לו רק ביום ההתקפה. שיתופו של ינאי בפיצוץ מלון המלך דוד נבע מהיותו מומחה לחבלה. מאוחר יותר, ב-8 באוקטובר 1946, השתתף ינאי בפיצוץ מסילת הברזל ליד נהריה. מקום ההתכנסות היה בחדרו של נחום סלונים בתל-אביב, שם הסביר עמיחי פגלין ("גידי") את פרטי הפעלת והדגים את המוקשים החדשים שהוכנו בבית-המלאכה של הארגון. משתתפי הפעולה נשארו ללון באותו חדר ולמחרת בבוקר נסעו לנהריה לביצוע המשימה. במקביל לפעולה בנהריה, הותקפה גם תחנת הרכבת בבתיר שליד ירושלים. בכל הפעולות שהשתתף בהן, לא עורר ינאי כל חשד. יש לציין כי ינאי לא ידע מראש את מטרת הפגישה בביתו של נחום סלונים. זוהי אולי הסיבה שהמשטרה לא פשטה על הדירה, שרוכזו בה מפקדים בכירים רבים.
לאחר ההתקפה על תחנת הרכבת בירושלים, נשלח יהושע אופיר (איש מחלקת הידיעות של הארגון) לערוך חיפוש בחדרו של ינאי. בין חפציו מצא מכתבים וצילומים שהעידו על קשרים רומנטיים שקיים ינאי עם דבורה שוקן. מן המכתבים התברר, כי ינאי חי חיי מותרות ומאחר שהמשכורת של הארגון לא הספיקה למלא את כל צרכיו, מילא את החסר בהלוואות שלקח מאנשים שונים.
באחד המכתבים, כותבת דבורה שוקן:
אל תודה לי על ההלוואה הקטנה שהלוויתי לך. הרי זה תענוג בשבילי כאשר אתה נזקק לעזרתי.

הקשר בין ינאי לדבורה שוקן נוצר באמצעות בעלה, גדעון שוקן, ששירת ביחידה אחת עם ינאי בבריגדה היהודית. באחת החופשות נסע ינאי ארצה וגדעון ביקש ממנו למסור דרישת שלום חיה לאישתו דבורה. כך הכירו השניים זה את זו. עם תום המלחמה, נשאר גדעון שוקן באירופה ועסק בארגון עלייה ב' וינאי, שחזר ארצה, חידש את קשריו עם דבורה.
אופיר מסר את ממצאיו לממונים עליו וקיבל אישור לבקר אצל דבורה שוקן, כדי לנסות ולגלות באמצעותה את מקום הימצאו של ינאי.
מצויד במכתבים הרומנטיים, הקיש אופיר על דלת משפחת שוקן. את הדלת פתח גדעון שוקן, ולשאלתו "מה רצונך?" ענה אופיר:
"באתי להתרים אותך עבור בית-העם".
"לא פלא ששלחו אותך אלי", אמר גדעון, "הרי אני משמש כחבר בוועד הציבורי של בית-העם", והזמין את אופיר להיכנס פנימה.

בסלון ישבה דבורה שוקן וכשגדעון עזב לרגע קט את החדר, פנה אליה וביקש לשוחח איתה ביחידות. תחילה סירבה לענות על שאלותיו של אופיר, אולם לאחר שאיים עליה כי יפרסם את מכתביה לריינהולד, נאותה לשתף פעולה. היא הודתה בקשרים שהיו לה עם ריינהולד, אולם לא ידעה לומר להיכן נעלם. כל אשר ידעה לספר היה כי לפני בריחתו כתב לה מכתב פרידה, שלא היה בו כל רמז למקום שהותו החדש.
דבורה שוקן ידעה שינאי השתייך לאצ"ל ואף ניסתה להשפיע עליו לעזוב את הארגון, אולם לא ידעה מאומה על קשריו עם הבולשת הבריטית. היא הביעה כעס רב כשנודע לה על בגידתו.
לא חלפו אלא מספר ימים ונציג שירות הידיעות של ההגנה ביקר אצל משפחת שוקן; אף הוא התעניין בגורלו של היינריך ריינהולד.
כעבור שבועיים נסעה משפחת שוקן לארצות-הברית, שם עבד גדעון בעסקי המשפחה. הם חזרו ארצה בשנת 1948, עם פרוץ מלחמת העצמאות. 6
לאחר שהפתק ששלח אבינועם "ינאי סרח" הגיע למטה בתל-אביב, הוטל על יעקב עמרמי ("יואל"), ששימש מפקד שירות הידיעות של האצ"ל ("הדלק"), לחקור בעניין. יואל נסע לחיפה, שם נפגש עם פינקלשטין, שהיה ידיד משפחתו של ינאי והכירו מילדות. פינקלשטין, שהיה איש אצ"ל מסור ונאמן, נדהם מסיפורו של יואל ונרתם כדי לעזור בחקירה. הוא נסע בלוויית שמואל תמיר לכפר חסידים, שם התגוררו אמו של ינאי ואחותו, והשניים ניסו לעלות על עקבותיו בעזרתן . אולם, כמצופה, הם לא זכה לשיתוף פעולה. פינקלשטין ותמיר נסו פעם נוספת לכפר חסידים, ובהעדר האחות מן הבית, הצליחו לשים ידו על חבילת מכתבים שמצא בבית. מאחד המכתבים התברר כי ינאי יצא את הארץ ונמצא באירופה. כן מצאו פינקלשטין ותמיר התכתבות ענפה בין ינאי לבין הקצין מכס שינדלר, שעבד בבולשת בחיפה ועסק באיתורם של חברי המחתרת ושליחתם למאסר. את כל המידע הזה מסרו לעמרמי, אשר הביא את ממצאיו לישיבת המפקדה. בריחתו של ינאי מן הארץ והקשר הקבוע שלו עם שינדלר השלימו את יתר הממצאים שהיו קשורים במארב ששמו הבריטים למשתתפי הפעולה בתחנת הרכבת בירושלים וכן לחיפושים שנעשו באותם מקומות שהיו ידועים לינאי. לאחר דיון ממצה, נפסק לינאי פסק-דין מוות והביצוע הוטל על המטה בפריז. עמרמי כתב לאליהו לנקין (שהיה באותם ימים בפריז ושימש אחראי על המטה באירופה), והודיע לו שככל הידוע נמצא ינאי בבריסל וצירף תצלום מעודכן.
אליהו לנקין התקשר אל מרדכי שָני ("שאול"), ששימש מפקד האצ"ל בבלגיה, העביר אליו את כל הידוע לו על ינאי, בצרוף הוראה לתפוס אותו. שָני הכיר את ינאי מהתקופה שבה שירתו יחדיו בבריגדה היהודית. הוא הפיץ את תמונתו של ינאי בקרב הפעילים בבלגיה ופתח במסע חיפושים נרחב, אולם המחפשים העלו חרס בידם. בהתייעצות עם לנקין ואלי תבין (שהיה אחראי על האצ"ל באירופה עד בואו של לנקין לפריז) הוחלט לערוך בבריסל ערב התייחדות עם זכרו של שלמה בן-יוסף, בהשתתפות ד"ר יוניצ'מן (ממנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית). פורסמו מודעות גדולות בעיתונות, בהן הוזמנו חברי התנועה הלאומית ואוהדיה להשתתף בערב זה. שָני עמד בפתח האולם וסקר את כל הבאים והנה כמצופה, הצליח לזהות את ינאי. לאחר תום הטקס, ניגש ינאי אל יוניצ'מן והציג את עצמו בהרי רוז, חייל משוחרר הנמצא בבלגיה. הוא סיפר על ניסיונו הצבאי והציע את עזרתו למלחמת האצ"ל בבריטים. (בהיותו שבוי בידי הבריטים, עסק ינאי באיתור פעילי ההגנה שעסקו בארגון העפלה וכן ניסה לחדור אל שורות האצ"ל בבריסל וזאת מתוך הנחה שאיש אינו מכיר אותו שם ). הוחלט שיקיימו פגישה נוספת כדי לדון בעניין. לאחר השיחה הצליח שָני לעקוב אחריו ולגלות את כתובת מגוריו. שני סיפר לד"ר יוניצ'מן את הידוע לו על ינאי ואת רצונו לנצל את הפגישה השנייה כדי לחטוף את ינאי. גם אלכס גור-אריה, נציב בית"ר בבלגיה, הוכנס לסוד העניין. בשעה היעודה, הגיע גור-אריה במכוניתו כדי לקחת את ינאי לפגישה עם ד"ר יוניצ'מן. במכונית שנייה נסעו שָני וג'ורג' גור-אריה (אחיו של אלכס). את אשר קרה לאחר-מכן מתאר שני בעדותו: 7
המכונית הראשונה נעצרה באחת מפינות הרחוב ואנו עצרנו מאחוריה. ניגשנו אל המכונית בה ישב ינאי - ג'ורג' מן הצד האחד ואני מן הצד השני. בצורה זו מנענו את בריחתו של ינאי. נכנסתי אל תוך המכונית והרבצתי בראשו של ינאי באלת גומי שהחזקתי מתחת למעילי.
המכה הממה אותו. המכונית המשיכה בנסיעה, כשפניה מועדות אל מחוץ לעיר. כעבור כמה דקות, הרגשתי שמכונית נוספת עוקבת אחרינו. המשכנו בנסיעה ותוך כדי ניסיון להתחמק מן המעקב, נכנסנו לרחוב ללא מוצא. כשירדנו מן המכונית, קפצו לקראתנו שוטרים חמושים באקדחים ועצרונו.

שָני ושני האחים גור-אריה הובאו לתחנת המשטרה ונחקרו ארוכות. ב-7 בספטמבר 1947, הועמדו למשפט בבלגיה ונשפטו לשלוש וחצי שנות מאסר. הם שוחררו מן המאסר שנה לאחר קום מדינת ישראל.
ינאי, שנעצר יחד אתם, לא הובא למשפט. הוא הוטס לאנגליה, לפי דרישת המשלחת הצבאית הבריטית בבריסל.

במשך שנים הטרידה חידת היינריך ריינהולד ("ינאי") רבים מאנשי האצ"ל: מתי החל לשתף פעולה עם הבולשת הבריטי? מה היו מניעיו ואת מי מסר לבולשת?
תשובה לחלק מן השאלות הללו ניתן למצוא במסמך הבולשת הבריטית, ה-C.I.D, המצוי בארכיון ההגנה (47/43). להלן קטע מאותו מסמך (קטעים נוספים מובאים כנספח בסוף הספר):



C.I.D. HEADQUARTER
JERUSALEM
40206/ps

(תרגום מאנגלית)

סודי ביותר6 בדצמבר 1946

ב-18 בספטמבר 1946 התקבלה אינפורמציה במשרדי הבולשת במחוז חיפה, שהיינריך ריינהולד, מומחה בשימוש בחומרי נפץ, הוביל את ההתקפה על מלון המלך דוד ביולי שנה זו.
2. חקירת מטה הבולשת בעניין ריינהולד הובילה לממצאים הבאים:
3. הוא נולד בברלין ב-1916, נכנס לפלשתינה ב-1934, התגייס למשטרת פלשתינה, התפטר ב-1942 והתגייס לצבא הוד מלכותו. הוא השתחרר במאי 1946 וקיבל עבודה בנאפ"י [השקם של הצבא הבריטי]. הוא אמר כי כתובתו היא רחוב הרצל 91 בחיפה, אולם לא מצאו אותו בכתובת זו וכן לא ברתובות בתל-אביב ובירושלים, שלפי הידוע התאכסן בהן.
4. תיאורו הופץ בכל המחוזות וב-20 באוקטובר 1946 הוא נראה בחיפה ונעצר על-ידי הבולשת המחוזית.
5. במהלך החקירה הוא מסר הצהרה לפיה הוא מוכן לשתף פעולה עם הבולשת ולמסור אינפורמציה על הארגון ועל פעולותיו וכן למסור שמות של חברי הארגון.
6. בנספח I נמצאת תמצית האינפורמציה שנמסרה על-ידי הנידון, בכל הקשור לארגון האצ"ל; בנספח II נמצאת האינפורמציה הקשורה לפעילות ולמטרות ההתקפה שתכנן האצ"ל; בנספח III ישנה אינפורמציה בנוגע לשמות של אנשים שלפי הנידון הם חברים פעילים באצ"ל ובנספח IV ישנה רשימה של מקומות מפגש כפי שניתנו על-ידי הנידון.

על המסמך חתום קצין הבולשת בחיפה בשם O'Sullivan

מן המסמך הנ"ל מתקבל הרושם שינאי החל בשיתוף פעולה על הבולשת הבריטית רק באוקטובר 1946. אולם באמצע שנות השבעים הודה Sullivan שמעולם לא פגש את ינאי וכי את החקירה ניהל הקצין היהודי שינדלר, שאף ביקש מ- Sullivan לחתום על מסמך החקירה. 8
הידידות בין ינאי ושינדלר החלה כאשר שניהם שרתו בחיל הנוטרים בשנות השלושים ולאחר שחרורו של ינאי מן הצבא הבריטי, חודש הקשר בין השניים.
מניתוח כל העובדות והאירועים ניתן להסיק כי ינאי היה שתול באצ"ל מהיום הראשון להצטרפותו, וניצל כל הזדמנות כדי לאסוף מידע חשוב על פעילות הארגון ועל זהות מפקדיו הבכירים. כאשר הוא מונה למפקד ההתקפה על תחנת הרכבת בירושלים, החליט שהגיע הזמן לפרוש ורק אז מסר את כל המידע שהיה ברשותו למפעילו הקצין שינדלר.
כספיח לפרשת בגידתו של ינאי, נעשה ניסיון התנקשות בחייו של הקצין שינדלר. על הפעולה מספר עמיחי פגלין בעדותו: 9
שינדלר התגורר על הר הכרמל בחיפה. בדרך מביתו העירה הועמדה מכונית משא טעונה חומר נפץ. הורד ממנה גלגל אחד והיא נשענה על גִ'ק. אל המטען חוברו חוטי חשמל ובמגרש ריק, בקרבת מקום, נמצאו אנשי היחידה שהיו צריכים ללחוץ על המנגנון ולהפעיל את המטען ברגע שמכוניתו של שינדלר תעבור על-יד המשאית.
יואל קמחי ("יורם"), מפקד הח"ק בחיפה, החליט ברגע האחרון שכמות חומר הנפץ במטען גדולה מדי ועלולה לסכן את הבתים שבקרבת מקום. לכן הוריד כמחצית מכמות חומר הנפץ. כאשר מכוניתו של שינדלר עברה במקום, הופעל המטען ומן ההתפוצצות נהרג הנהג, בעוד שינדלר עצמו נפצע קשה והועבר לבית-החולים. לאחר שהחלים - עזב את הארץ