בריחתו של אליעזר סודיט-שרון ("קבצן")

אליעזר סודיט-שרון ("קבצן") נתפס בשעה שהשתתף בפריצה לבנק-עותומן ביפו ב-13 בספטמבר 1946 ונידון ל-15 שנות מאסר. בעת שנתפס לבש בגדי חאקי ולאחר מתן פסק-הדין הוא נדרש להחליף את בגדיו בגדי אסיר. אולם אליעזר הצליח, בעזרת חבריו, לבלבל את המחסנאי הערבי ולהשאיר אצלו את בגדי החאקי ולהחביאם בתוך המזרן.
מיום שנעצר, לא פסק אליעזר מלתכנן תוכניות לברוח מבית-הסוהר, עד אשר עלה בדעתו לצאת מבין החומות באמצעות בגדי שוטר. הוא החליט שיום שישי הוא היום הנוח ביותר לבריחה; באותו יום היתה הביקורת רופפת יותר, כי מרבית השוטרים היהודיים נוהגים לצאת את המקום לחופשת השבת. אולם חסרו לו מספר פריטים שהיו דרושים לתחפושת השוטר, אותם אסף אחד לאחד. באחד הימים נודע לו כי במחסן המזון, נמצא כובע שוטרים ("קולפאק") ישן. לא עבר זמן רב והקולפאק היה חבוי במזרנו של אליעזר, יחד עם בגדי החאקי שלו. את מספר השוטר הוא הכין מפיסת פח דקה (המכסה העליון של קופסת סיגריות "פְּלַיֶירס"). אולם החלק הקשה ביותר היה בהכנת תעודת שוטר. על בעיה זו התגברו על-ידי כתיבת מכתב מתאים, חתום בחותמת בית-הסוהר (החותמת נמצאה במשרדו של סמל האספקה והשימוש בה נעשה בידי עוזרו האסיר). קושי נוסף היה בעובדה שסודיט היה תל-אביבי ולא הכיר את מבנה מגרש הרוסים. לעזרתו בא אבשלום חביב, אשר מלבד היותו ירושלמי, השתתף בניסיון (שלא הצליח) לשחרר את דב גרונר וחבריו מבית-הסוהר באמצעות משוריין, שאמור היה להיכנס לתוך מגרש הרוסים ולהשתלט על משמר השער. אבשלום חביב שירטט בפני אליעזר סודיט את מבנה מגרש הרוסים והסביר לו לאן עליו לפנות לאחר שיצליח לצאת מבית-הסוהר. חביב, שניסה להציל את חבריו מן התלייה, היה לבוש עתה בבגדים האדומים, לאחר שהוצא נגדו גזר-דין מוות.
ביום שישי 21 ביוני 1947 לבש אליעזר שרון-סודיט את בגדי השוטר שלו ועליהם לבש את בגדי האסיר. הוא צעד לעבר המטבח, הסיר את בגדי האסיר ויצא את בניין בית-הסוהר כשוטר לכל דבר. בהיותו במגרש הרוסים, צעד בבטחה מעושה לעבר בניין הבולשת המרכזית, שם היה עליו לעבור את המחסום הראשי של מגרש הרוסים. כאשר הגיע למחסום, נכנס אחד הבלשים ושוחח עם השומר. אליעזר ניצל את שיחתם, ומבלי ששמו לב אליו, חמק דרך המחסום אל החופש. שתי כתובות חלופיות היו בידי אליעזר והוא החליט לנסות תחילה את ביתה של משפחת ברנדויין, בסמטת קופת-עם (היום רחוב יעבץ), סמוך לרחוב יפו. לוי יצחק ברנדויין אהד את האצ"ל ומאוחר יותר נעשה חבר מן השורה. בביתו התקיימו פגישות של מפקדת האצ"ל בירושלים והדירה שימשה אכסנייה לחברי הארגון שהגיעו מחוץ לעיר והיו על תקן של "פליטים". הבית שימש גם להסתרת פצועים, כפי שקרה עם יהושע גורודנצ'יק (ראה להלן). לוי יצחק ברנדויין (שהיה בעל גוף), קיבל את הכינוי "גנדי" בהשראת מועדון החיילים ההודיים שהיה בקצה הסימטה.
אישתו, לאה ברנדויין, שכבה לנוח לאחר שסיימה את ניקוי הבית לכבוד השבת. לפתע שמעה דפיקות בדלת וכשפתחה נדהמה לראות לפניה שוטר, אשר שאל בעברית אם זהו בית ברנדויין. לאחר שענתה בחיוב, שאל האם יורם בבית ("יורם" היה הכינוי של חיים רזניק, ששימש מזכיר המחוז). הגב' ברנדויין הצליחה לשמור על קור רוחה ואמרה: "אין פה שום יורם". השוטר התעקש וביקש להיכנס, אולם גב' ברנדויין מנעה זאת ממנו. בינתיים הגיעה צפורה לוי ("זמריה"), אשר באה לפגישה עם רחל ברנדויין ("נורית"), הבת, וכאשר שמעה את הדו-שיח, התערבה ואמרה: "יורם אמר לי שהוא לא יבוא היום". בכך נסתיימה השיחה ואליעזר עזב את המקום בבושת פנים. הגב' ברנדויין, שחששה כי המקום נתגלה על-ידי המשטרה, ביקשה מצפורה לוי לרדת מיד לחצר ולהזהיר את כל מי שיבוא שלא יעלה למעלה מחשש שייאסר. כעבור דקות מספר הגיע למקום מפקד המחוז, מרדכי רענן-קאופמן ("יעקב"), וכששמע את אזהרתה של צפורה, עלה במדרגות בריצה. הגב' ברנדויין תארה את השוטר, ורענן תפס את ראשו בידיו ואמר: "הרי זהו קבצן שזה עתה ברח מבית-הסוהר!" מסתבר כי בכל התכנון המורכב של הבריחה, שכחו לספר לגב' ברנדויין על הביקור המתוכנן של "השוטר".
אליעזר צעד במהירות אל הכתובת השנייה שהיתה בידו - ביתה של משפחת גרינוולד, שהחזיקו בבית-מלון קטן ברחוב אגן 2 במרכז העיר, לא הרחק מבית ברנדויין. את הדלת פתח יצחק גרינוולד ("בובי"), שלבש מדי הצי הבריטי. כאשר ראה את אליעזר, אמר: "אתה הוא השוטר שרינה מחכה לו"? הרטה ("רינה") ואחיה יצחק היו חברי אצ"ל וביתם שימש לא אחת כבית-מחסה לפצועי המחתרת. רינה, שהיתה אחות במקצועה, שימשה מאוחר יותר כאחראית על בית-חולים "החלמה". למחרת היום הועבר אליעזר סודיט-שרון לחדר-סתר שהותקן בבית משפחת זילברברג בסנהדריה וכעבור מספר ימים הועבר לתל-אביב.
כדי לאפשר לאליעזר שהות מספקת להסתלק מאזור בית-הסוהר ולמצוא לו מקום מחבוא בירושלים, הכניסו חבריו לתא בובה גדולה למיטתו וכיסו אותה בשמיכה. בספירה שנערכה באותו ערב, לא הרגיש השוטר הערבי בהעדרו של אליעזר. רק למחרת היום נמצאה הבובה ולהנהלת בית-הסוהר נודע על בריחתו.
כעבור חודשיים נעשה ניסיון נוסף לברוח במדי שוטר. הפעם הועברו המדים מבחוץ באמצעות המזון שסופק לבית-הסוהר עבור האסירים שקיבלו יחס מיוחד. באחד מימי השישי לבש אליהו טמלר ("יהושע") את מדי השוטר וניסה את מזלו. אולם כאשר הגיע לשער זיהה אותו השומר והשוטרים החזירו אותו אחר כבוד אל בין חומות בית-הסוהר.