דיר-יאסין - מיתוס ומציאות

בחודש מרס הגיעו מעשי האיבה לשיאם, ונדמה היה שהיישוב היהודי לא יוכל לעמוד במהלומות שהנחיתו עליו הערבים. הכנופיות שלטו בכל דרכי התחבורה הבין-עירוניות, הדרך לירושלים נחסמה והעיר הושמה במצור. גם היישובים בגליל ובנגב היו מנותקים. ההתקפות על השיירות היו רצחניות, ומספר הקרבנות היהודיים עלה מיום ליום. שיטת השיירות עם הליווי הצמוד נכשלה, ורוב הרכב המשוריין, שהותקן במאמצים מרובים, הושמד או אבד. היוזמה היתה כולה בידי הערבים, אשר נעזרו לא מעט ב"נייטרליות" של הבריטים, שלא עשו דבר כדי לשמור על החוק והסדר בארץ.
כוחות בלתי-סדירים זרמו מעבר לגבול וחיזקו את הכנופיות הערביות שפעלו בארץ. באיזור הצפון פעל קאוקג'י, שהגיע מסוריה בראש כוח גדול ובאזור המרכז פעלה יחידה גדולה בראשותו של חסן סלמה. בסביבות ירושלים היה מפקד הכוחות הערביים עבדול אל קאדר חוסייני, שנעזר במתנדבים עירקיים שהגיעו מעבר-הירדן וכן בעריקים מן הצבא הבריטי.
בארבעת החודשים שחלפו מאז החלטת האו"ם מה-29 בנובמבר נהרגו ברחבי הארץ כ-850 יהודים, חלקם הגדול בירושלים ובדרך אליה.
לאור ההתפתחויות האלה, הוחלט במטה האצ"ל בירושלים לזרז את ההכנות לקראת מלחמה כוללת. הוצאו שתי פקודות, ששינו את דמותה של המחתרת:
א. הוכרז על גיוס כללי להגדלת השורות;
ב. הוחל בהקמת בסיסי קבע לקליטת הלוחמים.
במסגרת הארגון מחדש, אוחדו החת"ם (חיל תעמולה מהפכני) עם הח"ק (חיל הקרב) וכל הלוחמים אורגנו במסגרת של גונדות (מקביל למחלקות) ופלוגות. נוסף לכך אורגנה פלוגת הנוער, בפיקודו של פנחס טוכמן ("רון"), שכללה כ-150 צעירים וצעירות בגיל 17-14. הם עסקו בעיקר בתעמולה וקשר וכן עסקו באימוני נשק והיוו עתודה לפלוגות הקרב. גם גוף ה"אוצרון" אורגן בפיקודו של יחיאל אוהב-עמי ("עידו"), וכלל את החברים המבוגרים יותר. אלה עסקו בשמירה ובהכנת ביצורים. כדי לקלוט את המגויסים החדשים, הוחל עוד בסוף 1947 בארגון קורסים ל"סגנים" (מפקדי כיתות), תחילה בפיקודו של יואל קמחי ולאחר-מכן בפיקודו של המחבר. בסך-הכול היו שלושה קורסים כאלה, שהכשירו קרוב לחמישים מפקדי כיתות חדשים.
כאמור, הבסיס הראשון הוקם בפברואר 1948 בדירה בקריית שמואל ושימש אכסניה לקורס "סגנים".
הבסיס השני הוקם בשכונת עץ-חיים, בכניסה לעיר, בבניין בלתי גמור של הקבלן פרוסק, אשר בנו יעקב היה חבר האצ"ל. בן-ציון כהן ("גיורא") נתמנה מפקד הבסיס, ושוכנו בו ארבעים לוחמים וכן מספר בנות שעסקו בשירותים. גיורא, שהיה יוצא הצבא הבריטי, הנהיג משטר של אימונים ומשמעת צבאית. אחת הפעולות הראשונות שבוצעו על-ידי אנשי הבסיס היתה השתלטות על שתי משאיות גדולות של הצבא הבריטי. על-פי האינפורמציה שהגיעה לאצ"ל, אמורות היו המשאיות להוביל נשק לירושלים. כאשר הגיעו המשאיות לכניסה לירושלים, השתלטו עליהן גיורא ואנשיו ללא קושי מיוחד. עד-מהרה התברר, כי לא נשק נושאות המשאיות, אלא קמח. שני הנהגים ומלוויהם הורדו אחר כבוד מן המכוניות, נשקם (שני סטנים ושני רובים) הוחרם ו-300 שקי קמח הוחרמו והועברו למחסני הארגון. קמח זה שימש את הלוחמים במשך כל זמן המצור על העיר.
עוד בסיס הוקם בקצה המזרחי של שכונת מאה-שערים, סמוך לרחוב מלכי ישראל ובית- החולים האיטלקי (אזור שהיה נתון בשליטת הערבים). תושבי השכונה שמחו להעמיד לרשות הארגון את האמצעים לאחזקת הבסיס, כדי שלוחמיו יגנו על השכונה בשעת הצורך. בבסיס שוכנה גונדה בפיקודו של ישראל לוי ("נחשון") וכסגנו שימש יעקב עקנין ("עמיאל").
לאחר-מכן הוקם עוד בסיס, בבתי פיינגולד ברחוב יפו, סמוך לאזור הביטחון, שכלל את מגרש הרוסים ואת בניין ג'נרלי. על הקמתו מספר צבי כספי: 10
רענן ביקש אותי לרכז את חברי הארגון שהשתחררו זה לא מכבר מלטרון. לשאלה היכן לשכן אותם, היפנה אותי אל שמואל סוקולוב ("נחום"), שסיפר לי כי בבתי פיינגולד ישנן מספר דירות ריקות, בהן התגוררו משפחות ערביות שעזבו את ירושלים. תפסנו את הדירות הללו ושיכנו בהן 34 לוחמים.

בתי פיינגולד נבנו כמרכז מסחרי בשנת 1895 על-ידי המומר שלמה בן-דוד פיינגולד (ומכאן גם השם "ביתו של המשומד"). בבניין היו בתי-עסק, דירות מגורים וכן אולם גדול שנבנה כאולם שמחות, אולם הפך במשך הזמן לאולם הראינוע הראשון בירושלים. בזמן מלחמת-העולם הראשונה, הוחרם הבניין והשתכנה בו המפקדה של חיל הסיוע האוסטרי. לאחר כיבוש הארץ על-ידי האנגלים, הפכו בתי-פיינגולד למרכז יהודי חשוב. בבניין שכנה מערכת העיתון העברי "דואר היום" של איתמר בן-אב"י. כאן נפתח המשרד של מועצת פועלי ירושלים ובחצר הוקמו מוסדות שונים כמו: "המשביר", מטבח הפועלים, "קופת מלווה", לשכת העבודה ועוד. מספרים כי בבתי פיינגולד שכן גם בית-הבושת הראשון של ירושלים המערבית. 11
ב-12 במרס חזר יהושע גולדשמיד ("גל") לירושלים. יחד אתו הגיעו בשיירה גם יוסף אבני וכן 25 מעצורי לטרון, ו-10 בנות שהיו עצורות בבית-הסוהר בבית-לחם (עם תחילת הקרבות הועברו עצורי לטרון ובית-לחם למחנה המעצר בעתלית). כזכור, שימש גל מפקד הח"ק (חיל הקרב) בירושלים, ובעקבות "הסזון הקטן" נאלץ לגלות לתל-אביב. גל היה חייל נועז, והשתתף בפעולות רבות נגד השלטון הבריטי. עם בואו, נתמנה קצין המבצעים של האצ"ל בירושלים.
בחודש מרס התחדשו ההתנגשויות בין האצ"ל להגנה בעקבות ההחרמות שהחרים האצ"ל, תחילה ממחסני ממשלת המנדט ואחר-כך גם מסוחרים יהודים.
למטה המחוז הגיעו ידיעות לפיהן מתכוננים הבריטים, עם צאתם את ירושלים, להעביר לידי הערבים את תכולת מחסני הממשלה. הוחלט להקדים אותם ובחודש מרס השתלט גיורא עם אנשיו על מחסני מחלקת עבודות ציבוריות ברחוב הנביאים וברחוב בצלאל. הם הוציאו משם ציוד בשווי עשרות אלפי לירות וכן ארבעה אופנועים חדשים, ששימשו את קשרי הארגון. בין היתר הוחרמה גם מכוניתו החדשה של מנהל מחלקת עבודות ציבוריות, וזו שימשה את מפקד המחוז של האצ"ל. הוחרמו גם שש מכוניות של הדואר, אולם לבקשת ההגנה הוחזרו שתיים מהן כדי לקיים את שירותי הדואר בעיר.
אנשי הארגון פרצו למחסני משרד הבריאות בשכונת מחנה יהודה והוציאו ציוד רפואי רב. לאחר שהציוד הועמס על המשאיות, הופיעה יחידה גדולה של ההגנה שהתנגדה להוצאתו מן המקום. פרץ סכסוך, שעלול היה להסתיים בהתנגשות מזוינת, אולם בסופו של דבר הושג הסכם לפיו יועבר הציוד הרפואי למחסנים משותפים.
התנגשות נוספת היתה כאשר אנשי הארגון יצאו להחרים דלק ממחסני חברת האשלג ברחוב שמואל הנביא. בעוד הבחורים עוסקים בהעמסת החביות על המשאית, הופיעה יחידה של ההגנה וטענה כי הדלק שייך לה. החל דין-ודברים, שעבר במהרה לצעקות ואיומים. לבסוף הושגה פשרה, לפיה יקבל כל ארגון חלק שווה ממלאי הדלק שהיה במקום.
עם הקמת הבסיסים, גברו הצרכים ונדרשו מקורות כספיים למימון ההוצאות הרבות. אם בחודש נובמבר 1947 היה תקציב המחוז 1,800 לירות, הרי בחודש מרס 1948 הגיע התקציב ל-7,500 לירות ובמאי 8491 - ל-12,000 לירות. 12 מאחר שהקשר עם המרכז בתל-אביב נעשה קשה יותר ויותר, הוחל בחיפוש אחר מקורות מקומיים. באותו זמן פתח האצ"ל בכל הארץ במגבית עממית בכל הארץ, והאזרחים נקראו לתרום ל"קרן הברזל", כל אחד כפי שיִִדבנו ליבו. את המגבית בירושלים ריכז אליהו לוי ("אביאל"). זוגות-זוגות יצאו לוחמי המחתרת אל יהודי ירושלים כדי להתרימם. הלוחמים נתקבלו בדרך כלל בחמימות רבה ואף פשוטי-העם תרמו, כל אחד לפי יכולתו ואף למעלה מזאת. היו מקרים מרגשים במיוחד, כאשר נשים הורידו מעל אצבעותיהן טבעות יקרות ואף טבעות נשואין ותרמו אותן למאמץ המלחמתי של הארגון. בסך-הכול נאספו בירושלים 5,000 לירות.
נוסף למגבית העממית, נערכה גם מגבית אצל בעלי היכולת. בדרך כלל, היתה ההיענות רבה, אולם היו סוחרים שסירבו לתרום, או רצו להמעיט בתרומתם. לגבי חלק מהם ננקטו אמצעים, שכללו החרמת סחורה ממחסניהם. כך, למשל, הוחרמו סיגריות ממחסניו של אוורבך, שהיה יבואן סיגריות. היתה גם החרמה אצל סוחר בגדים בשם זוזובסקי, אולם הסחורה הוחזרה לאחר שהסכים לשלם את אשר הוטל עליו. במקרה אחר, הוחרמו מצרכי מזון ממחסניו של דינוביץ, אשר הביאו לידי התנגשות קשה עם ההגנה.
בסוף מרס 1948, הזמין שאלתיאל את רענן לפגישה, אשר נתקיימה במשרדי הסוכנות היהודית. שאלתיאל דרש מרענן להפסיק את פעולות ההחרמה והציע לשלב את האצ"ל במערך ההגנה על העיר. על פי ההצעה, תישמר המסגרת הארגונית של האצ"ל, אולם הוא יהיה כפוף לפיקוד ההגנה. במקרה כזה יקבל האצ"ל את כל צרכיו בציוד ואספקה מן ה"הגנה". רענן דחה את הצעתו של שאלתיאל, בנימוק ששיקולי ה"הגנה" בעיר מבוססים על ההנחה שירושלים תימסר לשלטון בינלאומי, בעוד האצ"ל חותר להכללתה של העיר במסגרת המדינה היהודית העומדת לקום. רענן, מצדו, הציע שיתוף-פעולה אופרטיבי לגבי אותם מבצעים שיבטיחו את שחרורה של ירושלים כולה. שאלתיאל ביקש לשקול את הדבר והציע להיפגש שנית.
לא היתה זו הפעם הראשונה בה נתקיימה פגישה בין נציגי שני הארגונים. כבר סמוך לבואו של שאלתיאל לירושלים יזם עורך-הדין אשר לויצקי פגישה כזו. לויצקי, אישיות מוכרת בירושלים, שהיה מקובל על ההגנה ועל האצ"ל כאחד, פנה אל הרב הרצוג, רבה הראשי של ארץ-ישראל, וביקש ממנו לארח את הפגישה. רענן סירב לפגוש את שאלתיאל ושלח לפגישה את משה אריאל, מזכיר המחוז. הרב הרצוג הציג את אריאל בפני שאלתיאל ויצא את החדר, כדי לאפשר לשניים לשוחח ביניהם באין מפריע.
שאלתיאל הביע אכזבה מכך שרענן לא הופיע לפגישה. הוא פתח בסקירה על המצב הביטחוני הקשה והציע שיתוף-פעולה בין שני הארגונים. הכוונה היתה לשתף את האצ"ל בשמירה על השכונות הקיצוניות של העיר וכן להפריש לוחמים לליווי שיירות. נוסף לזאת דרש שאלתיאל שהאצ"ל יחדל מלתקוף את השלטון הבריטי בירושלים.
אריאל השיב, שהוא מוכן לשתף את לוחמי האצ"ל בשמירה בעמדות ואף בליווי שיירות, אולם הוא אינו מוכן להתחייב להפסיק את הלחימה נגד הבריטים. אמנם המאמצים של האצ"ל מופנים כרגע להתמודדות עם הערבים, אולם אין כל ביטחון שהבריטים אמנם יעזבו את הארץ ללא זירוז נוסף מצד המחתרת העברית.
תגובתו של שאלתיאל היתה חריפה מאד: אם לא תפסיקו את הפעולות שלכם נגד הבריטים, נמנע אותן בכוח הזרוע. במקרה זה ניאלץ להפנות חלק גדול מהמאמץ שלנו למאבק נגדכם.
הפגישה נסתיימה ללא הסכמה.
לאחר פגישת שאלתיאל-רענן, נפגש שאלתיאל עם יהושע זטלר ("מאיר"), מפקד לח"י בעיר. לאחר מתן סקירה ביטחונית כללית, הציע שאלתיאל לזטלר את אשר הציע קודם-לכן לרענן, אולם הוסיף ואמר כי: "ברצוני להביא לידיעתך כי גרינברג (כינויו של רענן בפגישותיו עם שאלתיאל) הביע בפני את הסכמתו להצעה". בכך ניסה שאלתיאל לבודד את האצ"ל, אולם צעדו זה הביא לתוצאות הפוכות - הוא גרם לשיתוף-פעולה בין שני הארגונים, האצ"ל ולח"י. שיתוף-פעולה זה לא היה כה פשוט, בהתחשב במשקעים הרבים שהצטברו בלב חברי שני הארגונים מאז הפילוג ביניהם בשנת 1940. נעשו אמנם במשך הזמן ניסיונות לא מעטים לאיחוד או לפחות לשיתוף-פעולה אופרטיבי בין שני הארגונים, אולם לא היה בזה כדי לחפות על היריבות הגדולה שגבלה לעתים בשנאה הדדית.
בפגישה בין זטלר לרענן התברר כי שאלתיאל שיקר לשניהם, והתוצאה היתה - הסכם שיתוף-פעולה אופרטיבי בין האצ"ל ולח"י. בפגישה נוספת, שהשתתפו בה גם יהושע גולדשמיד ומרדכי בן-עוזיהו ("דרור"), קציני המבצעים של שני הארגונים, הציע זטלר לכבוש במשותף את הכפר הערבי שועפט, בצפונה של ירושלים. המטרה היתה להקל על הגישה לשני היישובים היהודיים עטרות ונוה-יעקב, וכן לנתק את השכונה הערבית שייח ג'ראח מן העיר הערבית הגדולה רמאללה. גל הצביע על העובדה כי שועפט נמצאת על ציר הנסיגה של הבריטים מירושלים ומכאן החשש שהם עלולים להתערב בקרב נגד היהודים (כפי שאמנם קרה בסוף אפריל, כאשר הפלמ"ח כבש את שייח ג'ראח ואולץ לנטוש את המקום בלחץ הצבא הבריטי). הצעתו האלטרנטיבית של גל היתה לכבוש את הכפר דיר-יאסין, שהיה מחוץ לציר הפינוי הבריטי.
הנשק שעמד לרשות האצ"ל כלל כ-30 רובים, 2 מקלעים בטיפון ברן, כ-50 תת-מקלעים (רובם הגדול סטנים מיצור עצמי, שנשלחו מתל-אביב ולא היו מאיכות גבוהה) וכן 120 אקדחים וכמות לא גדולה של רימונים וחומר נפץ.
הכפר דיר-יאסין שכן על גבעה ממערב לירושלים, בגובה 800 מטר מעל פני הים, ובמרחק של 700 מטר לערך מהשכונה היהודית גבעת-שאול. משלט דיר-יאסין חלש על השכונות היהודיות המערביות: גבעת-שאול, בית-הכרם ויפה-נוף ועל הדרך לבית-וגן (ראה תרשים 8). כן חלש הכפר על קטע מהכביש המקשר את ירושלים עם תל-אביב. דיר-יאסין שימש מעבר לכוחות שנעו מן הכפרים הערביים עין-כרם ומלחה שבדרום אל הכפרים קסטל וקולוניה, ששלטו על הכביש הראשי ירושלים - תל-אביב.

תרשים 8 - כיבוש דיר יאסין 9.4.48


דיר-יאסין נכלל בכפרים הערביים שיש לתפוס במסגרת מבצע "נחשון", שהחל ב-6 באפריל. ואמנם, בשעה שנערכו קרבות הדמים על הקסטל בתחילת אפריל, זרמה אל שדה הקרב תגבורת ערבית, שעברה דרך דיר-יאסין ועזרה לגירוש הכוח היהודי שכבש את הקסטל.
כשנודע למטה ה"הגנה" על התוכנית לכבוש את דיר-יאסין, ביקש שאלתיאל מרענן לתאם את מועד כיבוש הכפר עם ההתקפה החוזרת המתוכננת לכיבוש הקסטל. שאלתיאל אף שיגר מכתב זהה לרענן ולזטלר, שבו אישר את הפעולה בדיעבד במכתבו של שאלתיאל נאמר: 13

אל: שפירא [כינויו של זטלר]
מאת: ממ"ז

נודע לי שאתם מתכוננים לבצע פעולה על דיר-יאסין. ברצוני להעיר את תשומת לבכם לעובדה, שתפיסת דיר-יאסין והחזקתו הנם שלב אחד בתוכנית כללית שלנו. אין לי כל התנגדות שאתם תבצעו את הפעולה בתנאי שיש בכוחכם להחזיק בו. אם אין לאל ידכם לעשות זאת, הריני מזהיר אתכם מפני פיצוץ הכפר, אשר יביא בעקבותיו לעזיבתו על-ידי התושבים ותפיסת החורבות והבתים העזובים על-ידי כוחות זרים. מצב כזה יכביד במקום להקל על המערכה הכללית וכיבוש שני של המקום יהיה כרוך בקרבנות גדולים של אנשינו.

נימוק נוסף שברצוני להביא בפניכם הוא, שאם יימשכו למקום כוחות זרים, יהיה בזה משום הפרעה לתוכנית להקים אוירודרום במקום. (ההדגשות שלי - י.ל.).

בעדותו, מספר יצחק לוי (לויצה) כי שאלתיאל הציע לאצ"ל להצטרף לכוחות ההגנה שיצאו לכבוש בשנית את הקסטל. כאשר סירב רענן, אישר שאלתיאל את ההתקפה על דיר-יאסין וזאת משני נימוקים: 14

האחד, שאם יסרב, יעשו אנשי האצ"ל את הפעולה בכל מקרה ומוטב שייראה כמחזיק אותם תחת פקודתו מאשר להשלים עם עובדת אי הציות. הנימוק השני היה כי לאחר נפילת הקסטל עלול היה דיר-יאסין להיהפך לאובייקט מסוכן. (ההדגשה שלי, י.ל.)

בשעה ששאלתיאל כתב את המכתב לרענן, כבר היה ידוע לשירות הידיעות של ה"הגנה", כי לדיר-יאסין נכנסו כוחות מזוינים, שכללו אנשי כנופיות ומתנדבים עירקיים. היה זה המוכתר של הכפר שנפגש בחשאי עם איש הקשר של הש"י כדי להודיעו שאין לו שום שליטה על הכנופיות שנכנסו לכפר, וכי ההבטחה שדיר-יאסין יהיה כפר שקט אינה עוד בתוקף. הכוחות המזוינים שהשתלטו על הכפר, היוו איום חמור לא רק לשדה התעופה הקטן ששאלתיאל תכנן לסלול בקרבת מקום, אלא גם לשכונות היהודיות הסמוכות ולתחבורה היהודית שנעה על הכביש הראשי לשפלה.
המידע שמסר המוכתר נבע מן ההסכם שהיה לו עם ההגנה: 15



הנידון: תנאי ההסכם בין דיר-יאסין וגבעת שאול.
ביום שלישי 20.1.48 התקיימה פגישה בין נכבדי דיר-יאסין ואנשי גבעת שאול. שני הצדדים הגיעו לידי הסכם על יחסי שכנות טובים לפי הפרטים דלקמן:
אנשי דיר-יאסין יודיעו על כל מקרה של מציאות אנשי כנופיות בסביבה (במקרה שלא יצליחו להדוף אותם מן המקום) לפי הסימנים הבאים:
ביום: אנשי דיר-יאסין יתלו כביסה במקום מוסכם (שתי חתיכות לבנות ובאמצע חתיכה שחורה).
בלילה: אנשי דיר-יאסין יאותתו בפנס 3 נקודות. אנשי גבעת שאול יענו בקו אור. אנשי דיר-יאסין יסיימו ב-3 נקודות.
לאחר החלפת הסימנים הנ"ל, יש להיפגש במקום מוסכם עם החלפת הסיסמה (הסיסמה תשתנה כל שלושה ימים).

למרות ההסכם, לא הפך דיר-יאסין לכפר שוחר שלום. עקיבא אזולאי, ששימש סגן מפקד אזור גבעת שאול, מספר בעדותו כי אחיו של המוכתר לא תמך בהסכם ומדי פעם נורו יריות לעבר גבעת שאול. 16 בצרור ידיעות מטעם חטיבת מחוז ירושלים על המתרחש בדיר-יאסין 17 אנו מוצאים כי כבר ב-28 בינואר 1948 נראתה קבוצה בת 25 איש מתאמנת במורדות הדרום-מערביים של דיר-יאסין וביניהם אדם במדי הלגיון הערבי. בהודעה מה-3.2.48 נאמר, כי קבוצה בת כ-30 ערבים נראתה מתאמנת בנשק. ב-2.4.48 פתחו אנשי דיר-יאסין בצליפות לעבר השכונות היהודיות בית-הכרם ויפה-נוף. עדויות אחרות מספרות על ביצורים שנעשו בכפר ועל נשק רב שנאגר בו; ימים ספורים לפני ההתקפה על דיר-יאסין נמסר על נוכחות לוחמים זרים בכפר, ביניהם חיילים עירקיים ואנשי כנופיות. מחקר ערבי שנערך באוניברסיטת ביר-זית מספר כי הגברים בדיר-יאסין לקחו חלק פעיל בפעולות אלימות נגד מטרות יהודיות וכי בקרב על הקסטל השתתפו רבים מתושבי הכפר לצדו של עבד-אל-קאדר אל-חוסייני. 18 כן נאמר באותו מחקר שבכניסות לכפר נחפרו תעלות מגן ושלמעלה מ - 100 גברים אומנו וצויידו ברובים (אנגלים וגרמנים) וב - 2 מקלעים מטיפוב ברן. הוקם משמר מקומי ובכל לילה שמרו 40 מתושבי דיר-יאסין במשמרות.
יצחק לוי (לויצה), ששימש מפקד שירות הידיעות של ההגנה בירושלים, ידע היטב כי דיר-יאסין מהווה סכנה ביטחונית לשכונות היהודיות במערב העיר ולקטע הכביש המקשר בין ירושלים לתל-אביב. כמו-כן היוו הכוחות המזוינים שהשתלטו על הכפר איום חמור לשדה-התעופה הקטן שעמדו לסלול בקרבת מקום. בכל זאת, התנגד לויצה לאישור ההתקפה על הכפר, ובעדותו הוא מספר: 19
שאלתיאל סיפר לי זאת בערב לפני הפעולה. חששתי להתנהגות אנשי אצ"ל ויעצתי לשאלתיאל להודיע על הפעולה לאנשי דיר-יאסין. שאלתיאל סירב, מתוך הנימוק שלא יתכן להודיע לערבים (אפילו ידידותיים) על פעולה של יהודים שהוסכם עליה.

לבסוף, יש לציין כי שאלתיאל לא סיפר לרענן על ההסכם שנחתם בזמנו בין תושבי גבעת שאול למוכתר דיר-יאסין וכן לא מסר לו שום אינפורמציה על גודל הכוחות המזוינים שנמצאו אותה עת בכפר.
יומיים לפני הפעולה נתקיימה תצפית יום בהשתתפות כל מפקדי הכיתות שאמורים היו להשתתף בפעולה ולאחר-מכן נערך סיור לילה. ממקום התצפית אשר בקצה בית-הכרם, הסביר בן-ציון כהן ("גיורא"), שנתמנה מפקד הפעולה, את התוכנית ואת תפקידו של כל אחד ואחד מהמפקדים. בלילה נערך סיור במסלול הפעולה. הקבוצה הצליחה להגיע עד קרוב מאוד לכפר מבלי שתושביו ירגישו בכך. הבחורים עצרו רק כאשר הכלבים התחילו לנבוח, מחשש שמא יעירו את השומרים. העובדה שניתן היה להגיע עד סמוך לבתי הכפר, נסכה ביטחון עצמי רב והרגשה שהקרב יהיה קצר ואפשר יהיה לסיים את המשימה ללא קושי רב.

היציאה לקרב
ביום חמישי 8 באפריל התכנסנו בבסיס "עץ חיים" כ-70 לוחמי אצ"ל (אנשי הלח"י נפגשו בנפרד בגבעת-שאול). היתה זו הפעם הראשונה שמספר כה רב של אנשי המחתרת נפגשו בגלוי, מבלי לחשוש משוטרים או חיילים בריטיים. האווירה היתה חגיגית ומצב-הרוח מרומם; סוף-סוף יוצאים להלום באויב שהנחית על היהודים מכות כה קשות במשך ארבעה חודשים תמימים. העובדה ששני ארגוני המחתרת יוצאים בצוותא הגבירה את הרגשת הביטחון והאחדות, ולכבוד המאורע נבחרה סיסמת הקרב "אחדות לוחמת".
את המפגש פתח רענן, מפקד המחוז של האצ"ל בירושלים. רענן, גבה-קומה ובעל חזות מרשימה, שנהג לדבר לאט, בקול עמוק וסמכותי. רענן הסביר לנו כי לכיבוש דיר-יאסין שתי מטרות: צבאית ומדינית. באשר לאספקט הצבאי, הרי הכוונה היא לא רק לשחרר את השכונות המערביות של ירושלים מהאיום של דיר-יאסין, אלא בעיקר להעביר את היוזמה לידינו. יש לעבור ממגננה להתקפה ולהעביר את הקרב לשטחו של האויב. כיבוש הכפר יוכיח לערבים כי מי שמתקיף עלול גם להיות מותקף. הכיבוש יביא גם להעלאת המורל בקרב תושבי ירושלים ויחזיר להם את ביטחונם העצמי שאבד. באשר לצד המדיני, יהיה בכיבוש משום שינוי תפיסה והוא יביא למפנה במלחמה; לא עוד פעולות עונשין, אלא כיבוש לשם החזקה במקום. יידעו העם והעולם כי היהודים אינם מוכנים לוותר על ירושלים, ואם יהיה צורך, יכבשוה בכוח הנשק. (יש לציין, כי במבצע "נחשון", שהחל מספר ימים לפני כיבוש דיר-יאסין, השתלטו כוחות ה"הגנה" על הכפרים הערביים אשר בצדי הכביש, אלא שההשתלטות היתה זמנית, ולאחר העברת השיירה לירושלים ניטשו הכפרים שנכבשו).
רענן הוסיף ואמר כי מאחר שמדובר בכיבוש ולא בפעולת עונשין, יש להימנע מפגיעה בערבים שלא לצורך. במיוחד הזהיר חזור והזהר שלא לפגוע בזקנים, נשים וטף. זאת ועוד: כל ערבי שייכנע, אפילו הוא לוחם, יש לקחתו בשבי ולא לפגוע בו בשום צורה שהיא, והוסיף כי "בשבויים יש לנהוג על-פי אמנת ג'נבה". רענן סיפר שכדי למנוע קרבנות מיותרים, הוחלט כי את הפעולה יפתח משוריין מצויד ברמקול, אשר ייכנס לכפר לפני הפתיחה באש. באמצעות הרמקול יודיעו לתושבים כי הכפר מוקף על-ידי אנשי אצ"ל ולח"י והתושבים נקראים לעזוב את הכפר לכיוון עין-כרם או להיכנע. בהמשך ההודעה נאמר כי הדרך לעין-כרם פתוחה ובטוחה.
לאחר דברי רענן, הועברה רשות הדיבור ליהושע גולדשמיד ("גל"). הוא הסביר, כי מטרת הפעולה היא כיבוש הכפר, טיהורו והחזקתו.כאמור, בן-ציון כהן ("גיורא") נתמנה מפקד הפעולה ואני מתמניתי לסגנו. התוכנית היתה לתקוף את הכפר בשני ראשים: כוח של שתי מחלקות אצ"ל, בפיקוד יהודה לפידות ("נמרוד") ומיכאל חריף ("מאיר"), יתקוף מכיוון בית-הכרם, וכוח של מחלקת לח"י יתקוף מכיוון גבעת-שאול. כמו כן הופרש כוח קטן של כיתה בפיקודו של יהודה טרייביש ("מנשה"), כדי לתפוס את המשלט מדרום לכפר (בכיוון הר-הרצל), ותפקידו למנוע תגבורת ערבית מעין-כרם וממלחה. (ראה תרשים 8). כזכור, נתמנה בן-ציון כהן מפקד הפעולה ויהודה לפידות - סגנו.
בשעה שתיים אחר חצות הוסעו לוחמי האצ"ל מבסיס "עץ חיים" לבית-הכרם. הכוח צעד לתוך הוואדי, שם התפצלו הכיתות, וכל כיתה עלתה במעלה הטראסות לשטח הפעולה המיועד לה.
יחידת לח"י נערכה בגבעת-שאול ומשם התקדמה לעבר היעד. חלק מן הכוח התקדם מאחורי המשוריין שנשא את הרמקול ונסע בשביל המוביל למרכז הכפר. (את הרמקול השיגו מחנותו של פרץ אפשטיין שהיה איש ההגנה. תחילה ניסה להשתמט מנתינתו, אולם לבסוף הצליחו אנשי לח"י לקבל ממנו את הרמקול והשאירו אצלו פיקדון של 75 לירות).
סמוך לשעה 4:450 הבחינו שומרי הכפר בתנועה חשודה. ואחד מהם צעק בערבית "מחמוד". אחד מחיילי האצ"ל חשב שפונים אליו בסיסמה "אחדות" וענה בעברית את חלקה השני של הסיסמה - "לוחמת". הערבי פתח באש ובעקבות כך החל ירי מכל הכיוונים.
המשוריין נושא הרמקול התקדם במעלה השביל וכאשר הגיע למבואות הכפר נתקל בתעלה שנחפרה לרוחב הדרך ונאלץ לעצור. הרמקול הופעל וההודעה שנמסרה בו נשמעה בכניסה לכפר. מן הבתים הסמוכים נפתחה על המשוריין אש חזקה והיה צורך לחלץ את הלוחמים שנתקעו בתוכו. נמסר על פצועים ויחידה של עזרה ראשונה יצאה מגבעת שאול לכיוון המשוריין. בצוות היו גם בחורות, ואחת מהן, דבורה שמחון, נפצעה בידה בשעה שחבשה את אחד הפצועים.
יתר היחידות פתחו בהסתערות, שהיתה מלווה בהתפוצצויות ויריות רבות. התנגדות הערבים היתה חזקה מאוד, וכל בית הפך לעמדה מבוצרת. הלחימה היתה קשה והתנהלה מבית לבית. רבים מן התוקפים נפגעו כבר בהסתערות הראשונה, ביניהם מפקדים רבים שצעדו, כמקובל, בראש יחידתם.
כאשר נכבש מרכז הכפר, רוּכזו כל הפצועים באחת החצרות, ולאחר חבישה ראשונית נבדקו דרכים לפנותם. בין הפצועים שכב "יפתח" (יהודה סגל), שנפגע קשה בבטנו מצרור כדורים. מעיו יצאו החוצה, אולם הוא היה בהכרה מלאה. כאשר ניגשתי אליו כדי לשאול לשלומו, אמר: "נמרוד, אתה חבר טוב שלי. עשה לי טובה ותקע לי כדור בראש, כי איני יכול לסבול יותר את הכאבים". יפתח הושכב על דלת שנעקרה ממקומה (אלונקות לא היו) וארבעה בחורים נשאוהו לכיוון גבעת-שאול. התברר, כי הדרך היתה חסומה באש שנורתה מבית המוכתר, שחלש מן הגבעה על כל הסביבה והיה צורך למצוא דרך עקלתון. יפתח הגיע בשלום לגבעת-שאול, משם פונה מיד לבית-החולים. פצוע נוסף היה גיורא, מפקד הפעולה, שרגלו נפגעה מכדור שנורה מאחד הבתים.
הקרב, שהתנהל בשטח בנוי, היה איטי וגרם אבדות כבדות לשני הצדדים. כדי לשתק את מקורות הירי נאלצו הלוחמים להשתמש ברימונים, ובכמה מקרים אף לפוצץ בתים באמצעות מטען חומר-נפץ. היריות נורו מכל הכיוונים, אולם המוזר ביותר היה שגם מכיוון הר-הרצל, שם היתה אמורה להיות היחידה בראשותו של "מנשה" (יהודה טרייביש), ניתכה אש חזקה. כעבור זמן קצר יצאו מכלל פעולה כמחצית מן הבחורים שהיו בכוח התוקף; חלקם הגדול פצועים וכן אלה שטיפלו בהם. ואם לא די בזאת, הרי שגם התחמושת אזלה ולא היה במה להמשיך את הלחימה. למרבה המזל, נמצא באחד הבתים מחסן תחמושת, אשר בעזרתו ניתן היה להמשיך את הקרב.
דו"ח על מהלך הקרב הועבר על-ידי רצים אל המטה בגבעת-שאול (מכשירי קשר לא היו אז בידי האצ"ל או לח"י). כאשר הגיעו הידיעות על מספר הנפגעים, שהלך ורב, וכן על המחסור בתחמושת, יצאו כמה אנשי לח"י למחנה "שנלר", וביקשו מיחידה של הפלמ"ח לבוא לעזרת התוקפים. לאחר קבלת אישור ממטה החטיבה, יצאו אנשי הפלמ"ח במשוריין, שהיה מצויד במקלע ובמרגמה של שני אינטש. עם הגיעם לכפר, ירו לעבר בית המוכתר מספר פגזים וכן צרורות מן המקלע. באותו זמן ממש, ללא תיאום מוקדם עם הפלמ"ח, הסתער אבני בראש מספר לוחמים על בית המוכתר. ההסתערות עלתה יפה, והבית נכבש וטוהר. עם ההשתלטות על בית המוכתר פסקה האש וכיבוש הכפר הושלם. אבני כל-כך התרגש על שעלה בידו לשתק את האש מבית המוכתר, עד שלא שם לב כי נפצע וכל פניו היו מכוסים בדם. הוא נחבש ופונה מיד לבית-החולים.
לאחר הקרב, נודע מה אירע ליחידתו של מנשה. כאשר הגיעו אל המשלט שחלש על הדרך לעין-כרם, נפתחה עליהם אש חזקה. אחד הבחורים, אפרים יעקבי ("עודד") נהרג ושניים נפצעו, ביניהם יוסף רונן-פרנקנטל ("יפרח") ששימש סגנו של מנשה, וכאשר אזלה התחמושת, נסוגו לבית-הכרם. בדרכם לקרב, פגשו ביחידה של ה"הגנה" שהתבצרה בעמדת ה"שריפה", אשר קיבלה ידיעה מוקדמת על הפעולה ואיחלה לאנשי האצ"ל הצלחה במשימה.
בנוסף לאפרים יעקבי, נהרגו בקרב על דיר-יאסין גם עמוס ברנס, גרשון מנוח, יהודה סגל ("יפתח") (שמת מפצעיו כעבור מספר ימים), ארבעתם אנשי אצ"ל, ויוסף יגן ("אלדד") איש לח"י.
רק כעבור שנים, הותר לפרסום הדו"ח של "אליעזר" - קצין מודיעין של ה"הגנה", המתאר את חלקה של ההגנה בקרב על דיר-יאסין. וכך נאמר בדו"ח בין השאר: 20



[...] בשעות הבוקר הוחלט לסייע באש. עזרה זו התבטאה בשתי פעולות:
א. מניעת הגישה של כוחות המילואים הערביים העולים ממלחה ומעין-כרם למקום.
ב. פגיעה בערבים אשר התבצרו על הרכס המערבי של הכפר, מן העורף.
שתי הפעולות התבצעו מן העמדות ב'שריפה'. לפגיעה בעורף הערבים הובא למקום 'שפנדאו'. הערבים הופתעו מן האש וסבלו אבידות ניכרות כשהם נאלצו להתגלות לעמדותינו ... (ההדגשה שלי - י.ל.)

עם סיום הקרב, התברר כי מאות מבין תושבי הכפר נסוגו לעין-כרם, בנצלם את העובדה שהדרך לשם היתה פנויה. אלה שנותרו בכפר, נכנעו ונלקחו בשבי. השבויים, רובם נשים וילדים, הועלו על משאיות והועברו דרך רחובות ירושלים המערבית למזרח העיר, שם נמסרו לידי אחיהם הערבים.
לאחר תום הקרב, ביום השישי בערב, הסתובבו בכפר עיתונאים זרים שביקשו מידע על אשר אירע. במקום היה גם קלמן ברגמן ("דן"), ששימש מפקד ה"דלק" (שירות הידיעות של האצ"ל) בירושלים והיה חבר מפקדת המחוז. הוא כינס במקום מסיבת עיתונאים מאולתרת, בה סיפר על מהלך הקרב. הוא אמר כי הפעולה בוצעה בידיעת ההגנה, וכי נתנו הוראות חמורות ללוחמים שלא לפגוע בנשים וילדים. כן סיפר על האבדות הרבות שנגרמו כתוצאה מניהול קרב בשטח בנוי וכי אותם תושבים שנכנעו, נלקחו בשבי והועברו למזרח ירושלים. בסיום דבריו אמר כי: 21
[...] כיבוש דיר-יאסין הוא השלב הראשון. בכוונתנו לתקוף, לכבוש ולהחזיק עד אשר כל ארץ-ישראל תהיה שייכת למדינה היהודית ... ובאם הבריטים יבואו לכפר, נלחם בהם ...
ההערה האחרונה באה בגלל החשש שהבריטים ינצלו את העובדה שבכפר ישנו ריכוז גדול של אנשי אצ"ל ולח"י, וינסו לתקוף אותם. ואמנם, התברר כי הנציב העליון ערך התייעצות עם מפקד הצבא הבריטי והם החליטו להפציץ את הכפר מן האוויר. אלא שעד שנעשו הסידורים הטכניים לביצוע ההפצצה (מטוסי חיל-התעופה המלכותי כבר הועברו מארץ-ישראל לארצות השכנות), עזבו כוחות אצ"ל ולח"י את הכפר. אגב, נשקלה גם הפעלת כוחות היבשה, אלא שהרעיון נדחה בגלל האבדות הרבות שעלולות היו להיגרם לבריטים בקרב כזה.
לאחר כיבוש הכפר, הגיעו למקום נציגי הצלב האדום וטיפלו בהעברת השבויים אל האזור הערבי של ירושלים. כמו-כן הודיעו כי הם מנהלים מגעים עם הערבים בדבר העברת הגוויות לירושלים המזרחית ועל-כן נתבקשו אנשי האצ"ל שלא לקבור אותם. הרופא המחוזי של ההגנה נפגש אף הוא עם נציגי הצלב האדום ובתיאום איתם שלח לדיר-יאסין ביום ראשון 11.4. שתי משאיות כדי להעמיס עליהן את הגוויות. בעוד אנשי האצ"ל עוסקים בהעמסת הגוויות, הגיעה בשעה 15:00 ידיעה מהצלב האדום שהערבים מסרבים לקבל לידם את הגוויות ועל-כן יש לקבור אותן בכפר. זו היתה הסיבה שהגוויות נשארו פזורות בכפר במשך מספר ימים ולא נקברו מיד לאחר הקרב. 22
עקב החשש מפני הפצצה של חיל-האוויר המלכותי (ידיעות על כך הופיעו בעיתונות היומית בארץ), הודיע רענן לשאלתיאל, כי האצ"ל לא יוכל להמשיך ולהחזיק בכפר. ואמנם, כעבור שלושה ימים יצאו כוחות האצ"ל את דיר-יאסין ובמקומם נכנסו כוחות ה"הגנה" בפיקודו של יהושע אריאלי והם אשר קברו את הגוויות הרבות שנשארו בכפר.
למחרת כיבוש דיר-יאסין הפגיזו תותחי האויב, שהוצבו בנבי-סמואל, את שכונת גבעת-שאול. היתה זו ההפגזה הראשונה על ירושלים, והיא גרמה בהלה גדולה. חלק מן התושבים ארזו את חפציהם ונדדו אל קרובים בחלקים אחרים של העיר, אולם עד-מהרה התברר, כי מלבד הרעש הגדול, לא גרמה ההפגזה נזקים רציניים ואף לא היו אבדות בנפש. התושבים הבינו כי השד אינו נורא כל-כך וחזרו לבתיהם. היה זה אות הפתיחה לשורה ארוכה של הפגזות, שהלכו וגברו עם כניסתו של הלגיון הערבי לירושלים, הפגזות שהפילו חללים רבים ושיבשו את החיים הסדירים בעיר. אולם כבר באותו יום שבת התברר לנו, כי הפגזים אינם מסוגלים להרוס את בתי האבן של העיר וכי על-ידי ההפגזות לא ניתן יהיה לכבוש את העיר.
הידיעה על כיבוש דיר-יאסין פשטה בעיר, ויהודי ירושלים קיבלוה בסיפוק רב. השמחה היתה גדולה לא רק משום שעם הכיבוש יכלו תושבי השכונות המערביות לנשום לרווחה, אלא מעצם העובדה שהיוזמה עברה לידי היהודים. כיבוש הכפר היווה השלמה לפריצת הדרך במסגרת מבצע "נחשון", והפיחה תקווה בלב יהודי ירושלים. הכוח שחזר מהקרב התקבל בתשואות חמות על-ידי הקהל הגדול שגדש את הרחובות ובכך הביע את אהדתו ושמחתו. כיבוש דיר-יאסין החזיר ליהודי ירושלים את הביטחון העצמי שכה חסר להם. הסיסמה "אחדות לוחמת" חדרה לתודעתו של היישוב היהודי בירושלים וסימנה יותר מכל דבר אחר את המפנה שחל בהדיפת התקפות הערבים. בימים שלאחר הקרב, נהרו רבים לבסיס "עץ-חיים" כדי להביע את הזדהותם עם לוחמי האצ"ל.

עובדות ופרשנויות
רבות נכתב ונאמר על אשר אירע בדיר-יאסין, עד כי הקרב שנערך בבוקר ה-9 באפריל הפך להיות "פרשת דיר-יאסין". חשוב לנתח את העובדות ולהפרידן מן הפרשנות.
השאלה הראשונה שחשוב לבררה קשורה במספר האבדות שהיו לערבים בקרב על דיר-יאסין.
בשידור הרדיו של האצ"ל, "קול ציון הלוחמת", ששודר מתל-אביב במוצאי-שבת 10 באפריל, נאמר כי לפי ההודעה שהגיעה באלחוט ממפקדת האצ"ל בירושלים, היו לתוקפים ארבעה הרוגים (מספר ההרוגים עלה אחר-כך לחמישה, כאשר "יפתח" הפצוע מת מפצעיו) ו-32 פצועים. בקרב הערבים, נאמר בהודעה, נהרגו מאתיים וארבעים. 23
הידיעה שנמסרה מירושלים בדבר מספר ההרוגים הערביים לא היתה נכונה. מפקד האצ"ל בירושלים הגזים בהרבה במספר ההרוגים במתכוון, ועשה זאת במסגרת הלוחמה הפסיכולוגית. בעדותו סיפר רענן, כי כאשר הודיע באלחוט למפקדה בתל-אביב על 240 הרוגים ערביים, לא ידע מה היה מספרם המדויק. את המספר 240 בדה מלבו בשעה שידע בבירור כי מספר ההרוגים האמיתי נמוך בהרבה. פרסום מספר מוגזם של הרוגים, גרס רענן, יעורר פחד ומבוכה בקרב ערביי ארץ-ישראל וירתיע אותם מלתקוף את היהודים. 24 מעניין לציין, כי הוועד הערבי העליון חשב כי פירסום מספר רב של הרוגים ערביים יעורר את הלוחמים הערביים לנקמה ויפיח בהם רוח קרב. לכן הלך הוועד הערבי העליון בעקבות האצ"ל והודיע כי בקרב על דיר-יאסין נהרגו 254 ערבים. רק לאחר-מכן התברר להם ששגו, מאחר שהפרסום הכניס פחד בלב הערבים ובמחקר שנעשה כעבור זמן נתפרסם ממקורות ערביים כי מספר ההרוגים לא עלה על מאה 25
מסתבר, כי ההגנה ידעה כבר יומיים לאחר הקרב כי מספר ההרוגים אינו עולה על מאה, כפי שניתן ללמוד מן המברק הבא שנשלח מירושלים: 26


אל: בית חורון
מאת: חשמונאי 11.4.48
נספחים לריכוז ידיעות מס. 151
[...] סיכום ערבי רציני על דיר-יאסין אומר שבכפר ישנם
כ-100 הרוגים וצריך לקחתם לקבורה.

בעדותו של יהושע אריאלי, אשר היה אחראי על קבורת הגוויות, נאמר כי הם קברו כ- 80 גוויות וכן פוצצו בית אחד שנשארו בו כ-30 גוויות. 27 ובמחקר שנעשה באוניברסיטת ביר-זית נאמר כי מספר ההרוגים בדיר-יאסין הגיע ל - 107.
ספירה מדויקת של הקרבנות הערביים נעשתה לאחר הקרב על-ידי שני רופאים, ד"ר ז. אביגדורי (שהיה יו"ר סניף ירושלים של הסתדרות הרופאים בא"י) וד"ר א. דרויאן (ששימש כסגנו). רופאים אלה הופיעו בכפר וביקשו רשות לבדוק את גוויות החללים. הם סיפרו כי נשלחו על-ידי הסוכנות היהודית כדי לדווח על התעללות ומעשי נבלה אחרים שביצעו אנשי אצ"ל ולח"י בערבים, אולם אם תינתן להם האפשרות להסתובב בכפר באופן חופשי וללא שום מגבלות, אמרו, יכתבו בדו"ח רק את אשר יראו עיניהם. וכך אמנם היה: הם עברו מבית לבית באין מפריע, ספרו את כל הגוויות שהיו בכפר ואף בדקו את סיבת המוות. להלן הדו"ח שכתבו: 28



לפי הזמנת הסוכנות היהודית לא"י ביקרנו אנו הח"מ ביום ב' 12.4.48 את הכפר דיר-יאסין בשעות לפני הצהרים.
את הכפר מצאנו ריק מתושביו. הבתים שביקרנו היו שדודים. המקומות בהם נמצאו הגופות הראו לנו מפקדי ההגנה, אצ"ל ולח"י. בדקנו את מצב הגופות של הערבים שנמצאו במקומות שונים.
מצאנו בחדר אחד אם עם ילד קטן בגיל שתים-שלוש, שהיו הרוגים ביריות. בחדר אחר של בית מצאנו 2 גופות של נשים מבוגרות גם-כן הרוגות ביריות. בבית על-יד מחצבת הכפר נמצאו 5 גופות ביניהם שני נערים; כולם גברים שנהרגו מיריות או פצצות. בוואדי מול המחצבות נגלו לפנינו כחמש-עשרה גופות שהיו מונחות אחד על-יד השני בלתי מכוסות, ביניהן שלושה-ארבעה ילדים בגיל מחצי שנה ועד שלוש שנים. בין הגוויות היו מספר נשים. בקבוצה זו לא בדקנו כל גופה וגופה לחוד. כל הגופות הנ"ל היו בתלבושות שלהן, האברים היו שלמים ולא ראינו כל סימני התעללות. יש לציין כי הגופות לא נקברו במשך שלושה ימים והיו מונחות ללא כיסוי ולא ראינו כל סידור לקבורתם.
במרכז הכפר על-יד אחד הבתים ראינו תמונה מחרידה של ערמת גופות עשנות. היו שתים עשרה-גופות, מהן שישה ילדים. ביקשנו ממפקדי אצ"ל ולח"י שהיו במקום להראות לנו עוד גופות והם הודיעו לנו שחמישה עשר פצועים וארבעים וחמש גופות הועברו יום לפני זה על-ידי הצלב האדום ומגן דוד אדום לירושלים. כמו-כן אמרו שייתכן שבכמה בתים נמצאים מספר הרוגים שאת מספרם אין עוד לקבוע. מפקד ההגנה מצד שני הודיע שעוד לא הספיקו לבקר בכל הבתים.

מן הדו"ח עולה בקירוב כי בכפר נמצאו לא יותר מארבעים ושש גופות. כמו כן, נאמר בו כי המוות נגרם על-ידי יריות או פצצות וכי "כל הגופות היו בתלבושות שלהן, האברים היו שלמים ולא ראינו כל סימני התעללות".
אלא שהמספר 240, שפורסם על-ידי האצ"ל, צוטט בכל הפרסומים על כיבוש דיר-יאסין, מבלי לבדוק את אמיתותו. יתרה מזאת , גם אלה שידעו את האמת, העדיפו שלא לגלותה. הם השאירו את המספר 240 (או 254) שהיה נוח להם מבחינה תעמולתית.
עליית קרנו של האצ"ל בקרב הציבור היהודי היתה לצנינים בעיני מנהיגי היישוב. גם עצם מבצע הכיבוש והודעת האצ"ל כי הכיבושים יימשכו, לא תאמו את ההסכם עם עבדאללה ואת תוכניותיו של בן-גוריון לגבי עתיד ירושלים. צריך גם לזכור כי באותם ימים דן הוועד הפועל הציוני בהסכם עם האצ"ל, אשר ראשי מפא"י התנגדו לו בכל תוקף. זה היה הרקע למסע ההשמצות שנפתח על-ידי הסוכנות היהודית בעקבות כיבוש דיר-יאסין.
שלושה ימים לאחר הקרב פירסם דוד שאלתיאל כרוז שטנה, מלא השמצות ושקרים, תוך התעלמות מן הדו"ח שקיבל מהרופאים שביקרו בכפר וכן מן הדו"ח שקיבל מיחידת ה"הגנה" שלקחה חלק בקרב.זאת ועוד, בכרוז התעלם שאלתיאל לחלוטין מן העובדה שהוא ידע ואף אישר את הפעולה וכן שכתב במכתבו ל"שפירא", כי כיבוש דיר-יאסין הוא חלק מתוכניות ה"הגנה". לעומת זאת, תיאר את אנשי אצ"ל ולח"י ככנופיית שודדים, שכל מעיינם רצח וביזה. בין השאר נאמר בכרוז כי: 29

לא לפעולה צבאית התכוונו אירגוני הפורשים בצאתם אור ליום שישי, אם כי בתעמולת לחישה פירסמו בקהל את הבדותה כי הם הולכים להציל את הקסטל. לו לתכלית צבאית נתכוונו ולא להפגנת תעמולה גרידא, הרי היו יוצאים לקיני הכנופיות שבמחוז ירושלים, מקום שם יכלו להקל על המערכה הכבדה בה נתונה הבירה. אולם הם בחרו באחד הכפרים השקטים שבסביבה ... ובמשך יום שלם עסקו חיילי אצ"ל ולח"י בשחיטת נשים וילדים, וכן גברים - לא בשעת פעולה, אלא במתכוון ובמישרין למטרת טבח ורצח בלבד ... הנני להצהיר כי שום יחידות של כוחות הביטחון היישוביים לא לקחו חלק בפעולה זדונה זו.

במשפט האחרון מתעלם שאלתיאל במודע מן העובדה שיחידה של הפלמ"ח הגיעה לכפר באישורו ואף הפגיזה את בית-המוכתר במרגמה שהיתה ברשותה. וכך כותב מפקד היחידה, מרדכי ואג ("יאקי"), בדו"ח שנמצא בארכיון צה"ל ושהיה חסוי עד לאחרונה : 30



[...] בשעה 03:60 [ה-9 באפריל] הודיעוני על התקפת לח"י ואצ"ל על הכפר דיר-יאסין ועל מצבם המיואש שאין ביכולתם להוציא את פצועיהם. ביקשו נשק חיפוי ממני ואנשים למטרה זו, היות ואין להם בעלי מקצוע לנשק חיפוי (מרגמות).
שאלתי את רשות הממ"ז [מפקד המחוז, דוד שאלתיאל] על-ידי קצין המודיעין של הגדוד והתשובה היתה: עליך לצאת לכפר ולחפות על הוצאת הפצועים בלבד.

הגדיל לעשות מאיר פעיל, אשר טען במשך כל השנים כי השתתף בכל השלבים של הקרב וראה במו עיניו כיצד טבחו הפורשים בערבים. לטענתו, סיפר לו על הקרב חברו משה אדלשטיין, שהיה חבר בפלמ"ח ואחר עבר ללח"י. לפי דברי פעיל, הוא הצטרף אל הכוח של לח"י וכך יכול היה לשמש עד לכל מה שקרה. לדבריו, כתב עוד באותו יום דו"ח מפורט על כל מה שראו עיניו. כן סיפר כי לקח אִתו צלם אשר תעד במצלמתו את הטבח והזוועות שנעשו בדיר-יאסין. לדברי פעיל נמצאות התמונות בארכיון צה"ל, אבל הן חסויות ואיש אינו מורשה לראותן.
אלא שסיפורו של פעיל לא עומד במבחן האמת. ראשית, משה אדלשטיין מכחיש שפגש את פעיל לפני הקרב ובוודאי שלא סיפר לו דבר וחצי דבר על-אודות התוכנית לתקוף את הכפר. שנית, ארכיון צה"ל שִיחרר את הדו"ח שכתב פעיל על הקרב בדיר-יאסין ושהיה עד לאחרונה מסמך חסוי. והנה, מן הדו"ח עולה כי פעיל הגיע לכפר בשעה ארבע אחר הצהריים ועזב כעבור שעה. פירוש הדבר, שהוא הגיע לכפר לאחר שהקרב הסתיים ועל-כן אינו יכול לשמש עד ראייה למהלך הקרב. זאת אומרת שהדו"ח נכתב על-פי השמועה ואולי על-פי הדמיון. ולבסוף, המחבר ראה את התמונות המצויות בארכיון צה"ל ואשר צולמו על ידי מספר צלמים. בכל התמונות הגופות היו בלבוש שלהן ולא נראו בהן כל סימני התעללות. יתרה מזאת, אין אף תמונה אחת הרומזת על אפשרות של טבח.
יש לזכור כי מאיר פעיל היה רווי שנאה נגד "הפורשים". הוא השתתף באופן פעיל בחטיפות שביצעה ההגנה נגד אנשי האצ"ל בסזון הגדול, ובזמן כיבוש דיר-יאסין עמד בראש היחידה המיוחדת שפעלה בירושלים נגד האצ"ל ולח"י. מכאן שיש להטיל ספק באוביקטיביות של מאיר פעיל בכל הקשור לפעולותיהם ודרך תיפקודם של לוחמי האצ"ל ולח"י.
להלן הדו"ח שכתב מאיר פעיל: 31



סודי ביותר

אל: מפקד מחוז ירושלים.
מאת: אברהם [כינויו של מאיר פעיל] - קצין מודיעין.

הנידון: פעולת הפורשים בדיר-יאסין.

ביום שישי 9.4.48 בשעה 16:00 הוזמנתי על-ידי אחד ממפקדי הלח"י לבקר בכפר "הכבוש". שהיתי בכפר עם איש לח"י כשעה ויכולתי לראות את כל מעשיהם של הפורשים שם.
א. המצב הצבאי.
[...]
ב. תוצאות הפוגרום.
1. במחצבה שעל-יד גבעת שאול ראיתי את חמשת הערבים שהם הובילו ברחובות העיר. הם נרצחו ביריות ושכבו אחד על גבי השני.
2. הכפר מלא הרוגים מכל צד. ניכר שהערבים לא נהרגו תוך כדי קרב, אלא הועמדו לקיר.
ראיתי בעיני כמה משפחות שנרצחו על נשיהן, ילדיהן וזקניהן כשגוויותיהן מוטלות אחת על גבי השנייה.
3. אנשי הפורשים הסתובבו כשהם שודדים וגונבים מכול הבא ליד: תרנגולות, מכשירי רדיו, סוכר, כסף, זהב ועוד ועוד. חלק גדול מכל הביזה נכנס לכיסיהם הפרטיים של "הלוחמים".
4. כל איש מהפורשים מתהלך בכפר מלוכלך בדם וגאה על מספר הנפשות אשר הרג. ניכר היה בהם חוסר החינוך והאינטליגנציה של החייל שלנו.
5. באחד הבתים במרכז הכפר רוכזו כמאתיים נשים וילדים קטנים. הנשים ישבו בשקט ולא הוציאו אפילו הגה מפיהם. בבואי למקום הסביר לי "המפקד" שיש בדעתו להרוג את כולם. בערב שמעתי שהנשים והילדים שוחררו והועברו לשכונת מוצררה.

גם הסוכנות היהודית הצטרפה למסע ההשמצות, ובגילוי-דעת שנתפרסם ב-12 באפריל נאמר: 32



הנהלת הסוכנות היהודית קיבלה זה עתה פרטים מלאים יותר על כיבוש הכפר דיר-יאסין על-ידי קבוצת הפורשים ועליה להביע את רגשי זוועתה ובחילתה לאופי הברברי שבו בוצעה פעולה זו.
הסוכנות היהודית יודעת יפה על מעשי הברבריות שביצעו הכוחות הערביים במשך מספר החודשים האחרונים בהתקפותיהם על יהודים. הערבים נאשמו ברצח אזרחים, בהריגת פצועים, בהטלת מומים בגוויות מתים וכן בכך שלא לקחו שבויים אלא הרגו את אלה שנפלו לידיהם עד האיש האחרון. אף לא מלת-גנאי למעשי-ברבריות אלה נאמרה מפי ההנהגה הערבית.
אולם העובדות הללו אינן יכולות לשמש הצדקה למעשי אכזריות אלה מצד יהודים ...

תשובת האצ"ל לא איחרה לבוא, ובכרוז שפורסם מטעמו ישנה הכחשת ההאשמות של ה"הגנה" אחת לאחת. בכרוז נאמר, בין השאר, כי: 33


דיר-יאסין נכבשה בקרבות עזים. כמעט מכל בית ירו על חיילינו מרובים ומכונות-יריה. עדות לכך, המספר הגדול ביחס של נפגעינו, העולה על כמה עשרות, מלקוח הנשק שנפל לידינו וכן מספר ההרוגים העירקים והסורים שהם חלק מן הצבא הסדיר שחנה שם ...
חיילינו נהגו כפי שלא נהג שום צבא לוחם: הם ויתרו על גורם ההפתעה. בטרם החל הקרב הממשי, הזהירו בעזרת רמקול את תושבי הכפר וקראו לנשים ולילדים לעזוב מיד ולמצוא מקלט במדרון ההר ...
אנו מביעים צערנו הרב על שבין הנפגעים היו גם נשים וילדים, אך אין זו אשמת לוחמינו. הללו עשו את חובתם האנושית ולמעלה מזה ...

האצ"ל אף פירסם את מכתבו של שאלתיאל אל רענן, לפיו ידע שאלתיאל על-אודות הפעולה ואף אישר אותה. יתרה מזאת, שאלתיאל ציין במכתב כי כיבוש דיר-יאסין הוא חלק מתוכניות ה"הגנה". פרסום המכתב גרם מבוכה רבה בקרב צמרת ה"הגנה" ופגע קשות באמינותו של שאלתיאל.
הסוכנות היהודית הגדילה לעשות כאשר נוסף למלחמת הכרוזים אף שלחה מברק תנחומים למלך עבדאללה. וזו תמצית המברק שנכתב בערבית: 34


לאחר עיון בהצהרת הד"ר חאלדי (מזכיר הוועד הערבי העליון) בקשר לפנייתו אל הוד מלכותך בעניין תקרית דיר-יאסין, מתכבדת הסוכנות היהודית להגיש להוד מלכותך את תמצית גילוי הדעת שפורסם על ידה אתמול.
הסוכנות היהודית גינתה בחריפות את תקרית דיר-יאסין שבוצעה על-ידי ארגונים יהודיים פורשים, והגדירה אותה כמעשה ברוטלי וברברי שאינו מתיישב עם רוח העם היהודי ועם מסורתו ומורשתו התרבותיים.
הסוכנות היהודית התעלמה ממספר מעשים דומים שבוצעו על-ידי ערבים במשך ארבעת החודשים האחרונים וקבעה שמעשים אלה אין בהם, בשום פנים ואופן, כדי להצדיק מעשי ברוטליות מצד היהודים.
בסוף גילוי-הדעת קראה הסוכנות היהודית לכל הנוגעים בדבר לפעול, כדי שהסכסוך הארצישראלי הנוכחי - אם לא ניתן עוד למונעו או לעצור בעדו - יתנהל בהתאם לכללי המלחמה המקובלים אצל עמים תרבותיים.
הסוכנות היהודית מביעה את נכונותה להשקיע את מירב מאמציה למען יישום עקרונות אלה.
בהביאה דברים אלה בפני הוד-מלכותך, חוזרת הסוכנות היהודית ומגנה את מעשה הזוועה אשר הפתיע אותה, את העם היהודי וכל אדם באשר הוא שם.

המברק שנשלח על-ידי הסוכנות היהודית למלך עבדאללה, היה ללא תקדים ולכן אומר דרשני. אפילו קירקברייד, הציר הבריטי בעמאן, ציין במברקו ללונדון את פליאתו מעצם שליחת המברק לעבדאללה. כי הרי ירדן היתה חלק מן הליגה הערבית, שהכריזה מלחמה על מדינת ישראל עוד לפני שזו קמה. חיילי הלגיון הערבי, ששהו בארץ-ישראל המערבית, השתתפו לא פעם במעשי האיבה שביצעו הערבים נגד היהודים. ירדן איפשרה לכוחות עירקיים לעבור בשטחה כדי להצטרף לכנופיות הערביות שנלחמו ביהודים, ואף בדיר-יאסין נמצאו חיילים עירקיים לצד אנשי הכנופיות. מכאן שיש לראות בירדן אויב או לפחות אויב פוטנציאלי. אלא שאולי זו הסיבה שהניעה את הסוכנות היהודית לשלוח את המברק לעבדאללה; לאותת לו כי הסוכנות היהודית אינה רואה בו אויב, וכי היא ממשיכה לעמוד מאחורי ההסכם שנעשה אתו עוד בנובמבר 1947. 35 זאת ועוד: למרות היות עבדאללה המלך של עבר-הירדן המזרחי, הרי שלדידה של הסוכנות היהודית הוא משמש גם כמנהיגם הבלתי-מוכתר של ערביי ארץ-ישראל ולכן הוא הכתובת להתנצלות על "המעשה הברברי" שנעשה לערביי דיר-יאסין, שכלל לא היו אזרחים ירדניים. לדעתי, ביקשה הסוכנות היהודית לאותת למלך עבדאללה כי היא מסתייגת לא רק ממעשי "הפורשים" בדיר-יאסין, אלא גם או בעיקר מהכרזתם בדבר שחרור ירושלים והארץ כולה, דבר שעמד בסתירה מוחלטת למדיניות הסוכנות היהודית.
המלך עבדאללה לא קיבל את הסבריה של הסוכנות היהודית ודחה את התנצלותה. בתשובתו מציין עבדאללה כי מן המוסכמות היא, שהסוכנות היהודית מנהלת את הפעולות הציוניות בכל מקום, וכי שום יהודי לא יעשה דבר מנוגד למדיניותה. "מקרה דיר-יאסין הוא אחד הגורמים העשויים לתת לעניינים כי יילכו שלא לפי עצותיהם של אלה המטיפים באמריקה ובארצות אחרות לשביתת נשק". בסיום מברקו, משאיר עבדאללה פתח להידברות ואומר כי "הסוכנות היהודית תעשה כל מה שדרוש כלפי מעשי הזוועה אשר לא יעשם איש בתקופה זו" וכי האצ"ל והאחרים "חייבים לעיין היטב במסקנה הנעוצה במעשיהם הפראיים ובתוצאות הרעות ההכרחיות, אם הם ימשיכו בדרכם". 36
דיר-יאסין הפך לשם נרדף למעשי זוועה שעשו היהודים בערבים, ולא אחת נוהגים להשתמש אף במושג "טבח דיר-יאסין".
הכפר הערבי דיר-יאסין שכן במקום בעל חשיבות אסטרטגית רבה, ובמלחמה שנכפתה עלינו על-ידי הערבים, לא היה מנוס מלכובשו. עניין כיבוש דיר-יאסין מצוי בפקודות פריצת הדרך לירושלים וכן בתוכניות ההגנה על העיר, ואילולא כבשו את הכפר כוחות אצ"ל ולח"י, היו עושים זאת כוחות ההגנה במועד אחר. כך שכל הדיבורים בדבר היות דיר-יאסין כפר "שוחר שלום", הם פטפוטים בעלמא.
אולם השאלה המרכזית היא האומנם היה טבח בדיר-יאסין והאם היתה התעללות בגוויות הערבים?
טבח, פירושו הרג בני-אדם חסרי מגן. בשנת 1929, כאשר התנפלו הערבים באישון לילה על יהודי חברון השלווים ושחטום בכל הבא ליד - היה זה טבח. כאשר התנפלו בחודש פברואר 1948 פועלים ערביים בבתי-הזיקוק בחיפה על עמיתיהם היהודים שעה שבאו לעבודה, ורצחו בדם קר למעלה מ-40 יהודים - היה זה טבח. בשתי הדוגמאות, הטבח תוכנן מראש ומעשי הרצח היו בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". גם הרצח המתועב של תושבי כפר-עציון בידי חיילי הלגיון הערבי, לאחר שהמגינים נכנעו ונשארו חסרי מגן - היה טבח.
ומה קרה בדיר-יאסין?
ראשית, יש לזכור את ההוראות החמורות שניתנו ללוחמים לפני היציאה לקרב, לא לפגוע בנשים, זקנים וילדים. כמו כן נאמר מפורשות כי כל ערבי שייכנע, אפילו הוא לוחם, יש לקחתו בשבי ולנהוג בו על-פי אמנת-ג'נבה.
שנית, נעשה בדיר-יאסין מעשה ללא תקדים: על מכונית משוריינת הותקן רמקול ובאמצעותו ביקשו התוקפים להודיע לתושבים כי הדרך לעין-כרם פנויה ובטוחה וכי כל מי שיעזוב את הכפר - לא יינזק. על-ידי השימוש ברמקול, ויתרו התוקפים על אחד הגורמים החשובים ביותר בעת קרב - הוא גורם ההפתעה. מפקד המחוז של האצ"ל בירושלים גרס כי יש למנוע קרבנות בקרב האוכלוסייה הערבית אפילו במחיר ויתור על גורם ההפתעה. אף הערבים אינם מכחישים את השימוש ברמקול, ובפרסום של הליגה הערבית בנושא "התוקפנות הישראלית", נאמר בין השאר: "בליל ה-9 באפריל 1948, הופתע הכפר הערבי השקט דיר-יאסין על-ידי רמקול, שקרא לתושבים לפנות מיד את המקום". 37
שלישית, הכול מודים כי בדיר-יאסין התנהל קרב קשה. כאמור, היו בכפר למעלה מ - 100 לוחמים ערבים מצויידים ברובים, 2 מקלעים ותחמושת רבה. לעומתם היו התוקפים מצויידים בכ - 30 רובים, 3 מקלעים ( 2 של אצ"ל ו - 1 של לח"י), כ - 50 תת-מקלעים, אקדחים ותחמושת דלה. בקרב זה היו הערבים מבוצרים בבתי האבן של הכפר, בעוד התוקפים חשופים לאש האויב. האש העזה שנורתה מן הבתים אילצה את התוקפים להסתער תוך שימוש ברימונים ובכמה מקרים אף לפוצץ את הבתים . כך קרה שבין ההרוגים נמצאו גם נשים וילדים.

כאן המקום לצטט את דברי בן-גוריון במרכז מפא"י עוד בינואר 1948: 38
זוהי מלחמה ואין כל אפשרות - אני רוצה להדגיש זאת בבהירות הגדולה ביותר - של הבחנה אינדיבידואלית. אי-אפשר להימנע במלחמה מפגיעה באנשים חפים מפשע

למספר ההרוגים יש חשיבות רבה לגבי השאלה אם היה זה קרב או טבח.
לפי כל המסמכים והעדויות, ברור היום כי מספר הערבים שנהרגו בדיר-יאסין היה פחות ממאה, ולא 240 כפי שפורסם. זאת ועוד, זה היה קרב בשטח בנוי, הראשון מסוגו במלחמת העצמאות, וכידוע קרב כזה הוא מן הקשים שבקרבות ותובע קרבנות רבים. זאת הסיבה כי מספר אנשי אצ"ל ולח"י שנפגעו מאש הערבים הגיע לכ- 35 אחוז מן הכוח התוקף. אגב, הקרב השני במלחמת העצמאות שהתנהל בשטח בנוי, היה כאשר הפלמ"ח התקיף את קטמון, כשבועיים לאחר כיבוש דיר-יאסין. בקרב על קטמון, שהתנהל מבית לבית, נפגעו כ-40 אחוז מן הכוח התוקף, בעוד שמקרב הערבים נהרגו כ-80 ונפצעו כ-150.
כל הקורבנות הערביים נהרגו תוך כדי קרב, וברגע שפסק הקרב - פסק ההרג. תושבי הכפר - גברים, נשים וטף - שנכנעו, נלקחו בשבי ולא אונה להם כל רע. לאחר שפסקה האש, הם הועברו במכוניות לירושלים המזרחית ונמסרו שם לידי אחיהם הערבים.
באשר להאשמות בדבר התעללות ומעשי אונס, די לצטט מדו"ח הרופאים בו נאמר, כזכור: " ... כל הגופות היו בתלבושות שלהן, האברים היו שלמים ולא ראינו כל סימני התעללות ..."
לאור ניתוח הקרב על דיר-יאסין, אין מנוס מן המסקנה, כי התקפותיהם של ראשי הסוכנות היהודית על האצ"ל ולח"י לא נבעו ממניעים מוסריים אלא פוליטיים. לא המצפון והמוסר הנחו אותם, אלא שיקול פוליטי קר.
שתי סיבות פוליטיות הנחו את ראשי הממסד, האחת - פנימית והאחרת - חיצונית. הסיבה הפנימית נעוצה באהדה לאצ"ל, שהלכה וגברה בארץ בכלל ובירושלים בפרט. חלק הולך וגדל של היישוב היהודי בארץ-ישראל הכיר בצדקת דרכו של האצ"ל וראה את סיום המנדט הבריטי כפועל יוצא של המלחמה העיקשת של המחתרת בשלטון הזר.
המצב המיוחד בירושלים הגביר עוד יותר את אהדת התושבים לאצ"ל. תושבי ירושלים הרגישו כבנים חורגים, מאחר שהעיר לא נכללה בשטח המדינה היהודית. התקפות הערבים, שהלכו וגברו, מספר הקרבנות הרב (יותר מאשר בכל מקום אחר בארץ), הניתוק מן השפלה והמחסור ההולך וגובר במצרכי מזון, כל אלה גרמו לאכזבה קשה מן ההגנה ומן ההנהגה הציונית והגבירו את התמיכה באצ"ל. אהדה זו של תושבי ירושלים לאנשי המחתרת הדאיגה מאוד את ראשי הממסד שנשארו בירושלים והם הדגישו זאת בדיווחיהם לבן-גוריון. כזכור, כתב יצחק בן-צבי, במסמך שבו תיאר את המצב החמור שירושלים מצויה בו, בראשית אפריל: " ... ואל נשכח שמחצית תושביה של העיר שייכת לעדות המזרח, אשר בקרבם מצאה הפרישה קן לה ..." . במסמכים של משרד החוץ הבריטי מצויים דיווחים מירושלים, לפיהם קיימת בקרב מנהיגי העיר דאגה רבה מפני הסכנה של הפיכה פנימית, שבה ישתלטו האצ"ל ולח"י על העיר. 39 לא ברור מה היה המקור לדאגתו של הממסד היהודי בירושלים, כי באצ"ל לא העלה איש את הרעיון להפיכת-חצר ומכאן שגם לא התקיימו כל דיונים בנושא.
האהדה לאצ"ל גברה עוד יותר לאחר כיבוש דיר-יאסין. ההרגשה היתה שהנה סוף-סוף יש מישהו שמסוגל לתת את התשובה הנכונה להתקפות הרצחניות של הערבים.
כאמור, התנהלו באותם הימים דיונים קדחתניים במליאת הוועד הפועל הציוני בדבר הסכם עם האצ"ל (ראה להלן). ראשי מפא"י, שהתנגדו להסכם באופן נמרץ, קיוו כי על-ידי מסע ההשמצות הנורא נגד האצ"ל יעלה בידם למנוע את אישור ההסכם.
בן-גוריון חשש שעליית כוחו וקרנו של האצ"ל בירושלים עלולה לשבש את תוכניותיו המדיניות לגבי עתיד העיר וקיווה כי ההאשמות כאילו ביצעו אנשי אצ"ל ולח"י מעשי זוועה בדיר-יאסין יקטינו את אהדת הציבור אליהם.
הסיבה הפוליטית החיצונית שעמדה לנגד עיניהם היתה קשורה בהסכם שנעשה עם המלך עבדאללה. כזכור, היהודים הסכימו שהלגיון הערבי יתפוס את יהודה ושומרון, אשר יסופחו לאחר-מכן לממלכת ירדן, ובתמורה יימנע הלגיון מלתקוף את מדינת היהודים.
בן-גוריון חשש שכיבוש דיר-יאסין יתפרש על-ידי עבדאללה כאילו שינו היהודים את דעתם. רושם מיוחד עשו בבריטניה, ובעקבות זאת גם בחצר המלוכה בירדן, דברי מפקד האצ"ל במסיבת העיתונאים שכזכור כונסה בגבעת שאול לאחר הקרב :
[...] אנו מתכוננים לתקוף, לכבוש ולהחזיק עד אשר כל ארץ-ישראל תהיה בידינו. ההתקפה על דיר-יאסין היא השלב הראשון [...]

כיבוש דיר-יאסין היה המקרה הראשון שבו עבר האצ"ל מדיבורים למעשים. בן-גוריון חשש כי האצ"ל ימשיך בפעולות כיבוש , ובכך הוא עלול לטרפד את ההסכם עם עבדאללה. גם המלך נזעק בעקבות ההצהרה של דובר האצ"ל ומכאן זעמו על כיבוש דיר-יאסין. לא מספר ההרוגים הערביים הפריע לעבדאללה, אלא החשש להפרת ההסכם הטרידוהו. פעולות העונשין של ההגנה בבאלד-א-שייח ובסעסע, בהן נהרגו מאות ערבים, לא נסתרו מעיני המלך, אלא שהדבר קרה בגליל, אשר בו לא היה לעבדאללה עניין. לא כן כיבוש דיר-יאסין, אשר היווה איום לא רק על עתיד יהודה ושומרון אלא אף על חלוקתה של ירושלים, תוכנית שהיתה מקובלת על בן-גוריון ועל עבדאללה כאחד. 40
במסע ההשמצות נגד האצ"ל ולח"י, ביקשה ההנהגה הציונית ליצור את הרושם שמדובר בקבוצה שולית וחסרת השפעה, שאין להתחשב במעשיה ובהצהרותיה. ההנהגה שאפה לבודד את שתי המחתרות, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. אך הדבר לא עלה בידה; אהדת הציבור היהודי בירושלים לאצ"ל לא רק שלא פחתה אלא אף גברה, והדיפלומטים הזרים ראו באצ"ל גורם שיש להתחשב בו בשעה שדנו בגורל ירושלים.
לפרשת דיר-יאסין היתה השפעה גדולה על מהלך מלחמת העצמאות, וכך סוכם הקרב בספר "תולדות מלחמת הקוממיות", שהוכן על-ידי ענף ההיסטוריה של המטה הכללי של צה"ל:



פרשת דיר-יאסין נתפרסמה בעולם כולו כ'טבח דיר-יאסין', דבר שגרם נזק לשמו הטוב של היישוב בתקופה ההיא. כל צינורות התעמולה הערביים הפיצוה ומפיצים אותה עד היום הזה. אך אין ספק שהיא שימשה גם גורם מסייע להתמוטטות העורף הערבי בתקופה שלאחר-מכן. יותר מן המעשה עצמו, עשה זאת הפרסום שניתן לו על-ידי דוברי הערבים עצמם. הם התכוונו להוכיח לעמם את אכזריות היהודים ולהפיח על-ידי כך אש-דת בקרבם. אך למעשה הביאו מורך בלבם. היום הם מודים בעצמם במשגה. (ההדגשה שלי - י.ל.).

יש לציין כי יחסו של בן-גוריון ללוחמי אצ"ל ולח"י לא השתנה גם לאחר קום המדינה, ומשרד הביטחון סירב להכיר בנכי המחתרת שנפצעו בדיר-יאסין כזכאים לתגמולים על-פי חוק. נכים אלה פנו אל בית-משפט השלום בירושלים, ובשנת 1951 התקיים דיון בפני שלושה שופטים. לאחר בירור ממצה של נסיבות הקרב, קבעו השופטים פה אחד, כי חוק התגמולים של נכי צה"ל חל גם על נפגעי אצ"ל ולח"י שנפצעו בכיבוש דיר-יאסין.
פרשת דיר-יאסין לא ירדה מן הכותרות שנים רבות, וכל הזמן לא הסיר מעליו מנחם בגין את האחריות למעשה. בגין, שהיה מפקד האצ"ל ולאחר-מכן חבר כנסת, טען באופן עקבי כי כיבוש דיר-יאסין היה תולדה של ההתקפה הערבית הברברית, שמטרתה - חיסול היישוב היהודי בארץ-ישראל. בגין הביע את צערו על הקרבנות, אולם טען כי הם היו תוצאה של הקרב וכי לא היו מעשי טבח בכפר. בקרב ההיסטוריונים נשתרשה הדעה כי בגין ידע מראש על ההתקפה ואף נתן את ההנחיות להפעיל את המכונית עם הרמקול, תוך ויתור על גורם ההפתעה, וכן את ההוראות המפורשות לא לפגוע בנשים וילדים. למעשה לא ידע בגין מאומה על התוכנית לתקוף את הכפר הערבי דיר-יאסין. באותם ימים של קשר רופף עם ירושלים, קיבל רענן סמכות לפעול ללא בקשת אישור מהמפקדה הראשית לכל פעולה ופעולה. אמנם היה קשר אלחוט בין מטה המחוז של האצ"ל בירושלים לבין המפקדה הראשית בתל-אביב, אלא שרענן חשש כי מאזינים לשידורים, ולכן נמנע מלהודיע באלחוט את הפרטים הקשורים בהתקפה על דיר-יאסין ואף לא את שם הכפר. כל התכנון נעשה בירושלים, והיה זה רענן שיזם את הפעלת הרמקול בתחילת הקרב, כדי למנוע קרבנות מיותרים. גם ההגזמה בדבר מספר ההרוגים הערביים, היתה פרי יוזמתו של רענן. בגין נתן אמון מלא בלוחמי הארגון, ותגובותיו לאחר הפעולה התבססו על הדיווחים שקיבל מירושלים. בהיותו מפקד האצ"ל, קיבל בגין על עצמו את מלוא האחריות לפעולות הארגון ומעולם לא ניסה להתנער מהן בטענה שלא ידע מראש על פעולה זו או אחרת.

עדויות ערבים תושבי דיר-יאסין

בתוכנית הטלוויזיה של ה C50" - BBCשנה לסכסוך הישראלי ערבי", רואיין חסן נוסייבה ששימש בשנת 1948 עורך החדשות בערבית בתחנת השידור המנדטורית. הוא סיפר על מפגש שנערך בשער יפו בין ניצולי דיר-יאסין לבין מנהיגים ערביים, כולל חוסיין חלידי, מזכיר הוועד הערבי העליון. 41
"שאלתי את חלידי כיצד עלינו לסקר את סיפור הקרב", נזכר נוסייבה, הגר היום בעמאן.
"עלינו להפיק את המרב מן הסיפור", ענה חלידי. לכן כתבנו הודעה לעיתונות שבה נאמר כי בדיר-יאסין נרצחו ילדים ונאנסו נשים הרות.

אחד מניצולי דיר-יאסין, עבו מחמוד, סיפר באותה תוכנית כי תושבי הכפר מחו על-כך נמרצות באותו זמן:
"אמרנו כי לא היו כל מעשי אונס", נזכר מחמוד.
תשובת חלידי היתה: "עלינו לומר כך, כדי שצבאות ערב יבואו להציל אותנו מן היהודים".

ביובל ה-50 למדינת ישראל פרסם פאול הולמס, סוכנות הידיעות רויטרס, כתבה בשם: "דיר-יאסין, קורבנות הרובים והתעמולה". 42 בכתבה עדויות של ערבים,תושבי הכפר דיר-יאסין:
כהכנות למלחמה, נשלחו בסוף 1947 שלושה מאנשי הכפר למצרים. הם חזרו עם 2 מכונות ירייה ו-40 רובים...
מוחמד רדואן, כיום בן 70 טען כי לפי הרשימות שבידיו נהרגו בדיר-יאסין 93 ערבים ולא כמו שפורסם. "לא היו מעשי אונס. זה שקר. לא היו נשים הרות שבטנן בותר. היתה זו תעמולה בלבד שנאמרה כדי שצבאות ערב יפלשו לארץ-ישראל. בסופו של דבר גרמה התעמולה לכך שהערבים גורשו מארץ-ישראל".

בספרו "מלחמה ללא סוף" מספר המחבר, אנטון לה-גוארדיה, כי ביובל ה-50 למדינת ישראל ראיין את עאיש זיידן, הידוע כחאג' עאיש, שנולד בדיר-יאסין והיה בן 15 בזמן הקרב: 43
הוא אמר כי אף פעם לא האמין שמספר הקורבנות היה יותר מ-110, והאשים את המנהיגים הערבים שהגזימו במעשי הזוועה. "לא היו כל מעשי אונס", אמר. "הרדיו הערבי דיווח באותם ימים על נשים שנאנסו ולאחר מכן נרצחו, אבל זה לא נכון. אני מאמין שרוב ההרוגים היו לוחמים וכן נשים וילדים שעזרו ללוחמים. הסיפור האמין היחידי בדבר רצח היה הוצאתם להורג של שישה אנשים במחצבה".

טבח השיירה להר-הצופים
"יפתח", שנפצע קשה בקרב מצרור כדורים בבטנו, נותח בהצלחה ויצא מכלל סכנה. הניתוח בוצע בבית-החולים "הדסה", אשר שכן ברחוב הנביאים בבניין בית-החולים של המיסיון האנגלי, וזאת משום שהדרך להר-הצופים היתה כרוכה בסכנות.
התחבורה להר-הצופים עברה אז דרך השכונה הערבית שייח ג'ראח, שהיתה מקום מועד לפורענות. כדי לאפשר תחבורה סדירה, חנתה בשייח ג'ראח יחידה של הצבא הבריטי, שאמורה היתה לשמור על החוק ועל הסדר ולמנוע פגיעה במכוניות שנסעו להר הצופים וממנו. נוסף לשמירה של הצבא הבריטי, נקטה ההגנה אמצעי ביטחון משלה; המעבר להר-הצופים נעשה באוטובוסים משוריינים, בהם הסיעו את הרופאים והאחיות וכן היה ליווי של משוריינים ובהם כוח מזוין של ההגנה. אף האמבולנסים, שבהם הועברו החולים, היו מצופים בלוחות פלדה.
ב-13 באפריל יצאה לכיוון הר-הצופים שיירה שכללה שני אמבולנסים, שני אוטובוסים, שלוש משאיות וכן שני משורייני ליווי - האחד בראש השיירה והאחר בסופה. מעבר השיירה תואם מראש עם שלטונות הצבא באמצעות ד"ר רייפנברג, איש הקשר של האוניברסיטה, ששימש בזמן מלחמת-העולם השנייה קצין גבוה בצבא הבריטי. הבריטים אמרו לד"ר רייפנברג כי הדרך פנויה ואין כל חשש למעבר השיירה. אולם כאשר הגיעה השיירה לשייח ג'ראח, הומטרה עליה אש עזה מעמדות הערבים. משוריין הליווי השיב באש בלתי-יעילה, שלא הצליחה לשתק את האויב. מן היריות נפגעו צמיגי המכוניות והשיירה נשארה תקועה על אם-הדרך, ללא יכולת להתקדם או לסגת.
החיילים הבריטיים שהיו בקרבת מקום התבוננו במחזה מבלי לעשות דבר כדי לעזור לנוסעי השיירה.
הידיעה על התקפת השיירה הועברה למפקדת ההגנה בירושלים, ובמקום לשלוח יחידה מזוינת לחילוץ השיירה, פנתה ההגנה אל הצבא הבריטי בבקשת עזרה. הבריטים אמנם הבטיחו לעזור, אבל המשיכו להיות פסיביים וכנראה אף נהנו מן המחזה. כאשר התברר כי הבריטים מתמהמהים, נעשה ניסיון לשלוח כוח צבאי של ההגנה לחלץ את השיירה, אלא שהכוח היה קטן מדי ונשלח מאוחר מדי.
בסופו של דבר הצליחו הערבים להכריע את כוח הליווי של השיירה ולהעלות את המכוניות באש. מתוך 112 הנוסעים, נהרגו 78 ונפצעו 24. היה זה אסון כבד, שהשפיע בצורה קשה על היישוב היהודי בירושלים. שוב הוכח, כי אי-אפשר לסמוך על הבטחות הבריטים, אבל האכזבה היתה בעיקר מן ההגנה, על שלא הצליחה לאבטח את השיירה כראוי.
באחד האמבולנסים שכב יפתח, אשר היה בשלבי החלמה מפציעתו והוחלט להעבירו להר-הצופים לטיפול נוסף. האמבולנס שבו שכב יפתח הצליח, תוך תמרונים קשים, לצאת מן השיירה ולחזור העירה. אולם שכתוצאה מן הזעזועים הרבים שפקדו את נוסעי האמבולנס, קיבל יפתח מכה קשה בבטנו וכל התפרים נפתחו. כעבור זמן נפח את נשמתו.

ניסיון ההתקפה על מלחה
לאחר פציעתו של בן-ציון כהן בדיר-יאסין נתמנה יהודה לפידות מפקד בסיס "עץ חיים". אחד הדברים הראשונים שנעשו היה הפקת לקחים מן הקרב. שתי מסקנות עיקריות הוסקו בסיום הדיונים; האחת - הגברת האימונים של הלוחמים בדרגות השונות, והאחרת - הגדלת עוצמת האש באמצעות מקלעים, מכונות ירייה ומרגמות.
זמן קצר לאחר כיבוש דיר-יאסין תוכננה התקפה על הכפר הערבי מלחה, השוכן מדרום לעיר. הפעם היתה פנייה אל ההגנה בבקשה להשאיל לאצ"ל שני מקלעים ומרגמה אחת, כדי שאלה יגבירו את עוצמת האש של הלוחמים. שאלתיאל היה זהיר ופנה אל הממונים עליו לקבל אישור למגעיו עם האצ"ל, וזאת לאחר שננזף כאשר אישר את ההתקפה על דיר-יאסין מבלי להודיע על כך למטה הראשי. " ... רשום לפניך בכל הרצינות, כי אין אתה רשאי לכרות הסכם עם הפורשים בלי נטילת אישור מוקדם, לבל נצטרך לבטל התחייבויותיך כפי שכבר קרה", כתב ישראל גלילי לשאלתיאל כשהתברר שאישר את פעולת דיר-יאסין.
לאחר שהפיקוד העליון של ההגנה אישור את כיבוש מלחה על-ידי האצ"ל, החל משא-ומתן על פרטי התכנון. שאלתיאל עמד על כך שהמקלעים והמרגמה יופעלו על-ידי חברי ההגנה. לגולדשמיד לא היתה לכך כל התנגדות, בתנאי שחוליות אלה יצורפו אל הכוח הלוחם ויעמדו תחת פיקוד האצ"ל. שאלתיאל סירב ובמקום זה הציע שחוליות החיפוי יתמקמו ליד שכונות בית-וגן ומקור-חיים ומשם יתנו חיפוי לכוח האצ"ל שיתקדם אל תוך הכפר. ואלה היו ההוראות שניתנו לגדוד "מוריה": 44
בפקודת הממ"ז [מפקד המחוז] יתקיף הלילה האצ"ל את מלחה. עליך לסייע בפעולה זו על-ידי התקפות אש במקלעים ומרגמות "2 ממקור-חיים לבית-צפפה ולבקעה. על שעת האפס תקבל הודעה.

שאלתיאל נהג בזהירות ורצה להיות במצב שבו יוכל לומר כי אף יחידה של ההגנה לא השתתפה בכיבוש מלחה. עד הרגע האחרון היה גולדשמיד בטוח כי יוכל לשכנע את שאלתיאל, ועל כן לא היסס לכנס את הלוחמים בבסיס "עץ חיים" ואף להסביר את תוכנית ההתקפה. אולם כאשר הגיע הרץ והודיע כי שאלתיאל עומד על דעתו, בוטלה ההתקפה והלוחמים המאוכזבים התפזרו לבתיהם.
הכפר הערבי מלחה נכבש בסופו של דבר על-ידי כוחות האצ"ל וזאת לפי בקשתו של שאלתיאל. אלא שהדבר קרה מאוחר יותר, ביולי 1948, כאשר לאצ"ל היו לא רק מקלעים, אלא אף מרגמות ומכונות ירייה.