הקרב על רמת-רחל

לאחר צאת הבריטים את הארץ, פלש הצבא המצרי לארץ-ישראל והטור הצבאי הגיע עד לעיירה הערבית אִשדוּד. שלוחה של הטור הזה, בפיקודו של עבד אל-עזיז, פנתה לבאר-שבע, ומשם המשיכה לחברון ועצרה בבית-לחם. באותה עת שהתה באזור חברון יחידה של הלגיון הערבי שאבטחה את נסיגת הבריטים מירושלים ולא הספיקה לחזור לבסיסה אשר בעבר-הירדן. נוסף ליחידות הצבא המצרי והלגיון הערבי, שהו באזור כוחות בלתי-סדירים, אשר קיבלו נשק ואימון מידי קציני הלגיון הערבי. לרשות הכוחות הערביים עמד, מלבד הנשק האישי, גם נשק כבד שכלל מרגמות "3, תותחים, משורייני קרב ואף כמה טנקים.
היחידה הירדנית, בכוח של פלוגה, עמדה תחת פיקוד מטה החטיבה, שעבר מירדן לרמאללה. לפי עדותו של עבדאללה אל-תל, אסרה מפקדת החטיבה על פלוגה זו להשתתף במבצע צבאי כלשהו של הכוחות המצריים. למרות איסור זה, שיתפו כוחות הלגיון פעולה עם המצרים והעמידו עצמם לפקודת עבד אל-עזיז, שהפך להיות מפקד הכוח הערבי כולו באזור שמדרום לירושלים. 78
עזיז, שפעל ללא תיאום עם מפקדת הלגיון הערבי ברמאללה, החליט לתקוף את ירושלים מדרום. היעד הראשון בהתקפה זו היה כיבוש קיבוץ רמת-רחל. הקיבוץ ממוקם על גבעה, החולשת על הכביש המקשר את בית-לחם עם ירושלים ומכאן חשיבותו האסטרטגית.
כזכור, היתה רמת-רחל מנותקת משאר חלקי ירושלים, ורק לאחר צאת הבריטים את העיר, הוסר המצור מעל הקיבוץ. רמת-רחל שכנה בקצה מובלעת, מוקפת משלושת עבריה בכוחות האויב: מדרום - העיר בית-לחם, ממזרח - הכפר הערבי העוין סור-באחר וממערב - מנזר מר-אליאס, שנתפס על-ידי הערבים ושימש עמדה קדמית של הצבא המצרי (ראה תרשים 10). רצועה צרה קישרה את רמת-רחל עם שכונת ארנונה ומשם לתלפיות.

תרשים 10 - הגנת רמת רחל 24.5.48


ב-21 במאי הופגזה רמת-רחל קשות. מבני משק רבים נפגעו ופרות רבות נהרגו ופגריהן נותרו ברפת. היתה זו ההפגזה הראשונה על הקיבוץ, והפגיעות הרבות השפיעו קשות על 80 מחברי המשק שהגנו על המקום. למחרת חודשה ההפגזה ביתר-שאת. מגיני רמת-רחל לא עמדו במתקפה הערבית ולאחר שהדפו מספר התקפות על יישובם, נסוגו לתלפיות. הערבים נכנסו לקיבוץ והחלו בביזה. היו אלה כפריים שבאו מהכפר סור-באחר הסמוך, חלקם הגדול בלתי-מזוינים. הם הוציאו מן הבתים כל דבר שניתן לנשיאה, ובעיקר התרכזו בבעלי-החיים (בפרות ובתרנגולות) ובמצרכי מזון. המהומה היתה רבה.
לעת ערב, הגיעו לתלפיות שתי מחלקות מגדוד "מוריה" ומיד יצאו לשחרר את רמת-רחל. הם הסתערו על הקיבוץ, הניסו את הערבים הרבים שהיו שם, וכבשו את המקום ללא קרב. רמת-רחל היתה שוב בידי היהודים. מיד עם השחרור, החזירו את חברי הקיבוץ כדי לשמור על המקום ואנשי גדוד "מוריה" חזרו לבסיסם.
למחרת היום, ב-23 במאי, חזר הסיפור על עצמו. לאחר הפגזה קשה ואש מנשק אוטומטי, נסוגו חברי הקיבוץ שנית. הערבים נכנסו בעקבותיהם והמשיכו בביזה. בערב, שוב הגיעה תגבורת, אשר הסתערה על הנקודה וכבשה אותה מידי הערבים. רמת-רחל היתה שוב בידי היהודים. 79
באותו יום, פנה שאלתיאל אל רענן וביקש ממנו להקצות שתי מחלקות לצורך פעולה נרחבת בדרום. דובר על כוח בן שש מחלקות (שתיים של האצ"ל וארבע של ההגנה), אשר יפשוט על מוצבי האויב באזור רמת-רחל. רענן נענה לבקשתו של שאלתיאל, ושתי מחלקות, הראשונה בפיקודי והשנייה בפיקודו של יהודה טריבייש ("מנשה"), התכנסו באולם בית-הדין הצבאי בשכונת טלביה. ההתרגשות היתה רבה, כי באולם זה הובלו בעבר הלא-רחוק אנשי האצ"ל, כבולים באזיקים ובשלשלאות, כדי להישפט בפני קצינים בריטיים, ועתה עומדים בו לוחמי האצ"ל נכונים לקרב. מעמד זה סימל במידה רבה את ניצחון המחתרת העברית על השלטון הבריטי בארץ-ישראל.
בשעות הערב נתקבלה ידיעה כי חל שינוי בתוכנית; הפעולה המשולבת של שש המחלקות בוטלה, ובמקומה הוחלט כי שתי המחלקות של האצ"ל ייכנסו לרמת-רחל כדי להגן על המקום. האכזבה היתה גדולה, אולם את הנעשה לא ניתן היה להשיב. הוחלט כי כל הכוח יהיה תחת פיקודי, בעוד "מנשה" יצטרף למטה פיקוד דרום ששכן בתלפיות. לאחר התארגנות קצרה, עלו הבחורים למשאיות ועשו את דרכם לכיוון תלפיות. שלמה חביליו, מפקד חזית הדרום, קיבל את פני הבאים והסביר למפקדים את המצב באזור. מפקדי המחלקות של האצ"ל התקשרו עם רענן, אשר החליט כי המחבר יכנס עם כל הכוח לרמת-רחל, בעוד מנשה יישאר במטה פיקוד דרום.
לאחר קבלת הנשק מידי אנשי ההגנה (שכלל: מרגמה של "2, מקלע לואיס אחד, מקלע מ.ג. צ'כי, רובים, תת-מקלעים מטיפוס סטן, רימונים וכן ארגז עם בקבוקי מולוטוב), יצאה בחצות לילה יחידת האצ"ל בשורה עורפית לכיוון רמת-רחל. הלילה היה שקט ומעמדות הערבים לא הורגשה כל תכונה מיוחדת. עם כניסת הכוח לקיבוץ, התגלה לעיני הלוחמים מחזה מעורר זוועה. עשרות רבות של גוויות ערבים, חלקם עדיין אוחזים בידיהם תרנגולות מתות, היו שרועים על הארץ. פגרי פרות ותרנגולות היו פזורים בכל רחבי המשק, והצחנה היתה קשה. הסתבר כי בגלל האירועים התכופים שאירעו שם, לא היה סיפק בידי אנשי ההגנה לקבור את המתים. בכמה מקומות היו ניסיונות לשרוף את הגוויות כדי להקל במקצת על הצחנה, אולם ללא הועיל.
את פני הבאים קיבל משה ירקוני, שהיה אחראי מטעם ההגנה על המקום, ואתו כעשרים איש. הלוחמים חולקו לעמדות השונות, בעוד הפיקוד והרזרבה מוקמו בחדר האוכל של הקיבוץ. הלילה היה שקט יחסית. פה ושם נשמע קול נפץ של פגז תועה או צרור יריות מנשק אוטומטי, אבל לא היה בכל אלה כדי למנוע שינה מן הבחורים העייפים, ולאפשר להם להחליף כוח לקראת הבאות.
למחרת, ב-24 במאי, נערכה ההתקפה הצבאית הגדולה על רמת-רחל. עבד אל-עזיז, מפקד הטור המצרי, תכנן את ההתקפה מאז התמקם בבית-לחם, כאשר לפקודתו עמדו, מלבד הכוח המצרי, גם יחידה של הלגיון הערבי וכן כוחות ערביים בלתי-סדירים. היה זה הקרב היחידי בכל מלחמת העצמאות, שבו יחידה של הלגיון הערבי פעלה בשיתוף מלא עם המצרים. הדבר נעשה ביוזמת עבדאללה אל-תל, ללא אישור מפקדת הלגיון הערבי.
בשעה 11:00 התקדם משוריין ערבי מכיוון מנזר מר-אליאס לעבר רמת-רחל. מקלע הלואיס, שמוקם על גג חדר האוכל, פתח באש והוציא את המשוריין מכלל פעולה. אנשי המשוריין יצאו מתוכו כשדגל לבן בידיהם, והאש לעברם פסקה מיד. הערבים ניצלו את הפסקת האש, ובחסות הדגל הלבן ברחו מן המקום לעבר עמדותיהם. השמחה בקרב המגינים היתה רבה, אולם למרבה הצער התברר כי הקפיץ של הלואיס התקלקל והמקלע יצא מכלל פעולה. נשלחה הודעה באלחוט למטה חזית דרום על אשר אירע, בלויית דרישה לשלוח באופן דחוף נשק אנטי טנקי. בתגובה, נשלח לקיבוץ מקלע ברן, אשר כעבור זמן לא רב יצא גם הוא מכלל שימוש.
הערבים פתחו בהרעשה כבדה על הקיבוץ ממרגמות ותותחים. עמדת התצפית שעל גג חדר האוכל נפגעה וגם הקשר עם העמדות שהיו פזורות בשטח המשק הלך והשתבש. בשעה 14:00 התקדם טור משוריין מכיוון מר-אליאס שכלל 9 משוריינים וטנק אחד, אלא שהפעם אי-אפשר היה לעוצרם. מיד הועברה הידיעה באלחוט לפיקוד דרום והובטחה תגבורת.
בעוד השריון המצרי מתקדם, פתח חיל הרגלים הירדני בהתקפה מכיוון הכפר סור-באחר. הם הצליחו לכבוש את העמדה המזרחית הקיצונית והדרך לחדר האוכל היתה פנויה בפניהם. יוסף פרנקנטל ("יפרח") נשלח עם כיתת לוחמים לכבוש בחזרה את העמדה, אולם כעבור דקות מספר חזר אחד הלוחמים לחדר האוכל וביקש לשלוח ליפרח עזרה. כעבור זמן קצר, נראתה קבוצה של כ-20 לגיונרים צועדים לעבר חדר האוכל. עמדתי בפתח חדר האוכל, יחד עם עוד מספר לוחמים, והתבוננתי בירדנים שהתקדמו בצורה בלתי מסודרת, צעקו וצרחו וחלקם אף החזיקו את ידיהם מורמות כלפי מעלה. בלט ביניהם מפקדם, שהחזיק אקדח מסוג פרבלום וירה באוויר. הוריתי לא לירות, מחשש שמא הירדנים מובילים את יפרח ואנשיו לפניהם, במטרה להיכנס אל תוך חדר האוכל ללא קרב (הלגיונרים וכן לוחמי האצ"ל היו לבושים בבגדי חקי שהיו נהוגים בצבא הבריטי, ועל כן קשה היה להבדיל ביניהם). כשקבוצת הלגיונרים היתה במרחק קצר מחדר האוכל, הם פנו אלינו לפתע בשאלה (בשפה הערבית): "מי אתם?" לשאלתי מי מהבחורים דובר ערבית, ענה בחיוב נסים אלבג (יליד עיראק, שבילדותו עלה ארצה עם משפחתו). לבקשתי, ענה להם נסים בערבית צחה: "אנחנו אחים ואנו מחכים לכם. מדוע התעכבתם כל כך הרבה זמן?" 100 הלגיונרים פתחו בצהלה, ובתשובה נפתחה עליהם אש מכל כלי הנשק שהיו ברשותנו. הלגיונרים נסוגו בבהלה, בהשאירם אחריהם הרוגים ופצועים רבים. (מאוחר יותר התברר, כי הירדנים חשבו שהצבא המצרי כבש את חדר האוכל ומכאן השמחה והצהלה של הקבוצה שהתקרבה מכיוון סור-באחר. כעבור יומיים נמצא אקדח הפרבלום ליד גופתו של המפקד הירדני). בכך נבלמה הסתערות הירדנים, שחזרו לעמדה הקיצונית. הם הצליחו להתקדם שוב ולתפוס עוד מספר בתים, כך שמחצית הקיבוץ היתה בידי חיילי הלגיון הערבי, בעוד המגינים התארגנו בקו שני והחזיקו במחצית השנייה. המצב בחזית המזרחית הפך להיות סטטי.
האלחוטאי היחידי, שהיה חבר ההגנה, ניצל את המהומה שנוצרה ונסוג עם מכשיר האלחוט לעבר שכונת ארנונה. יחד אתו נסוגו גם מספר אנשי אצ"ל. כדי להצדיק את מעשיהם, סיפרו כי רמת-רחל נפלה וגורל מגניה אינו ידוע (ואולי חשבו כך בתום לב).
לאחר האירוע עם קבוצת הלגיונרים שנבלמו ליד חדר האוכל, הגיעו ידיעות מהצד המצרי על התקדמות השריון לעבר הקיבוץ, תוך שהם יורים בתותחים בכינון ישיר אל עמדותינו. העמדה שסבלה יותר מכול היתה נקודת-התצפית שעל גג חדר האוכל. הפצועים ירדו מן הגג בזה אחר זה, אולם על התצפית אי-אפשר היה לוותר. מספר הפצועים שרוכזו על רצפת חדר האוכל הלך וגדל, ולרוע המזל גם החובש היחיד נפצע. ואם לא די במספר הנפגעים הרב, הרי שגם התחמושת הלכה ואזלה. המצב היה בכי רע. כאשר נדמה היה כי השריון עומד לפרוץ לתוך שטח הקיבוץ, שלחתי את אחד הבחורים אל השער, כשהוא מצויד בבקבוקי מולוטוב. לרוע המזל, כאשר התקדם לאיטו, התפוצץ לידו לפתע פגז שפגע בבקבוקי המולוטוב והבחור נכווה בכל חלקי גופו.
עקב מספרם הרב של הפצועים, הועמדנו בפני בעיה קשה של מחסור בלוחמים. אחד המפקדים, שנפצע אף הוא, פנה במלים נרגשות אל חבריו הפצועים, והסביר להם שאם יצליחו הערבים להגיע עד חדר האוכל, הוא יחלק להם נשק והם יילחמו עד הכדור האחרון. היה זה משה ברודצקי ("דניאל"), אשר שימש קצין בצבא ארה"ב בזמן מלחמת-העולם השנייה. דניאל הגיע ארצה ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים ועם פרוץ הקרבות הצטרף לשורות האצ"ל והשתתף בהגנת העיר. דניאל נפצע בהיותו בתצפית על גג חדר האוכל, ולאחר שנחבש לא היסס לעלות שנית על הגג. רק כאשר נפצע שנית, נשאר בחדר האוכל יחד עם יתר הפצועים.
השריון המצרי, שמנה תשעה משוריינים וטנק אחד, התמקם קרוב לקיבוץ והסתפק בירי תותחים ומכונות ירייה. ניהלנו איתם מלחמה פסיכולוגית. שכבנו בשקט בעמדות ולא יזמנו דבר. נוצר הרושם שיש בידינו נשק אנטי-טנקי הפועל מטווח קצר יחסית, וכי אנו מחכים עד שהשריון יתקרב יותר כדי לנוכל לפגוע בו. כך בכל אופן חשבו המצרים (כפי שהתברר מאוחר יותר) ועל-כן נשאר השריון על מקומו מבלי להתקרב אלינו יתר על המידה. חיל הרגלים, שהתקדם מאחורי השריון, פתח בהסתערות, אולם נבלם על-ידי אש המגינים. ההוראה היתה לכוון היטב ולירות על-מנת לפגוע. ואמנם לאחר מספר ניסיונות, בהם נגרמו לאויב אבדות רבות, נשאר חיל הרגלים מאחורי המשוריינים והחזית התייצבה.
גם החזית המזרחית התייצבה. חיילי הלגיון הערבי תפסו את מחצית שטח הקיבוץ והסתפקו בהפגזה ובירי ממכונות ירייה. אנו הצלחנו להתבצר בקו הגנה חדש שכלל שורה של בתי-אבן ומנענו את התקדמות הלגיון לעבר חדר האוכל. קרה שלוחם יהודי נכנס לעמדה שנתפסה על-ידי הלגיון; הלגיונר שפנה אליו בערבית, נורה ונהרג במקום והעמדה החליפה ידיים.
בעוד מתנהל הקרב ברמת-רחל, נפוצו בעיר שמועות שהקרב הוכרע וכי לא ידוע גורל המגינים. בשעה שבע בערב הודיע דובר הסוכנות היהודית כי רמת-רחל נמצאת בידי המצרים. בתשובה לשאלה אמר הדובר כי "היו שם מספר אנשי אצ"ל אשר כנראה נהרגו או ברחו". זו היתה הסיבה ששאלתיאל לא מיהר לשלוח תגבורת לרמת-רחל הנצורה, ורק עם חשכה נשלח כוח של הפלמ"ח ושל גדוד "מוריה", לכבוש את המקום מידי האויב. ואמנם, לאחר שקיעת החמה, נשמעו קולות מכיוון ארנונה. שמחה הציפה את המגינים, אולם מה רבה היתה הפתעתם כאשר לפתע נפתחה עליהם אש מכיוון ארנונה. המגינים לא השיבו אש ובדרך נס לא נפגע אף אחד. עברו דקות ארוכות, עד אשר הבינו אנשי ההגנה כי רמת-רחל לא נפלה ואין צורך לכבוש את המקום מחדש.
הפגישה בין לוחמי ההגנה והאצ"ל היתה נרגשת מאוד. בחורים התחבקו בעוז, למרות שלא הכירו איש את רעהו. אני נקראתי אל מכשיר האלחוט וההוראה שקיבלתי היתה לפנות את רמת-רחל ולצעוד לעבר תלפיות, יחד עם הפצועים קל. בעוברנו ליד "ארמון הילדים" (כינוי לעמדה הקיצונית של שכונת ארנונה) פגשנו להפתעתנו את יפרח וחבריו. הם סיפרו לנו שלא יכלו להגיע לחדר האוכל בגלל האש החזקה שנורתה עליהם. לכן נסוגו לעבר השדה הפתוח, וזחלו במשך מספר שעות, עד אשר הצליחו להגיע ל"ארמון הילדים".
הפצועים קשה הועברו אחר-כך באמצעות אמבולנסים. בסך-הכול נפצעו 35 איש, מהם 5 פצועים קשה. מאיר סילבר ("הלל"), שנעדר אותו לילה, נמצא כעבור יומיים הרוג באחת העמדות. הוא היה יליד דרום אפריקה, בן יחיד להוריו, שעזב את ביתו והתנדב לשורות האצ"ל בירושלים. הלל הוכשר בדרום אפריקה להיות טייס, אולם בירושלים עבר "הסבה" לחיל הרגלים. הלל התחבב על כולם, לא מעט בזכות חוש ההומור המיוחד שלו. הידיעה על מותו היתה קשה מנשוא לבני-משפחתו, ואמו נפטרה זמן קצר לאחר-מכן.
על הפגישה המרגשת עם אנשי התגבורת, סיפר יוסף עוזיאל בעיתון "בטרם", מ-15 ביולי 1948:
הגענו לרמת-רחל. מי אמר שהאצ"ל נסוג? אכן, יחידות מועטות עמדו בקרב-גבורה כזה שבו עמד האצ"ל ברמת-רחל. יום תמים היו מבודדים ומנותקים ועמדו בפני הסתערות המונית של הלגיונרים וחיל מצרי סדיר, אף לאחר שנאלצו להפקיר את עמדותיה הקיצוניות של רמת-רחל ולהתבצר בבניין הגדול של חדר האוכל. אחרי נסיגתו המהירה של האצ"ל משייח' ג'ראח, פיקפקנו בכושר הקרבי של חייליו - אך עמידתם ברמת-רחל איחתה את הקרע; לב דיבר אל לב ולחיצת ידיהם של אנשי האצ"ל הנצורים גילתה לנו מה רבה אהדתם לנו. הפצועים הרבים שהתגוללו על הריצפה התעודדו: מי אתם? תגבורת? באמת באתם? - יחי החי"ש! ... עיני רבים מאתנו נתלחלחו קמעה למראה הפצועים הרבים שהמשיכו ללחום אף בהיותם על סף הייאוש! "אין דבר, חברה, אתם חוזרים! התעודדו!" אצ"ל נפרד מאתנו: "החזיקו מעמד כמונו, אל תיסוגו". אל פחד, חייכנו, החי"ש לא ייסוג.

למחרת היום הודיע דובר הסוכנות היהודית כי ההסתערות המצרית על דרום ירושלים נבלמה וכי "אנשי האצ"ל שהגנו על רמת-רחל גילו גבורה רבה". דוד שאלתיאל הרחיק לכת וציין כי בבלימת ההתקפה המצרית הצילה יחידת האצ"ל את דרום ירושלים כולה.
בפקודת יום מיוחדת של מנחם בגין נאמר:



י"ח באייר תש"ח

המפקד העליון ללוחמי ירושלים

המפקד העליון של הארגון הצבאי הלאומי צווה להעביר את ברכתו לחיילי אצ"ל בירושלים; ובפרט למשתתפים בקרב על רמת-רחל, אשר באומץ ליבם ובעמידתם האיתנה הצילו את הנקודה היהודית ואת כל חזית דרום ירושלים.

כעבור שלושה ימים, הוציא מפקד מחוז ירושלים פקודת סדר מיוחדת:



הארגון הצבאי הלאומי
בארץ-ישראל
מחוז ירושלים כ"א אייר תש"ח

פ. ס. מיוחדת

הנני מציין את עמידתם האמיצה והחיילית של סמל נמרוד, ראש קבוצה דניאל ושאר חיילי ומפקדי הגונדות שעמדו בפני כוח עדיף ללא כל הקבלה ביחס לכוחם ויכלו להם. כבוד רב הנחלתם למעמד [כינוי לאצ"ל] בעמידתכם זו ובדמכם בלמתם את התקדמות האויב לבירתנו הנצחית.
קבלו את ברכתי.

מפקד המחוז

על הקרב כותב יצחק לוי, איש ארגון ההגנה שחקר את קרבות תש"ח בירושלים: 101"[...] בשעת בוקר הוחלפה יחידת האצ"ל שהגנה על רמת רחל ביחד עם מחלקת חי"ש, משום ריבוי נפגעיהם. כמחצית מאנשי האצ"ל נפגעו, חמישה מהם קשה. הם פעלו היטב, בפיקודו של יהודה לפידות וזכו לשבחים".
למחרת, ב-25 במאי, התקיימה פגישה בין שאלתיאל לבין רענן, לפי בקשתו של האחרון. (בפגישה השתתפו גם ציון אלדד מן ההגנה וקלמן ברגמן מן האצ"ל). בפרוטוקול שכתב רענן, נאמר, בין השאר: 80



ממ"ז ה"מעמד" (רענן): קיימת תרעומת רבה מצדנו על מה שהתהווה ומה שלא התהווה במשך 24 השעות האחרונות ברמת-רחל. בניגוד להבטחה מפורשת של שאלתיאל ושל ציון אלדד, התברר שרק שתי המחלקות שלנו היוו את הכוח היחידי שהיה במקום, בעוד שהיו צריכים להגיע למקום חמש מחלקות נוספות.
ההתקפה החלה בשעה 14.00 ואילו התגבורת הראשונה יצאה רק בשעה 22.00 וזאת למרות הלחץ מצדנו והאפשרות האובייקטיבית. למרות בקשתנו להוציא את הפצועים, לא היתה דאגה לכך. זו הפעם השנייה שמטילים על אנשינו תפקידים של סנגלים בצבא הצרפתי. בבית-הספר לשוטרים , למרות דרישתנו, לא צרפתם כל נשק אנטי-טנקי ... ברמת-רחל שוב אותה תופעה: רק שתי מחלקות שלנו במקום ושוב בלי נשק אנטי-טנקי, למרות שהיה ברור לכם שתבוא התקפה. רק תודות לרוחם של אנשינו עמדנו במערכה ...
ממ"ז ה"בלט" (שאלתיאל): חייליכם הנמצאים בחזית יקרים לי ככל חייל. את דעתי אודותכם אתם יודעים: אני שולל את קיומכם ... אני מציע שאנשיכם ישמשו להחלפה של אנשינו בקטעים שונים. המצב בירושלים הוא קריטי מאוד. אנו מתגוננים ממש בנסים ... אני מקווה שלהבא, לפחות לשבוע אחד, נעבוד כאחים בהבנה ובאמון מלא. שלושים ושש השעות הבאות הן הגורליות ...
אני מבקש ממך שתי מחלקות לרמת-רחל לשם החלפת אנשי העייפים, ומחלקה שלישית לשייח' ג'ראח ...

יום קודם לכן הסביר שאלתיאל לרענן את תכניותיו בחזית ירושלים:
[...] מתוך רמת-רחל תצאנה שתי מחלקות למנזר מר-אליאס על מנת להשתיק את סוללת התותחים ועל מנת להציק לסור-באחר ולרתק כוחות אליה. נוסף לזאת נפוצץ את הבניין מול נוטרדם כדי לחסום את הכביש ולמנוע החשת תגבורת משוריינת להר-ציון. בשייח' ג'ראח נפוצץ בניין, אף הוא למטרת חסימת הכביש, נגרור אלינו משוריין אחד של האויב שהוצאנו מכלל פעולה ונשתדל להחזיק בבית המועצה המוסלמית.
אנשיך ישתתפו בכוח מחלקה לניקוי השטח ברמת-רחל, ומחלקה אחרת תשתתף בפעולה בשייח' ג'ראח.
רענן נענה לבקשתו של שאלתיאל ושלח שתי מחלקות לרמת-רחל. מאותו יום שירתו באופן קבוע ברמת-רחל מחלקה או שתיים של האצ"ל. אנשי האצ"ל הגנו על המקום עם יחידה של ההגנה, וביחד ביצעו מספר פשיטות לעבר הכפר הערבי סור-באחר וכן לעבר מנזר מר-אליאס. הערבים נהגו להפגיז את רמת-רחל ולהמטיר אש מנשק אוטומטי, אולם הם לא חזרו על הניסיון לכבוש את המקום בכוחות משולבים של הצבא המצרי והלגיון הערבי. עבדאללה אל-תל ננזף על ששיתף פעולה עם הצבא המצרי, וקיבל פקודה חמורה שלא לחזור על כך.
מחלקה נוספת של האצ"ל, בפיקודו של יצחק אפרת ("צפניה"), נשלחה ל"טיפת חלב" ליד רחוב שמואל הנביא. על פעילותה של מחלקה זו, מספר מפקדה: 81
הגענו לבסיס "טיפת חלב" ב-25 במאי בשעה 17.00. התקשרתי עם האחראי על הבסיס והודעתי לו על בואנו. תשובתו היתה שלא ידע כי אנו צריכים לבוא ועוד בלי נשק. תשובתי היתה שאני קיבלתי פקודה לבוא למקום ולקבל הוראות מן האחראי לבסיס ואם הוא לא קיבל הוראות לכך, שיתקשר עם המטה שלו כדי לבדוק את העניין. לאחר הבירור שנערך, הקצו לנו 2 דירות עם חמישה חדרים וקיבלנו ארוחת ערב. בשעה 20.00 הוזמנתי אל המפקדה ושם הודיעו לי על הפעולה שצריכה היתה להתבצע באותו ערב. מטרת הפעולה היתה:
1. להרוס בית החולש על הכביש המוביל לרחוב סנט ג'ורג' ועל-ידי כך לחסום את הדרך בפני כלי-רכב של הלגיון.
2. לגרור את המשוריין הנמצא סמוך לבית המועצה המוסלמית.
תפקידנו היה לחפות על החבלנים ועל גוררי המשוריין.
לאחר שקיבלנו נשק מן ההגנה, יצאנו לדרך בשלושה כיוונים: על יחידה אחת, בפיקודו של "דרור", הוטל לחסום את הדרך בפני כלי הרכב של הלגיון הערבי ליד שכונת נחלת שמעון הצדיק. על יחידה שנייה, בפיקודו של "דוד", הוטל להשתלט על בניין המועצה המוסלמית ומתוכו לחפות על החבלנים, שאמורים היו לפוצץ את הבית ברחוב סנט ג'ורג' וכן לחפות על גוררי המשוריין. על יחידה שלישית, בפיקודו של "אריה", הוטל להשתלט על בניין בין הרחובות סנט פאול וסנט ג'ורג' ומשם לחפות על החבלנים. הודעה באלחוט, או ירי של רקטה ירוקה, אמורים היו לסמן את תחילת הפעולה. ירי של רקטה אדומה סימן את אות הנסיגה.
בשעה 01:00 יצא הכוח כולו לדרך. שלוש היחידות של האצ"ל הצליחו במשימה שהוטלה עליהן: הוקם המחסום בשכונת שמעון הצדיק, נתפס בניין המועצה המוסלמית והיחידה השלישית התקדמה לעבר העמדה שנקבעה לה. בינתיים התקדמה יחידה של ההגנה, ומן האש שנפתחה עליהם, נהרג אחד הלוחמים וארבעה נפצעו. מפקד הפעולה החליט לוותר על פיצוץ הבית ברחוב סנט ג'ורג' ומאוחר יותר החליט גם לוותר על גרירת המשוריין, בטענה כי הסיכון גדול מדי. ניתן אות הנסיגה, ובשעה 04.00 חזרנו לבסיס, שם התברר לי כי מפקד "דרור" נפצע בידו. מיד העברתי אותו ל"החלמה" [בית החולים של האצ"ל]. שאר האנשים חזרו בשלום מן הפעולה.

הפעילות בחזית שייח' ג'ראח לא פסקה אף ליום אחד, ויחידת האצ"ל במקום לקחה חלק הן בהדיפת התקפות הלגיון והן בפעולות יזומות שונות בעורף האויב. היו אלה ניסיונות לשפר עמדות וכן הנחת מוקשים ופיצוץ עמדות של הלגיון. שיאה של פעילות זו היתה ההתקפה המתואמת שמטרתה היתה כיבוש שייח' ג'ראח העילית יחד עם בית-הספר ופריצת הדרך להר-הצופים. בהתקפה זו אמורות היו להשתתף שלוש פלוגות של גדוד "מוריה" ובתוכן יחידה של האצ"ל. הלוחמים התכנסו בבניין גימנסיה רחביה ומשם היו צריכים להגיע לבסיס "טיפת חלב". כבר בנקודת המוצא, נתגלו אי-סדרים רבים והורגש חוסר ארגון בולט. הנשק והתחמושת איחרו להגיע, ושאלתיאל, שביקר במקום, אף הוא לא הצליח להשליט סדר. ואם לא די בזאת, חסרו מורי הדרך, שהיו אמורים להוביל את הלוחמים אל החזית כדי שלא ייפגעו מן המוקשים. היציאה לפעולה נעשתה באיחור רב, והקשר בין היחידות השונות היה רופף (קרה לא פעם שיחידה אחת לא ידעה את מיקומה של האחרת). הלגיון זיהה את הכוח, פתח עליו באש חזקה ומנע את התקדמותו. באנדרלמוסיה שנוצרה, לא היה מנוס מלתת את פקודת הנסיגה.
יש לזכור כי ההתקפה על שייח' ג'ראח בוצעה בעיצומו של המרי בגדוד "מוריה" נגד מפקד מחוז ירושלים, דוד שאלתיאל. 82
בדו"ח שנשלח למטה האצ"ל בתל-אביב על הפעולה, נאמר, בין השאר: 83



בחוגי הבלט [ההגנה] מורגשת עייפות רבה, אי רצון ללחום ואי סדרים מנהלתיים. למרות שהמבצע בקווים כלליים היה ידוע מזמן, לא הצליחו להכין את התוכניות בזמן המתאים. מצד מפקדי הפלוגות ומפקדי המחלקות ואף מצד הטוראים, היתה התנגדות לעצם היציאה לקרב. אפילו ההכנות הקטנות, כמו קליטת החיילים במקומות הריכוז, אכסנתם ואיסופם, לא התנהלו בסדר ...

בתחילת יוני 1948, השתתפו בהגנה על ירושלים יחידות האצ"ל (כ-500 לוחמים) לאורך כל קווי החזית; מחלקה או שתיים ברמת-רחל (חזית הדרום), מחלקה או שתיים בהר-ציון וימין משה (חזית המזרח), שתי מחלקות בבתי-פאג"י ומחלקה אחת בבסיס "טיפת חלב" (חזית הצפון). שתי מחלקות היו דרך קבע ברזרבה. נוסף לזאת עסקו כמה מאות מאנשי ה"אוצרון" (המקביל ליחידות החי"ם - חיל המשמר) בעבודות ביצורים ופלוגת הנוער שעסקה בתפקידי קשר ולעתים שותפו הבוגרים גם בפעולות קרב. יש לציין, כי בכל הפעולות היזומות בחזית ירושלים השתתפו גם יחידות של האצ"ל.
תרומתו של האצ"ל בהגנת ירושלים היתה הרבה מעל מספרו היחסי.