אחרית דבר

כישלון מבצע "קדם" חרץ את גורל ירושלים - העיר העתיקה נשארה בידי הערבים. עם תחילתה של ההפוגה השנייה תמה למעשה המלחמה בירושלים, כי שני הצדדים היו מרוצים מן המצב החדש שנוצר. הממשלה הזמנית בראשותו של דוד בן-גוריון קיבלה את חלוקתה של ירושלים, וגם הערבים לא מיהרו לחדש את הקרבות ביודעם את חולשתם. אמנם היו מפעם לפעם הפגזות ויריות לעבר העיר החדשה ואף היו הרוגים ופצועים, אבל לא נעשו כל ניסיונות ליזום התקפות שתכליתן כיבוש שטח זה או אחר.
האווירה בגדוד האצ"ל היתה קשה. לפיקוד הבכיר היה ברור כי הממשלה הזמנית לא תאשר התקפה נוספת על העיר העתיקה והתלות בפיקוד צה"ל מנעה מן האצ"ל כל יוזמה. אמנם המשיכו לוחמי האצ"ל להחזיק בעמדות בהר-ציון ובפאג"י שליד סנהדריה, אולם לא היה בכך כדי לשנות מן ההרגשה הכללית. חוסר המעש והעתיד, שהיה לוט בערפל, גרמו תסכול רב. גם המצב הכלכלי של בעלי המשפחות נתן את אותותיו והיה ברור שלא יהיה אפשר להמשיך במצב זה זמן ממושך. שמואל כץ סבר שיש להביא לפירוקו של הגדוד ולהפנות את המשאבים הכספיים המוגבלים לפעילות מפלגתית (באותו זמן הוקמה "תנועת החרות" ונעשו הכנות לקראת הבחירות הראשונות לכנסת ישראל). לעומתו טען בגין, כי כל עוד קיימת הסכנה של בינאום ירושלים, יש להמשיך ולהחזיק בגדוד הירושלמי. עצם קיומו של הגדוד מהווה מחסום לאי-הכללת העיר במסגרת מדינת ישראל, ועל כן יש לעשות את המאמץ הכספי הגדול ולא לפרק את הגדוד לפני שיהיה ברור כי סכנת בינאום העיר חלפה.
באותם ימים חלו שינויים פרסונליים בפיקוד הבכיר בירושלים. משה דיין נתמנה מפקד חטיבת "עציוני" במקומו של דוד שאלתיאל; ובאצ"ל, ביקש רענן לשחררו מתפקידו ובמקומו נתמנה כמפקד המחוז יצחק יגנס ("אבינועם"), שחזר ממעצר בגלות אפריקה. (כזכור, היה אבינועם מפקד מחוז ירושלים עד שנעצר במרס 1947 על-ידי הבריטים והוגלה למחנה המעצר בקניה).
ב-3 באוגוסט 1948, הגיע בגין לביקור בירושלים. בערב הוא הופיע לראשונה באסיפה פומבית, שהתקיימה בכיכר ציון בפינת הרחובות יפו ובן-יהודה. (תחילה הוקם במקום קולנוע "ציון" ואחר-כך נבנתה הכיכר. הבריטים העדיפו לקרוא לכיכר בשם "רחבת סנסור", על-שם בית-סנסור המצוי בפינה, אולם קשה היה לסנסור להתחרות בשם "ציון". מול הכיכר, ברחוב יפו 44, ניצב מלון רון, בבעלות משפחת לנדנר-ורשבסקי. הבניין המסוגנן נבנה על-ידי האחים קוקיא כבית מגורים ובשנת 1926 שכר אותו טודרוס ורשבסקי ויסד בו את מלון תל-אביב. ב- 1958 הוסב השם למלון רון). קרוב לשעתיים האזין קהל אלפים לנאומו של בגין, שניצב על גזוזטרה במלון "תל-אביב". אנשי המשטרה הצבאית של האצ"ל יצרו חגורה סביב המלון כדי לשמור על מפקדם, וכל הסביבה היתה מקושטת בדגלי הלאום. בתחילת דבריו, אמר מנחם בגין:
"חומת העיר העתיקה אינה גבול ירושלים, הירדן אינו גבול ארצנו והים אינו גבול עמנו".

היום שלמחרת הוקדש לביקור במתחם הגדוד הירושלמי בקטמון, שהסתיים במסדר רב רושם, בו לקחו חלק כל יחידות האצ"ל בירושלים. בגין מסר את דגל האצ"ל למשמרת הגדוד והמסדר עמד דום בשעה שבגין קרא את שמות חללי הארגון שנפלו במלחמת השחרור. הרשימה פתחה בעולי הגרדום ונסתיימה בחללי אלטלנה וחללי ההתקפה על העיר העתיקה. אחר נשא בגין נאום, שאמר בו, בין היתר:
היום הזה הנני מפקיד בידכם את דגל הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל. תחת דגל זה נלחמו לוחמי השחרור במשך כל שנות מלחמתם; תחתיו צעדו אלפי צעירים שאהבת המולדת הביאתם למלחמת השחרור ושנשבעו שלא להניח את נשקם מידם עד ליום הניצחון; תחתיו עלו לגרדום גיבורי הארגון הצבאי הלאומי שכמותם לא קמו מימי בר-כוכבא. על קיפוליו נחרתה באותיות דם ואש המטרה הנצחית: מולדת חופשית בשני עברי הירדן, שלטון צודק לאזרח ולגר ושיבת ציון לדורשי ציון. [...].
בירושלים, שטרם נכללה במדינה ועדיין איננה הבירה, קיים ויוסיף להתקיים הארגון הצבאי הלאומי על חטיבותיו, מפקדיו, חייליו ודגלו. רק כאשר תחזור ירושלים לישראל, ללא כל הסתייגות, ניהפך לחיילי צבא ישראל ולאזרחים, ניפרד מדגלנו ונפקידו בידי האומה שתשמרנו לדורי דורות, כי הוא-הוא שהעלה אותה מעבדות לחירות. [...].

לאחר הנאום, צעדו בסך הפלוגות הקרביות, פלוגת הבנות, פלוגת הנוער והאוצרון. הלוחמים הצדיעו למפקד ולמפקדה ואחר התפזרו למקומותיהם. היתה זו הפעם הראשונה שכל יחידות המחתרת הירושלמיות הופיעו בגלוי, והמחזה היה מרגש מאוד. המסדר כולו הונצח במצלמותיהם של עשרות הצלמים שנוכחו במקום.
אחר-הצוהריים נערכו תחרויות ספורט, ובמרכזן משחק כדור רגל בין פלוגה א' (בראשותו של "נמרוד") לפלוגה ג' (בראשותו של "קבצן"). בסיום, הוענק לפלוגה א' המנצחת גביע מכסף.
לאחר ביקורו של בגין בירושלים, חזר הגדוד לחיי השגרה האפורים. לבחורים לא היתה תעסוקה (מלבד שתי מחלקות ששירתו בהר-ציון ובפאג"י) והיה ברור כי לא תהיה אפשרות להמשיך בקיום הגדוד למשך זמן רב. באותם ימים החל משא-ומתן בין יצחק גרינבוים (שר הפנים בממשלה הזמנית) לבין בגין בדבר שילובו של הגדוד הירושלמי במסגרת הצבא. הוצע כי האצ"ל יתפרק ולוחמיו יצטרפו לצבא, על יחידותיהם ומפקדיהם. דרישתו הנוספת של בגין היתה כי יחידות אלה לא יישלחו אל מחוץ לירושלים.
ביומן המלחמה של בן-גוריון מיום 10 באוגוסט 1948, נאמר:



אחר הצהריים ישיבת השבעה [וועדת גרינבוים]. האצ"ל בשלו - הצעתי להתרות בהם ואם לא יישמעו - לחסל אותם בכוח. יצאתי לשם כך לפנות ערב לברר המצב בירושלים.

על ביקורו בירושלים, כותב בן-גוריון ביומנו: 96



תומכי אצ"ל בעיר - נטורי קרתא" במאה-שערים ובית-ישראל, וקצת משכונת גאולה הגובלת בבית-ישראל, ושכונת מחנה-יהודה ו"הנחלאות": נחלת-ציון (ספרדים), נחלת-אחים (תימנים), זכרון-יוסף (כורדים), שכונת-הבוכרים (בוכרים רבים באצ"ל) ... האהדה לאצ"ל גברה מאוד, בייחוד מאז בואו של בגין לירושלים. בין החיילים שלנו [בעיר] יש 15% שתומכים בהם - כלומר לא יקבלו פקודה לירות בהם. חלק אולי גם יתמוך בהם בפועל. גם במשטרה הצבאית (280 איש) יש חשודים. משה דיין סבור שמוטב לשלוח הנה משטרה צבאית מתל-אביב ... משה סבור שהצבא הירושלמי לא יפעל נגד אצ"ל. לא רק מפני קרובים רבים - אלא שעד עכשיו פעלו יחד מתוך הסכם ... אפילו אנשי המטה אינם מבינים מדוע לא לפעול יחד עם אצ"ל. שאלתי משה מהו הכוח הדרוש - אם יהיה הכרח לפעול בכוח? משה סבור שהם יתבצרו, ימקשו הסביבה שלהם, ונחוצים שני גדודים מחוץ לירושלים (עם כוח שריון בשני הגדודים) על מפקדיהם.
סיכמתי: הש"י יבדוק כל אנשי המטה והמפקדים. שום חשוד לא יישאר בעמדת מפתח, במרכז אינפורמציה, ובמקום שמטפל באצ"ל. להחליף המ.צ., לבדוק המשטרה ולהוציא כל לוקח-שוחד ואיש אצ"ל. יישלח איש מהמטה לעבד תוכנית פעולה, להעריך הכוח הדרוש והציוד הנחוץ.

הידיעות בדבר הכוונה לחסל את האצ"ל בכוח הגיעו אל שירות הידיעות של האצ"ל ושמואל כץ נתן הוראה להכריז על מצב חירום. מפקדי הפלוגות נקראו למטה ובישיבה הוחלט לבצר את שטח המחנה ולעשות את כל ההכנות כדי להדוף את ההתקפה. שמואל כץ הסביר כי אין כל כוונה להסתבך במלחמת אחים, אולם ההכנות הגלויות יהוו לדעתו כוח מרתיע. ואמנם כך היה.
המשא-ומתן עם ועדת גרינבוים נמשך ובמקביל המשיך משה דיין בהכנות לחסל את האצ"ל בכוח הזרוע. בתחילת חודש ספטמבר הגיע גרינבוים להסכם עם האצ"ל. ההסכם סיפק את הדרישות העיקריות של הממשלה (פירוקו של האצ"ל), וכלל גם את העיקרון אשר לשמו המשיך האצ"ל את קיומו. ואלה עיקרי ההסכם:

האצ"ל יתפרק ואנשיו ייכנסו לצבא הגנה לישראל.
יחידות האצ"ל תישארנה בשלמותן בשורות הצבא, וליכודן לא ייפגם.
יחידות האצ"ל לא תישלחנה אל מחוץ לירושלים.
שבועת-הנאמנות אשר יישבע כל חייל וחייל תחייב אותו לשרת בירושלים ולא מחוצה לה.
תנאים אלה יהיו בתוקפם כל זמן שקיים שלטון עברי ממשי בירושלים.

בינתיים עסק הרוזן ברנאדוט בניסיון לפתור את הסכסוך היהודי-ערבי. הוא לא ראה עצמו כבול להחלטת האו"ם מה-29 בנובמבר והצדיק את הסטיות מהחלטות אלה בסמכויות שקיבל בעת מינויו, לעודד בדרכי שלום התאמות לגבי עתידה של ארץ-ישראל. 97 לפני בואו ארצה, התעכב ברנאדוט בלונדון, שם קיים פגישות רבות עם ראשי הממשל הבריטי. בספרו "לירושלים" מסביר ברנאדוט כי:



כשמעלים הצעה כלשהיא לפתרונה של בעיית ארץ-ישראל, הרי יש לזכור את שאיפותיהם של היהודים, את הקשיים וחילוקי-הדעות המדיניים בין המנהיגים הערביים, את האינטרסים האסטרטגיים של בריטניה, את ההתחייבויות הכספיות של ארצות-הברית וברית-המועצות, את תוצאות המלחמה ולבסוף - את סמכותו ויוקרתו של האו"ם.

תוכניתו של ברנאדוט התבססה על חלוקתה של ארץ-ישראל המנדטורית (שכללה גם את עבר-הירדן המזרחי) לשתי מדינות: יהודית וערבית. על-פי התוכנית הזו, שתאמה את המדיניות הבריטית באזור, שתי המדינות הן: ישראל וירדן. בכך ביטל המתווך את רעיון הקמתה של המדינה הפלשתינית בארץ-ישראל המערבית.
לאחר הצגת הרעיון הכללי, שלגביו היה סיכוי להגיע לידי הסכמה עם שלטונות ישראל, באו הסעיפים בתוכנית, שכל אחד מהם היווה סיבה מספקת לדחות את התוכנית כולה. תחילה הציע המתווך לאפשר את חזרתם של כל הפליטים הערביים לבתיהם. אחר באה ההצעה להגביל את העלייה. על-פי ההצעה, תורשה עלייה בלתי מוגבלת רק למשך שנתיים, ולאחר תקופה זו תותנה העלייה בהסכמת הערבים. במקרה של חילוקי דעות, תובא הבעיה בפני ארגון האומות המאוחדות. ואם לא די בגזרות האלה, הציע ברנאדוט גם כמה תיקוני גבול, שכללו: 98
1. הכללת הנגב, כלולו או מקצתו, בשטח המדינה הערבית.
2. הכללת הגליג המערבי, כולו או מקצתו, בשטח המדינה היהודית.
3. הכללת העיר ירושלים בשטח המדינה הערבית, עם אוטונומיה מוניציפלית ליהודים וסידורים מיוחדים להגנת המקומות הקדושים.
4. עיון בשאלת מעמדה של יפו.
5. ייסוד נמל חופשי בחיפה, שיכלול גם את בתי הזיקוק.
6. ייסוד נמל תעופה חופשי בלוד.
הצעותיו של הרוזן ברנאדוט עוררו סערה בקרב הציבור היהודי בארץ והעיתונות כולה גינתה בחריפות את תוכניתו. גם ממשלת ישראל דחתה למעשה את הצעות המתווך, אולם בתור הערכה למאמציו להשיג שלום באזור, מוכנה היתה להמשיך את המשא-ומתן אִתו.
באצ"ל עקבו בדאגה אחר מהלכיו של ברנאדוט, אולם לא ראו בהם סכנה מידית הדורשת פעולה. ההנחה היסודית היתה כי גורלנו נתון בידינו, וכל עוד תעמוד הממשלה על שלה, לא יוכל ברנאדוט לבצע את זממו. אבל היו אחרים שלא חשבו כך. במפקדת לח"י בירושלים ראו בתוכניותיו של ברנאדוט סכנה גדולה לעתידה של ירושלים. לח"י ניהלו תעמולה חריפה מאוד נגד ברנאדוט, וכמה מחבריו אף הפגינו נגדו בשעת ביקוריו בירושלים. כאשר חשו שהמתווך מהווה סכנה מוחשית, הגו את ההתנקשות בחייו.
ביום שישי, 17 בספטמבר 1948, הגיע ברנאדוט לירושלים, לדון בפרטים הטכניים של העברת מטה האו"ם לעיר. בשעה חמש אחר הצהריים יצאו המתווך ומלוויו מארמון הנציב (המקום המתוכנן לישיבתו של מטה האו"ם) בדרכם העירה לפגישה עם דב יוסף, מושלה הצבאי של ירושלים. כשעה קודם-לכן, יצא ממחנה לח"י בטלביה ג'יפ ובו ארבעה אנשים. הג'יפ עשה את דרכו לשכונת קטמון, עצר ליד המחסום בסמוך לעיקול בין קרית-שמואל לקטמון (היום רחוב הפלמ"ח, ליד רחוב כובשי קטמון) וחנה בצד הכביש. כאשר הבחינו יושבי הג'יפ בשיירה בת שלוש המכוניות שעלתה במעלה רחוב רחל אמנו, התניע הנהג את הג'יפ והעמידו לרוחב הכביש. השיירה עצרה ליד הג'יפ וכמה אנשי לח"י ירדו ממנו ופנו לעבר מכוניתו של ברנאדוט. הם כיוונו את נשקם לעבר המושב האחורי וירו מספר צרורות מתת-מקלע שהיה בידיהם. הקולונל סרו, שישב לצדו של ברנאדוט, נהרג מיד, בעוד הרוזם ברנאדוט עצמו נפצע פצעים אנושים ומת בדרך לבית-החולים.
דבר ההתנקשות בחייו של ברנאדוט הגיע אל בן-גוריון בשעה שקיים דיון עם המטה הכללי של צה"ל. ביומנו אנו מוצאים את הדברים הבאים: 99



פתאום בשש בא מברק ממשה דיין, ואחר כך מדב יוסף, שברנאדוט וקולונל סרו נרצחו בקטמון על-ידי יהודים מתוך ג'יפ שנסע לפניהם. הזמנתי איסר הראל וראש המשטרה הצבאית - לאסור כל אנשי לח"י פה; יש להעלות גדוד "הראל" לירושלים ולתת הוראות לדב יוסף ומשה דיין לפעול במרץ ובלי רחמים ...
בשמונה טילפן משה דיין ומסר שפורשים הרגו ברנאדוט וסרו, לא יודע אם אצ"ל או לח"י ...
בשמונה וחצי בא איסר הראל. בירר במקום הגבוה ביותר שאצ"ל לא עשה זאת ...

בשעות הערב נתפרסם כרוז בחתימת "חזית המולדת" ובו נוטלת על עצמה קבוצה זו את האחריות להתנקשות ברוזן ברנאדוט ובקולונל סרו. השמועות שהתהלכו אותה עת היו ש"חזית המולדת" היא קבוצה שפרשה מלח"י.
בן-גוריון ידע היטב כי לאצ"ל לא היה כל קשר להתנקשות בחייו של ברנאדוט, אולם הוא החליט לנצל את הרעש הציבורי שחוללה ההתנקשות, כדי לחסל את ארגון לח"י ואחריו גם את האצ"ל. ואמנם, למחרת היום, בשבת בבוקר, פשט כוח של צה"ל על מחנות לח"י בירושלים, אולם מצא אותם ריקים מאודם (למעט כמה חולים וכן מספר לוחמים שלא היה להם לאן ללכת). לח"י הוכרז ארגון בלתי חוקי ורבים מחבריו נעצרו ברחבי הארץ על-ידי כוחות הביטחון.
לאחר חיסול לח"י, התפנה בן-גוריון לטפל באצ"ל. ב-20 בספטמבר הוזמן אבינועם למחנה המטכ"ל בתל-אביב, שם קיבל את מכתב האולטימטום בחתימת ידו של ידין. אבינועם מיהר לירושלים, כדי למסור את המכתב לשמואל כץ. במכתב האולטימטום נאמר:



1. על האצ"ל בירושלים לקבל על עצמו הלכה למעשה חוק המדינה בנוגע לצבא, גיוס ונשק.
2. כל חייבי הגיוס באצ"ל חייבים להיכנס לצבא הגנה לישראל.
3. כל הנשק צריך להימסר לצבא הגנה לישראל.
4. כל מי שמצטרף לצבא חייב בשבועת אמונים שחלה על כל חייל.
5. דין חברי אצ"ל כדין כל יהודי אחר.
6. אם במשך 24 שעות החל מהיום, יום ב' 20.9.1948, בשעה 12:00, הנכם מקבלים את הדין: מפרקים את האצ"ל וגדודיו המיוחדים, מוסרים את הנשק ומצטרפים לצבא הגנה לישראל - לא יסבול איש מכם על פגיעה שפגעתם עד עכשיו בחוק ישראל, והיחס אליכם יהיה כיחס לכל יהודי אחר.
7. אם במשך הזמן הנקוב לא תמלאו דרישות הממשלה הלכה למעשה - יפעל הצבא בכל האמצעים שלרשותו.

יגאל ידין - אלוף
ראש אגף המבצעים של המטה הכללי
צבא הגנה לישראל

התגובה בירושלים לאולטימטום היתה קשה. וכך כתב סופר ה"טיימס" הלונדוני לעיתונו:



האולטימטום של הממשלה הזמנית של ישראל לאצ"ל, הדורש את פירוקם המידי של כוחותיו המזוינים, נתקל בתרעומת ניכרת הן על-ידי חבריו והם על-ידי רוב תושבי העיר.

שעתיים לפני תום האולטימטום כינס שמואל כץ מסיבת עיתונאים במלון "עדן", וגולל בה את השתלשלות המשא-ומתן עם יצחק גרינבוים. הוא הוסיף וסיפר, כי האולטימטום התקבל בהפתעה גדולה, מאחר שהצדדים הגיעו להסכם שהיה נוח ומקובל הן על הממשלה הזמנית והן על האצ"ל. שמואל כץ הסביר לעיתונאים כי רב לו כוחו של האצ"ל להתנגד לכל התקפה על בסיסיו, אולם האצ"ל לא יעשה זאת בגלל גישתו הפטריוטית. בסיכום, נאמר:



בתשובה לאולטימטום שהוגש לנו אתמול, הננו מודיעים כי בהתחשב עם האיום בשימוש בכוח, וברצוננו למנוע שפך דם יהודי שהיה נגרם על-ידי ביצוע האיום - הננו מקבלים את האולטימטום הנ"ל.
הארגון הצבאי הלאומי יתפרק בהתאם לדרישות הממשלה הזמנית בצורה ובאופן שייקבע בינינו לבין מפקד החטיבה של צבא הגנה לישראל בירושלים.

באותו יום פירסם מטה האצ"ל את ההודעה דלהלן לחייליו:

הארגון הצבאי הלאומי
בירושלים י"ז אלול תש"ח
21.9.1948

ה ו ד ע ה

א. הממשלה הזמנית, אשר הספקנו להכירה מתקופת "אלטלנה", הוכיחה שנית את פרצופה. תוך כדי ניהול משא ומתן בין נציגי המעמד [כינוי לאצ"ל] ונציג הממשלה, הוגש אולטימטום לבא-כוח המעמד שעל המעמד להתפרק במשך 24 שעות מרגע מסירת האולטימטום.
ב. המעמד, אשר מטרתו האחת היא למלא את היעוד המוטל עליו, עומד בפני הברירה: מלחמת-אחים, הרג מאות חיילים עברים - או קבלת האולטימטום. המעמד בלקחו בחשבון את רגש האחריות הרבה לגורלו של העם העברי ולגורלה של הריבונות העברית - ובכדי למנוע שפיכות דמים רבה - החליט בכאב עצור לקבל את האולטימטום.
ג. על פרטי ההצטרפות לצבא הגנה תבוא הודעה מיוחדת בזמן הקרוב ביותר.

הארגון הצבאי הלאומי בירושלים
המטה הראשי

בשעה שבבסיס קטמון החל תהליך הצטרפותם של לוחמי האצ"ל לצבא הגנה לישראל, פעלה יחידה של האצ"ל בהר-ציון. יהושע לנדנר ("אלקים"), שהיה אחד ממפקדי הכוח, מספר כי הם קיבלו הוראה ממטהו של משה דיין להמשיך ולהחזיק בעמדות ולחכות להוראות נוספות. וכך, לאחר פירוקו של האצ"ל בירושלים, המשיכה אחת מיחידותיו לפעול עוד ארבעה ימים בהר-ציון.
הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל נוסד בירושלים באפריל 1931. לאחר 17 שנים של מלחמת שחרור עקובה מדם, בפורעים הערבים ובכובש הבריטי, התפרק מנשקו בירושלים בספטמבר 1948, ולוחמיו הצטרפו לצבא הגנה לישראל.

הערות:



1. ראיון המחבר עם שושנה דוסט-סנדלר.
2. משה שטיין, הקונצרט במחתרת, עמוד 107.
3. יצחק ןוי (ןויצה), תשעה קבין, עמוד 23.
4. ראיון המחבר עם מאיר פעיל.
5. ראיון המחבר עם יהושע גורודנצ'יק.
6. ראיון המחבר עם מיכאל חריף.
7. מ"ז, עדות בן-ציון כהן וכן ראיון המחבר עם משה פינטו.
8. סת"ה, כרך שלישי, עמוד 1403.
9. תעודות מדיניות ודיפלומטיות, דצמ. 47 - מאי 48, עמגו 559, וכן אצ"מ S40/8/1.
10. ראיון המחבר עם צבי כספי.
11. יהושע בן-אריה, ירושלים החדשה בראשיתה, עמוד 149.
12. א"צ, 922/75/267, חשבונות המעמד נובמבר 1947 עד ספטמבר 1948.
13. י. אופיר, על החומות, עמוד 15.
14. א"צ, 500/48/35.
15. א"צ, תיק דיר-יאסין 3/281.
16. עקיבא אזולאי איש ירושלים, עמוד 70.
17. א"צ, 2504/49/16.
18. כנענה שריף (עורך), הכפרים הפלסטינים שנהרסו ב-1948 - דיר-יאסין. הכללת ביר-זית, וכן דני רובינשטין, "הארץ" מיום 11.9.1991
19. א"צ, 500/48/35
20. דוד שאלתיאל, ירושלים תש"ח, עמוד 141.
21. ארכיון משרד המושבות הבריטי, CO733/477/5
22. א"צ, תיק דיא-יאסין מ 16/9.
23. מנחם בגין, במחתרת, כתבים ד, עמוד 274.
24. ראיון המחבר עם מרדכי רענן.
25. Dan Kurzman, GENESIS 1948, p. 148
26. א"צ, תיק דיר-יאסין מ 16/9.
27. מ"ז, עא 37.
28. א"צ, 54-48 / 500.
29. יהושע אופיר, על החומות, עמוד 63-64.
30. א"צ, תיק דיר-יאסין, מ 16/9.
31. שם, שם.
32. יהושע אופיר, על החומות, עמוד 63-64.
33. מנחם בגין, במחתרת, עמוג 276.
34. תעודות מדיניות ודיפלומטיות, דצמ. 47 - מאי 48, עמוד 625.
35. בנובמבר 1947 התקימה בנהריים פגישה בין גולדה מאירסון (מאיר) לבין המלך עבדאללה. בפגישה הוסכם כי לאחר צאת הבריטים את הארץ, יפלוש הלגיון הערבי לארץ-ישראל המערבית ויתפוס את יהודה ושומרון, שאמו7רות היו להיות חלק מן המדינה הפלשתינית (שני הצדדים התנגדו להקמתה של מדינה פלשתינית ריבונית בראשותו של המופתי). בתמורה להסכמתם של היהודים לצעדו זה של עבדאללה, התחייב המלך שלא לתקוף את המדינה היהודית שתקום. פרטים, ראה בספרו של המחבר: "על חומותייך", בהוצאת משרד הביטחון.
36. אצ"מ, S 25/1704 תרגום אנגלי S 25/4150
37. דיר-יאסין, פרסום מחלקת ההסברה של משרד החוץ הישראלי, מרס 1968.
38. מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, חלק ב, עמוד 680.
39. ארכיון משרד החוץ הבריטי, FO 371/68508.
40. בדבר פרטים על תוכניתו של בן-גוריון לחלוקתה של ירושלים, ראה ספרו של המחבר, "על חומותייך", משרד הבטחון - ההוצאה לאור
41. The Jerusalem Report, April 2, 1998.
42. www.metimes.com/issue 98-16/reg/deir.html
43. War With out End, Thomas Dunne Books, New York (2000). Anton La Guardia,
44. דוד שאלתיאל, ירושלים תש"ח, עמוד 143.
45. סת"ה, כרך שלישי, עמוד 1554.
46. עיתון "הארץ" מיום 12.4.1948.
47. יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין, עמוד 229.
48. שם, עמוד 313.
49. שם, עמוד 228-234.
50. דוד שאלתיאל, ירושלים תש"ח, עמוד 147.
51. אצ"מ, S 25/8176.
52. ב-8 במאי 1948 הצליח הנציב העליון להשיג את הסכמת הערבים והיהודים להפסקת-אש כללית בירושלים, אשר נמשכה עד צאת הבריטים את העיר.
53. דוד שאלתיאל, ירושלים תש"ח, עמוד 166.
54. שם, שם.
55. יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין, עמוד 228-234.
56. ספר הפלמ"ח, כרך שני, עמוד 929.
57. רמי יזרעלי, עידן מספר 2, עמוד 28 (מרכז רחל ינאית בן-צבי).
58. יהושע אופיר, על החומות, עמוד 128-129.
59. מ"ז, כ 4 45/9.
60. תעודות מדיניות ודיפלומטיות, דצמבר 1947 עד מאי 1948, עמוד 693.
61. אהרון לירון (אלטשולר), ירושלים העתיקה בקרב ובמצור, עמוד 141.
62. יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין, עמוד 42.
63. דב יוסף, קרייה נאמנה, עמוד 195.
64. יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין, עמוד 35.
65. אהרון לירון (אלטשולר), ירושלים העתיקה בקרב ובמצור, עמוד 459.
66. א"צ, גנזך דוד שאלתיאל.
67. דב יוסף, קרייה נאמנה, עמוד 195.
68. ראיון המחבר עם מלכה נתנזון.
69. דוד בן-גוריון, יומן המלחמה, עמוד 154.
70. אהרון לירון (אלטשולר), העיר העתיקה בקרב ובמצור, עמוד 459.
71. א"צ, 922/75/267.
72. א"צ, 270,959/49.
73. שם, 386,2644/49.
74. אהרון לירון, ירושלים העתיקה בקרב ובמצור, עמוד 123.
75. Sir John Bagot Glubb, A Soldier With The Arabs, p. 83-110 .
76. שם, שם.
77. מ"ז, עדות יצחק לומברוזו.
78. זיכרונות עבדאללה אל-תל, עמוד 134-135.
79. יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין, עמוד 256-258.
80. א"צ, 922/75/267.
81. מ"ז, עדות צפניה.
82. פרטים בספרו של יצחק לוי (לוימה), עמודים 253-256.
83. א"צ, 922/75/267.
84. דב יוסף, קרייה נאמנה, עמוד 160-161.
85. החמישה היו: יעקב מרידור, אליהו לנקין, הלל קוק, בצלאל עמיצור ומשה חסון.
86. לוי יצחק (לויצה), תשעה קבין, 474.
87. מסמכי משרד החוץ האמריקאי, שנת 1948, כרך 5, עמוד 1204.
88. מ"ז, עדות מנחם שיף.
89. לוי יצחק (לויצה), תשעה קבין, עמוד 306.
90. שם, עמוד 313.
91. דוד שאלתיאל, ירושלים תש"ח, עמוד 203-204.
92. א"צ, 54,500/48.
93. דב יוסף, קרייה נאמנה, עמוד 254.
94. דן שיפטן, האופציה הירדנית, עמוד 142-144.
95. משה דיין, אבני דרך, עמוד 213.
96. דוד בן-גוריו, יומן המלחמה, עמוד 644.
97. תעודות מדיניות ודיפלומטיות, כרך I, עמוד 230.
98. פולקה ברנאדוט, לירושלים, הוצאת ספרים "אחיאסף".
99. דוד בן-גוריון, יומן המלחמה, עמוד 698.
100. יצחק אלפסי (עורך), האצ"ל אוסף מקורות ומסמכים עמוד 428 וכן ראיון המחבר עם נסים אלבז.
101. יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין, עמוד 258.