הרב קוק כמשורר
צבי קפלן
שיטין, בהוצאת מורשת תל-אביב (עמ' ל"ו-ס')
|
תקציר: עיון בשירתו של הרב קוק. מילות מפתח: הרב קוק. |
הרב קוק משורר היה. ולא היה המשורר שבו אחד הגונים שבאישיותו, אלא משורר היה במהותו, בעיקרו וביסודו. הוא היה כולו שירה. תורתו ויראתו, צדקותו ודקדוקי-מצוותיו, אהבתו לישראל ולארץ-ישראל - היה היו גילויי השירה הנשגבה שמלאה את כל-נשמתו, שירת שמים, שירה לא-ל חי...
וכל יצירתו כולה - שירה היא. אף כשהוא מביע דברי-עיון, דברי מחשבה והגות עמוקים ומקיפים - אף אז הנך חש את השירה שבו. הוא הוגה ומשורר כאחד. אי אתה יכול לתחם תחומין בין ההוגה שבו לבין המשורר שבו. וככל שאתה מעמיק בהגיונותיו. וככל שאתה מטיב להבינם לעומקם - כן מטיב אתה לחוש את השירה שבהם, האופפת אותך, ומנשאה אותך אל-על...
ולא התמזגות מקרית של הוגה ומשורר יש כאן, אלא "הא בהא תליא". כי מהי השירה, אם לא התפעלות והתרוממות הנפש, בהיותה חשה במגע כנפי הנשגב שבהוויה. וכשהוגה אדם בנשגבות, כשמעמיק הוא בהם וחודר לעומקם ומתבונן בהם לכל רוחבם והיקפם - כיצד לא תמלא נפשו שירה? כיצד יוכל שלא לשורר באין-הפוגות? - וכיון שלא היה באחרוני-הדורות מי שהעמיק בכבשונו של עולם כהרב קוק, כיון שלא היה כמוהו מי ששוטטה נפשו במרחבי השגות עליונות - לא היה כמוהו מי ששורר את שירת הנשגב, הוא העמיק להגות בנשגב. הוא אשר חי בו, ויהי למשוררו. ותהי שירתו - הגות, והגותו - שירה.
ולא מקרה הוא כי בהגותו על התשובה, על אותו מושג יהדותי נעלה, אשר לא היה כמוהו מי שתפשו לכל עמקו והיקפו העולמי-עולמי, ובהעמיקו עיון במושג זה, בחזותו בעיני-רוחו את התשובה הגדולה שלעתיד לבוא, אשר תקיף, תגאל ותשיב את הכל למקורו הראשון-העליון - נבעו מעמקי נשמתו הדברים האלה:
"וקום יקום לנו משורר התשובה, שהוא יהיה משורר החיים, משורר התחייה, משוררה של הנשמה הלאומית ההולכת להיגאל"... (שלהי "אורות-התשובה").הא חש כי אי-אפשר שתהיה תשובה - בלא משורר התשובה, כי בודאי ובודאי אשר קום יקום המשורר הזה - כי אי אפשר שלא לשיר על התשובה לא-ל חי אשר היא-היא שירת-השירות אשר מעולם...
ודווקא משום כך, משום שהיה כולו שירה - קשה היה עליו להיות "משורר" במובנו המצומצם של מושג זה, קשה היה עליו להיות אמן הצורה השירית, הכבולה בכבלי משקל וחרוז ויודעת את סוד הצמצום. כי עלתה שירתו על גדותיה, כי התפרצה ברוב-עוזה ותנתק את כל-הכבלים, ותשטוף ותעבור באין-מעצור.
כיצד יוכל המשורר אשר כולו אהבה וצימאון. עד כלות הנפש לא-ל חי, כולו טובל בנחלי-עדנים של שירת אהבה לאלהים, הגוברת ועולה מרגע לרגע, - כיצד יוכל משורר זה להשתעבד לכבלי-משקל ולשים לבו לצלצולי-חרוז, והוא כולו למעלה-למעלה מכל אלה?...
והן הביע הרב קוק עצמו כדברים האלה:
"הגיונותי הנם מני ים רחבים, בשפה פרזית להביעם בל אוכלה. שלא בטובתי הנני מוכרח להיות משורר, אבל משורר חופשי. לא אוכל להיות קשור לנחושתים של המשקל והחרוז. הנני בורח מן הפרזה הפשוטה, מפני הכובד שיש בה, מפני צמצומה. ולא אוכל להכניס עצמי בצמצומים אחרים, שאולי הנם יותר גדולים ומעיקים מהמועקה של הפרזה שממנה אני בורח"1."שלא בטובתי" - אומר הרב קוק - "הנני מוכרח להיות משורר". זה סימנו של משורר-אמת. שירה הבאה מתוך מחשבה תחילה, מתוך "החלטה" לשורר, אינה שירת אמת. "שירה" מלאכותית היא זו. ואילו שירת-אמת, באה בלא מחשבה תחילה. בלא כל כונה מכוונת מצדו - מלאה השירה את המשורר, ואינה נותנת לו מנוח, שואפת היא להתפרץ, והריהו בבחינת "נלאיתי כלכל ולא אוכל" - והוא מוכרח לשורר, שירתו - שירת אמת.
אך אף שירת-אמת זו, המתפרצת מתוך נשמת המשורר על כורחו - מינים שונים יש בה. יש והשירה אינה גורמת לו למשורר שיאבד שווי-משקלה והריהו מסוגל לצור לה צורה נאה, לכוון את זרמה במסלול נאה, לשקלה ולחרזה. ודאי: יכולת זו לצור צורה לשירה - אמנות יש בה, מעידה היא על בעליה כי אמן-הצורה הנהו, אך יחד עם זה מעידה היא אף על כך ששירתו מוגבלת היא, אינה מתפרצת בעוז אין-סופי - כי אם במידה, ולכן יש בכוח המשורר לצור לה צורה. אך כל כמה שגדולה ורחבה יותר נשמת המשורר - כן יקשה עליו לשלוט בשירתו. כי רחבה נשמתו מני-ים, ורגשותיה סוערים כהמון גליו - ומי ישים גבול לים? - משורר כזה, נאלץ להיות משורר חפשי, בלתי כבול בשום כבלים שבעולם!
ואכן: משורר חופשי אשר שירתו סוערת, מכה גלים-גלים ואינה ניתנת להיכבל - היה הרב קוק.
על כן מעטים הם בין יצירות הרב קוק - השירים השקולים והחרוזים. ואף באותם המעטים - נפגמת הצורה לעתים. אך מה יקרים הם הפגמים הללו! אות הם, כי גברה השירה - על השיר, כי נתקה הנשמה המשוררת את כבלי הצורה השירית.
ומנתקת הנשמה את כבלי הצורה - ברגעיה הגדולים ביותר, ברגעי הגיע צימאונה לא-ל חי, למרום פסגתו.
ובאחד הרגעים הגדולים האלה - שורר הרב קוק את השירה הזאת, נתוקת-הכבלים, שירת-חופש, שירת-דרור:
לא רק בניתוק כבלי-הצורה מתבטא החופש אשר בשירה זו - כי אם אף בעצמותה, כי סוערת היא ומתפרצת. לא געגועים חרישים לאלהים יש כאן, לא התרפקות ענוגה התחטאות כאובה, כי אם - שירה סוערת, שירת עוז וגבורה, גבורת-קודש, המסתערת על ה"כביכול", וללא כל אקדמות-מלין, ללא כל צעדים הססניים.
"מלא" - זאת המלה המאפיינת שירה זו, מן המילוי היא נובעת, ממילוי-הנשמה. הנשמה מלאה אהבה לאלהים - ולא תוכל לעצור ברוחה, והיא מתפרצת ומסתערת...
ולאחר ההתפרצות הראשונה, הבלתי אמצעית, לאחר הביעה את-עצמה בבהירות ובפשטות שבעז: "אני מלא אהבה לאלהים" - נרגעת היא מעט, מתחלת היא להתבונן מעט בנושא-שירתה, ב"כביכול".
התבוננות זו, הבאה לאחר ההתפרצות - שלוותה יחסית היא. ביחס להתפרצות הראשונה - שלוה היא במידת-מה. אך אף בה סוערת סערה, אף היא מלאה רטט, הגובר ועולה משורה לשורה: "יותר מן-הכל, יותר מן-הטוב, יותר מן-המהות, יותר מן-ההוויה".
אין מנוח לנשמה, אומרת היא כי נושא אהבתה הוא "יותר מן-הכל", אך לא די לה בכך, חשה היא כי מה שאמרה חיוור הוא יותר מדי לגבי נושא-הדברים, - והיא מוסיפה: "יותר מן הטוב" - אך גם בזה לא די לה, גם הפעם לא אמרה כל מה שיש לומר, והיא מוסיפה: "יותר מן המהות". אך גם זה לא די: "יותר מן-ההוויה". ולאחר שהביעה כל מה שיש בכוחה להביע על אודות נושא-אהבתה, הבלתי מכונה בשם, הבלתי-נתפש, שהוא, "יותר מן-הכל, יותר מן-הטוב, יותר מן-המהות, יותר מן-ההוויה" - מתפרצים שוב רגשות אהבה בלתי-מגבלת: "ואני אוהב"...
הסתערות זו על ה"כביכול", ללא זעזועי-הסוס - מקורה בתחושת קרבת-אלהים הממלאת את-הנשמה. ככל שקרבה הנשמה אל יוצרה - כן מתמעט הזעזוע מפניו. הן כה דרשו חכמים על הכתוב: "והתהלכתי בתוככם": - "אטייל עמכם בגן עדן - ולא תזדעזעו ממני" - יכול לא תיראו ממני? - תלמוד לומר: "והייתי לכם לאלהים!" (תורת כהנים). - בעת הקרבה הגדולה בין הבורא לברואיו, אין מקום לזעזוע, יש מקום אך ליראה!
ומה בין זעזוע ליראה? - זה נתבאר לנו על-ידי הרב קוק עצמו (בשלהי מאמרו: "עבודת-אלהים", האחרון בקבוצת-מאמריו: "עקבי-הצאן"):
"הזעזוע בא מחוסר הכשר, מקטנות-נפש, מצד שהיא עסוקה רק עם האור הנופל לה במידה מועטת, - - - אבל היראה - היא יראת הכבוד והרוממות, המוסיפה עוז ואורה, המתמלאת לפי אותו הגודל של שיקוף האידיאלים המוסריים והשכליים הגנוזים שההוגה בם מתיחש אליהם בכל-הוד, כבוד וגדולה"...הזעזוע - הוא פחדו של קטן-הנפש מפני השגב הרוחני; והיראה - נחלת גדול-הנפש היא, זה החי בתוך הנשגב, אוהבו ודבק בה וככל שהוא דבק בו עוד ועוד - כן מוסיף הוא להכיר את השגב שבו יותר ויותר, יותר ויותר מתמלא הוא יראת-כבוד בפניו, יראת הרוממות.
יראת-הרוממות יש בה בשירת הרב קוק - אך אין בה זעזוע. קרובה הנשמה אל יוצרה, שטה היא במרחבי אין-סוף, במרחבי א-ל וכה תשורר:
כאן מתגלה תחושת קרבת-אלהים בפנים חדשות: לא בהסתערות על ה"כביכול" - כי אם בקלות העליזה של השיטה במרחבי א-ל. לא, חלילה, קלות-ראש או קלות-דעת, אלא - קלות בת-השמחה, בת-העליזות, בת הקרבה הגדולה של הנברא לבוראו, נחלתם של צדיקים לעתיד לבוא:
"עתיד הקדוש-ברוך-הוא לעשות מחול לצדיקים, וכל אחד ואחד מראה עליו באצבע"...(תענית).שטה הנשמה במרחבים, במרחבי א-ל, "ממרום מכל-ענג, מכל נעם ויפי"... טוב לה לנשמה - אך גם מכאובים היא יודעת, וכה תתנה כאביה:
אכן: "צער-הביטוי" - זה כאבה של נשמה גדולה, אשר עלתה מעלה-מעלה בהכרותיה ובתחושותיה, התעלתה כל-כך מעל למושגי המון-עם, עד כי אין היא מוצאת לה ביטוי בלשונם.
אך אין היא יכולה להתאפק. חשה היא כי מוכרחה היא להתגלות בפני כל - ואינה יכולה... ומלאת-כאב שואלת היא:
ו"מי ימלל" - את הטרגדיה של הנשמה, החשה כי אצורים בה.. "זקים מלאי אוצרות אור וחם", והיא רואה אותם כ"שלהבות עולות, בוקעות שמי-שמי-שמים", ורוצה היא, הוי, מה רוצה היא! - לגלות את עמקי-נשמתה לכולם, לכולם, "לרבים, לעולמים, לברואים, למלא-כל, לגוי ואדם יחד" - ואינה יכולה...
ויודע המשורר, כי היה היו גדולי-נשמה אשר נוח היה להם בכך שאינם גלויים, שעושר נשמתם נסתר מעין-כל. אך הוא - לא יוכל להיות כמותם:
אך הרב קוק קשור בכל נימי-נפשו אל הכל, אוהב הוא את הכל, על-כן לא יוכל להתאפק מלגלות לעין-כל את זהרו הפנימי:
גדולה הטרגדיה של אוהב הכל, הרוצה בכל לבבו ובכל נפשו לגלות את אורו הפנימי לכל - ואינו מוצא לו ביטוי. עתים נדמה לו כי מצא את הביטוי - אך לאחר שבטאו רואה הוא כי אין זה הביטוי ההולם, כי אין הוא מגלה את אשר בנשמה - אלא מאפיל עליה. מה גדול צערו ומה גדול מכאובו של הרוצה להאיר מאורו לכל, לגלות ולגלות, והוא בא לגלות - ונמצא מכסה...
ומעצמת מכאוביו הוא זועק לאלהיו:
ופעמים הופך הכאב לזעם, והוא מוציא את-הנשמה מכליה, והיא מתפרצת בזעמה הכואב, ומשוררת:
והמשורר שואל במר נפשו:
עזים כוחותיו הפנימיים של המשורר, האומרים להתפרץ בכוח, וגדולים ועצומים הם מכאובי-הנפש של המשורר, הפונה אליהם בכאבו ואומר: - "הוי, מתי, מתי תצא גאולתכם", - ומצפה הוא לרגע בו "מאפלה יצא אור, אור, אור" - כה גדולה הכמיהה לאור-הגלוי המתבטאת בשורה זו בחזרה המרובה על מלת "אור". הנך חש כאן, בהתבטאות טבעית אמיתית זו, את הנשמה המדברת, הכמהה ממעמקיה כמיהה בלתי מוגבלת ל-"אור, אור, אור, אור"...
אך עתים תחוש הנשמה, כי הביטוי - ירידה יש בו, ירידה ממרומי-הרוח אל תחתיות הביטוי המילולי. יתר על-כן: הרצון לבטא - אף הוא ירידה. הן יש לו לרצון זה יחס לעולם התחתון הן באוזניו של זה הוא רוצה לבטא. רצון זה מעיד כי הרוחניות הנשמתית עצמה ירדה ממדרגתה, עד אשר קרבה אל הרצון הנמוך, רצון הביטוי, ותעוררהו:
נאלץ הוא לדבר, אף כי חש הוא את-הירידה שבדבור. אך מתנחם הוא בכך, כי סוף-כל-סוף הדברים נ ו ב ע י ם מן-המקור הרוחני העליון, וכשמתגלים הם על-ידי ההבעה - חוזרים הם ומתאחדים עם שרשם:
ושואף הוא זרם הנשמה מעלה-מעלה. הן כה ישיר המשורר:
וקורא הוא לכל לצאת בעקבותיו:
זאת שירת הנשמה, רווית האהבה בתענוגים ליוצר הכל, באותם הרגעים בהם תחוש כי חבוקה ודבוקה היא ביוצרה, ומתרפקת על-דודה.
אך לא תמיד תתענג הנשמה העורגת, לא תמיד. כה-קלה היא הדרך לקרבת אלהים, יש צורך בעליות מדרגה לדרגה בסולם-הרוח, עד הגיעה למרום-הפסגה. ואותן דרגות הכרחיות - אינן מספקות אותה. היא שואפת מעלה מעלה - ללא כל הדרגות. אך חשה היא עם זה - כי אי-אפשר בלא הדרגות, ומלחמה פנימית מתעוררת בה. אזי תביע:
יודעת היא הנשמה השואפת ל"אור-אלהים", ל"תענוג א-ל חי ושעשועו" - כי לשם השגת מבוקשה זה, עליה למלא "שטף-חיובים". הן תורת-הנסתר - הקבלה - העוסקת בכבשונו של עולם, המקרבת את לומדיה לדעת-אלהים ולדבקה בו, מלאה "למודים ודקדוקים לאין-תכלית, סיבוכי רעיונות והוצאת פלפולים מדיקנות של אותיות ותבות", ומתוך אותם הדקדוקים הרבים, מתגלה לעין אט-אט - דעת אלהים. אך אין נשמת הרב קוק סובלת איטיות זו. חשה היא כי אותו "שטף-חיובים" מגביל אותה.
ושאיפותיה - מעבר לכל גבול הן. שואפת היא למרחבי א-ל. אינה מוצאת את-סיפוקה בקטנות ואם גם גדולות הן מצד עצמן, אך מה הן לעומת מרחבי א-ל?
הן כה שורר אחד מגדולי הנשמה בישראל, רבי שניאור זלמן מליאדי:
ו"בך לבדך" - גם חפצה של נשמת הרב קוק. על כן יכבידו הדיוקים והדקדוקים עליה, על השואפת למרחב
אכן, יודע הרב קוק כי אותם הדקדוקים המוגבלים לכאורה - הם הם הדרך המובילה אל ה"אין-סוף". ויודע הוא כי הדרגה היותר גבוהה היא, לחוש בתוך הלמודים המוגבלים - את הבלתי-גבוליות אשר הם מובילים אליה. אך חש הוא כי לא הגיע עדיין למדרגה גבוהה זו:
מדרגה גבוהה זו - "לסכות מראשית עד אחרית", לראות בראשית המגבלת - את האחרית האין-סופית אשר תוביל אליה - אינה מדרגתו עדיין. על-כן ישא ויסבל - ויצפה לעת בה יגיע למדרגה גבוהה זו:
אותה אי הסתפקות בקטנות, אותה שאיפה למרחבי-מרחבים, הובעה באפן תמציתי באחד השירים הקטנים, השקולים והחרוזים, של הרב קוק. אין בשיר זה אותה השתפכות נפש בלתי-מרוסנת, כאשר באותם שהובאו לעיל. כי שיר כבול הוא, שקול וחרוז. אך יש בו איתנות פסקנית, האומרת:
ובעוד שיר שקול קטן, מובעת השאיפה לגדולות:
השורות האחרונות, הבנויות על דברי חכמינו: "כי לי בני-ישראל עבדים, עבדי הם - ולא עבדים לעבדים!" - מזכירות לנו אף את שורותיו הנפלאות של רבי יהודה הלוי:
אולם בעוד שבשורותיו של רבי יהודה הלוי, יש משום משאלה ועל-כן יש בהן מרכותן של השאלה והבקשה - הרי שורותיו של הרב קוק אינן משאלה אלא הצהרה מלאת עוז וגבורה: "עבד ד' אני, ולא עבד לעבדים!" -
כי שירת-גבורה היא שירת הרב קוק כולה: אהבתו לאלהים - סוערת ומסתערת; תפילתו לאלהיו - שאגה היא, שאגת-אריה; ועל היותו "עבד ד'" - יצהיר בגבורה בעוז! -
דומה, כי מעטה היא השלוה בשירת הרב קוק. יש בה הסתערות, יש בה שאגת-כאב, יש בה התלהבות שכורה מני "תענוג א-ל הי ושעשועו" - אך מעטה בה השלוה. יוצא מן-הכלל הזה הוא שיר אחד, אף הוא מן השירים השקולים, המזכיר לנו אף הוא, בלשונו וברוחו, את שירת-הקדש של רבי יהודה הלוי, - אשר שלוה עילאית שוררת בו, שלוות הנשמה ההולכת וקרבה לאלהיה:
שלות-קודש פרושה על-פני שיר זה! חש המשורר כי ה"ראשון", יוצר הכל, מושכו בחבלו "אל משכנות דבירו" - ומה נעימה אותה משיכה! נפש המשורר מקשיבה בה בשעה לצלילי שיר העולים "מתוך מיתרי נבלו" של אותו "ראשון" - והיא נמשכת אליו...
ו"ים-הדעת" מכה גלים בקרב המשורר: כגלי-הים העולים איש מעל לרעהו באין-מעצור - כן עולים הרעיונות איש מעל לרעהו, הרעיון האחד, בסיס הוא לחברו - העולה מתוכו ומתעלה עליו: "ורעיון על רעיון כחומה" - חומת רעיונות קמה וגם ניצבה, וראשה בשמים: "והנה ד' נצב עליו"...
והמחשבה העליונה, המתרוממת מעל לחומה - מחשבה אלמת היא, אין לה הבעה בלשון בני-אדם, כי היא ל מ ע ל ה מכל הבעה. והיא מרחפת ושטה לה מעלה מעלה - ואין יודע לאן תגיע: -
מה נפלא הביטוי: "שבוית השחקים"! - שבויה היא המחשבה בשחקים, אשר שבוה בקסמיהם, לא תוכל עוד להינתק מהם והולכת היא, "זאת שבוית השחקים", הלאה-הלאה, מעלה-מעלה - ואין יודע לאן...
כלום אין תארה זה של המחשבה האלמת - הולם את נשמת הרב קוק בכללה? - הן כזאת הייתה נשמתו: "שבוית השחקים". מעלה-מעלה נכספה תמיד ולא יכלה עמוד בדרכה, במאומה לא מצאה את סיפוקה - כי אם בשחקים אשר שבוה...
- שבוית השחקים! -
אך נשמת שבוית-שחקים זו - לא יכלה להינתק כליל מן העולם התחתון. כי אהבה את הכל, חשה את השגב אשר בכל, את החיים ואת השירה אשר בכל...
הן כה ישורר בעל-הנשמה הזאת, בשירו "לחשי- ההויה"3:
ההוויה כלה תלחש לו סוד, מספרת היא לו כי חיים יש בה, וקוראת היא לו כי יקחם, כי יהנה מהם, אם אך לב אוהב-חיים לו, אם אך לא זיהם רעל-הייאוש את דם-לבו. אך קריאה זו אל-החיים - קריאה על-תנאי היא:
כי קדש-קדשים היא ההוויה - התגלות אלהים היא! - הן כה שורר ברוח-קדשו, נעים זמירות ישראל:
השמים והארץ וכל צבאם - לבוש הוד והדר הם לבורא עולם, בהם נתגלה. ויש לחוש בבריאה - את התגלות בוראה, יש לחוש את קדושתה, כי לכך נוצרה. לחש את קדושתה - לו היא מותרת, הוא-הוא אשר עליו ליהנות ממנה ללא-מעצר, כי בהנאתו - יתקרב אל בוראה ויתענג עליו. אך מי שאינו חש את קדושת-הבריאה, מי שאינו מתרומם על-ידה להתענג על יוצרה - אסורה היא עליו, מחלל הוא את קדושתה במגעה.
האדם הראשון, יציר כפיו של הקדוש-ברוך-הוא, אשר בצלם-אלהים נברא - הושם בגן-עדן! - אך כשחטא, וחילל את צלם-האלהים אשר עליו - נאסר עליו גן-העדן, ויגורש משם...
ולוחשת היא ההוויה לאדם השפל: "סורה מני סורה, הריני לך אסורה"...
אך אסור זה הוראת-שעה הוא. ואם גם ארוכה היא שעה זו - בוא יבוא קץ לה. עוד ישוב האדם להיות את אשר היה, עוד יתגלה בו צלם-האלהים, עוד יהיה בפעל לנזר הבריאה אזי יחיה עם אלהיו, ובכל אשר יתענג - יתענג על ד'...
ועל אותו דור שלעתיד לבוא, בו ישוב האדם להיות את אשר היה - ישורר הרב קוק ויאמר:
על דורו של משיח ישורר כאן הרב קוק, דור גאולת-ישראל השלמה, אשר תקיף את גוית העם ואת נשמתו כאחד. דור זה "ישיר ליפי וחיים, ועדנה בלי די יינק מטל שמים", ואזנו תקשיב "מהדר כרמל ושרון - שפעת רזי ההוויה". בארצו יחיה, ויאהב חיים, והיו חייו קודש, קדושת-חיים, קדושה הנובעת מתוך חיי-שירה ויפי-חיים: "ומעדן-שירה ויפי חיים - אור קדש ימלא". הוא יתענג על הכל "עדנה בלי די" - "וההוויה כולה לו תדובב: בחירי, הריני לך מותרת!" - וכל באי עולם ילכו לאורו ולנוגה-זרחו וישוב צלם-האלהים להתגלות באדם...
ולאותה גאולה יצפה הרב קוק, עליה חלום יחלם, וכה ישורר:
חלומות חולם המשורר על עמו ועל ארצו, אשר שמיה-שמיו, לו גלי-ימה וקרני-שמשה, לו תכול-ימה ואודם רקיעה, לו כרמלה ושרונה, ואליה הוא חולם לקבץ נדחים...
אך אין די לו בחלום. הוא הולם במקבת, ומכה על לב בני-העם להתעורר: - "קומו ונלכה! - נלכה אל ארץ חלומי בה צומח!"...
והוא מעורר את עצמו בגבורה ועוז, ואומר:
מה עזה הייתה שאיפת-הגאולה אשר מלאה את-נשמת הרב קוק, מה עזה הייתה אהבתו לישראל, וצפייתו לגאולת ישראל!
קורא הוא. "לשים קץ וקרץ לגלות", אך הוא שר אף את-שירתה של כנסת-ישראל בגלותה, אשר אין כמוה לסבל, אך אף אין כמוה לגבורה:
המנון נהדר הוא שיר זה לכנסת-ישראל הסובלת, המושר לה בפי אחד מגדולי-אוהביה. לא קינה, לא זעקת-תמרורים - כי אם המנון! - המנון לגבורת-הסבל, המנון לנשמה החזקה כשחקים אשר בקרב גויתה הרפה של כנסת ישראל, זו היודעת "את ערכה וסגולת-חייה", ולפיכך - "לועגת היא לכל מציקיה", אשר "גם בעת לפניהם תתרפס - יודעת היא את-חסנה שהוא עומד לעד", ואת "גבורת צורריה" - "שהיא אך צל עובר", ועל כן - "גבורה היא ככפירה", ה"אמיצה כלביאה"...
המנון-אהבה נהדר שר האוהב לאהובתו הסובלת בגלותה, והנושאת את סבלה בגבורה. אך די לה בחיי-גלות, ונשמת הרב קוק, צמאת-הגאולה ומלאת-הגבורה, קוראת ואומרת:
מה עז השיר הזה ! - והריתמוס המהיר שבו - מה מתאים הוא לתוכנו העז. בעוז הוא קורא לנפץ "טירות ומגדלים" - הלא הן ההשגות הגלותיות העלובות - "ולהרחיב ההשגות כמרחבי-ים" - "לעורר החיים לתחיית-העם, בארץ ובשמים, באשר הם שם"...
לתחייה שלמה שואף הרב קוק - בחומר וברוח, בגוף ובנפש - "בארץ ובשמים באשר הם שם". אכן: לא היה כמוהו מי שצפה לגאולה - ולא היה כמוהו מי שהאמין בה. הוא חש את הגאולה, הוא חזה אותה בעיני רוחו, והוא חי בה...
ובמוצאי שבתות, אשר בהן תבוא, לפי מסורת העם, בשורת-הגאולה, ואשר היו מני אז זמנים מיועדים להבעת כסופי-גאולה - היה הרב קוק מזמר את ה"זמר למוצאי שבת" פרי-רוחו, רווי האמונה התמה:
כך ישיר אך המאמין השלם, אשר כה יבטח בגאולה, עד כי יוכל לשמוח בה כאילו כבר באה...
והמשורר הזה, - הן הוא היה "משורר התשובה - משורר החיים, משורר התחייה, משוררה של הנשמה הלאומית ההולכת להיגאל"...
הערות:
1. קטע מיומנו של הרב קוק, שהובא בהקדמתו של א. מ. הברמן ל"שירת-הרב" - דוגמאות משירי הרב קוק, שנתפרסמו בקובץ "זכרון" שהופיע לזכרו בעריכת הרב י. ל. פישמן [מימון] (הוצאת "מוסד הרב קוק", ירושלים תש"ה), - אף קטעי-השירים המובאים במאמרי להלן - לקוחים מאותו קובץ.
2. בקובץ "זכרון" נדפס בטעות: "בקרת". על הנוסח הנכון העמידני הרצ"י קוק.
3. נדפס בקובץ "התרבות הישראלית" (יפו, תרע"ג) בחתימת רבאי ב"למועד" ד' ועוד.
4. החרוזים: "גוי" - "גא"; "צומח" - "כח",
הם לפי ההברה האשכנזית-הליטאית (בה מבטאים את החולם כצירי) אשר היא הייתה הברתו של הרב קוק.
5. בקובץ "זכרון" נדפס בטעות: "אלמת". על הנוסח הנכון העמידני הרצ"י קוק.
