ההגנה מצטרפת למרד

בחודש מאי 1945 החל האצ"ל להתאושש מן המכות שספג בתקופת "הסזון", ולוחמי הארגון יצאו שוב לפעולה. עמודי הטלפון חובלו ברחבי הארץ, והונחו מרגמות מתוצרת עצמית מול מטרות ממשלתיות שונות בשלוש הערים הגדולות. בירושלים הונחו המרגמות מול מלון המלך דוד (מקום משכנה של מזכירות הממשלה והמפקדה הראשית של הצבא) ומול בית הדפוס הממשלתי. בתל-אביב הונחו מרגמות מול מחנה הצבא בשרונה (היום הקריה) ובחיפה - מול משטרת בת-גלים. אומנם פעולת המרגמות נחלה כישלון, מאחר שבאופן מפתיע ירד בחודש מאי גשם זלעפות שהרטיב את מנגנון ההצתה וכך מנע את ירי המרגמות. אולם היציאה לפעולה הפיחה רוח חדשה בקרב לוחמי האצ"ל.
עם התקרב מועד סיום מלחמת-העולם באירופה, גברו התקוות בקרב מנהיגי התנועה הציונית לשינויים במדיניות הממשלה הבריטית כלפי עליית יהודים לארץ-ישראל. אולם כגודל התקווה - כן גודל האכזבה. זמן קצר לאחר המלחמה הוכרזו בבריטניה בחירות כלליות. מנהיגי מפלגת "הלייבור", שהייתה אותו זמן באופוזיציה, הבטיחו שאם מפלגתם תזכה בבחירות, הם יבטלו את "הספר הלבן" ויאפשרו לשארית הפליטה היהודית באירופה לעלות לארץ-ישראל. יתרה מזאת, הם גם יפעלו למען הקמת בית-לאומי בארץ, שיהפוך בהדרגה למדינה יהודית עצמאית.
בקיץ 1945 זכתה מפלגת "הלייבור" בבחירות, אולם לא עבר זמן רב עד אשר הממשלה החדשה הכריזה כי לא יחולו כל שינויים במדיניות החוץ של בריטניה ולא יהיו שום הקלות בכל הנוגע לעליית יהודים ארצה. דבקותה של ממשלת "הלייבור" ב"ספר הלבן" גרמה אכזבה גדולה בקרב המנהיגים היהודיים בארץ ובתפוצות. הנהלת הסוכנות היהודית הגיעה למסקנה כי אין מנוס מפתיחת מאבק מזוין נגד ממשלת המנדט הבריטי בארץ-ישראל. ב-23 בספטמבר 1945 שלח משה סנה, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, מברק לדוד בן-גוריון (ששהה אותה עת בלונדון) ובו כתב, בין היתר: "... הוצע שנגרום אינצידנט אחד חמור. אחרי-כן נפרסם הצהרה, שבה ייאמר כי זוהי רק אזהרה ורמז לאינצידנטים הרבה יותר חמורים". תשובתו של בן-גוריון לא איחרה לבוא, וב-1 באוקטובר כתב מלונדון אל משה סנה:1

[...]
אין לצמצם התגובה בארץ בעלייה ובהתיישבות. מן ההכרח לנקוט ב-ח'- [חבלה] וב"גמול". לא טרור אישי, אבל גמול לכול יהודי נרצח על-ידי הספר הלבן. פעולת ח' [חבלה] צריכה להיות רבת משקל ורושם ויש להיזהר ככל האפשר מקורבנות אנושיים.
ו. יש להזמין שני הפלגים היריבים [אצ"ל ולח"י] לשיתוף-פעולה, בתנאי של מרות אחידה ומשמעת מוחלטת. דרוש מאמץ מתמיד להבטיח אחדות ביישוב וקודם כל בקרב הלוחמים, למען המלחמה.
ז. התגובה צריכה להיות מתמידה, נועזת ומחושבת לזמן לא מעט ...

סנה ראה במכתבו של בן-גוריון אישור לפתיחת פעולות צבאיות נגד השלטון הבריטי. בשלב ראשון הופסק הסזון ונפתחו מגעים לשיתוף פעולה בין ה"הגנה", האצ"ל ולח"י . המשא-ומתן הוכתר בהצלחה, ובסוף חודש אוקטובר 1945 נחתם ההסכם בין שלושת הארגונים בדבר הקמתה של "תנועת המרי העברי".
ב-1 בנובמבר 1945 בוצעה ההתקפה המשותפת הראשונה של שלושת הארגונים, אשר נודעה בשם "ליל הרכבות". אותו לילה חיבלו יחידות של ההגנה ב-153 נקודות ברשת מסילות-הברזל ברחבי הארץ ופוצצו סירות משמר בנמל יפו וחיפה, בעוד יחידה משותפת של האצ"ל ולח"י תקפה את תחנת הרכבת הראשית בלוד.
ההד בבריטניה לפעולת "ליל הרכבות" היה רב. העיתונות פרסמה כתבות מפורטות על מעשי החבלה ונציגי הממשלה לא איחרו לגנות את הפעולה. הסוכנות היהודית פרסמה בלונדון הודעה מיוחדת, בה נאמר, בין היתר:

זוהי טרגדיה שהעניינים בארץ-ישראל הגיעו לשלב כזה. הסוכנות היהודית שוללת את השימוש באלימות כאמצעי למאבק פוליטי, אך נוכחה לדעת כי יכולתה להטיל התאפקות הועמדה במבחן קשה בשל המשך המדיניות [של הממשלה הבריטית] שהיהודים רואים אותה כפטלית לגביהם.

אמנם אין בהודעת הסוכנות היהודית הסכמה לפעולת החבלה, אולם זו הפעם הראשונה שהיא מביעה הבנה למניעיה.
לאחר ההצלחה הראשונה, תוכננה בדצמבר פעולה רחבת היקף שכללה את בניין הבולשת המרכזית בירושלים, בניין המשטרה והבולשת ביפו, מחנה הצבא במגרשי התערוכה בתל-אביב וכן פיצוץ מכלי הנפט הנמצאים בשטח נמל חיפה. התכנון בחיפה הוטל על מנחם מלצקי (ששימש מפקד סניף הארגון בנתניה), יחד עם אליהו טמלר (שהיה חבר ב"חטיבת התכנון") ובשיתוף הדוק עם אריה פשדצקי ("מזלי") - מפקד מחוז חיפה באותם ימים. הפעולה בחיפה (כמו זו בירושלים וביפו) הייתה אמורה להתבצע בשיתוף עם לח"י ולצורך זה עמד מזלי במגע הדוק עם שאול הגלילי, שהיה אחראי על סניף לח"י בעיר. לאחר אחד הסיורים שערכו בסביבות הנמל, יצאו מלצקי וטמלר לכיוון הר-הכרמל לפגישה עם מזלי וגלילי, אולם השניים האחרונים בוששו לבוא. לאחר זמן לא רב נודע כי אריה מזלי ושאול הגלילי נעצרו בידי המשטרה באחד מרחובות חיפה שעה שצעדו לקראת הפגישה בהר-הכרמל.
התכנון לפוצץ את מכלי הדלק בשטח הנמל נמשך במרץ, אולם 48 שעות לפני ביצוע הפעולה הגיע שליח מתל-אביב ובידו הוראה לביטול הפעולה.
לאחר מעצרו של אריה מזלי, נתמנה מנחם (מנדל) מלצקי למפקד מחוז חיפה.


מנחם מלצקי

מנחם מלצקי נולד ברוסיה בשנת 1922 ובהיותו בן שנה וחצי עלתה משפחתו ארצה. בגיל צעיר הצטרף לתנועת הנוער בית"ר ובשנת 1939 התגייס לאצ"ל. הוא שימש בתפקידים בכירים ב"דלק (שירות הידיעות), היה למפקד סניף נתניה, ובדצמבר 1945 נתמנה, כאמור, למפקד מחוז חיפה. מלצקי השתתף בפעולות קרב שונות, ביניהן פעולת החבלה במסילת הברזל בדרום הארץ (ראה להלן), בה נתפס יחד עם עוד 30 מחבריו בחולות בת-ים. הוא נשפט בבית-הדין הצבאי בירושלים בשם "מנדל בליקובסקי" (השם הבדוי שנרשם בתעודת הזהות שלו) ונידון לשבע שנות מאסר. בהיותו אסיר השתתף בפריצת כלא עכו ואף הצליח לצאת את כותלי בית-הסוהר, אולם נפצע מיריות חיילים בריטים והוחזר אל הכלא. בשנת 1948 הועבר מכלא עכו לבית-הסוהר המרכזי בירושלים, ובפברואר אותה שנה הצליח לברוח דרך מערכת הביוב, בקבוצה שמנתה 12 אסירי לח"י ואצ"ל. 2 כעבור מספר ימים עבר לתל-אביב והצטרף לחטיבת התכנון של הארגון.
על פעילותו בחיפה מספר מלצקי: 3
בימים הראשונים קבעתי פגישות בבתי חברים או במקומות ציבוריים שלא עוררו חשד. אבל מצב זה לא היה יכול להימשך. נדרשתי למצוא "משרד", כדי למסד את העבודה ולהכניסה לתלם.
בשנות מלחמת-העולם השנייה הייתה חיפה נתונה לסכנת הפצצה מן האוויר. בבתי הדר-הכרמל, הבנויים על עמודים בצלע ההר, נבנו בכניסות לבתים קירות בין העמודים ליצירת מקלטים. עכשיו עמדו מקלטים אלה עזובים, כאילו המתינו לנו שנשתמש בהם.
מצאתי בניין מתאים ברחוב הגידם מספר 3. הבעלים לא היו בארץ, ואת ענייני הבית ניהלה אישה שגרה בקומה העליונה. הצגתי את עצמי כעולה חדש שעסק בפולניה בייצור צעצועי עץ ומבקש לחדש את עסקיו בארץ. נראה שהדבר התקבל על דעת הגברת. בכלל, היא שמחה לדבר עם אדם השומע את השפה היחידה שהייתה מובנת לה - גרמנית. וכמובן מאליו, דובר השפה הגרמנית היה בעיניה אדם ישר והגון, רחוק מטרוריזם, שאפשר להשכיר לו את המקלט.
אחרי יומיים הותקנה דלת והובאו "הרהיטים"; שולחן ישן וכמה ארגזי עץ, ועל הקיר נתלו פטיש ומשור. אחד מאנשינו ירד לעיר התחתית, מצא בית-מלאכה לצעצועי-עץ, ולהפתעת בעל-הבית ביקש לקנות שברי צעצועים שאין חפץ בהם. האיש שמח להיפטר מהפסולת, כולל נסורת עץ מן הריצפה, וכל הכבודה פוזרה בשטח המקלט שלנו. השכנים הסקרנים, שרצו לדעת מה עושים האנשים במקלט, יכלו להיווכח כי אכן זה בית-מלאכה לצעצועי עץ.
בעיית המגורים של מפקד המחוז מצאה פתרון אורגינלי: 4
אבישג [מירה בר-און], אחת מחברות הארגון שפעלה ב"דלק", הייתה בידידות עם משפחת בינה בחיפה. אבי המשפחה, ברוך בינה, הצטרף למנגנון הממשלתי והגיע לדרגת קצין מחוז הצפון. לאחר שיצא לגמלאות, התגורר עם אישתו בדירה גדולה על הר הכרמל. אבישג שכנעה אותו להשכיר חדר לאדם צעיר. מלצקי הציג את עצמו כסטודנט בטכניון שמשפחתו בתל-אביב.כפליט המבוקש על-ידי המשטרה, לא יכול היה לצפות למקום בטוח יותר.
מלצקי מצא בחיפה גרעין טוב של ותיקים וכן את קבוצת הבולגרים שעלו זה לא מכבר מבולגריה. לאחר התארגנות ראשונית, הקדיש את מרב זמנו לגיבוש יחידת הח"ק (חיל הקרב). כדי להקנות להם ניסיון קרבי, ביקש מן המטה הארצי לשתף את החיפאים בפעולות קרב. ואכן, בפעולת החרמת הכסף מהרכבת ליד חדרה, ב-12 בדצמבר 1945 5, השתתפו גם יעקב גולדברג ויצחק נסים מחיפה וכן שרה לבני. גם בהתקפה על בית-הסוהר המרכזי בירושלים (שנערכה ב-19 בינואר 1946), השתתפו מספר לוחמים מחיפה, ביניהם משה פניצ'ב ("עמיאל"), שלימים נתמנה למפקד הח"ק (חיל הקרב) בחיפה.
את הפיקוד על ה"דלק" (שירות הידיעות) מסר מנדל מלצקי לסימון שפושניק, שהיה בעל חנות מזון סיטונית בעיר התחתית, והיו לו קשרים רבים במשטרה וגם בקיבוצים, שרבים מהם היו קונים בחנותו.

ה"דלק" בחיפה 6

הסזון הביא להרס התשתית של האצ"ל בחיפה, וגם את שירות הידיעות ("הדלק") היה צריך לבנות מחדש. סימון שפושניק החל את עבודתו מן המסד, ובעזרת יעקב עמרמי ("יואל"), שהיה אחראי על הדלק הארצי, נוצר קשר עם שני שוטרים יהודים ששירתו בחיפה ושהיו בעבר חברים בארגון: יעקב למפרט ונתן מימון. יעקב למפרט עזר גם ללח"י, והוא זה שהעביר להם ידיעות על מסלול מהלכיו של הקצין הבריטי מרטין וכן את העובדה שהייתה לו פילגש ארמנית. בעזרת ידיעות אלה הצליחו אנשי הלח"י להתנקש בחייו של מרטין.
במשך הזמן התרחבו הקשרים עם המשטרה, ושוטרים שהיו קשורים עם ארגון ההגנה מסרו ידיעות גם לאצ"ל. בבולשת בחיפה שירתו שני קצינים יהודים - מקס שינדלר וחיים זקס. בעוד שינדלר שירת את אדוניו באדיקות ועשה כמיטב יכולתו כדי לפגוע במחתרת העברית, היה חיים זקס קשור עם הדלק בחיפה. הוא העביר מידע שוטף של הבולשת וכן מעטפות ובהן חומר סודי. באחת המעטפות היו תמונות של שלושה בריטים שעבדו בבולשת והסתובבו בעיר מחופשים לקיבוצניקים. באחד המקרים מסר זקס שעומדים לעצור את אחד מאנשי האצ"ל, "גיורא", שהתגורר בקריית אתא. סימון שפושניק יצא מייד לקריית אתא כדי להזהיר את גיורא (יעקב גולדברג, פליט מבני-ברק), שהיה מפקד הסניף בקריות. "גיורא" הצליח להימלט לפני שהמשטרה הגיעה לביתו.
סימון מספר בעדותו כי הדלק הצליח לשתול את שאול רזיאל כעובד בבולשת בחיפה ושאול הצליח להעביר ידיעות רבות הקשורות לארגון. אלא שבאחת הפעמים ערכה המשטרה חיפוש בביתה של שרה רוזנברג-לבני, שם נמצא חומר שהועבר על-ידי שאול רזיאל וכתוצאה מכך נעצרו השניים.
באחת הפגישות, מסר השוטר למפרט כי במשטרה מתנהלת חקירה בדבר מהימנותו של אחד העובדים הבכירים במלון סבוי (בו נהגו הבריטים להתאכסן) וזאת משום שנודע להם כי היה בעבר חבר בית"ר בצ'כוסלובקיה. בעקבות ידיעה זו, יצר סימון קשר עם אותו יהודי, והציע לו להצטרף לארגון. היהודי סירב להיות חבר מן השורה, אולם הסכים למסור ידיעות על תנועות הבריטים במלון. יתרה מזאת, הוא אף יצר קשר עם אחד העובדים במלון וינדזור וכן עם בתי-מלון נוספים, וכך נוצרה רשת שלמה של מעקב אחר הבריטים שנהגו להתגורר בבתי-המלון בחיפה. כך נודע לדלק, משיחה בין קצינים בריטים, על מבצע "אגאתה", לפני שנקבע תאריך הביצוע (הוא בוצע בסופו של דבר ב-29 ביוני 1946 ונודע בשם "השבת השחורה").
יש לציין כי קל היה לקבל ידיעות מאנשי הבולשת הבריטית באמצעות שוחד, אלא שלאצ"ל לא היו אמצעים מספיקים, ועל-כן נאלץ שירות הידיעות של הארגון להסתפק באנשים שהסכימו להעביר ידיעות ללא קבלת תמורה כספית.
בנוסף לאיסוף ידיעות, עסק הדלק גם באספקת תעודות זהות מזויפות. לשם כך הצליחו להשיג ממשרד הפנים טפסים ריקים, מהם הוכנו התעודות, וכן חותמת של קצין המחוז. כל שנותר לעשות היה למלא בטפסים שם וכתובת והרי לך תעודת זהות כשרה למהדרין. תעודות אלה שימשו את חברי הארגון שהיו ברשימת המבוקשים אצל הבולשת.
כאשר תכננו את הטבעתה של המשחתת הבריטית שעגנה בנמל חיפה (ראה להלן), התעורר הצורך בתעודה אותנטית שבעזרתה אפשר יהיה להיכנס לנמל. שתי חברות הארגון התחזו לזונות ועמדו ליד הקזינו בחיפה. כאשר התקרב קצין מחיל הים, לכדו אותו ברשתן, ואחרי שהגיעו לעמק השווה בעניין התשלום, נכנסו למונית שעמדה בקרבת מקום ושהייתה נהוגה בידי חבר האצ"ל. יחד נסעו להר הכרמל ולפני שהספיקו לבצע את אשר לשמו נסעו, התנפלו עליהם מספר בחורים, שדדו את כספם ותעודותיהם וזרקו אותם בבושת פנים מן המונית. בכרוניקה דווח העניין כמעשה פלילי, והבולשת הבריטית לא קשרה אותו עם כניסתו של חבר האצ"ל לנמל, שהשתמש בתעודות של אחד מקציני חיל הים, כדי לפגוע באוניות הצי הבריטי.
גם הארכת דרכונו של מפקד הארגון קשורה עם הדלק בחיפה, ומעשה שהיה כך היה: אחת מ"תחנות הדואר" של הארגון בתל-אביב הייתה בדוכן ספרים משומשים ברחוב נחלת-בנימין, שהיה שייך לאחד בשם ברוך מינקובסקי. בדוכן זה היו ספרים מסוימים שמינקובסקי לא היה מוכן למכור בעד שום הון, כי בתוכן החזיק פתקים שהיו מועברים בין יואל (מפקד הדלק הארצי) לבין אבא שרצר ("מיכאל"), ששימש מפקד הדלק בתל-אביב. באחד הימים הבחין מיכאל בדרכון שהוכנס לאחד הספרים הנדירים. כששאל את מינקובסקי לפשר הדבר, סיפר לו הלה כי יש לו קונה קבוע אחד בשם ד"ר יונה קניגסהופר מפתח-תקוה, שנהג לקנות ספרי פילוסופיה. לימים התעניין בשני ספרים עבי כרס, אולם לא היה לו כסף כדי לרוכשם, וביקש להשאיל לו אותם ובתור עירבון השאיר את דרכונו. "כבר כחצי שנה מונח הדרכון אצלי, וד"ר קניגסהופר עדיין לא שילם לי את שלוש הלירות שהוא חייב לי", סיפר מינקובסקי. מיכאל הוציא מכיסו שלוש לירות ופדה את הדרכון, אשר שימש את מנחם בגין לאחר שעבר לגור ברחוב רוזנבאום, ליד רחוב דיזנגוף. היה זה דרכון אמיתי, בחתימת משרד הפנים בתל-אביב, ששם נושאו לא נמצא ברשימת המבוקשים של הבולשת הבריטית. אלא שכעבור זמן קצר פג תוקפו של הדרכון והיה צורך להאריכו. יואל חשש להביא את הדרכון למשרד הפנים בתל-אביב, ולכן פנה לד"ר מקס שימל בחיפה, איש הדלק, שהיה עורך-דין במקצועו והיו לו קשרים הדוקים עם פקידים שטיפלו בדרכונים של אנשים שהיו קשורים עם הנמל. ד"ר שימל לקח את הדרכון, שהיה בחתימתו של ד"ר קניגסהופר מתחת לתמונתו של מנחם בגין, והסביר לפקיד כי בעל הדרכון הוא ידיד טוב שנמצא בתל-אביב ומפאת מצב בריאותו אינו יכול להגיע לחיפה. כעבור מספר ימים העניק יואל למפקד האצ"ל דרכון חדש על-שם ד"ר קניגסהופר ועליו חותמת אותנטית של משרד הפנים הבריטי. 7
תפקיד נוסף שהוטל על הדלק בחיפה, היה הקשר עם אסירי הארגון שריצו את עונשם בבית-הסוהר בעכו. כזכור התגוררה בעכו משפחה יהודית אחת בלבד; הייתה זו משפחתו של נחמיה כתריאל מגריל. מגריל היה תלמייד חכם, והרבה לבקר בכלא עכו, שם שימש כשליח ציבור בשבתות ובחגים. שפושניק פנה אליו וזה יצר קשר עם הערבי שהיה אחראי על בית-המלאכה ודרכו הועברו מכתבים אל אסירי הארגון. מאוחר יותר הועבר חומר לבית-הסוהר באמצעות דפנות כפולות שהותקנו בארגזים ששימשו להעברת אוכל כשר. גם הספרים שהועברו לבית-הסוהר נוצלו, והכריכה שימשה לאחסון מכתבים. אולם השיא היה כאשר לקראת הפריצה לכלא עכו הצליחו להעביר לאסירים, באמצעות תחתית כפולה של קופסאות מזון, חומר נפץ ונפצים (ראה להלן). בנוסף לקשר של העברת מזון וספרים, נהגו חברות הארגון לבקר בבית-הסוהר באמתלה שאחד האסירים הוא קרוב משפחה. מירה פרברוב-בר-און ("אבישג"), ששימשה מזכירת הדלק בחיפה, נהגה גם לאפות עוגות ובתוכן מכתבים, ולפני כל חג הועברו העוגות באופן אישי אל האסירים.
אחד הפעילים בדלק בחיפה היה נסים חזקיה, שעלה ארצה מבולגריה בספטמבר 1944 והיה נשוי לאירנה, אף היא ילידת בולגריה. נסים היה איש הקשר עם שוטרים יהודים ששיתפו פעולה עם הארגון. לפני צאתם של הבריטים את הארץ, נהג נסים לקנות מהם ציוד צבאי, ובאחד המקרים קנה, תמורת 40 לירות, מכונית שהייתה מלאה בנשק וציוד צבאי אחר. 8

ניסיון ההתנקשות בקפראטה 9
הקצין הבריטי קפראטה היה אחראי על מחוז חיפה והצפון, והאצ"ל ראה בו אחראי ישיר למותו של אשר טרטנר (ראה לעיל). בנוסף לזאת היה אִתו חשבון ישן, עוד משנת 1929, כאשר היה אחראי על המשטרה בחברון ולא נקף אצבע כדי למנוע את הטבח הנורא שעשו הערבים ביהודים.
ההתנקשות נעשתה באישור ההנהגה של "תנועת המרי העברי" והביצוע היה משותף לאצ"ל וללח"י.
קפראטה התגורר בווילה על הר הכרמל והיה יוצא מדי בוקר מביתו במכונית "פורד" כחולה דקות מספר לפני השעה שמונה, ומגיע למשרדו בשעה שמונה בדיוק. הוחלט לארוב לו בכניסה להדר הכרמל, לחסום את דרכו בעזרת משאית, וכאשר מכוניתו תאט - לירות לתוך המכונית.
הפעולה נקבעה ליום שישי, ה-15 בפברואר 1946 והשתתפו בה שבעה בחורים, ארבעה מהאצ"ל (ביניהם דניאל אטאס, נהג הרכב, שלמה קליך ואחרים) ושלושה מלח"י. למפקד המבצע נתמנה יוסף קרמרמן, שהגיע מתל-אביב. את אשר אירע אותו בוקר, מתאר הנציב העליון, הגנרל קנינגהם, במברקו לשר המושבות: 10

קפראטה נהג ברכב. הוא האט אל מול המשאית שחסמה את דרכו, כאשר שומר-ראשו הבחין באדם עם טומיגאן מוסתר תחת מעיל הגשם. שומר-הראש פתח באש וקפראטה הצליח לעקוף את המשאית מאחור. המתנקשים ירו לעבר המכונית, אבל איש לא נפגע ורק המכונית ניזוקה.

לאחר כישלון הפעולה, הוחלט לנסות שוב והפעם בבית-קפה במושבה הגרמנית, סמוך לתחנת המשטרה, מקום בו נהג קפראטה לבקר. משתתפי הפעולה ארבו לו ימים אחדים, אולם קפראטה נזהר מאוד וכעבור זמן קצר עזב את הארץ.

ליל שדות התעופה

בעוד האצ"ל בחיפה אוגר כוח, הגבירה המחתרת את פעילותה ביתר חלקי הארץ. אחת הפעולות המרשימות שבוצעו בתקופת תנועת המרי, הייתה ההתקפה על שלושה שדות תעופה צבאיים בעת ובעונה אחת.
לאחר מלחמת-העולם השנייה, הפכה ארץ-ישראל למרכז חשוב של חיל-האוויר הבריטי ומטוסים מסוגים שונים הועברו ארצה. לא ייפלא אפוא שמטוסים אלה הפכו למטרות פגיעה של המחתרת. בלילה גשום וקר של ה-25 בפברואר 1946 בוצעה פעולה משולבת: יחידה של לח"י התקיפה את שדה התעופה ליד כפר-סירקין והעלתה באש 8 מטוסים. אותו לילה צעדה יחידה של האצ"ל לעבר שדה התעופה בלוד, שהיה במרחק של כשבעה קילומטרים מכפר-סירקין. על מגדל הפיקוח הציבו הבריטים זרקור רב-עוצמה, שסרק את שדה התעופה ואת הגדרות מסביב. כן היו במרכז השדה שני אוהלי-משמר, מהם יצאו מדי פעם סיורים של משוריינים נושאי ברן. ואם לא די בכל אלה, הרי שאנשי חיל-האוויר התגוררו במבנים מעבר לכביש והיו נכונים בכל רגע לפתוח באש. יחידת האצ"ל הגיעה לשדה התעופה באיחור, וכאשר התקרבו הלוחמים אל הגדר, נשמעו ברקע הדי הפיצוץ מכפר-סירקין. היה חשש שהבריטים יכינו לפורצים מארב, אולם דב כהן ("שמשון"), שנתמנה מפקד הפעולה, החליט להמשיך לפי התוכנית. אחת היחידות התקרבה בזהירות אל השנאי שהיה בקרבת מקום, ופיצוץ עז גרם לחשיכה בכל האזור. בשדה התעופה ניתן אות אזעקה והחיילים הבריטיים נקראו לעמדות, אולם לוחמי האצ"ל הצליחו לחתוך את גדר התיל, הסתערו בחסות החשיכה פנימה והצמידו מטענים למטוסים שנמצאו אותה עת בשדה. יחידה אחרת שטפה באש את מבני המגורים של אנשי חיל-האוויר ומנעה מהם לצאת מבתיהם. לאחר הפעלת המטענים נסוגו הפורצים למקום המפגש, והיחידה כולה החלה לצעוד בשדה הבוצי לעבר פרדסי פתח-תקווה ורמת-גן. למחרת נודע כי בהתקפה על שדה התעופה בלוד הושמדו 11 מטוסים צבאיים.
בשעה ש"שמשון" ואנשיו צעדו לעבר שדה-התעופה לוד, עשו את דרכן שתי משאיות בכביש המוביל מרחובות לעבר שדה התעופה הצבאי בקסטינה (חצור של היום). המשאית הראשונה הייתה עמוסה נשק וחומרי נפץ, מכוסים בחציר וארגזי ירקות. על הארגזים ישבו 12 לוחמים מחופשים לערבים. במשאית השנייה היו יֶתר הלוחמים, לבושים בגדי עבודה של חברי מושב החוזרים לבתיהם. המשאיות עצרו לא הרחק משדה התעופה, שם חולק הנשק, והיחידה בפיקודו של עמיחי פאגלין ("גידי"), צעדה לעבר היעד. הכוח הצליח להתקרב אל גדר שדה-התעופה מבלי שהשומרים הרגישו בו וחתך בשקט את הגדר. החבלנים נכנסו בעד הפירצה וצעדו במהירות לעבר המטוסים. באמצעות הסולמות שהביאו איתם, הניחו את המטענים במקום החיבור של הכנף אל גוף המטוס, ולאחר הפעלת מנגנון ההשהיה נסוגו למקום המפגש. אש המקלעים של יחידת החיפוי מנעה מאנשי חיל-האוויר שהתגוררו במקום לצאת מבתיהם. בעוד הלוחמים מתכנסים מחוץ לשדה-התעופה, נשמעו רעמי פיצוצים בזה אחר זה, וכעשרים מטוסים צבאיים עלו בלהבות.
הכוח צעד בשביל בין הפרדסים וכעבור כרבע שעה נשמעה ירייה בודדת. אחד הלוחמים, נאזים עזרא עג'מי ("יהונתן"), נפגע מכדור וכעבור זמן מת מפצעיו. היה זה הקורבן היחידי בפעולה הנרחבת שנערכה באותו לילה.
מיכאל אשבל השתתף בהתקפה על שדה-התעופה בלוד. בהשראת אותה פעולה כתב את השיר הבא:
ללא דרך הגונדה צועדת
ובבוץ רגלים בוססות.
אל הקרב הצת את השלהבת
אש המרד - יינתן האות.

על הארץ ציפורי הפלד
לאור-ליל נראות הן לא רחוק.
זנק קדימה! הפקודה נשמעת.
"מוכנים!" - עונים אנשי הח"ק.11

וזנקו חיש חיילי-מולדת,
רעדה האדמה פתאום:
אש שולחה שם, הומטרה עופרת
מטוסים באש עולים עד תום.

ללא דרך הגונדה נסוגה,
מן הקרב פוסעים הם בגאון,
כך, רק כך, המדינה נכבשת,
בחזון, מקלע וברימון.
לשיר הותאמה המנגינה של "שלושה טנקיסטים" (משירי "הצבא האדום") והוא הפך לאחד משירי הלכת הפופולריים של לוחמי האצ"ל.
על חלקו הצנוע של מחוז חיפה בהתקפה, כותב מלצקי: 12


חברנו, נח אבא-טובי, היה בעל מכונית משא, שמדי פעם הוביל חצץ ממחצבות סולל-בונה בגליל. לאחר שגילה באחת המחצבות חומר-נפץ, פיתח נח יחסי ידידות עם השומר הערבי, ובאחד הימים אף הביא לו נערה לשעשוע. נח עצמו הספיק בינתיים לסלק שני ארגזי דינמיט ממחסן המחצבה, להניחם על המשאית ולכסותם בחצץ. ארגזים אלה הגיעו כמובן למחסן שלנו ברחוב מסדה.
והנה, כשבוע לפני ההתקפה על שדות התעופה, נתפס חומר-הנפץ שנועד לשמש בפעולה... החומר שנח אבא-טובי הביא לנו, נשלח דרומה וממנו הוכנו המוקשים שפוצצו את המטוסים.

יש לציין כי בפעולה השתתפו גם ארבעה מאנשי הח"ק של חיפה, שניים בלוד ושניים בקסטינה.

חבלה במתקני הרכבת בדרום הארץ

בליל ה-2 באפריל 1946 יצא האצ"ל לפעולה נרחבת בדרום הארץ, במטרה לשתק את תנועת הרכבות. הייתה זו פעולת השדה הגדולה ביותר שערך האצ"ל עד אז. אותו לילה פוצצו אנשי לח"י את גשר "נעמן" מדרום לעכו.
כוח האצ"ל, שפעל בדרום, נחלק לשלוש קבוצות: יחידה אחת (הכוח הצפוני), בפיקודו של מנחם שיף ("זאב"), התכנסה בבית האריזה של אחד מפרדסי רחובות ומשם צעדה לעבר הכפר הערבי יִיבנה. בהגיעם אל היעד, הניחו החבלנים מטענים סביב העמודים שתמכו בגשר הרכבת, ולאחר שהבעירו את פתילי ההשהיה, התרחקו במהירות מן המקום. כעבור זמן קצר נשמעו מספר התפוצצויות והגשר קרס אל תוך הוואדי. חוליה אחרת התקרבה אל תחנת הרכבת ובעודה עוסקת בפיצוץ מתקנים שונים, התקרב למקום כוח בריטי שפתח באש. החוליה השיבה אש ומחילופי היריות נפגעו שלושה בריטים. לאחר השלמת המשימה, נסוגה יחידת האצ"ל אל אזור החולות בדרום ראשון-לציון, הנשק הוכנס למחבוא והבחורים התפזרו לבתיהם.
שתי היחידות האחרות התכנסו בבית-אריזה אחר, אף הוא באזור רחובות. לאחר קבלת ההסברים עלו הבחורים על שתי משאיות. בדומה למקרה של ההתקפה על שדה התעופה בקסטינה, היו על המשאית הראשונה בחורים בלתי מזוינים, על תקן פועלים החוזרים מעבודתם, בעוד המשאית השנייה הייתה מלאה בתפוזים, מתחתם כלי הנשק, ומעליהם - "פועלים ערביים". השיירה פנתה דרומה, ובמקום שנקבע מראש (לא רחוק מקיבוץ יבנה), עצרו המשאיות. התפוזים סולקו במהירות והנשק נערם על האדמה וחולק לאנשים. בנקודה זו התפצל הכוח לשניים: יחידה אחת (הכוח המזרחי) צעדה לעבר אזור זרנוגָה (בין הכפר הערבי יבנה לבין אשדוד), בעוד היחידה השנייה (הכוח הדרומי) פתחה במסע לעבר תחנת הרכבת הסמוכה לכפר הערבי אשדוּד.
התיאום היחידי בין שלוש היחידות היה שעת ההתקפה, שנקבע ל-20:00 (מכשירי אלחוט לא היו ברשות האצ"ל באותם ימים). הכוח המזרחי התעכב בדרך, וכאשר התקרב ליעד - נשמעו הדי ההתפוצצויות שהגיעו מכיוון יבנה. השומרים קיבלו את פני הבאים ביֶרי רקטות תאורה שהכבידו על ההתקדמות. הכוח התפצל למספר חוליות שהתפזרו בשטח והניחו מטענים מתחת לגשרונים, מעברי מים וכן ליד המסילה ועמודי הטלפון. אחת החוליות נתקלה באש המשמר ואחד מאנשיה, עזרא רביע, נפצע קשה מירייה בחזהו. לאחר הפעלת המטענים, התקבצו החוליות במקום המפגש, על אחת הגבעות, והיחידה פתחה בנסיגה בחולות לעבר בת-ים, מרחק של 25 ק"מ. רביע נישא על אלונקה, בעוד פצוע נוסף, שנפצע בזרועו, צעד בעודו נתמך על-ידי אחד החברים. רביע איבד את הכרתו וכעבור זמן לא רב נפח את נשמתו. הוחלט לקברו בחולות, בהנחה שהבריטים ימצאו אוחו למחרת היום ויביאוהו לקבורה באחד היישובים הסמוכים. החברים עמדו בדומייה ליד הקבר הרענן ואחד מהם, שמואל (שמוליק) קרושניבסקי, אמר קדיש.13
הבחורים המשיכו בצעידה בחולות, ולפנות בוקר הגיעו לבת-ים, שם מסרו את הנשק והתפזרו. הפצוע הועבר לבית-חולים ליולדות בתל-אביב שטיפל בפצועי האצ"ל.
הכוח הדרומי הגיע לאשדוד אף הוא באיחור. החוליה שתקפה את הגשר נתקלה בהתנגדות השומרים שהתבצרו ב"פילבוקס". בקרב היריות שהתפתח נהרגו שני שוטרים והשלישי נמלט. לאחר הנחת המטענים, התקדם הכוח לעבר תחנת הרכבת. הבחורים השתלטו על חמשת השוטרים ששמרו על המקום וכן על עובדי התחנה והניחו מטענים ליד המתקנים השונים. הם גם השתלטו על קטר שהגיע במקרה למקום ופוצצו אותו יחד עם יתר המתקנים. עם סיום המשימה, החלה הצעדה דרומה. ההליכה בחולות הייתה קשה והאטה את הנסיגה. כאשר הבחורים התקרבו לבת-ים, כבר האיר השחר ומטוס סיור בריטי גילה אותם. לא עבר זמן רב וכוחות צבא זרמו לאזור והקיפו את הבחורים העייפים. בקרב שהתפתח נהרג איש האצ"ל אבנר בן-שם וארבעה נפצעו.
בחולות בת-ים נעצרו על-ידי הבריטים 31 לוחמים וביניהם מטובי המפקדים של הארגון. תפיסתם של ה-31 הייתה מכה קשה לחיל הקרב (ח"ק) של האצ"ל, אולם יחד עם זאת גרם מעצרם של מספר כה גדול של לוחמים להד נרחב בתקשורת המקומית והבין-לאומית.
ממחוז חיפה השתתפו בפעולה שבעה לוחמים: משה עמיאל, שלמה קליך מצפת, נסים בנאדו, יעקב (ז'ק) לוי, יצחק בן-ציון, חיים וייספיש-שפיר וכן מנחם מלצקי - מפקד מחוז חיפה והגליל (לא היה מקובל שמפקד מחוז ייצא לפעולה, אולם היו מקרים בהם מפקד מחוז או אף חבר המפקדה הארצית, קיבל אישור מיוחד להשתתף בפעולה קרבית. במקרה זה הוצב המפקד הבכיר ליחידה התוקפת כאחד הלוחמים בפיקודו של אדם נמוך ממנו בדרגה).
מנחם מלצקי צורף ליחידה שהתקיפה את מיתקני הרכבת בכפר הערבי יִיבנה, שכאמור הצליחה לחזור בחסות החשיכה לבסיס בראשון לציון. אלא שמלצקי, יחד עם מנחם שיף (מפקד הפעולה) החליטו לצעוד לעבר חולות בת-ים, כדי לפגוש שם את חבריהם שפעלו באזור הדרומי יותר. במקום הכינוס המיועד פגשו את דוד גרוזברד (מפקד מחוז תל-אביב) וכן את אליהו טמלר (מפקד הח"'ק בתל-אביב) ואת דבורה נחושתן שאף הם חיכו לשובם של יתר הלוחמים. בינתיים האיר השחר, ובשעה שבע לערך הגיעו לבסיס הלוחמים שפעלו באזור זרנוגה. הם היו עייפים מההליכה בחולות וספרו בעצב על מותו של רביע.
על חלקם של החיפאים בפעולה, מספר חיים וייספיש-שפיר: 14
על החוליה, שישה במספר בפיקודו של עמרם [יואל קמחי], הוטל לפוצץ את אחד הגשרים בין ייבנה ואשדוד. הפיצוץ היה מאולתר ופרימיטיבי ולא כל המטענים התפוצצו יחד, בכל זאת הגשר פוצץ ונהרס.
התוכנית המקורית הייתה שכל החוליות, ארבע במספר, ייפגשו צפונית לגשר, והחצוצרה של עמרם הייתה אמורה לתת את האות להתכנסות. הגענו למקום המפגש ומאחר ולא פגשנו שם איש, הנחנו שהיתר החלו בנסיגה, לכן פתחנו בצעדה לעבר בת-ים. ההליכה בחולות הייתה קשה וארוכה (היה עלינו לעבור מרחק של 25 קילומטר), אולם הצלחנו להגיע לבת-ים לפני עלות השחר. מסרנו את הנשק למחסנאים ועזבנו את המקום; עלינו על אוטובוס ונסענו לחיפה.
החוזרים מהפעולה, וביניהם הקבוצה החיפאית, יצאו מייד העירה והתפזרו למקומות יישוב שונים, בעוד קומץ המפקדים הבכירים נשאר במקום וחיכה לשובה של היחידה שפעלה באשדוד. בשעה עשר נשמע לפתע הד עמום של יריות. יהושע טמלר ומנחם מלצקי זינקו ממקומם, האחד עם תת מקלע והשני עם אקדח בידו, ורצו לכיוון היריות בכוונה לעזור לחבריהם, אשר ככל הנראה היו נתונים במצוקה. השניים נתקלו בכוחות צבא שהגיעו למקום, הצליחו להתחמק ולהגיע עד לשכונת אגרובנק, אולם שם חיכו להם כוחות צבא נוספים. השניים הצליחו להטמין בחול את תת המקלע ואת האקדח לפני שנלכדו. בשעת החיפוש שנערך אצלם, נמצא בכיסו של אליהו רימון הלם פרימטיבי. לאחר מכן נמצאו בחולות תת-המקלע וכן האקדח ששימשו כמוצגים במשפט שנערך מאוחר יותר. השניים הוסעו לבית-הסוהר ביפו ולאחר מספר ימים הועברו למחנה המעצר בלטרון, שם פגשו את חבריהם שנתפסו בחולות בת-ים. לא עבר זמן רב ושלושים הבחורים הועברו לבית-הסוהר המרכזי בירושלים, בעוד דבורה נחושתן, הבחורה היחידה, הועברה לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם. מנחם מלצקי נרשם בשם "משה מנדל בלקובסקי" (לפי תעודת הזהות המזויפת שנמצאה בכיסו), ואליהו טמלר נרשם בשם "אליהו סנד". משפטם הופרד ממשפטם של היתר והתקיים ב-20 ביוני 1946. תחת משמר כבד הועברו השניים מבית-הסוהר המרכזי אל אולם בית-הדין הצבאי ששכן בשכונת טלביה. הם הואשמו "בנשיאת נשק חם, כלומר פצצה מתוצרת בית, ובנשיאת תת-מקלע סטן", שתי האשמות שהעונש עבורן היה מוות. השניים הודיעו שאין בדעתם להשתתף במהלך המשפט, ובסיומו הצהירו הצהרות פוליטיות. בהצהרתו, אמר מנחם מלצקי, בין היתר: 15
רבותי,
אם חשבתם שאנחנו, חיילי העם העברי, שוללים מכם את הזכות לשופטנו רק בגלל חוקי החירום האולטרה נאציים, אינכם אלא טועים. את חוקי החירום הננו מוקיעים בפני עם ועדה, כסמל מובהק ביותר לעריצותכם ולרשעותכם. אנו מוקיעים אותם, מפני שהם משמשים הוכחה, כי שום יסוד מוסרי לא נשאר עוד לשלטונכם במולדתנו, והיסוד היחידי שעליו הנכם יושבים כאן הוא: הכידון והגרדום. העולם החופשי חייב לדעת על כך.
אולם הסיבה הראשונית, שבגללה הננו שוללים מכם את הסמכות לחרוץ עלינו פסק-דין היא, שהננו חיילים. חייליו של עם, שעם היותו מחוסר ריבונות מוכרת, הריהו ריבוני בהרגשתו, ריבוני בשאיפתו, ריבוני במולדתו. בשם העם הזה ולמענו הננו נלחמים, ומקריבים את חיינו. הוא ורק הוא רשאי לשפוט אותנו. ואילו אתם, קצינים של צבא הכיבוש, בהוציאכם פסק-דין עלינו, הנכם נוהגים כפי שנהגה המפקדה הנאצית, עת ציוותה להוציא להורג את חמישים וחמשת הטייסים הבריטיים, שהיו בשבי הגרמנים.
אנו מקבלים את גורלנו בשקט ובביטחון. אנחנו יודעים למה הננו נלחמים ועל מה הננו סובלים. אנחנו בטוחים כי במקומנו יבואו אחרים - רבים, רבים הן בארץ הזאת והן בתפוצות הגולה העולמית. הנוער העברי ימשיך להילחם לשחרור המולדת, וקרוב היום בו ארצנו תהא שוב, כמו בימי קדם, חופשית מפולשים זרים, חופשית ועצמאית, נושאת רעיון הצדק, ומגשימה את דבר חוזינו: כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.
ואילו לכם, רבותיי, הייתי רוצה להזכיר - הרשו לי להזכיר לכם, אם כי עברי אנוכי ודתי לא דתכם - את אשר אמר מי שהורה את תורתו בהרי מולדתי ובגאיותיה:
"אל תשפטו שמא תישפטו".
בגמר ההצהרות יצא בית-הדין להתייעצות, ומשחזר הודיע כי השניים נמצאו חייבים באשמה, ושאל אם יש להם מה לומר להקלת העונש. הם קמו ואמרו: "אנחנו חיילי הארגון הצבאי הלאומי, אנו דורשים יחס של שבויי מלחמה". השופטים יצאו לקביעת גזר-הדין, וכאשר חזרו הודיע אב בית-הדין כי נגזרו על משה בלקובסקי ואליהו סנד 7 שנות מאסר עם יחס מיוחד.
כעבור שבוע ניתן גזר-הדין ליתר ה-31 שנתפסו בבת-ים: בנימין קפלן, שזוהה כאיש שירה לעבר החיילים, נידון למאסר עולם, וכל השאר נידונו ל-15 שנות מאסר.

לאחר מאסרו של מנחם מלצקי, נשלח לחיפה יצחק פרידמן ("אליצור") למלא את תפקיד מפקד המחוז.


יצחק פרידמן

יצחק פרידמן נולד בצ'כוסלובקיה בשנת 1920. בגיל צעיר הצטרף לבית"ר ובשנות השלושים המאוחרות עסק בארגון העלייה הבלתי לגאלית "אף על פי". בפברואר 1940 עלה ארצה באונייה "סאקאריה" ואף השתתף בארגון הפלגתה. עם הגיעו ארצה נעצר, יחד עם יתר נוסעי האונייה, והועבר למחנה המעצר בעתלית. כעבור חצי שנה שוחרר, הצטרף לפלוגת בית"ר בראש פינה לפרק זמן קצר ומשם הייתה קצרה הדרך לאצ"ל. לאחר הכרזת "המרד" בפברואר 1944, נתמנה למפקד הסניף ברחובות ולקח חלק פעיל באותן פעולות שבוצעו בתחום המחוז, כמו ההתקפה על שדה התעופה הצבאי בקסטינה ופיצוץ גשר הרכבת בכפר הערבי יִיבנה.
בשעה שיצחק פרידמן הגיע לחיפה, המחוז הספיק להתאושש מן המכות שנחתו עליו בתקופת הסזון, והיה מוכן לפעולה.

השבת השחורה

פעולת השיא של ההגנה נגד הבריטים הייתה הריסתם, בלילה אחד, של 11 גשרים שחיברו את ארץ-ישראל עם הארצות השכנות ושנודע כ"ליל הגשרים". היה זה המבצע המקיף ביותר, וגם האחרון, שביצעה ההגנה במסגרת "תנועת המרי העברי". בליל ה-17 ביוני 1946, יצאו כל ארבעת גדודי הפלמ"ח לפעולה שהקיפה את כל גבולות הארץ; בצפון, בדרום ובמזרח. המבצע השיג את מטרתו והארץ נותקה מכל שכנותיה. במקרה אחד, בגשר א-זיו, קרתה תקלה וכתוצאה ממנה נהרגו 14 מלוחמי הפלמ"ח.
יום לאחר "ליל הגשרים" התקיפה יחידה של לח"י את בתי-המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה. משהגיעו הפורצים אל היעד נפתחה לעברם אש של הנוטרים ששמרו על הכניסה. הפורצים פוצצו את השער והחבלנים הניחו את מטעני חומר-הנפץ מתחת לקטרים, לקרונות רכבת ולמיתקנים שונים שהיו במקום. תוך כדי הנחת המטענים נפתחה על החבלנים אש אוטומטית ומן היריות נהרגו שניים מן התוקפים . כעבור שעה קלה התפוצצו המטענים ונגרם הרס רב ברחבי בתי-המלאכה. ניתנה פקודת הנסיגה, וכל היחידה עלתה על המכונית שהמתינה בקרבת מקום. בינתיים הקימו הבריטים מחסומים בכל הדרכים, ובשעה שהמכונית עברה ליד אחד מהם נפתחה עליה אש תופת. מן היריות נהרגו 9 מאנשי לח"י. המכונית נעצרה ונוסעיה - 19 בחורים ו-4 צעירות - נפלו בשבי, 8 מהם פצועים. הבחורים נלקחו לכלא עכו והבנות נלקחו לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם, בעוד הפצועים הועברו לבית-החולים הממשלתי והושמו תחת משמר.
על הלוויות ההרוגים כותב ישראל אלדד (מראשי לח"י) בזיכרונותיו: 16
חיפה העברית נקראה כולה להשתתף בהלווייתו של יחיעם וייץ, קורבן גשר אכזיב, ובאותו יום נקברו 11 קורבנותינו כשאין איש הולך אחר אלונקותיהם.
ב-16 באוגוסט פסק בית-הדין הצבאי בחיפה עונש מוות ל-19 חברי לח"י שנתפסו לאחר מבצע בתי-המלאכה של הרכבת. 4 הצעירות נידונו למאסר עולם. הנידונים לא הכירו בבית-המשפט, לא השתתפו במהלכו והסתפקו במתן הצהרות פוליטיות. כעבור שבועיים הומתקו פסקי-הדין ועונשם של ה-19 הוחלף במאסר-עולם.
תגובת הבריטים לפיצוץ הגשרים בידי כוחות הפלמ"ח ("ליל הגשרים") לא איחרה לבוא ולמחרת הפעולה בִיצעו כוחות גדולים של הצבא חיפושים נרחבים בקיבוץ מצובה שבגליל המערבי. הקיבוץ נחשד כי שימש בסיס יציאה ליחידת הפלמ"ח. 27 חברים נעצרו ונשלחו לכלא עכו. גם בקיבוץ בית-הערבה, בצפון ים-המלח, נערכו חיפושים, בחשד שהמקום שימש בסיס יציאה ליחידה שהתקיפה את גשר אלנבי. בהתנגשויות עם החיילים נפצעו 12 מתושבי הקיבוץ, 2 מהם קשה, ו-70 איש נעצרו. למחרת היום צרו כוחות צבא על קיבוץ כפר-גלעדי שבצפון וכאשר פרצו החיילים פנימה, גילו החברים התנגדות פסיבית. מאות אנשים מיישובי הסביבה חשו לעזרה ומשהתקרבו לקיבוץ, נפתחה עליהם אש. מן היריות נהרגו שלושה יהודים ונפצעו שישה.
בכל הפעולות שבִיצעו הבריטים לאחר "ליל הגשרים", נהרגו ארבעה יהודים, נפצעו 18 ולמעלה מ-100 הושמו במעצר. אלא שכל זה היה מעין הקדמה למבצע גדול בהרבה, שנערך כשבועיים אחר-כך ונודע בשם "השבת השחורה".
המבצע, שתוכנן בקפדנות ובסודיות רבה נגד היישוב המאורגן, החל אור ליום השבת ה-29 ביוני 1946. עוצר הוכרז בכל רחבי הארץ ו-17 אלף חיילים פשטו על מוסדות ומקומות יישוב כדי להחרים נשק ומסמכים וכן כדי לעצור את מנהיגי היישוב ופעילי ההגנה. ממשלת המנדט הודיעה כי היא נחושה בדעתה לעקור את הטרור והאלימות וכי פעולות הצבא קיבלו את אישור הממשלה בלונדון. מבצע "אגאתה", כפי שכונה על-ידי הבריטים, בא בהפתעה והשיג את מרבית מטרותיו. נאסף חומר מודיעיני רב ואלפים נעצרו ונכלאו במחנה מעצר מיוחד שהוכן לקראת מבצע זה ברפיח. בירושלים פשטו חיילים בריטים על בנייני הסוכנות היהודית ולאחר חיפוש יסודי בחדרים ובעיקר בארכיון, הם החרימו מסמכים רבים שהוטענו על שלוש משאיות גדולות והועברו למלון המלך דוד בירושלים, מקום משכנם של מזכירות הממשלה והמפקדה הראשית של הצבא. בין המסמכים היו גם מברקים שהוכיחו בעליל את חלקה של הסוכנות היהודית בהנהגת "תנועת המרי העברי". כן נמצא תוכן ההסכם בין ההגנה לבין האצ"ל ולח"י, ומברקים המאשרים פעולות של האצ"ל ולח"י נגד הבריטים במסגרת "תנועת המרי". נמצא גם תוכנם של שידורי "קול ישראל" (תחנת השידור החשאית של ההגנה) שנאמר בהם, בין היתר, כי ייעשה הכול כדי "להכשיל העברת בסיסים בריטיים לארץ-ישראל ולמנוע את הקמתם בארץ".
נוסף למסמכים הרבים שהוצאו ממשרדי המוסדות הלאומיים, פרצו חיילים לבתיהם של חברי הנהלת הסוכנות היהודית ועצרום. 17
לביתו של הרב פישמן-מימון בן השישים הגיעו בשבת ב-4:15 בבוקר קצין משטרה ואחריו קצין צבא עם שתי מכוניות צבא. החיילים הקיפו את הבית. הרב פישמן הודיע לבאים לאוסרו כי אינו יכול לנסוע בשבת והציע ללכת ברגל או להעמיד משמר ליד הבית עד מוצאי שבת ואז יוכל לנסוע. הוא ביקש מן הקצינים שיפנו אל הממונים עליהם, בקשר להצעה זו. אך הללו קיבלו הוראה לקחתו מייד. אז ישב הרב פישמן על כיסא והשיב כי לא יזוז ממקומו. החיילים אמרו לשאת אותו בידיים עם הכיסא, אולם הרב פישמן החליק מן הכיסא ואז לקחוהו בכוח והעלוהו על המכונית. בבית גם נעשה חיפוש, ומאחר שלא היה חשמל בגלל השבת, השתמשו החיילים בפנסים שהיו בידיהם.
בין הנאסרים היו גם משה שרתוק (שרת) וברנרד ג'וזף (דב יוסף) מן המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית וכן דוד רמז, יושב-ראש הוועד הלאומי. אליהם נוספו עוד אישי ציבור שנעצרו ברחבי הארץ והובאו למחנה האחמי"ם (אנשים חשובים מאוד) שנבנה עבורם בלטרון. בתל-אביב נערך חיפוש יסודי בבית הוועד הפועל של ההסתדרות וכן במשרדי העיתון "דבר" ובבנק הפועלים.
חיפושים ומעצרים נערכו גם בקיבוצים רבים, אולם ההצלחה הגדולה ביותר הייתה לבריטים בקיבוץ יגור. שבוע ימים נערכו החיפושים ביגור וכנראה שהיו לבולשת ידיעות מוקדמות על המצאם של מחסני נשק במקום. חברי הקיבוץ התנגדו התנגדות פסיבית, אולם הם פוזרו באמצעות גז מדמיע והושמו במכלאות שהוקמו על-ידי החיילים. תחילה היה לחיפוש אופי שיגרתי, אולם לאחר שנמצא מחסן הנשק הראשון, השתנה היחס והבריטים חפרו מתחת לרצפות והפכו כל אבן בחיפושיהם אחר נשק. ואמנם, לאחר שבוע של חיפושים, נפל לידיהם שלל רב, שכלל למעלה מ-300 רובים, כ-100 מרגמות 2 אינטש, למעלה מ-400,000 כדורים, כ-5000 רימונים וכן 78 אקדחים. את השלל העצום הזה הציגו הבריטים במסיבת עיתונאים שערכו במקום, ולאחר שעצרו את כל הגברים שנמצאו ביגור, עזבו את הקיבוץ.
בקיבוץ מזרע פרצו חיילים בריטים למטה הפלמ"ח והחרימו מסמכים רבים, ביניהם גם את כרטסת חברי הפלמ"ח. אמנם השמות נכתבו בכרטיסים בשפת סתרים, אולם גם אם לא הצליחה הבולשת לפענחם, החרמת הכרטסת היוותה פגיעה מורלית קשה למטה הפלמ"ח.
במסגרת "השבת השחורה" נעצרו ברחבי הארץ כ-2,700 איש, שהועברו למחנה המעצר ברפיח.
יומיים לאחר "השבת השחורה" התכנסה מפקדת ההגנה בראשותו של משה סנה, לדון בדרכים לתגובה. דעת המשתתפים הייתה שיש להמשיך במאבק המזוין וזאת כדי להוכיח לבריטים שלמרות המאסרים ההמוניים, לא הצליחו לשתק את תנועת המרי העברי. וזה נוסח הכרוז שהופץ ב-2 ביולי 1946 מטעם תנועת המרי:



החומה

מפקדת ההגנה החליטה לבצע שלוש פעולות נגד השלטון הבריטי. האחת - פשיטה של הפלמ"ח על מחנה הצבא בבת-גלים לשם החרמת נשק (לפי הידיעות של הש"י, הועבר לשם הנשק שנלקח ביגור). ביצוע הפעולה השנייה הוטל על האצ"ל - פיצוץ בניין מלון המלך דוד, בו שכנו משרדי ממשלת המנדט והמפקדה הראשית של הצבא הבריטי. על לח"י הוטל לפוצץ את בניין "האחים דוד" הסמוך לו, בו שכנו משרדי הממשלה והצבא. במכתב שכתב סנה אל בגין, נאמר:18

א) עליכם לבצע בהקדם האפשרי את הצ'יק [הכוונה למלון המלך דוד - מלונצ'יק] ואת הבית של "עבדך משיחך" [הכוונה לבניין האחים דוד]. הודיעני על המועד. מוטב בבת אחת. אין לפרסם זהות הגוף המבצע - לא בפרסום במפורש ואף לא ברמיזה.
ב) אף אנו מכינים משהו - פרטים נודיעכם בעוד מועד.
ג) יש להוציא את ת.א. [תל-אביב] וסביבתה מכלל כל תוכנית פעולה. אנו מעונינים כולנו לשמור מכל משמר על ת"א - כמרכז חיי היישוב וכמרכז פעולתנו אנו. אם בעקבות פעולה תשותק ת"א (עוצר, מאסרים), נשותק גם אנו ותוכניותינו. אגב, לא כאן מרוכזים העצמים החשובים של הצד שכנגד. ובכן, ת"א - "מחוץ לתחום" בשביל צבאות ישראל ...

1.7.46 "מ" [משה סנה]

בעוד ההכנות לפעולות בעיצומן, הגיע מאיר וייסגל למקום מחבואו של סנה. וייסגל בא בשליחותו האישית של חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית (וייצמן עצמו שכב אותו זמן על ערש דווי בביתו ברחובות). וייסגל הודיע לסנה כי וייצמן מפציר בו להפסיק את המאבק המזוין נגד הבריטים. בין השאר, ציטט וייסגל את וייצמן באומרו:
במדינות מקובל כי הנשיא הוא המפקד העליון של הכוחות המזוינים. מעולם לא נזקקתי לסמכות זו ולא עלה בדעתי להתערב בענייניכם. הפעם, הראשונה והיחידה, הנני משתמש בזכות זו ודורש ממך להפסיק את כל הפעילות.
וייצמן דרש תשובה מיידית והודיע, שאם בקשתו תידחה הוא יתפטר מתפקידו ויפרסם ברבים את סיבות ההתפטרות. סנה, שהתנגד להפסקת המאבק המזוין נגד הבריטים, הודיע לוייסגל כי אינו יכול להכריע בעניין זה בעצמו וכי יביא את דרישתו של וייצמן בפני ועדת -x-.19 בוועדה התעורר ויכוח לגבי סמכויותיו של נשיא ההסתדרות הציונית, אולם בסופו של דבר הוחלט ברוב קולות להיענות לבקשתו של וייצמן. סנה, שהתנגד להחלטה, הודיע על התפטרותו מתפקידו כראש המפקדה הארצית של ההגנה, אולם נשאר איש הקשר עם האצ"ל ולח"י. בפגישה עם בגין העלים סנה את החלטת ועדת x וכל בקשתו הייתה לדחות את ההתקפה על מלון המלך דוד ולא לבטלה. סנה החליט כי הוא עצמו ייסע לפאריס, כדי להשתתף בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית בה יידון המשך המאבק בממשלת המנדט. לפני צאתו את הארץ, ב-19 ביולי, העביר סנה לבגין פתק נוסף, שנאמר בו:


שלום!
שמעתי מחברי על מהלך השיחה האחרונה. אם עודך מחשיב את פנייתי האישית, הריני מבקשך בכל לשון של בקשה להשהות את הפעולות העומדות על הפרק לימים ספורים נוספים.

בעקבות בקשותיו של סנה, נקבעה ההתקפה על מלון המלך דוד ל-22 ביולי 1946. בגלל קשיי תיאום, החליט לח"י לבטל את תכניתו לפוצץ את בניין "האחים דוד".

מעניין לציין כי במוצאי "השבת השחורה", ל' בסיון תש"ו, הוא יום השנה לעלייתו לגרדום של שלמה בן-יוסף הי"ד, נערכה הבריחה הגדולה של 54 עצירים ממחנה המעצר באסמרה שבאריתריאה.

פיצוץ מלון המלך דוד 20

היוזמה להקמת מלון המלך דוד בירושלים באה ממשפחת מוסרי, שהתגוררה במצרים והשתייכה לממסד היהודי העשיר ובעל ההשפעה בקהיר ובאלכסנדריה. בחברת המניות שהקימה המשפחה לשם מימון בניית המלון, השתתפו בעיקר אנשי עסקים מצריים וכן יהודים אמידים מרחבי העולם. הבניין, שהתנשא לגובה של שבע קומות, הכיל 200 חדרים מהודרים, ובשנת 1931 נפתח לקהל הרחב. בשנת 1938 הפקיעה ממשלת המנדט הבריטי את כל האגף הדרומי של המלון, ושיכנה בו את מפקדת הצבא ואת מזכירות הממשל הבריטי בארץ-ישראל. הבריטים בחרו במלון המלך דוד בשל מיקומו המרכזי וכן בשל היותו נוח לאבטחה. במרתף המלון הם בנו מרכז קשר צבאי וכן התקינו כניסה צדדית שקשרה את הבניין עם מחנה צבאי שהוקם מדרום למלון ושימש לאבטחתו. פחות משליש מחדרי המלון נשארו לשימוש אזרחי.
כאמור, קיבל מנחם בגין לאחר "השבת השחורה" מכתב ממשה סנה (ראש המפקדה הארצית של ההגנה) ובו הוראה לפוצץ את מלון המלך דוד. לאחר עבודת תכנון ומספר דחיות, התכנסו לוחמי האצ"ל ביום שני, 22 ביולי 1946, בשעה 7 בבוקר, בתלמוד-תורה "בית אהרון" בירושלים. הבחורים הגיעו למקום ביחידוּת, כל אחד אמר את הסיסמה ונבלע באחת הכיתות. הבאים הבינו כי יוצאים לפעולה, אולם איש לא ידע מהי המטרה. כעבור זמן קצר הגיע הפיקוד הבכיר, ורק כאשר הוחל בהסברים, התברר לנאספים כי יוצאים לתקוף את מלון המלך דוד.
לאחר חלוקת הנשק, יצאה החוליה הראשונה לדרך. הייתה זו קבוצת ה"סבלים" בפיקודו של יוסף אבני. תפקידם היה להגיע לסביבות המלון באוטובוס ולחכות ליד הכניסה הצדדית כדי לעזור בפריקת מטעני הנפץ מן הטנדר שיגיע בעקבותיהם. כל ששת ה"סבלים" היו מחופשים לערבים, וזאת כדי לא לעורר תשומת-לב מיוחדת. אחריהם יצאה חוליית הפורצים בטנדר שחיכה בחוץ, עמוס בשבעה כדי חלב תמימים, שכל אחד מהם הכיל 50 ק"ג חומר נפץ ומנגנוני הפעלה מיוחדים. הטנדר נסע ברחובות ירושלים כאשר ברזנט מכסה את כדי החלב ואת הלוחמים וכעבור זמן קצר הגיע אל הכניסה הצדדית של המלון, כניסה שהייתה מיועדת להכנסת מצרכי מזון למסעדת "לה ריג'נס" ששכנה במרתף הבניין. הבחורים התגברו בנקל על השומרים שעמדו ליד השער ומיהרו אל עבר קומת המרתף, שם השתלטו על כל החדרים וריכזו את כל האנשים במטבח המסעדה. אחר חזרו אל הטנדר והעבירו את שבעת כדי החלב אל המסעדה, שם הונחו ליד העמודים שהחזיקו את הבניין. מפקד הפעולה, ישראל לוי ("גדעון"), הפעיל את מנגנוני ההשהיה שהיו מכוונים לפוצץ את המטענים כעבור 30 דקות, ופקד על כל הלוחמים לעזוב את המקום. לעובדים שרוכזו במטבח נאמר לעזוב את הבניין כעבור 10 דקות כדי שלא ייפגעו מן הפיצוץ.
בשעת הנסיגה מן המרתף נפתחה עליהם לפתע אש חזקה, ממנה נפגעו שני לוחמים, ואחד מהם, אהרון אברמוביץ, מת אחר-כך מפצעיו.
לאחר ש"גדעון" עזב את המלון, הוא התקרב אל שתי לוחמות, שהמתינו בקרבת מקום, והורה להן לבצע את המוטל עליהן. הבנות מיהרו אל תא הטלפון הקרוב ומסרו את ההודעה הבאה למרכזיית המלון וכן למערכת עיתון "פלסטיין פוסט":
"הנני מדברת בשם המחתרת העברית. הנחנו מטען נפץ במלון. עליכם לפנותו מייד - ראו הזהרנוכם".
הודעה נוספת נמסרה לקונסוליה הצרפתית, ששכנה ליד המלון, בה נאמר כי מאחר והוטמנו במלון מטעני נפץ, הם מתבקשים לפתוח את החלונות, כדי שלא ייגרם נזק מהדף האוויר. ההודעות הטלפוניות ניתנו כדי שהבניין יפונה ולא ייגרמו אבדות בנפש.
כ-25 דקות לאחר שנמסרו האזהרות הטלפוניות, הוחרדה ירושלים מהתפוצצות אדירה, שהדיה נשמעו עד למרחוק. כל האגף הדרומי של מלון המלך דוד, על שבע קומותיו, נהרס כליל. מסיבות בלתי ברורות, נשארו עובדי מזכירות הממשלה והמפקדה הצבאית בחדריהם. חלקם לא ידע כלל על המתרחש והחלק האחר לא הורשה לעזוב את הבניין. מכאן מספר הקורבנות הרב שנלכדו בהריסות הבניין.
במשך 10 ימים עסקו אנשי חיל-ההנדסה הבריטי בפינוי ההריסות, ב-31 ביולי נמסרה הודעה רשמית, לפיה נהרגו מן הפיצוץ 91 איש; ביניהם 28 בריטים, 41 ערבים, 17 יהודים ו-5 אחרים.
העובדה שאנשי המחתרת העברית הצליחו לחדור ללב-ליבו של השלטון הבריטי בארץ-ישראל וכן מספר הקורבנות הרב, עוררו הדים רבים לא רק בארץ ובאנגליה, אלא ברחבי העולם. תחילה הכחישה ממשלת המנדט את דבר האזהרה הטלפונית, אולם בעדויות בפני שופט חוקר הוברר מעל לכל ספק כי אכן נִיתנה אזהרה טלפונית. יתרה מזאת, הטלפנית של "פלסטיין פוסט" העידה בשבועה בפני בא-כוח המשטרה, כי מייד לאחר שקיבלה את ההודעה הטלפונית בדבר הפצצות שהונחו במרתף הבניין, טילפנה אל הקצין התורן בתחנת המשטרה. גם אנשי הקונסוליה הצרפתית פתחו את החלונות, כפי שנתבקשו לעשות על-ידי המטלפנת האלמונית, ובכך אישרו שאמנם ניתנה אזהרה בזמן.
כמעט בלתי אפשרי לשחזר את אשר קרה במזכירות הממשלה בחצי השעה שקדמה לפיצוץ, אולם מכל העדויות מתברר כי נמצאו ליקויים רבים בסידורי הביטחון שנקבעו במלון המלך דוד וכן שורה של מחדלים שקרו מרגע שהחלה הפעולה ועד לפיצוץ הגדול. הזלזול באזהרה הטלפונית והעובדה שניתנה צפירת אזעקה וזמן קצר לפני הפיצוץ ניתנה צפירת הארגעה, מראה על ליקויים רציניים במערכת קבלת ההחלטות ועל העדר תקשורת פנימית נאותה. מספר הקורבנות הרב נבע מן העובדה שאיש לא הודיע לעובדים לעזוב את הבניין, ואלה שרצו לעזוב - נמנע הדבר מהם.
ראשי הסוכנות היהודית והוועד הלאומי נתקפו בהלם. הם חששו מתגובה בריטית נגד היישוב, שתהיה אולי קשה יותר מזו של "השבת השחורה", ומיהרו לגנות את הפעולה במילים חריפות ביותר. גילוי-הדעת שפירסמו למחרת היום הביע את: "רגשי זוועתם על מעשה התועבה שלא היה דוגמתו, שבוצע היום על-ידי חבר פושעים". גם דוד בן-גוריון, ששהה אותה עת בפאריס, הצטרף אל המְגַנים ובראיון לעיתון הצרפתי "פראנס סואר" הודיע כי האצ"ל הוא "אויב העם היהודי".
הגינוי של הסוכנות היהודית עמד בניגוד גמור לעובדה שפיצוץ מלון המלך דוד נעשה במסגרת תנועת המרי העברי ועל-פי ההוראות המפורשות של משה סנה.
כעבור שנה פירסם האצ"ל את ההודעה הבאה:

האמת על מלון המלך דוד

[...] ביום ה-1 ביולי - יומיים אחרי ההתקפה הבריטית על "המוסדות הלאומיים" ועל ערינו וכפרינו - הגיענו מכתב מאת המפקדה של "תנועת המרי" ובו דרישה לבצע במהירות האפשרית את ההתקפה על מרכז השלטון אשר במלון המלך דוד ...
ביצוע ההתקפה נדחה פעמים מספר - הן בגלל סבות טכניות והן לפי בקשת "תנועת המרי". לבסוף אושר תאריך ה-22 ביולי ...
אף על פי כן שודרה כעבור ימים מספר ב"קול ישראל" הודעה, המגנה - בשם "תנועת המרי" - את ההרג הרב במלון המלך דוד שנגרם על-ידי פעולת הפורשים ...
שתקנו במשך שנה שלמה. עמדנו בפני הסתה פרועה, שכמותה לא הייתה בארץ זו. עמדנו בפני הפרובוקציות האיומות ביותר - ושתקנו. עמדנו בפני חיזיון של התחמקות, צביעות ופחדנות - ושתקנו.
אולם היום, לאחר ש"תנועת המרי" שבקה חיים ואין אפילו תקווה, כי תקום לחיים ... בוטלו הסיבות שבגללן שמנו אֵלֶם לפינו בעניין ההתקפה - אחת ההתקפות האדירות שבוצעו בזמן מן הזמנים על-ידי מחתרת לוחמת - על מרכז השלטון הנאצו-בריטי. עתה מותר לגלות את האמת; עתה צריך לגלות את האמת.
והעם יראה - וישפוט

תמוז תש"ז 22 ביולי 1947

העיתונות העברית, וכן פרסומיה של ההגנה, המשיכו בגינויים חריפים של האצ"ל. אליהם הצטרפה העיתונות הבריטית, שתודרכה על-ידי ממשלת המנדט בארץ. אלא שהגינויים הבריטיים הוקהו במיידה רבה עקב פרסום הוראה חדשה שנכתבה על-ידי הגנרל אוולין ברקר (מפקד הצבא הבריטי בארץ) שעות מועטות לאחר פיצוץ המלון. במכתבו של ברקר אל קציני הצבא הבריטי בארץ-ישראל, שסווג "מוגבל", נאמר:

אני איתן בדעתי שהם [היהודים] ייענשו וירגישו בהרגשות הבוז והגועל שלנו להתנהגותם. בהתאם לכך החלטתי, כי מיום קבלת מכתב זה תקבעו את כל מקומות השעשועים, בתי-הקפה, מסעדות, חנויות ובתים פרטיים של יהודים כמקומות אסורים בכניסה (מחוץ לתחום). לשום חייל בריטי לא יהיו קשרים עם יהודי. אני מבין, כי אמצעים אלה יגרמו קשיים לחיילים, אבל בטוחני, שאם יוסברו להם נימוקינו יבינו את חובתם ויענישו את היהודים בצורה שהיא שנואה על הגזע הזה יותר מאשר על כל גזע אחר: פגיעה בכיסיהם ובהפגנת רגשות התיעוב שלנו כלפיהם.

מכתבו של ברקר הגיע לידיו של ה"דלק" (שירות הידיעות של האצ"ל) ופורסם מייד בארץ ובעולם כולו. הנימה האנטישמית של המכתב הביכה מאוד את הממשלה הבריטית והסיחה את דעת הקהל מן ההתקפה על מלון המלך דוד. בפרלמנט הבריטי נשאלו שאילתות בעניין המכתב וה"דיילי הראלד" הלונדוני כתב, בין היתר, כי "אם אמנם כתב גנרל ברקר את מכתבו זה, נראה הדבר שגילה בכך מידה גדושה את אי-התאמתו לתפקידו".
הפקודה בוטלה רשמית כשבועיים לאחר הוצאתה, אולם את הנזק הרב שנגרם לשלטון הבריטי בארץ אי-אפשר היה לבטל.
לאחר "השבת השחורה" גברו הוויכוחים בקרב מנהיגי היישוב המאורגן בדבר המשך הדרך. האקטיביסטים טענו כי בתגובה לפעולות הממשלה והצבא נגד היישוב יש להגביר את המאבק המזוין, ובעלון הפלמ"ח נאמר כי: 21

תגובה זו הייתה צפויה מראש ולא פעם התפלאנו על שאיחרו לנקוט בה. שגו אלה שהשלו את עצמם ולא הביאו אותה בחשבון כשהחליטו. אם די בפעולה אחת כדי לשתקנו - מוטב היה אילולי פתחנו כלל.

אלא שבעקבות "השבת השחורה" גברו המתונים על האקטיביסטים, ובישיבת הנהלת הסוכנות היהודית שהתקיימה בפאריס ב-5 באוגוסט 1946 הוחלט להפסיק את המאבק המזוין נגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל.
בכך תמה תקופת הזוהר, שארכה עשרה חודשים, בה לחמו כל הכוחות היהודיים בארץ (ההגנה, האצ"ל ולח"י) נגד השלטון הזר.
הפסקת המאבק המזוין גרמה להתמרמרות רבה בקרב חברים רבים בארגון ההגנה ויצחק שדה נתן ביטוי להרגשה זו במאמרו "הצעה ותשובה", שנכתב בעיתון "אחדות העבודה" ב-15 באוקטובר 1946 בחתימת "נודד":

לא תהיה כניעה, כי אין מי שיצווה לנו על כניעה, ואם יימצא מי שיצווה, לא יהיה מי שימלא את הצו הזה.

לאחר סיום תקופת תנועת המרי העברי, המשיכו האצ"ל ולח"י את המאבק המזוין בשלטון הבריטי לבדם.


הערות:



1. ארכיון תולדות ההגנה, דף מהסליק מס.1, אוקטובר 1991.
2.
ב-20 בפברואר 1947 ברחו מבית-הסוהר בירושלים 8 אנשי לח"י ו-4 אנשי האצ"ל (אליהו טמלר, בנימין נס, יוסף שמחון ומנחם (מנדל) מלצקי).
3.
מנחם מלצקי, אמת אחת ולא שתיים, עמוד 85.
4.
מנחם מלצקי, אמת אחת ולא שתיים, עמוד 86.
5.
שם, עמוד 76-78.
6.
פרק זה מבוסס על ספרו של יעקב עמרמי, הדברים גדולים הם מאתנו, וכן על עדותו של סימון שפושניק, מכון ז'בוטינסקי.
7.
יעקב עמרמי, הדברים גדולים הם מאיתנו, עמוד 78.
8.
עדות נסים חזקיה, מכון ז'בוטינסקי.
9.
שם, עמוד 96 וכן איתן לבני, המעמד, עמוד 178.
10.
FO /371/52510 (ארכיון משרד החוץ הבריטי)
11.
חיל הקרב
12.
מנחם מלצקי, אמת אחת ולא שתיים, עמוד 110.
13.
עזרא רביע עלה ארצה מעיראק ללא משפחה, וזמן קצר לאחר עלייתו הצטרף לשורות האצ"ל. הוא שלט בשפה הערבית והשתתף במספר פעולות מחופש לערבי. למחרת היום הובא רביע לקבורה בכפר ורבורג בשם "אברהם בן אברהם".
14.
עדות חיים וייספיש-שפיר, מכון ז'בוטינסקי עו - 8.
15.
יצחק אלפסי, אוסף מקורות ומסמכים של האצ"ל, ו, עמוד 324 וכן: מנחם מלצקי, אמת אחת ולא שתיים, עמוד 154.
16.
ישראל אלדד, מעשר ראשון, עמוד רמז.
17.
עיתון "דבר" מיום 1.7.46
18.
מכון ז'בוטינסקי, כ - 4 1/11/5
19.
ועדת x הייתה הוועדה המדינית העליונה שבפניה הובאו התוכניות האופרטיביות של תנועת המרי (ללא פירוט היעד והתאריך המדויק), והביצוע היה מתקיים רק לאחר אישור הוועדה.
20.
פרטים ראה בספרו של המחבר "בלהב המרד", עמוד 162.
21.
ספר תולדות ההגנה, ג, עמוד 946.