שער שלישי
תנועת המרי העברי

- המשך הפרק -



ההתקפה על המחנה הצבאי בצריפין (סרפנד)

ב-6 במרס 1946, בשעה 1:30 (שעת ארוחת הצוהריים), קרבה לשער המערבי של המחנה הצבאי בצריפין (סרפנד) משאית צבאית ועליה 30 לוחמי האצ"ל מחופשים לחיילים בריטיים. בעוד ה"קצין" שישב ליד הנהג מוסר את צו התנועה לש"ג, ירדו כמה בחורים מן המכונית והתגברו ללא קושי על הזקיף ועל חמשת החיילים שהיו בתורנות באוהל המשמר. המכונית עשתה את דרכה במהירות ישירות למחסן הנשק. ה"חיילים" קפצו מן המשאית והחלו מיד בהעמסת ארגזי הנשק. לפני שסיימו את מלאכתם, חזר אחד החיילים הבריטיים מן הארוחה, והתעורר אצלו חשד כשראה את הפעילות הבלתי שגרתית. הוא פתח באש, ואליו הצטרפו חיילים נוספים שהיו בקרבת מקום. מחילופי האש נפגעו חמישה לוחמים, ביניהם יוסף שמחון ומיכאל אשבל שנפצעו באורח קשה. נהג המשאית מיהר לצאת את המחנה עם הלוחמים והנשק, לא לפני שמפקד הפעולה, אליהו טמלר ("יהושע"), הפעיל מוקש שפוצץ את אשר נשאר במחסן. ליד ראשון-לציון הורדו הפצועים לקבלת עזרה רפואית והנשק פורק בחולות המושבה. על הטיפול בפצועים, מספרת ציפורה פלומין-ודנברג: 16
בהיכנסנו לחדר מצאנו חמישה בחורים פצועים וביניהם מיכאל אשבל ויוסף שמחון, ומיד ניגשתי למלאכת החבישה ולהזרקת מורפיום נגד כאבים. את הפצועים קל הוחלט לפנות מן המקום, אולם את אשבל, שהיה פצוע בגבו, ואת שמחון שנפצע בברך, הוחלט להשאיר תחת השגחת שולמית שמיר, שבאה לעזרתי. אני יצאתי יחד עם איתן לבני ומיהרנו לראשון לציון כדי למצוא חדר לאכסן בו את שני הפצועים למשך הלילה.
איתן נשאר במושבה, ואני חזרתי עם המכונית כדי להעביר את הפצועים. שולמית ואני עזרנו לפצועים להיכנס למכונית ויצאנו לדרך. ליד בית החרושת לסיליקט ראינו שוטרים וביקשתי מן הנהג לסטות מן הדרך הרגילה, אולם הוא התבלבל ונסע ישירות אל תוך לוע הארי. השוטרים עצרו את המכונית ושאלו אותנו למטרת נסיעתנו. תשובותינו כנראה לא ספקו אותם והם העבירו אותנו למשטרת בית-דגן ומשם ליפו. החלה חקירה שנמשכה שלוש שעות ואז הוחלט להפריד בין הבנות והבחורים. לפני שנפרדנו הפצרתי בבחורים שיבקשו להעבירם לבית-החולים ברגע שירגישו ברע, כי עליהם לזכור שבגופם נמצאת עופרת. בלילה לא יכולתי להירדם מרוב דאגה לבחורים, ובבוקר הודעתי לשוטרת שאני חשה כאבי בטן חזקים ואני מבקשת להכניסני לבית-החולים לטיפול רפואי. חשבתי שבצורה זו אוכל ליצור קשר עם שמחון ואשבל ולדעת מה עלה בגורלם. אולם לאחר זמן קצר הופיע בתאי סניטר והביא לי משקה כלשהו להשקיט את כאב הבטן שלי. הודעתי לו שמאחר ואני אחות במקצועי, אינני מוכנה לשתות משקה שאיני יודעת מה יש בו והתעקשתי להיבדק בידי רופא. ואכן כעבור שעתיים הופיע רופא שפתח ואמר: "הארגון ששלח אותך יכול להתגאות בך. חבשת את הפצועים להפליא. אך אין לך מה לדאוג, הם נמצאים כבר בחדר הניתוח ובעוד שעה קלה אנתח אותם". עניתי לרופא: "אני מקווה שכאשר תנתח את הפצועים תזכור את השבועה שנשבעת בשעה שסיימת את לימודי הרפואה לטפל בחולים ללא הבדל גזע, דת ומין". לאחר הדברים האלה הודעתי שכאב הבטן חלף, ואין צורך להעבירני לבית-החולים.
עוד באותו יום הגיעה לבית-הסוהר אימהּ של שולמית וסיפרה לנו שעורך-הדין קריצמן יבוא לבקרנו למחרת היום. אולם כעבור יומיים העבירו את כולנו לירושלים; את הבחורים השאירו בבית-הסוהר המרכזי שבמגרש הרוסים, ואותנו הבנות העבירו לבית-הסוהר בבית-לחם.
לבית-הסוהר הגיעו עורכי הדין זליגמן וקריצ'מן, ולאחר ששמעו את סיפורן של ציפורה ושולמית, יעצו להן לומר לחוקרים כי הן חברות של יוסף שמחון ומיכאל אשבל וכי כולם נסעו לראשון-לציון כדי לחפש דירה וזאת משום שהדירות בראשון-לציון היו זולות מאלו שבתל-אביב. בסופו של דבר לא הובאו הבנות למשפט משום שלא נמצאו נגדן הוכחות.
למעלה מחודשיים לאחר מעצרם, הועמדו שמחון ואשבל בפני בית-הדין הצבאי בירושלים. הם ויתרו על עזרתו של עורך-הדין מכס קריצ'מן, שהועמד לרשותם, ובחרו להצהיר הצהרות פוליטיות בהן כפרו בזכות הבריטים לשלוט בארץ.
בית-הדין הצבאי דן את שמחון ואשבל למוות בתלייה. לאחר קריאת גזר-הדין קמו השניים ושרו את "התקווה" יחד עם העיתונאים שהיו באולם. מיד לאחר פרסום גזר-הדין, שודרה ב"קול ציון הלוחמת" (תחנת השידור של האצ"ל) ההודעה הבאה:
אל תתלו את חיילינו השבויים, חי אלוהים כי שבור נשבור את עמודי התלייה שלכם. על גרדום בגרדום נשיב.

ב-18 ביוני 1946, תפסו לוחמי האצ"ל חמישה קצינים בריטים והעבירו אותם למקום מחבוא שהוכן בעוד מועד. הצבא הבריטי ערך חיפושים נרחבים בתל-אביב ובסביבתה, אולם מקום המחבוא לא נמצא. בסופו של דבר שוחררו הקצינים הבריטיים והנציב העליון המיר את גזר-דין המוות שהוטל על שמחון ואשבל במאסר עולם.
כשנה לאחר מכן, ב-16 באפריל 1947, הועלו לגרדום ארבעה לוחמי האצ"ל, אלקחי מרדכי, גרונר דב, דרזנר יחיאל וקשאני אליעזר, מבלי שחבריהם הצליחו להציל את חייהם. כאשר נתפסו אבשלום חביב וחבריו בשעת הפריצה לכלא עכו (4 במאי 1947), החליטה מפקדת האצ"ל להקדים פעולה למשפט, וב-9 ביוני חטפו לוחמי הארגון 2 שוטרים בריטים משטח בריכת השחייה הציבורית "גלי גיל" ברמת-גן, והעבירו אותם לדירת מסתור בקריית שאול. אולם לרוע המזל הצליחה המשטרה לשחרר למחרת היום את שני החטופים ולעצור את יוסף גבריאל ואברהם קטלן שנמצאו בדירה. השניים הועמדו למשפט בפני בית-הדין הצבאי בירושלים והואשמו בהחזקת שני השוטרים הבריטים וכן בנשיאת נשק. במהלך המשפט הסכימה חברת הארגון, מזל יצחקי, להעיד לטובת אחד הנאשמים, לא לפני שבארגון שינו את שמה בתעודת הזהות למזל יעקובי. בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 15 באוקטובר 1947 אנו מוצאים את הידיעה הבאה:
[...] בבוקר נשמעה עדות ההגנה האחרונה, של מזל יעקובי , שסיפרה כי נמצאה ביחד עם קטלן בערב החטיפה.
גבריאל וקטלן נידונו למאסר עולם, אולם הם שוחררו כעבור 8 חודשים עם צאת הבריטים את הארץ והקמתה של מדינת ישראל.

מזל פוגל לבית יצחקי נולדה בעדן שבתימן ובשנת 1934, והיא בת חמש , עלתה ארצה עם משפחתה. בשנת 1945 הצטרפה לבית"ר ושנה לאחר מכן היתה לחברת האצ"ל. עם פרוץ הפרעות בגבול יפו - תל-אביב, השתתפה מזל בעמדות שהוקמו בשכונת שפירא ובשכונת התקווה בתל-אביב. לאחר שעברה קורס בעזרה ראשונה, השתתפה כחובשת בשחרור יפו ובקרב על רמלה. בשנת 1950 נישאה לחבר הארגון יצחק פוגל.

שולמית (שולה) שמיר
שולמית לבית שמואלי התגייסה לאצ"ל בשנת 1942 בפתח-תקוה, ולאחר הכרזת "המרד" (בפברואר 1944) צורפה לח"ק (חיל הקרב). לפני ההתקפה על שדה התעופה בלוד התלוותה אל דב כהן ("שמשון") לשבת בבתי הקפה כדי להקשיב לדברי החיילים הבריטיים שנהגו לבקר בהם. שמשון קיווה שמדברי החיילים יוכל לקבל מידע על הנעשה בשדה התעופה. בעדותה מספרת שולה:17


שולמית שמיר
לקראת היציאה לפעולה באה גאולה צוהר ואמרה: שולה, מבקשים מאתנו להכין סל גדול ולמלא אותו בסנדוויצ'ים. הלכנו לחנות המכולת וקנינו פח עם מלפפונים כבושים, כמה נקניקים וכמה כיכרות לחם. אחר הלכנו למקום הריכוז של היציאה לפעולה וחילקנו לבחורים את הסנדוויצ'ים שהכנו. אני זוכרת ששמחה עוזר, שהשתתף בפעולה, היה צריך להתחפש לערבי ואני עזרתי לו לצבוע שפם שחור על שפתו העליונה.

שולה עסקה גם בהעברת נשק. להלן אחת ההרפתקאות שהיו לה: 18
היינו צריכות לנסוע לירושלים כדי להעביר שישה אקדחים. היינו שלוש בנות: ציפורה בורזין, שרה נדיבי ואני. היה זה יום חורפי ולבשנו מעילים, שהקלו עלינו להסתיר את האקדחים. בירושלים אמורים היינו לפגוש את יצחק אבינועם ולמסור לו את הנשק. מאחר שלא פגשנו את אבינועם, פנינו לכתובת השנייה שקיבלנו והיא - בית החרושת לבובות, שהיה ברשות הארגון בירושלים. לפתע הרגשתי ברע והיד כאבה לי מאוד. הבנות החליטו שאני צריכה להיבדק באופן דחוף על-ידי רופא. ואכן ראינו שלט "רופא" ושלושתנו נכנסנו אליו. אני נכנסתי לחדר הרופא, בעוד הבנות מחכות בחדר ההמתנה. לאחר שסיפרתי לרופא את הבעיה שלי, הוא ביקש ממני להתפשט. כיוון שהיו לי שני אקדחים מתחת למעיל, סירבתי להתפשט, ברחתי מחדרו ואמרתי לבנות שעלינו להסתלק מן המקום. הגענו לבית-החרושת לבובות, מסרנו שם את הנשק וחזרנו בשלום לפתח-תקוה.

כאמור, נעצרה שולה יחד עם יוסף שמחון ומיכאל אשבל וישבה בבית-לחם ובעתלית שנתיים וחצי. היא שוחררה לקראת צאת הבריטים את הארץ.


ההתקפה על מתקני הרכבת בדרום הארץ

בליל ה-2 באפריל 1946 יצא האצ"ל לפעולה נרחבת בדרום הארץ, במטרה לשתק את תנועת הרכבות. הייתה זו פעולת השדה הגדולה ביותר שערך האצ"ל עד אז והשתתפו בה כ-100 לוחמים. באותו לילה פוצצו אנשי לח"י את גשר "נעמן" מדרום לעכו.

כוח האצ"ל, שפעל לאורך כארבעים וחמישה קילומטר, נחלק לשלוש קבוצות: יחידה אחת (הכוח הצפוני), בפיקודו של מנחם שיף ("זאב"), צעדה לעבר הכפר הערבי יִיבנה. החבלנים פוצצו שני גשרים, ואחר השלמת המשימה, נסוגו הלוחמים אל אזור החולות בדרום ראשון-לציון, הנשק הוכנס למחבוא והבחורים התפזרו לבתיהם. בקבוצה זו היתה גם בלהה אפרת, ששימשה באותה עת מפקדת סניף האצ"ל בראשון-לציון.

שתי היחידות האחרות פעלו בדרום, בין הכפר הערבי ייבנה לבין אשדוד. עם סיום המשימה, החלה הצעידה צפונה. ההליכה בחולות הייתה קשה והאטה את הנסיגה. כאשר התקרבו הבחורים לבת-ים, כבר האיר השחר, ומטוס סיור בריטי גילה אותם. לא עבר זמן רב וכוחות צבא זרמו לאזור והמתינו לבאים. אחת הקבוצות הצליחה להגיע בשלום לבת-ים, אולם השנייה איחרה את המועד. כאשר הבחורים התקרבו לחולות בת-ים, קידמו את פניהם חיילים בריטים באש. מן היריות נהרג אחד הלוחמים, אבנר בן-שם ונפצעו ארבעה. לא עבר זמן רב וגם הקבוצה שנשארה בבסיס בבת-ים הוקפה על-ידי חיילים בריטים.

ביום שלוחמי האצ"ל יצאו לפעולה, היתה דבורה נחושתן בתל-אביב. היא פגשה את חברהּ אליהו טמלר ("יהושע") וביקשה להצטרף אליו לקבלת פני הלוחמים. הם יצאו לבת-ים, לדירתו של מרדכי סלונים אשר שימשה כתחנת עזרה ראשונה. בשעה חמש לפנות בוקר הם יצאו לכיוון החולות, ורק אז נודע לדבורה שאחיה הקטן יואל נמצא בקבוצה שיצאה להתקיף את תחנת הרכבת באשדוד. על הפגישה עם הבריטים מספרת דבורה: 19
הכדורים עפו מעל הראש, אולם את חיי אני חייבת לסמל הבריטי שאמר לחבריו: do not kill the girl (אל תהרגו את הבחורה). בשעה שנערך המשפט בפני בית-הדין הצבאי נקרא הסמל להעיד, והדבר הראשון שאמר היה: where is the girl (היכן הבחורה).

בחולות בת-ים נעצרו על-ידי הבריטים 31 לוחמים וביניהם מטובי המפקדים של הארגון. תפיסתם של ה-31 הייתה מכה קשה לחיל הקרב (ח"ק) של האצ"ל, יחד עם זאת גרם מעצרם להד נרחב בתקשורת המקומית והבין-לאומית.
דבורה נלקחה לבית המעצר ביפו ולאחר שלושה ימים הועברה לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם.

ב-25 ביוני 1946 נפתח משפטם של ה-31. כל הנאשמים כפרו בזכותו של בית-הדין הצבאי לשפוט אותם. הם לא השתתפו במהלך המשפט והעדיפו למסור הצהרות פוליטיות. דבורה היתה האחרונה ובהצהרתה אמרה: 20
רבותיי,
אחרי שדנתם את שני הצעירים העברים אשבל ושמחון למוות, קמו שניהם על רגליהם, התייצבו "דום" ושרו, מתוך התלהבות, את ההמנון הלאומי, את "התקווה". על-כך מסר, בין השאר, הרדיו הבריטי בלונדון, בתתו לעולם בכמה משפטים קצרים, תמונה של לוחמים עברים, גאים ובלתי נכנעים, המקבלים בשירה גזר-דין קטלני. והרי לא תכחישו, כי תמונה מפליאה היא, ואם אינני יודעת, באיזו מידה היא השפיעה עליכם, הרי סבורתני כי בימים אפלים אלה, בימי האכזריות הפחדנית, יכולה הופעתם והתנהגותם להחדיר בלב כל איש חופשי אמונה מחודשת באדם, באידיאלים ובערכי-מוסר אנושיים.

אולם הרדיו שלכם לא הסתפק במסירת העובדה כשלעצמה; בהיותו נאמן לקו הכללי של מדיניותכם, הוא מצא לנחוץ להוסיף פירוש משלו, בנסחו את ההודעה כך: "שני הנידונים שרו באולם בית-הדין שיר, המכונה "ההמנון הלאומי העברי", לא בפשטות: "ההמנון העברי", כי אם "המכונה כהמנון", או בשפתכם: The so called Anthem.

בהמשך דברי אסביר, למה אני עומדת על ניסוחו המחושב של הרדיו שלכם ומהו הקשר בינו לבין המשפט שלנו. בינתיים, אביא בפניכם עובדה שנייה, אף היא מאלפת מאוד, אף היא קשורה, אם לא מבחינה פורמלית, הרי מבחינה מהותית, עם משפטנו, או עם הגורמים שהביאו למשפטנו. העובדה הזאת פורסמה באחת ההודעות הרשמיות של ממשלתכם: אניית משחית בריטית עצרה בלב ים - בהתאם, כנראה לחוק הפיראטים האוניברסלי - אנייה שהביאה מעפילים, ריפראטריאנטים עברים, החוזרים, על אפכם ועל חמתכם, לארץ מולדתם. בשעה שהקצינים הימיים שלכם עלו על סיפונה של אניית המעפילים, הם הבחינו בדגל, שהונף על התורן. זה היה הדגל שלנו, דגלה הכחול-לבן של האומה העברית. אולם הקצינים שלכם מסרו, וההודעה הרשמית חזרה ופרסמה, כי הדגל הוא "דגל בלתי נודע".

בשתי העובדות האופייניות הללו מתקפל בעצם כל תוכן המלחמה בינינו וביניכם: הן גם מסבירות, אולי יותר מכל נאומינו, את הרקע המדיני של משפטנו הקיבוצי. כי כך, רבותיי: אתם הבריטים אינכם מכירים לא בהמנון שלנו ולא בדגל שלנו. ומפני שאין אומה בלי המנון ובלי דגל, הרי נובע מעמדתכם, שאינכם מכירים באומה העברית. במלים אחרות, הנכם מזדהים מבחינת זו עם אדולף היטלר. גם הוא טען, שעם ישראל אינו עם, כי אם חבר של יצורים נחותי-דרגה ומסקנתו היתה: להשמיד. אתם, רבותיי, מקבלים את הנחות היסוד של היטלר: בזכות המלחמה עזרתם לו גם במימוש מסקנותיו, כלומר, שאתם מוכנים להמשיך בדרך זו ולהפוך את 11 מיליון היהודים הנותרים, שהם לדעתכם מחוסרי המנון ונטולי דגל, זאת אומרת מחוסרי צלם של אומה, זאת אומרת מחוסרי צלם האדם - אתם מוכנים להפוך אותם לעומדים בתור אלי מחנות ההשמדה, כשם שעזרתם לנאצים להכניס שישה מיליון מאחיהם למחנות הללו.
זוהי המזימה שלכם. למען מימושה, או כתוצאה ממנה, גזלתם מאתנו את ארצנו, ורצונכם כי נוסיף לנדוד בקרב העמים בלי מולדת משלנו, בלי דגל, או עם "דגל בלתי נודע" ובלי המנון, או עם The so called National Anthem וברשעותכם - ואני חייבת להוסיף: בטיפשותכם - הנחתם, כי אנו נשלים עם זה ונכבד את חיי השעה של עבדים נידונים על-פני מלחמה, אף אם היא דורשת את החיים, שתביא בעקבותיה את ריכוז עמנו בארצו ואת הנפת דגלו, שיוכר על-ידי כל העמים כדגלו של עם חופשי ועצמאי. תקוותכם זו נתבדתה, כמובן, כליל, והסיבה העיקרית היא, שעוד לא אבדה תקוותנו. כן, רבותיי, עוד לא אבדה תקוותנו.

אם אחרי אלפיים שנות גלות חי וקיים עם ישראל - עוד לא אבדה תקוותנו.

אם אחרי דור של רדיפות ושחיטות, השפלה וניוון זכינו להיות ולראות חיילים עברים נלחמים בנשק ביד למען שחרור מולדתם - עוד לא אבדה תקוותנו...

עוד לא אבדה תקוותנו... היודעים שליטיכם, ערלי הלב ומטומטמי המוח, מהו השיר הזה בשבילנו ובשביל מיליונים של אחינו? היודעים הם, על-ידי מי והיכן הושר השיר הזה?... בשעה שהרוצחים הנאצים הטמאים הכניסו את הורינו, את אחינו ואת אחיותינו לקרונות המוות - שרו קדושינו את "התקווה"...

על-כן דעו רבותיי - אנחנו, בני ישראל, נילחם בכם עד אשר תוגשם התקווה של המיליונים שנשחטו, מפני שאתם יחד עם שותפכם היטלר לא הכרתם בהמנונם, לא הכרתם בדגלם, כי את מולדתם גזלתם. במלחמת שחרור זו נוצרה אומתנו מחדש והיא תכריח אתכם כי תכירו בה ובזכותה למולדת ובסמלי עצמאותה המקובלים בעולם התרבותי. ואתם תכירו באומה העברית ברצונכם, או נגד רצונכם, אך תכירו בה. וביום ההוא יהיו אולי יחסים תקינים בין עמנו לבין עמי תבל, ביום ההוא יסתכל במשקפת קצין ימי באנייה שעברה ליד אנייתו, יבחין בדגלה ויגיד: אה, כן זוהי אנייה עברית, ראיתי על התורן את הדגל של ארץ העברים. ביום ההוא אם מישהו ישמע, מקרוב או מרחוק, את הצלילים הנוגים של "התקווה", הוא יתייצב דום וימסור כבוד להמנונה של אומה עצמאית, כשם שאנו חיילי ישראל מוכנים למסור כבוד להמנונה של כל אומה אחרת.
יום זה יבוא - למענו הננו נותנים את נפשנו.

כעבור יומיים ניתן פסק-הדין. בנימין קפלן, שהואשם ביריות על רב-סמל בריטי, נידון למאסר עולם, בעוד שאר הנאשמים - כולל הנאשמת דבורה קלפוס-נחושתן - נידונו לחמש עשרה שנות מאסר ללא המלצה ליחס מיוחד בכלא. לאחר קריאת פסק-הדין קמו כל הנאשמים ושרו את "התקווה", כשאליהם מצטרף הקהל היהודי שנכח באולם.

דבורה נחושתן
דבורה לבית קלפוס נולדה בתל-אביב, וכעבור עשר שנים, בשנת 1935, עברה המשפחה לגור ברמת-יצחק ליד רמת-גן. האב, משה קלפוס, היה רביזיוניסט פעיל וגם האם, שהיתה ילידת הארץ, היתה בעלת השקפה לאומית ואהדה את האצ"ל. לזוג קלפוס נולדו שלושה בנים ושלוש בנות. הבן הבכור, נתן, היה פעיל מאוד בעלייה הבלתי לגאלית ושימש כמלווה אניות. באחד מביקוריו בפולין, התחתן בנישואים פיקטיביים עם צעירה יהודיה ויחד עלו ארצה כזוג נשוי. נתן חזר לאירופה ומרוב עיסוקיו שכח את כל העניין. לימים, התגייס נתן לצבא הבריטי, ולאחר שהשתחרר התאהב ברבקה גולדשמיד מירושלים, וכאשר החליטו להתחתן, נזכר שהוא כבר נשוי. נתן שיטח את צרותיו בפני אביו, שעבר במשרדי ועד הקהילה בתל-אביב, ולאחר מאמץ ניכר אותרה הצעירה, וניתן לה גט כדת וכדין.



דבורה נחושתן

שתי אחיותיה הגדולות של דבורה היו חברות בבית"ר ולאחר מכן הצטרפו לאצ"ל. הצטרפותה של דבורה לאצ"ל בשנת 1939 נראה לה כמהלך טבעי, הגם שלא סיפרה על-כך להורים. היא צורפה ליחידת בנות בפיקודה של רות נבו, ועיסוקן העיקרי היה באותם ימים תרגילי סדר, ומאוחר יותר גם שימוש באקדחים. לפעולה נהגו הבנות לבוא בחולצה לבנה, חצאית שחורה או בצבע כחול כהה וחגורה שחורה.

בשנת 1942 עברה דבורה קורס מדריכי נוער של הארגון. הקורס נערך בתל-ליטבינסקי (היום תל-השומר) וכלל הרצאות, ספורט ואימונים באקדח. כעבור שנה היא השתתפה בקורס "סגנים" (מפקדי כיתות) שנערך חלקו בערבים באחד מבתי-הספר בתל-אביב, ולאחר מכן באופן מרוכז בשוני שליד בנימינה. עם סיום הקורס חזרה דבורה לרמת-גן ונעשתה מפקדת על כיתה בנות.

בפברואר 1944 הכריז האצ"ל, כזכור, על המרד בשלטון הבריטי בארץ-ישראל. באותה עת הגיע מירושלים נתן (ניקו) גרמנט, שנתמנה מפקד הח"ק (חיל הקרב) בפתח-תקוה ורמת-גן, והטיל על הבנות משימות צבאיות. תחילה הן עסקו בהעברת נשק ממקום למקום ומאוחר יותר אף השתתפו בפעולות ממש. את הנשק נהגו הבנות להעביר על הגוף וזאת משום שהבריטים נזהרו בכבודן של נשים ולא ערכו אצלן חיפוש גופני.

הפעולה הראשונה בה השתתפה דבורה היתה קשורה בהחרמת אריגים ממחסני הממשלה (6 באוקטובר 1944). הימים היו ימי מלחמת-העולם השנייה, וכל המצרכים היו בפיקוח ממשלתי וחולקו לתושבים בהקצבה. הממשלה החזיקה מלאי גדול של אריגים במחסני משרד התעשייה הקלה, ומפקדת האצ"ל החליטה להחרים את האריגים, למוכרם בשוק החופשי ולהשתמש בכסף למימון המלחמה. הפעולה תוכננה ליום שישי בשעות אחר הצהרים, שעה שאזור רחוב נחלת-בנימין (שם שכנו המחסנים) היה ריק מאדם. לאחר שיחידה של הח"ק הצליחה להשתלט על המחסנים, הוחל בהעמסת האריגים על שבע משאיות שהוכנו בעוד מועד. נהגי המשאיות הוזמנו בשעות הבוקר על-ידי זוג תמים למראה, כדי לבצע עבודת הובלה כלשהי וכשהגיעו אל מחוץ לעיר, שלף המזמין אקדח וביקש את הנהג לצאת את המכונית ולהמתין בפרדס בין העצים. בשעות הערב הורשו הנהגים להתלונן במשטרה, והובטח להם שלאחר סיום הפעולה, יקבלו את מכוניותיהם בחזרה, כפי שאמנם היה. הנהגים שיתפו בדרך-כלל פעולה ואף קיבלו פיצוי כספי עבור אובדן הכנסה. דבורה השתתפה בהחרמת המשאיות ובכך אִפשרה את העברת האריגים ליעדם.

בחודש מאי 1945 נפגשה דבורה עם עוד ארבעה בחורים ליד התחנה המרכזית בתל-אביב, ביניהם: יוסף קרמרמן, אלי שיטרית, ופייסי זיסין (שהיה מפקד הפעולה). המשימה היתה לבצע מספר פיצוצים בצינור הנפט בקרית חרושת סמוך לחיפה. מספר ימים קודם לכן הכין גידי (עמיחי פאגלין) מנגנוני השהייה שהיו מורכבים מבקבוקים שהכילו חומצה גופרתית. כאשר הופכים את הבקבוק באה החומצה במגע עם הפקק ומאכלת אותו, ולאחר זמן, שניתן היה לחשבו מראש לפי עובי הפקק, באה החומצה במגע עם המנגנון המצית שמפעיל את חומר הנפץ. את הבקבוקים מלאי החומצה נתנו לדבורה, ששמה אותם בתיק היד שלה, אלא שאחד הבקבוקים התהפך והחומצה נשפכה, תחילה לתוך התיק ואחר כך עברה לרגל וגרמה לה לכווייה. דבורה החלה להרגיש בכאבים ברגלה וראתה שהשמלה שלה נחרכה. היא לקחה את הסוודר של פייסי והלכה לשירותים כדי לברר מה קרה ואז נתגלתה לה הכוויה ברגל. דבורה עשתה סדר בבקבוקים, כיסתה את השמלה בסוודר וחזרה לעמוד בתור לאוטובוס שנסע לחיפה. כשהגיעו לחיפה, החליטו החמישה שכדי להימנע מהיתקלויות בלתי רצויות, עדיף שיעשו את הדרך ברגל. הם הגיעו למקום שסומן להם ליד צינור הנפט, שם הונחו מטעני חומר הנפץ מספר ימים קודם לכן. הם הניחו את בקבוקי החומצה כשהם הפוכים, ובדרכם חזרה שמעו את הפיצוצים וראו להבה גדולה עולה מהנפט הבוער.

כשדבורה חזרה לרמת-גן, הלכה לאחות בקופת חולים לאומית שחבשה את רגלה. אולם דבורה לא הסתפקה בזאת, ואף הלכה לים כדי לרחוץ את הרגל במים המלוחים שחיטאו את הדלקת שהתפתחה ברגל.

בין פעולה אחת לשנייה, עבדה דבורה בהסתדרות עובדים לאומית ברמת-גן וסיפקה עבודה לאנשי האצ"ל שהיו מובטלים. כך הכירה את אליהו טמלר ("יהושע"), אחד המפקדים הבכירים באצ"ל, ומאוחר יותר התפתח ביניהם רומן והם נעשו "חברים" (כלשון אותם ימים). בארגון שימשה קשרית של מפקד המחוז "עמיצור" (בצלאל עמיצור) (קשרית נוספת היתה רחל יונדוף ("ירדנה") שגרה בפתח-תקוה). בכל יום, עם סיום העבודה, היתה דבורה ניגשת לקיוסק ברחוב לילינבלום פינת הרצל, שם היתה מקבלת דואר שהשאיר עמיצור ושם היתה מניחה את הדואר החוזר עבורו. בעלת הקיוסק ידעה כמובן שהיא משמשת תא-דואר, ובמשך הזמן אף התיידדה עם דבורה. כאשר השתחררה דבורה מן המעצר, לאחר קום המדינה, הלכה לבקר את בעלת הקיוסק ולאחר כל הברכות, הזכירה לה בעלת הקיוסק שדבורה עדיין חייבת לה תשלום עבור קופסת סיגריות שלקחה בהקפה.

עדותו של פצוע
ב-2 באפריל 1946 נפצעתי בזרוע בהתקפה על מיתקני הרכבת בדרום הארץ והצלחתי להגיע בשלום לחולות בת-ים. כשיצאנו את בת-ים במכוניתו של אליהו ספקטור ("דם") לכיוון תל-אביב, היה עלינו לעבור את יפו הערבית, שם נתקלנו במחסום שהציבה המשטרה. המכונית נעצרה, ולפני שהשוטר הספיק להכניס את ראשו דרך החלון, חיבקה אותי החברה שישבה על-ידי, כדי שלא יראו את ידי הפצועה. הרגשתי כאבים חזקים והתחננתי בפניה שתפסיק לחבקני כי איני יכול לעמוד בסבל, אולם היא המשיכה ולא הרפתה ממני וכך עברנו את המחסום בשלום. הגענו לרחוב לילינבלום ונכנסנו לבית-החולים ליולדות "פוחובסקי". במאמץ רב הצלחתי לעלות לקומה השנייה, שם הועברתי לידיה המסורות של האחות מינה אושינקר אשר השכיבה אותי באחת המיטות והחלה מיד בטיפול. תחילה הזריקה לי מורפין כדי להקל על כאבי ואחר-כך גזרה את בגדי, רחצה את כל גופי ובזהירות רבה ניקתה את אזור הפצע. מינה פתחה את חוסם העורקים שנקשר לידי, ולמרבה האכזבה, הפסיק הדם מלזרום, ולא יכולתי להניע את אצבעותי. היד היתה משותקת לחלוטין. לאחר הטיפול הראשוני, הועברתי לחדר קטן, שם המתנתי לבוא הרופא. הזריקה פעלה את פעולתה, נעשיתי אדיש לסובב אותי והפקרתי עצמי לידיו הנאמנות של הצוות הרפואי שטיפל בי.

רופא הארגון, ד"ר אליעזר מתן, פנה אל פרופ' מרכוס, גדול הכירורגים של תל-אביב דאז, וביקשו אותו שיבצע את הניתוח בידי. פרופ' מרכוס בחן את המקרה בקפדנות והגיע למסקנה כי יש חשש רציני לנֶמֶק ועל-כן אין מנוס מקטיעת היד. ד"ר מתן לא היה מוכן לתת את הסכמתו לניתוח כה דרסטי והתייעץ בעניין זה גם עם ד"ר פרידלנדר, אף הוא כירורג, שהיה מקורב לארגון ועבד בקופת חולים לעובדים לאומית. ד"ר פרידלנדר גרס שאפשר לקחת סיכון ולנתח את היד לשם איחוי העצם, מבלי לקטוע את היד כולה. הוא טען, כי בגלל גילי הצעיר (טרם מלאו לי שמונה-עשרה שנה) קיים סיכוי סביר שגופי יתגבר על הכול והשבר יתאחה. הוויכוח בין הרופאים נמשך זמן רב, והניתוח בוצע בסופו של דבר על-ידי הד"ר פרידלנדר, לו אני חייב את ידי הימנית. בגלל תנאי הקונספירציה, לא שיתפו את הורי בכל הדיונים על גורל ידי ואני עצמי לא ידעתי מאומה אודות הוויכוח בין שני הרופאים. בשעות אחר-הצהריים הועברתי לחדר הניתוח, ולאחר שהורדמתי, החל ד"ר פרידלנדר במלאכה. הסתבר כי הרסיס שבר את עצם הזרוע לשניים, והיד נשארה תלויה על בלימה. שני חלקי העצם חוברו בעזרת פיסת פלטינה, הפצע נוקה היטב והיד הושמה בגבס.

לאחר הניתוח, עבר עלי לילה שקט ולמחרת היום מצאתי את עצמי בחדר עם שכן נחמד שהיה בשלבי החלמתו האחרונים. היה זה נח גריזק, שנפצע בירכו בהתקפה על מחנה הצבא במגרשי התערוכה. פגישתנו הראשונה היתה כשלושה חודשים קודם-לכן, בנקודת האיסוף ברמת-גן, אליה הגיע הכוח שחזר מן הפעולה. נח הועבר אז לבית-חולים "פעולן" ברמת-גן ורק מאוחר יותר הועבר לבית-החולים "פוחובסקי". בפגישה הראשונה בינינו, הייתי אני הבריא ונח הפצוע, בעוד שבפגישה השנייה, היה נח כבר על תקן בריא, בעוד אני שכבתי במיטה ללא יכולת לזוז. הייתי תשוש בגלל איבוד דם רב והליכה של כשמונה שעות בחולות, וגם חומי הגבוה לא הוסיף להרגשתי הטובה.

נח גריזק עשה כמיטב יכולתו להנעים לי את שהותי בבית-החולים. הוא סיפר לי על ימיו הראשונים בבית-החולים ועל רגלו הפצועה, שהיתה קשורה למשקולות במשך תקופה ארוכה. "אתה בר-מזל", אמר. "תוך זמן קצר תוכל להתהלך ורק ידך תישאר בגבס. אני, לעומת זאת, הייתי מרותק למיטה במשך כשלושה חודשים, מבלי יכולת לזוז . והנה אף זה עבר, ובעוד מספר ימים אצא מכאן ואחזור לפעילות מבצעית". הצטערתי מאוד כאשר עזב נח את בית-החולים, כי בזמן שהותנו יחד, הספקנו להתיידד. החלטנו להיפגש שוב לאחר שאחלים מפציעתי, אלא שדרכינו נפרדו - כעבור שנה עברתי לירושלים ולאחר סיום מלחמת העצמאות נודע לי כי נח נהרג בקרב על יפו. יהי זכרו ברוך.

המעבר מפעילות אינטנסיבית לשכיבה באפס-מעשה היה חד מדי. בבת-אחת נשתנה כל עולמי ולפתע נאלצתי להתמודד עם בעיות, שעד כה לא ידעתי על קיומן. שכבתי אין-אונים והייתי תלוי בזולת בכל דבר, קטן כגדול. תחילה לא הייתי ער במידה מספקת למצבי הקשה - זיהום קשה בכל הגוף, שיתוק מוחלט ביד והחשש מפני נמק, שבעקבותיו ייאלצו אולי בכל זאת לכרות את ידי. הייתי אופטימי וקיבלתי ברצון את דברי רופאי, שתוך מספר ימים אוכל לעזוב את בית-החולים, אלא שהחלמתי היתה איטית, ומועד היציאה נדחה מיום ליום. שבועיים ימים שכבתי בבית-החולים, ורק כאשר ירד חומי הוחלט שהגיע הזמן ללכת הביתה.

ביום האחרון לשהותי בבית-החולים, הכניסו אותי שוב לחדר הניתוח, הפעם כדי לבנות לי "אווירון"; הד"ר פרידלנדר שם את פלג גופי העליון בגבס, בו קבעו מוט עקום של מתכת, שתמך בידי המגובסת, כך שהיד תישאר כל הזמן בגובה הכתף. הייתי צריך להתאמן באקרובטיקה כדי להסתדר עם ה"אווירון". הכניסה למכונית, למשל, גבלה במשימה בלתי אפשרית. המראה שלי היה כנראה כה קשה, שכאשר הגעתי לבית הורי ברמת-גן, אחי הקטן בן השנתיים ברח מפני מרוב בהלה.

במשך כל זמן שהותי בבית-החולים זכיתי ליחס אוהב ומסור מצד האחיות, בניצוחה של מינה אושינקר, חברת הארגון. לאחר צאתי את בית-החולים העבירה מינה את הפיקוד עלי לידי מלכה פיין ("טופסי"), שהיתה צמודה אלי בכל שלבי הטיפול הרפואי, עד להחלמתי. טופסי, אחות במקצועה, טיפלה בפצועי האצ"ל ושימשה יד ימינו של ד"ר מתן, רופא הארגון.

באחד מימי יולי, הגיעה "טופסי" לביתי כדי לקחתני למכון הרנטגן לצילום שיגרתי. הגענו לרחוב בלפור ורופא המכון, שכבר הכיר אותי, הכניסני ללא תור. שוב נתנסיתי בתרגילי אקרובטיקה, כי ה"אווירון" הכביד מאוד על צילום אזור הזרוע. לאחר שני צילומים שלא עלו יפה, השלישי הצליח וחיכיתי בסבלנות בחדר הקבלה לפיתוח הפילם. והנה נכנס הרופא בצהלה ובישר לנו כי לדעתו השבר התאחה יפה. טופסי לקחה את הצילומים והלכנו לבית-החולים "הדסה" ששכן מעבר לרחוב. ד"ר פרידלנדר בחן את הצילומים בעיון רב והודיע לי חגיגית כי הגיע הזמן להיפרד מן הגבס הנורא שנשאתי למעלה משלושה חודשים. ד"ר פרידלנדר גזר את הגבס במספרי-יד, בעודי עוצם את עיני מעוצמת הכאבים וטופסי עומדת כל הזמן לידי כדי לעודד אותי. זמן רב עמל הרופא עד אשר גמר את מלאכתו ואז נתגלתה לפנינו יד דקה ורזה שלא יכולתי להזיזה. לאחר חבישת אזור הפצע, קשרה טופסי את היד אל הצוואר באמצעות מטפחת גדולה, ונתבשרתי כי הכירורג סיים את תפקידו ועתה הגיעה שעתם של רופאי העצבים והפיזיותרפיסט. כגודל שמחתי כאשר נתבשרתי כי העצם התאחתה ועומדים להוריד את הגבס, כן גדולה היתה אכזבתי ממראה היד הדקה ומן העובדה שאיני יכול לעשות בה ולו תנועה קטנה ביותר. חזרתי עם "טופסי" הביתה עצוב ובלבי דאגה גדולה לעתידי.

כעבור ימים מספר שוב הגיעה "טופסי" ויחד נסענו לתל-אביב לסדרת ביקורים אצל רופאים שונים. יחד עם ד"ר מתן, נכנסנו אל רופא עצבים, שאת שמו התאמצתי לשכוח. לאחר שבדק את ידי שוב ושוב, שאלני לפתע: "אמור לי בבקשה, האם אתה דתי?". הופתעתי מן השאלה ועניתי בתימהון: "מדוע אתה שואל?". הרופא השיב, כי הוא ממליץ לי להתפלל הרבה, משום שרק אלוהים יכול לעזור לי. יצאתי בשאט-נפש והלכנו לרופא עצבים אחר. סיפרנו לו את מהלך הפציעה ובתשובה פנה אלי ואמר בעצבנות רבה: "אל תאמר לי מה שמך והיכן אתה גר. אני אבדוק אותך ואמליץ על הטיפול, אבל אנא אל תאמר לאיש שהיית אצלי, כי אני אכחיש זאת מכל וכל". שתקתי והנחתי לו לבדוק את ידי העלובה. לבסוף המליץ על טיפול במכות חשמל כדי לנסות ולהחזיר לעצבים את חיותם. יצאנו משם וסיכמתי לעצמי את שני הביקורים: האחד - רשע, והשני - משוגע.

לבסוף הגענו אל הד"ר וייזר, אשר קיבל אותי בסבר פנים יפות והסביר לי כי הוא אומנם מתנגד לדרכו של האצ"ל, אבל יעשה כל אשר ביכולתו כדי לעזור לי ובכך ימלא את חובתו כרופא. ד"ר ה. י. וייזר נולד בגרמניה ושם סיים את לימודיו ברפואה פיסיקלית. הוא עלה ארצה בשנת 1933 והצטרף אל אחותו שהיתה חברת קיבוץ נען. מאחר שלא נמצאה עבורו עבודה במקצועו, העסיקו אותו כפועל בעבודות שונות. כעבור שנה וחצי עזב הד"ר וייזר את הקיבוץ ועבר לגור בעיר הגדולה תל-אביב. בדירתו אשר ברחוב יונה הנביא פתח קליניקה פרטית, ולהשלמת הכנסה עבד כמורה לספורט בגימנסיה הרצליה. לאחר מלחמת העצמאות, הקים ד"ר וייזר את המחלקה לרפואה פיסיקלית בבית-החולים "הדסה" בתל-אביב ולאחר מכן גם בבית-החולים "איכילוב".

ד"ר וייזר התחיל את הטיפול שלי בהלם; הוא הראה לי צילומים של ידיים מעוותות והסביר לי כי כך אראה אם לא אבצע את התרגילים שילמדני לעשות. אולם אם אהיה חרוץ ואעבוד בהתמדה, יש לי סיכויים להחלמה מלאה. כך החל נתיב הייסורים שנמשך ארבעה חודשים תמימים. מאותו יום השתנה כל אורח חיי - לא עוד בטלה כפי שנהגתי במשך למעלה משלושת חודשי הגבס, אלא עבודה קשה ומייסרת של פיזיותרפיה. אחת לשעה הפעלתי, באמצעות היד הבריאה , את אצבעותיי ואת מרפק ידי, במשך עשר דקות תמימות. השיטה היתה לכופף את האצבע או את המרפק עד שלא אוכל לשאת יותר את הכאב ורק אז להרפות. הכאבים היו כאין וכאפס לעומת התקווה שאוכל לחזור ולהשתמש בידי הפצועה כבעבר. בשעות אחר הצוהריים היתה באה לביתי שולמית בן-יעקב ובמשך חצי שעה היתה מפעילה זרם חשמלי בידי, כדי לעורר את העצבים. בנוסף לזאת, היתה מזריקה לי זריקת קלציום כדי לחזק את העצמות. באחד הימים באה שולמית כשהיא לבושה שמלה שחזיתה כולה כפתורים ובשובבות הציבה בפני אתגר גדול: "אני מרשה לך לפרום את כפתורי השמלה", אמרה, "בתנאי שתעשה זאת באצבעות ידך הימנית בלבד". התחלתי מיד במלאכה, אלא שהדבר היה מעל לכוחי ולאחר הכפתור השלישי - נכנעתי. מאז עסקתי מדי יום באימונים של פרימת-כפתורים, אולם שולמית לא יספה להופיע באותה שמלה. היא טיפלה בי במסירות רבה ובאה מדי יום ביומו, גם כשזמנה לא היה בידה.

בערב נהגו לבקרני חברי וחברותי, ביניהם יוסף ילדור-קינדרלרר ורחל זמיר, וכשהירח לא נראה בשמים, נהגנו לצאת ולטייל בין הפרדסים שהיו סמוכים לביתנו. בין עצי אחד הפרדסים נהגה נעמי חברון לרכז את הבנות של יחידתה ולתדרך אותן לפני יציאתן להדבקת כרוזים. אני נהגתי לעמוד מן הצד ולהתבונן בנעשה וכאשר הבנות יצאו לדרכן, היתה נעמי מביאה לי עותק מן הכרוז.

במשך ששת החודשים בהם התייסרתי בגלל הפציעה, הייתי מוקף באהבה של בנות האצ"ל, אשר בטיפולן המסור עזרו לי לחזור לשורות הלוחמים. (באם עוד לא ניחשתם, הרי "הפצוע" הוא המחבר)


שולמית בן-יעקב 21
שולה לבית לזנובסקי נולדה בפולין, ובשנת 1936, בהיותה בת 10, עלתה המשפחה ארצה והתיישבה בבני-ברק. כעבור זמן חזר האב לפולין כדי לחסל שם את עסקיו ולא הספיק לחזור ארצה כאשר פלשו הגרמנים לפולין. הוא נשלח למחנות ההשמדה, אולם שרד את זוועות המלחמה ורק עם סיומה, התאחד עם משפחתו בארץ. שולה בגרה בינתיים והתפתחה וכאשר נפגשה עם אביה הוא התבונן בה ארוכות ושאל: האם את היא בתי שולמית?


שולמית בן-יעקב

בגיל צעיר יצאה שולה לעבוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה. היא עבדה בבית-החרושת לטקסטיל של יעקובוביץ בבני-ברק, שהיה קרוב משפחה. בשנת 1943 הצטרפה לאצ"ל ולא סיפרה זאת לאיש, אף לא לחברה יחזקאל (לימים בעלה) שעלה אף הוא מפולין, התגייס לפלוגת העבודה של בית"ר בראש-פינה ולאחר מכן עבר לגור בבני-ברק. יחזקאל אף המליץ בפני מפקדיו לצרף את שולה לאצ"ל ומאוד הופתע כאשר התברר לו שהיא כבר חברה בארגון.
המפקדת הראשונה של שולה באצ"ל היתה מלכה קצנברג ולאחריה - רות הלוי-נבו. בין חברות היחידה נמנו, בין היתר, רחל לויטה-זמיר, רחל בלקינד ורבקה וינגרטן. הפעולה הראשונה בה השתתפה שולה היתה החרמת חומר נפץ ממחצבות בדרך לירושלים, ובנוסף לזאת עסקה הרבה בהעברת נשק ממקום למקום. באחד הימים העבירה יחד עם שרה מייכל רימונים מתל-אביב לנס-ציונה. את הרימונים קשרו השתיים על גופן ונסעו באוטובוס של חברת "דרום יהודה". בדרך עצר משמר בריטי את האוטובוס וכל הנוסעים נתבקשו לרדת. החיילים ערכו חיפוש גופני אצל כל הגברים, אולם בנשים לא נגעו, וכך ניצלו השתיים ממאסר והרימונים הגיעו בשלום ליעדם.
במקרה אחר, השתתפה שולה בתפקיד אחות בהעברת נשק לירושלים באמבולנס. את האמבולנס נהג נפתלי פרנקל מתחנת מגן-דוד-אדום ברמת-גן, ובתוכו שכב חולה מדומה, כאשר מתחתיו הוחבאו רובים ותחמושת. ליד לטרון עצר משמר בריטי את האמבולנס וביקש לערוך בו חיפוש. פרנקל התנגד בתוקף להוציא את החולה בטענה שכל תזוזה עלולה לסכן את חייו. הוויכוח נמשך שעה ארוכה ובסופו של דבר ויתרו הבריטים והנשק הגיע לירושלים בשלום.
בשנת 1945 עברה שולה קורס בעזרה ראשונה ועסקה רבות בטיפול בפצועי הארגון. בין היתר טיפלה בפצועים שהגיעו לרמת-גן לאחר ההתקפה על המחנה הצבאי במגרשי התערוכה בתל-אביב (27 בדצמבר 1945) וכן בפצועי ההתקפה על משטרת רמת-גן (23 באפריל 1946). אף אני זכיתי לטיפולה המסור והיעיל של שולה לאחר פציעתי (ראה לעיל) ועל כך נתונה לה תודתי.
עם יציאת האצ"ל מן המחתרת, נתמנתה שולה אחראית על המטבח והשירותים בבסיס שהוקם בקריית-אריה ליד פתח-תקוה.
לאחר קום מדינת ישראל, התנדבה שולה לפעילות באגודה למען החייל, בשירות הרווחה של העיר רמת-גן וכן בטיפול בהורים שכולים מטעם משרד הביטחון, פעילות שנמשכת עד עצם היום הזה. עבור פעילותה הציבורית קיבלה שולה אותות הוקרה ומכתבי תודה רבים, כולל "אות הנשיא למתנדב" שניתן לה על-ידי משרד הביטחון. בנוסף לזאת נמנית שולה עם יקירי העיר רמת-גן.
הסיפור על פעילות האצ"ל ברמת-גן לא יהיה שלם מבלי להזכיר את שושנה אריאלי.

שושנה אריאלי22
שושנה לבית מוסקונה נולדה בבולגריה ועלתה ארצה בעלייה בלתי לגאלית (בספינה "נעמי יוליה") בגפה בשנת 1939 והיא בת 19. עם עלייתה הצטרפה לפלוגת הגיוס של בית"ר בעקרון, שם התאקלמה ולמדה את השפה העברית. לאחר מכן עברה לפלוגה הגיוס בפתח-תקוה, שם פגשה את אריה אריאלי ששימש מפקד הפלוגה. כעבור שנה נישאה שושנה לאריה והזוג הצעיר עבר לגור ברמת-גן, שם המשיכו את פעילותם באצ"ל (אריה נתמנה מפקד קן בית"ר בנוסף לתפקידיו בארגון). בספטמבר 1944 הוכרז עוצר כללי ברמת-גן ובבני-ברק והמשטרה עצרה עשרות חשודים בהשתייכות למחתרת. גם את בית משפחת אריאלי פקדה המשטרה ומאחר ואריה לא היה בבית, עצרו את שושנה ואילצו אותה להשאיר בבית את ביתם בת השנה וזאת למרות שבבית לא נותר אף מבוגר.


שושנה אריאלי

הידיעה על מעצרה של שושנה עשתה לה כנפיים ועוררה כעס רב בין התושבים. אברהם קריניצי, ראש המועצה, יצא יחד עם אברהם שפירא אל מושל המחוז הבריטי והשניים מחו בפניו נמרצות על המעשה האכזרי של הפקרת תינוקת בת שנה. למחרת היום הועברה שושנה מבית-הסוהר ביפו לתחנת המשטרה ברמת-גן, שם נמסר לה על שחרורה בתנאים של מעצר בית וכן אסרו עליה לעזוב את רמת-גן. כעבור שנה וחצי נעצר אריה בעלה (הוא נשלח למחנה המעצר באפריקה ושוחרר רק כעבור שלוש שנים, עם הקמתה של מדינת ישראל) ושושנה נאלצה להתמודד עם בעיות פרנסה וגידול הילדה, בעוד כל משפחתה נשארה בבולגריה. למרות מצבה הקשה, המשיכה שושנה בפעילותה באצ"ל וביתה שימש מקום מפגש חשוב לפעילי המחתרת.


פיצוץ רכבת הנוסעים ירושלים - תל-אביב

בשעות הבוקר של יום שני, 10 ביוני 1946, העביר יוסף אבני פח זיתים אל אחד מחדרי הארגון בשכונת שמעון הצדיק בירושלים. בפח, שהיה בעל תחתית כפולה, הוטמן מוקש ומעליו זיתים שנקנו בשוק מחנה-יהודה. נוסף לפח הזיתים, היו בחדר שתי קופסאות מלאות ריבה, גם הן בעלות תחתית כפולה.

בחדר פגש אבני את שמחה רחובי, שרה לבני, שרגא עליס ואחרים. מחופש לסבל ערבי, העמיס אבני את פח הזיתים על כתפו וצעד יחף לעבר תחנת הרכבת. שמחה הכניסה לתיק שלה תת-מקלע סטן מפורק לשלושה חלקים וכן אקדח. החבורה כולה נפגשה בתחנת הרכבת ולאחר שכל אחד קנה כרטיס בנפרד, עלו אבני ושמחה אל הקרון הסמוך לקטר, בעוד האחרים התפזרו בין יתר הקרונות. אבני ישב על רצפת הקרון יחף, כאשר פח הזיתים וקופסאות הריבה לצידו, כיאה לסבל ערבי, בעוד שמחה התיישבה על אחד המושבים. לאחר שהרכבת עזבה את ירושלים, התיישבו שני ערבים סמוך לשמחה וכעבור זמן קצר פנה אחד מהם ושאל אותה:
"לאן את נוסעת"?
"ליפו", ענתה.
וכך התפתחה שיחה שגרמה לשמחה אי נעימות רבה. היא קמה ממקומה כדי להחליף מושב, אולם אבני רמז לה לא לעשות זאת, בהתחשב בעובדה שלא רחוק מהם עמד שוטר ערבי עם רובה בידו ואבני העדיף ששמחה תישאר על-ידו. שמחה הבינה את הרמז ונענתה לחיזורם של שני הערבים שישבו לצדה. תוך כדי כך, החל להתפתח ויכוח בין השניים, מי ייצא ראשון בערב עם הנוסעת האלמונית. פתחה שמחה ואמרה:
"למה לכם להתווכח - כאשר נגיע ליפו כבר נמצא הסדר שיְספק את שניכם".

בעוד הפלירט נמשך, ראתה שמחה כי אבני מוציא את פתיל ההצתה מן הפח ומורח אותו בריבה כדי לא לעורר חשד. לאחר שסיים את מלאכתו, ניגב את ידיו בעבאיה שלו וחיכה בסבלנות לתחילת הפעולה. כעבור זמן קצר הופיע במעבר הקרון שרגא עליס ונתן את הסימן המוסכם במטפחת שהוציא מכיסו. אבני התרומם, משך בחוזקה בשרשרת החירום והרכבת עצרה בחריקת בלמים. באותו רגע, מסרה שמחה את התיק שלה לשרגא, שהוציא מתוכו את הסטן המפורק והרכיב אותו במהירות. השוטר הערבי פנה אל אבני והסביר לו כי משיכת שרשרת החירום מהווה עבירה על החוק, ורק כאשר אבני הוציא מכיסו אקדח, הבין השוטר כי אין זה מעשה קונדס. השוטר כיוון את הרובה כלפי אבני, ובאותו רגע ממש שלפה שמחה אקדח וירתה בשוטר. היא התכוונה לירות בראשו, אולם החטיאה ופגעה באוזנו. כאשר ניסתה לירות בשנית, חל מעצור באקדח, לכן התנפלה על השוטר, תפסה את הרובה בשתי ידיה והוציאה אותו מידיו. מכה בראשו של השוטר בקת האקדח סיימה את הפרשה ואבני יכול היה לרדת מן הקרון עם פח הזיתים. שני הערבים שישבו ליד שמחה פנו אליה בהתרגשות רבה ואמרו:
"יא-סית, מה שתגידי נעשה. יא-סית, יא-סית, אמרי לנו מה רצונך?".
שמחה הורתה להם לשכב על הרצפה וירדה מן הקרון. כל האירוע ארך שניות מספר, וכאשר היתה מחוץ לרכבת, ניגש אבני אל הקטר, פקד על הנהג והמסיק לרדת ממקום מושבם ולשכב על הארץ, רחוק ככל האפשר מן הרכבת. אבני הניח את פח הזיתים עם קופסאות הריבה בתוך הקטר וכעבור שניות מספר נשמעה התפוצצות חזקה שהרסה את הקטר.

בעוד אבני מטפל בקטר עלו אל יתר הקרונות לוחמים, שחיכו בקרבת מקום, והורו לכל הנוסעים לצאת במהירות מהרכבת. לאחר שהפינוי הושלם, שפכו הבחורים על הקרונות בנזין שהובא למקום בפחים, והרכבת כולה עלתה בלהבות.

הנסיגה היתה לעבר שכונת התקווה הקרובה, שם נמסר הנשק למחסנאים והלוחמים התפזרו לעבר תל-אביב. אבני החליף את בגדיו ויצא עם שמחה העירה לקנות נעליים. אחר-כך עלו על מונית ונסעו בחזרה לירושלים. כנראה שנהג המונית חשד בזוג נוסעיו שהיו קשורים לשריפת הרכבת, וכאשר הגיעו לירושלים, בירך אותם וסירב לקבל מהם תשלום. אבני עמד על כך שהנהג יקבל את המגיע לו, אולם רשם את מספר המונית והודיע על כך לממונים עליו. ואכן נוצר קשר את נהג המונית, אשר המשיך לשרת באמונה את הארגון בשליחויות רבות.
בשעה שהרכבת שנסעה מירושלים לתל-אביב עלתה באש ליד שכונת התקווה, הותקפו עוד שתי רכבות; האחת ליד נען בדרום הארץ, פעולה בה השתתפה גם שרה אגסי, אחותו של יהושע גולדשמיד ("גל"). והשנייה - הרכבת שנסעה מתל-אביב לחיפה. בפעולה זו השתתפה גם רחל אנטמן וכן אסתר בוכבינדר מפתח-תקוה שמספרת: 23
התכנסנו בחדר קטן בשכונת התקוה בתל-אביב, שם הסביר לנו מפקד הפעולה, דב כהן ("שמשון"), את אשר עלינו לעשות. אחר-כך הלכנו לתחנת הרכבת שליד בית-הדר, שם קיבלנו פחים של זיתים שבתחתיתם היו מוקשים, ועלינו על הרכבת שנסעה לחיפה. אני ישבתי ליד שמשון והתנהגנו כזוג לכל דבר. כשהרכבת התקרבה לראש-העין, משכתי בשרשרת החירום והרכבת עצרה. שלפנו את האקדחים שהיו מוחבאים מתחת לחולצותינו, הודענו לנוסעים (שרובם היו ערבים) לצאת את הרכבת ורק לאחר שכולם עזבו את מקומם, הפעלנו את המוקשים והרכבת פוצצה ועלתה באש. מיהרנו אל המכונית שחיכתה לנו, והסתלקנו מן המקום.

למחרת היום הופיעו העיתונים בכותרות שמנות: "התקפות קשות על רכבות בארץ".
וכך סיים עיתון "הארץ" את התיאור המפורט של הפעולה:
המאורע עורר רושם רב בכל הסביבה. ביפו ובשכונות הסביבה עלו מאות אנשים על הגגות והסתכלו במחזה הנדיר כשרכבת שלמה עולה באש.

אסתר בוכבינדר
אסתר לבית בר נולדה בארץ-ישראל ובגיל 16, בשנת 1942, הצטרפה לאצ"ל בפתח-תקוה. תחילה עסקה בהדבקת כרוזים במסגרת החת"ם (חיל תעמולה מהפכני), אולם לאחר שעברה קורס סגנים בשוני, הצטרפה לח"ק (חיל הקרב) והשתתפה בפעולות שונות, ביניהן פיצוץ הרכבת ליד ראש-העין. כן נהגה אסתר להעביר נשק ליחידה שעסקה באימונים ולאחר גמר השעור היתה מחזירה את הנשק לידי המחסנאי.


אסתר בוכבינדר

לאחר קום המדינה שירתה אסתר במשך 28 שנים כמתנדבת למשמר האזרחי ואף קיבלה פעמיים אות הצטיינות במשכן נשיאי ישראל.

שמחה רחובי 24
שמחה לבית כליפא נולדה בירושלים ולה חמישה אחים וארבע אחיות. אביה עלה בגיל צעיר מפרס ואימה נולדה בעיר העתיקה. בשנת 1939 והיא בת 12 הצטרפה לבית"ר וכעבור מספר שנים התגייסה לאצ"ל. בתקופת הטירונות עסקה בהדבקת כרוזים וכן יצאה ללוות חברים בהעברת נשק ממקום למקום. מפקדה הראשון היה אשר בנזימן, אשר כזכור נהרג בהתקפה על מרכז הבולשת בירושלים במרס 1944. בנזימן היה ההרוג הראשון בתקופת המרד בשלטון הבריטי ומותו גרם זעזוע קשה לחניכיו ולכל אלה שהכירו אותו. עם התגברות הפעולות, עברה שמחה לח"ק (חיל הקרב). הפעולה הראשונה בה לקחה חלק היתה התקפת הנפל על בית-הסוהר המרכזי בירושלים. היתה זו פעולה משותפת של האצ"ל ולח"י והמטרה היתה לשחרר את אסירי המחתרת. אלא שבמהלכה קרתה תקלה והבחורים נסוגו מבלי שהצליחו להגשים את שחרור האסירים. במהלך הפעולה נפצע בידו יוסף לונץ, איש לח"י, ושמחה עזרה לו להגיע אל תחנת העזרה הראשונה בדירת אוהדים בשכונת זיכרון משה. ד"ר הפנר חבש את הפצוע ושתי בנות נשארו לטפל בו. למחרת היום


שמחה רחובי

הוקף המקום על-ידי משטרה וטיפות הדם הובילו את השוטרים אל מקום הימצאו של לונץ. הפצוע הועבר באמבולנס צבאי לבית-הסוהר והבנות נחקרו באשר למעשיהן. הן סיפרו שנקלעו למקום במקרה ובגלל העוצר שהוכרז, לא יכלו לחזור לבתיהן. למקום הגיעה שוטרת, שערכה אצלן חיפוש יסודי אולם לא מצאה שום דבר מחשיד. השוטר החוקר השתכנע כנראה שלבנות לא היה קשר עם הפצוע ולאחר שהן נתבקשו למסור את כתובת מגוריהן, שוחררו.