הנושא שעליו אני עומדת לדבר רחב ומורכב מאוד, יכולנו לדבר עליו שעה ויכולנו לדבר עליו שנה שלמה. קצת קשה להכיל אותו בשיחה קצרה כל כך, משום שהערכים שבהם מדובר הם בעלי משקל רב והם כרוכים בקשיים רבים. בכל מקרה, עלינו לזכור שתפקידה, הראשון אולי, של הפילוסופיה, הוא להעמיד על כך שמלים מסבירות רק חלק של החומר, אבל לעולם אינן יורדות עד סופו של דבר. גם כשהדברים מנוסחים בניסוחים יפים, ומוצגים בפרדוכסים בולטים מאוד, עלינו לדעת שאנחנו עדיין בדרך. שרק מתוך דיון, מחשבה ומאמץ של כל אחד מאתנו, לאט לאט, יתבררו לנו הדברים מעט יותר.

ברצוני לייחד את דברי למקוריות של תפיסת ההיסטוריה ביהדות, בהשוואה עם תפיסותיהם של עמים אחרים. לאחר ששמעתי את דבריו של ד"ר אלדד, אין לי ספק שבכמה נקודות נוכל להגיע שנינו לידי מסקנה משותפת, אף על פי שבהתחלה עשויים דברינו להיראות כסותרים. על כל פנים, דבריו של ד"ר אלדד על נצרות ועניינים דומים, מקרבים אותנו לדברים שאני רוצה לברר יחד אתכם.

ראשית, יש לומר, שתפיסת ההיסטוריה כרוכה בדרך כלל בבעיה יסודית ועמוקה יותר, והיא בעיית הזמן; שאלת מהותו וטיבו של הזמן. לשאלה זו לא נוכל להיכנס, מפני שהיא מקצועית ועמוקה מדי. אבל, כדי שנראה במה דברים אמורים, אזכיר לכם, למשל, את ברגסון, הפילוסוף הצרפתי היהודי, שבנה פילוסופיה חדשה של הזמן. עד שבא הוא, מקובל היה על כל הפילוסופים, שהזמן הוא דבר שלילי, "חשבו שהזמן קלקל את הכל" - כדבריו הוא. והנה, בא הוא ואמר שלהפך, לזמן יש תפקיד מסוים: להביא חידוש בכל דבר. ואמנם גם אחרים, שעוד לפנינו ערכו השוואה בין היהדות ובין הפילוסופיה היוונית, למשל, עמדו גם הם על כך שתפיסת הזמן בפילוסופיה היוונית שלילית לגמרי, ואילו ביהדות הזמן עצמו, יש בו כוחות חיוביים. ההבדל בין תפיסת היהדות ובין תפיסתם של עמים אחרים הוא, אם כן, כבר ביסודה של ההשקפה. [259]

בכוונתי קודם כל להגדיר באופן כללי את תפיסת הזמן ביהדות ובעמים, ואחר כך לנסות לעמוד על שורש ההבדל הזה וסיבותיו, מתוך התייחסות אל תת-ההכרה. גם ביהדות וגם בעמים יש מיתוסים מסוימים שבעזרתם נוכל להגיע אל סיבת ההבדל שבין התפיסות. אני חושבת ומאמינה, שביסודן של תפיסות זמן מסוימות יש כל מיני דימויים, תסביכים, מיבנה פנימי של נפש התרבות, המוצאים את ביטוים בדימויים קונקרטיים שהם בבחינת מפתחות להבנת העניין. אינני מתכוונת למצות את ההסבר לשאלה, אבל אולי הערות אחדות שאעיר יועילו לעורר מחשבות, גם לגבי מצב העניינים ביחס אל היהדות בכלל. במערב כולו שכחו, פחות או יותר, לגמרי על קיומה של המחשבה היהודית; הפער בין הפילוסופיה הכללית ובין הפילוסופיה היהודית התרחב והלך. דימוי היהדות שהנצרות העבירה לעולם המערבי היה מסולף.

יחסו של העולם אל היהדות הוא פרדוכסאלי:
מצד אחד בריחה
ומצד שני בקשה אחריה.

התסביך של רוב היהודים הוא, שלאחר שקיבלו את התרבות המערבית, אין הם יכולים עוד לתפוס עמדה מקורית על-פי הערכים שלהם עצמם:
או שהם מסתגרים בתוך היהדות, וכיוון שכך, חסרים שפה משותפת להידברות עם העמים, או שהם מקבלים את תרבות העמים ומאבדים את היכולת לדבר בלשונה המקורית של היהדות.

חשיבותו של עניין זה היא כפולה:
הן כדי שנמשיך את דרכנו בצורה מקורית,
והן כדי שנוכל לענות לעמים כשאלה באים אלינו בשאלות.
ואני חושבת, שהעולם כולו מהווה וכאלה גדולה כנגד היהדות עצמה. וחובתנו, כמידת יכולתנו, לענות.

נשוב לתפיסת ההיסטוריה. מה הן התפיסות הרווחות בעמים?
ביוון, מושג ההיסטוריה, במובן של התמתחות, כלל איננו קיים. תיאוריות של שינויים אצל אריסטו ואצל אפלטון, מגדירות תמיד רק מעגל. הם מורים לנו כיצד הדמוקרטיה מתגלגלת בצורת שלטון מוחלט, המתגלגל בתורו שוב לדמוקרטיה, - אך התפתחות אין. אין היסטוריה. וזה מקביל אמנם לתפיסת הזמן של הסטואה, למשל, הרואה בזמן מעגל סגור ונצחי החוזר שוב ושוב. תיתכן גם נפילה, אבל התפתחות, שהיא התנאי ההכרחי להיסטוריה - אין. רמז לתפיסה שונה מאלה אפשר אולי לגלות ב"טימאיוס" של אפלטון; ויש הסוברים שכאן ניכרת השפעה של תפיסת ספר בראשית.

ההשקפה הרווחת בהודו, גם היא איננה תואמת תפיסה היסטורית כלשהי, היות שהזמן, לפי השקפה זאת, הוא אשליה. העולם עומד על עומדו, ושאיפתו של האדם היא לדברים נצחיים. אין שום תכלית ושום מטרה להיסטוריה. האדם, כיחיד, מחפש ושואף לעולם עליון, אבל בעולם הזה אין לו תפקיד [260] משלו.

בתיאולוגיה הנוצרית יש מגמות שונות, אבל המגמה השלטת מבחינה באופן ברור בין שני חלקי זמן: הזמן שלפני ישו והזמן שאחרי ישו. הכל כבר קרה, או שמחכים שדבר-מה יחזור. אבל גם כאן אין תפיסה של אחדות הזמן ושל התפתחות נמשכת - המתרחש מנותק מן האחדות של ההיסטוריה.

ביהדות, נגד כל התפיסות האלה - וכפי שכבר שמעתם מד"ר אלדד, אם כי אני אומרת זאת בדרכי שלי - יש התפתחות מתמדת של ההיסטוריה וחידוש מתמיד של משמעות שונה לכל דור ודור.

נעיין עתה בסיבותיו של מצב עניינים זה, האם שאלתם את עצמכם מפני מה כך הדבר? בואו ננסה להתבונן בפרטים ולערוך פסיכואנליזה לתפיסות ההיסטוריה האלה. ננסה לראות לאילו דימויים קדומים הן מתייחסות.
- האם נוכל למצוא במיתולוגיה היוונית הסבר כלשהו להשקפתם של היוונים?
- האם המיתולוגיה הנוצרית מסבירה את ההשקפה הנוצרית?
- והאם המיתולוגיה היהודית מסבירה את התפיסה המקורית שלה?

כשאני אומרת מיתוס ומיתולוגיה, כוונתי למשהו כללי מאוד, שגם אדם מאמין וגם אדם שאינו מאמין יוכלו לקבלו, ברמת ההסבר שלי. האדם המאמין, בשבילו זו נקודת מוצא; האדם שאינו מאמין יכול לקבל זאת כהסבר מינימאלי לצורך ההתייחסות אל הנושא. כלומר, טענתי היא שמיתוס הוא כל מערכת דימויים, אגדות, סיפורים, או מושגים, שבשלב מסוים של ההיסטוריה משפיעה על האדם, מבלי שיוכל לתפוס את משמעותה במלואה. כשהרציתי בסורבון בפאריס לתלמידי, לפני עלייתי ארצה, נהגתי לדבר על משמעות התנ"ך; ותמיד הרגשתי מצדם מעין פחד. היו ביניהם מארקסיסטים, אנשים לא מאמינים, לא יהודים וגם יהודים, שאצלם הרגשתי פחד גדול עוד יותר מאשר אצל האחרים - ואמרתי להם: ראו נא, הרי בפסיכואנליזה, למשל, מתייחסים למיתוס של אדיפוס ולדימויים מיתיים אחרים, וזה לא מפריע לכם, ואיש אינו דורש מכם להאמין באלים של האולימפוס. ובכן, עכשיו אני דורשת מכם רק זאת, שתתייחסו למיתוסים היהודיים כשם שאתם מתייחסים למיתוסים היווניים. אם אחר כך תגיעו לשלב של אמונה, זה עניין אחר. אבל אין זה ענייני, אני אינני דורשת אלא שתתייחסו למושגי היהדות כפי שאתם מתייחסים, בדרך כלל, לכל יסוד של תרבות.

ובכן, מה קורה למשל, בתרבות היוונית, מדוע אין כאן תפיסת זמן חיובית? קורים פה כמה וכמה דברים מעניינים מאוד. כשפרויד מדבר על הנברוזה, הוא אומר שהגרעין של הנברוזה הוא תסביך אדיפוס. אתם ודאי מכירים את הסיפור של אדיפוס, שלפי גזירת הגורל נידון להרוג את אביו ולשאת לאישה את אמו. שני דברים מעניינים יש בסיפור הזה.
האחד: אדיפוס נולד [261] בתוך רשת של גורליות, הוא איננו יכול להימלט ממנה, שום דבר לא יועיל. האוראקל מזהיר את אביו, והוא שולח את הילד למרחקים, אבל ללא תועלת, אף אדיפוס עצמו מוזהר אבל שוב ללא תועלת. הוא בורח מביתה של מֵירופָה בחושבו שהיא אמו, אך דווקא בדרכו הוא נתקל באביו והורג אותו מבלי לדעת שאביו הוא, וכן הלאה וכן הלאה. זוהי, אם כן, רשת של גורליות שאין מנוס ממנה. זה עניין אחד.

הנקודה השנייה היא שמקרהו של אדיפוס איננו מקרה בודד. המיתולוגיה היוונית רצופה מאבק בין הדורות: אבות ההורגים את בניהם ובנים ההורגים את אבותיהם. ככומר, אין שום סיכוי של התפתחות הדורות. ברור שאם אין התפתחות הדורות, אם בתת-הכרתו אדם תופס את עולמו כהיטרפות הדורות אלה על-ידי אלה, כאי-אפשרות של התפתחות, כי אז אין היסטוריה.

מעניין שאחרי המהפכה של מאי 1968 בצרפת, הופיעו ספרים אחדים של פסיכואנליטיקאים, המנסים להסביר את אירועי הימים ההם, והיו שהתחילו לדבר על תסביך, שלדבריהם הוא תסביך נוצרי המבקש לחמוק מתסביך אדיפוס, מבלי שימצא בכל-זאת, משהו חיובי. פסיכואנליטיקאים אלה מנתחים את המיתוס הנוצרי ואומרים שישו הוא אדם שאין לו אב ואיש שאין לו אישה. זאת אומרת, אין זוג לא בדור הראשון ולא בדור השני. כלומר, גם פה אין התפתחות הדורות ואין תפיסה היסטורית, לדבריהם, המיתוס הנוצרי הוא מין פשרה בין המיתוס היווני ובין היהדות: דימוי עילאי של אב - וברור שזה מקורו ביהדות - שנועד לפתור את תסביך אדיפוס. אלא שהפיתוי למוות בעינו עומד, המוות שוב נכנס למעגל, ושוב אין שום אפשרות להתפתחות הדורות.

בדרך כלל לא ראו הפסיכואנליטיקאים די הצורך - ואין הכוונה כאן לרמה הטיפולית, כי זאת הם יודעים היטב, אלא ברמה המופשטת והכללית יותר של התרבות - שליקוי המתגלה אצל הילד, מקורו בדרך כלל בבעיות שבין הוריו. ואמנם, זה עיקרון בולט, וכנראה שהוא עצם היסוד של המקוריות והתפיסה ההתפתחותית-היסטורית שביהדות. ובמיתולוגיות השונות אנו רואים היטב שזה גורם חשוב מאד. במיתולוגיה היוונית - לאיוס, אביו של אדיפוס, היה בעל רע מאוד. מיד לאחר שנשא את יוקאסטה לאישה, הרג את אביה. לכל אורך המיתולוגיה היוונית, שוב ושוב, אנו פוגשים בקונפליקט זה - אימהות העושות יד אחת עם בניהן להרוג את האב, אבות ההורגים את האישה הנושאת את ילדם ברחמה, כי הם אחוזי פחד מפני הילד העתיד להיוולד. [262]

כדי לראות מה גישתה של היהדות לעניין, ברצוני להזכיר את ספרו של הפסיכיאטר האנגלי ווליש, שאנשי המקצוע לא נתנו עליו מספיק את דעתם, אולי באמת, מפני שהוא מדגיש כל כך את החיוב שביהדות. ווליש עורך השוואה בין אדיפוס ובין יצחק, בין תסביך אדיפוס ובין עקידת יצחק. הוא מפנה את תשומת הלב לעובדה שבתרבות המערבית מקובל לקרוא לפרשה זאת "קורבן אברהם" ולא קורבן של יצחק. מסתירים, על-ידי השם, את המשמעות החיובית. ווליש משווה את המיתוס היווני ואת סיפור העקידה לפרטיהם ומראה באופן ברור מאוד איזה כוחות חיים מתגלים בסיפור המקראי. הוא טוען, וכבר רש"י דיבר על כך, שמשמעותה החשובה של עקידת יצחק, איננה בפקודה שהקב"ה פוקד על אברהם להרוג את בנו, אלא בכך שהוא נותן לו כוחות, ושלאברהם יש הכוחות, שלא להרוג את הבן. זוהי ההתגברות על הפיתוי הישן נושן השולט במיתולוגיה היוונית, הפיתוי להרג אבות על-ידי בניהם והרג בנים על-ידי אבותיהם.

ווליש מתייחס גם אל כמה מקורות במדרש, ומראה שאילמלא היו שרה ואברהם זוג שלם, כפי שהם מצטיירים מתוך הסיפור, אולי לא היו נמצאים לאברהם הכוחות לעמוד באותו ניסיון. ובאמת, מעניין לראות, שהזוג הראשון בתנ"ך שקיים בו שיח בין השניים הוא אברהם ושרה: בדור של אדם וחוה שניהם מדברים: הם מדברים אל הקב"ה, הם מדברים אל הנחש, הם מדברים איש לעצמו, אבל אין הם מדברים איש אל רעהו. הזוג הראשון המדבר פנים אל פנים הם אברהם ושרה. יש דברים רבים לומר בעניין זה, אבל בעיקר יש להדגיש שזהו תנאי של ההיסטוריה. כשהעמידו הנוצרים את המיתוס שלהם על ישו המת כדי לגאול את העולם, הכניסו שוב את הביטוי הישן נושן של מלחמה בין הדורות. נזירה נוצריה, קרובה מאוד ליהדות, סיפרה לי שעל קבר של ישו בירושלים יש, בצד, ציור של עקידת יצחק דווקא. זאת אומרת, הקשר הזה נעשה בתת ההכרה. כנגד התפיסה הנוצרית, באה, ביהדות, כל התפתחות היסטורית דרך ילד, שהוא הילד האמיתי של הזוג האמיתי.

אולי שמתם לב, שבכל פעם שנולד ילד חשוב בהיסטוריה, הלידה מתרחשת לאחר תקופה מסוימת שבה האישה האהובה היא עקרה. כך הדבר בדורם של אברהם ושרה, כך בדורם של יצחק ורבקה, כך בדורם של יעקב ורחל, וכך גם בלידתם של שמואל הנביא ושל שמשון. מה משמעות הדבר? המשמעות היא, לדעתי, שאת החידוש יכול להביא לעולם האדם השלם, הנולד מאהבה אמיתית: האישה עקרה, ובכל-זאת בעלה מעדיף אותה על אישה אחרת, כפי שאומר במפורש, אלקנה, אביו של שמואל, לאשתו חנה:

"למה תבכי ולמה לא תאכלי ולמה ירע לבבך", "הלא אנוכי טוב לך מעשרה [263] בנים".

בן שנולד בלא אב - כמו ישו - הוא מושג זר לחלוטין לרוח היהדות. הנס של היסטוריה והחיים של ההיסטוריה באים מתוך אהבה אמיתית של זוג, ולא כך סתם בלי שום משמעות. שרירות שכזאת היא כבר גורם המחליש את ההיסטוריה. כדי להטעים את העניין, מעניין לציין שבעברית על מנת לומר "היסטוריה", משתמשים במלה "תולדות", ו-"תולדות" הווה אומר: לידה והתפתחות הדורות. ואמנם, נראה לי מובן מאוד, שבמקרא נמצאים פרקים רבים שאינם אלא רשימה ארוכה של תולדות ומגילות יוחסין - ההתפתחות ההיסטורית באה מידי בני אדם החיים כבני אדם.

אם נחזור אל פרויד ואל ההיסטוריה בתפיסה היוונית, נמצא שפרויד אומר שהנברוזה פועלת על-פי מנגנון של חזרה. האדם הנברוטי אינו רוצה לנהוג לפי הנברוזה שלו, אבל שוב ושוב, תמיד, הוא עושה אותו דבר, הוא חוזר ונופל לאותו פח עצמו. ואמנם, במיתולוגיה היוונית אנו מוצאים הזרות כאלה. כנגד זה, בתנ"ך, מעניין לראות, שיש חזרה, אלא שכל חזרה שונה במשהו מקודמתה. כלומר, יש בה חידוש. חידוש זה הוא המכניס משמעות להיסטוריה. לדוגמה, אם נשווה את שני החטאים הראשונים במקרא, את החטא של אדם וחווה ואת חטאו של קין, נגלה ביניהם דברים דומים - בהתחלה יש אזהרה, ולאחר מעשה יש שקר - אבל בדורו של קין האזהרה ברורה יותר, וגם השקר חריף יותר, וגם יש התחלה של ייסורי מצפון. אדם וחווה אינם מבינים בשלמות מה קורה אותם. ואילו קין, לאחר שניסה לשקר ולברוח, מרגיש את חומרת פשעו. במקרה השני יש, אפוא, ממש התחלה של מצפון.

ועוד דוגמה, הניסיון - פעמיים מצד אברהם ופעם מצד יצחק - להציג את האישה כאחות. בסיפור המוזר הזה יש בכל פעם התפתחות: הקשר עם הזולת קרוב יותר, משמעות חדשה נכנסת אל תוך ההיסטוריה. מכל הסיפורים האלה עולים שני דברים:
ראשית, יש בתפיסה היהודית תקווה ממשית לחידוש בעולם. תקווה של אפשרות חידוש בידיו של האדם.
ושנית, שהחידוש הזה קשור ליסוד העולם - הזוג. מעניין שלפעמים דווקא אנשים חילוניים לגמרי הרגישו בזאת.

בכתב-יד משנת 1884, כותב מארקס, שהקשר הטבעי הראוי בין אדם וזולתו, שורשיו אינם אלא בקשר הטבעי שבין גבר ואישה. והוא מוסיף ואומר שכל ציביליזציה ניכרת על-פי המקום שהיא מייחדת לזוג היסודי והטהור הזה.

אמרנו שיש ביהדות התפתחות מקורית של היסטוריה, ושההתפתחות המקורית הזאת שואבת ביסוס ועוצמה מחשיבותו של 'הזוג' בהיסטוריה, ומיחס הפנים-אל-פנים האמיתי שבין גבר ואישה. הבה נתבונן בראיה נוספת לדבר [264] זה. בכוונה בחרתי בספרו של האנתרופולוג הצרפתי הידוע קלוד- לוי-סטרוס, שגם הוא יהודי, כפי שאתם שומעים בשמו, "Tropiques Tristes". (לצערי לא תורגם ספר זה לעברית. הוא נמצא בצרפתית ובאנגלית, לעברית תורגם רק ספר אחד של לוי-סטרוס, "ה"חשיבה הפראית", שיצא בהוצאת ספרית הפועלים). בחרתי להתייחס לספר זה דווקא מפני שהוא מקפל בתוכו מקרה המסייע לנו להבין את דחיית היהדות בעולם מצד אחד, ואת התסביך של היהודי המתבולל מצד שני. לפנינו כאן תהליך שהפסיכואנליטיקאים מכנים סקוטומיזציה, כלומר, האדם איננו רואה מה שאין הוא רוצה לראות. יש לי בצרפת זוג ידידים, שניהם פסיכואנליטיקאים, ויש להם ילד. כשהיה הילד בן שנתיים, היה לו צעצוע, דוב גדול, שפחד ממנו, כנגד זה הוא אהב מאוד להתעסק בפתיחת חבילות והתרתן. יום אחד התחכמו ההורים לילד בצורה מאוד לא יפה. הם עטפו את הדוב בחבילה קשורה יפה ונתנו לו אותה, וחיכו לראות מה יקרה. הילד, בהתלהבותו הרגילה, התחיל לפתוח את החבילה, וכשהגיע אל הדוב, מה עשה? הוא פשוט לא ראה את הדוב. הוא פעל כאילו אין דוב. לזה קוראים סקוטומיזציה. איננו רואים מה שמפריע לנו.

בספר הנ"ל מחפש לוי-סטרוס את המשמעות של ההיסטוריה ושל הזוג, והנה הוא נוהג ביהדות בדיוק כדרך שהילד נהג בדוב שלו. זה בדיוק אותו הסיפור. אסביר ואפרט את דברי. לוי-סטרוס פותח את ספרו בסיפור קורותיו בתקופת מלחמת העולם, ואומר במפורש שהוא יהודי, הוא איננו מסתיר זאת ואיננו מתבייש ביהדותו. אבל כשעליו להתייחס אל התרבות והמורשת היהודית, הוא נוהג בהתעלמות. היה אפשר להבין אם היה אומר שאין הוא יודע דבר ביהדות ולכן לא ידבר עליה. זאת היא אפשרות. אבל הוא נוהג אחרת: בסוף הספר הוא עורך השוואה מעניינת מאוד, ואגב, גם נכונה מאוד, בין הודו, האיסלאם והנצרות. והיהדות? - זו כאילו איננה קיימת. והרי זה בדיוק מה שעשה הילד עם הדוב. זוהי דוגמה המאפשרת להבין את דמותו של העולם התרבותי המערבי ואת האווירה השוררת בו. ואמנם הקורא בספר כזה, אינו יכול שלא לתהות כיצד זה דן המחבר בעניינים כאלה מבלי שאף יזכיר את היהדות.
לגבי הודו הוא אומר, שבה לא קיימת כלל תפיסה היסטורית, הכל נתפס פחות או יותר כאשליה.
לגבי הנצרות הוא אומר, שחבל שבאה לפני האיסלאם. ומדוע חבל? טענתו העיקרית היא, שאין תפיסת עולם בריאה בלי תפיסה בריאה של הזוג. ובאיסלאם, כך אומר לוי-סטרוס, הכל מרוכז סביב הגבר, את הנשים סוגרים בהרמון ואין שום דו-שיח בין הגבר והאישה. בנצרות היה מקום לאישה, אבל בעקבות [265] מסעי הצלב התאסלמה הנצרות, במקום שתשפיע היא על העולם, הושפעה הנצרות מן האיסלאם. העולם המערבי היום איננו מודע מספיק לעובדה שהושפע מן האיסלאם, אבל העובדה בעינה עומדת: במקום שיהיה שיתוף פעולה חיובי בין ערכים של הנצרות ושל האיסלאם, נטלו מן האיסלאם את השלילי ולא תרמו לו את החיוב. ועוד הוא אומר על הודו, ששם יש ביטול הדדי של המינים; כלומר, קיימת שם השקפה הרואה עולם עליון שבו יש שוויון בין הגבר והאישה. בנצרות אין זה כך, יש מקום המיוחד לאישה, אבל בעקבות השפעת האיסלאם התבטל מקום זה. ולוי-סטרוס מוסיף ואומר שחבל שכך התגלגלו הדברים. שכן, אילמלא השפעת האיסלאם, היינו תופסים, מעבר לנצרות, דבר-מה מקורי מאוד. וכאן הקורא עומד משתומם:
האם הוא לא יודע שמעבר לנצרות ישנה היהדות? שהנצרות יוצאת ישר מן היהדות?

לא, הוא מדבר על "דבר-מה מעבר לנצרות". ואיש זה בקי בהיסטוריה, בקי בתיאולוגיה, בקי בדברים רבים. יכול היה לומר שאיננו מכיר את היהדות. אבל לא, הוא שואף אל מעבר לנצרות ואינו יודע שזה קיים - סקוטומיזציה של ממש! לו ידע קצת יותר על היהדות היה יודע שדווקא מה שהוא מחפש - השלמות של הזוג, נמצא כבר בבראשית א', שכתוב שאלוקים ברא את האדם בצלמו - "ברא אותו", ואחר כך "ברא אותם". גם התלמוד וגם הזוהר מדגישים זאת ואומרים שהאדם שלם כשיש זוג שלם, וכל פעם שאישה שרויה בלי גבר או גבר שרוי ללא אישה אין שלמות, אפילו ברמות העליונות של העולם. וזה מקור ההיסטוריה - אותו מקור שמחפש לוי-סטרוס.

ובכן, מארקס, החילוני לגמרי, יודע שמתוך הזוג השלם הזה יש אפשרות לבנות ציביליזאציה. לוי-סטרוס מחפש בסיס להתקדמות העולם ולהתקדמות ההיסטוריה ומרגיש שיש צורך למצוא מקום לזוג. הוא מגדיר בדיוק מה שיש ביהדות, ואיננו מגיע אל המקור שהוא מחפש. יש כאן תמונה הן של היהודי המתבולל בגולה, והן של הקשיים שיש לנו, היהודים, בהתקשרות עם תרבות אחרת. דרוש כוח מיוחד לקשור את הערכים היהודיים מצד אחד, ואת הערכים של התרבות המערבית מצד שני, ולהגיע אל התפיסה המקורית של היהדות, שהיא התפיסה המקורית של האדם. אדם חי צריך להאמין בהתפתחות ההיסטוריה. וגם אם יש הבדל גדול בין גורל הפרט ובין גורל ההיסטוריה, יש בכל-זאת דברים משותפים.

פרויד מדבר על יצר המוות, על מין נפילה של יצר החיים, מעין ייאוש. אני חושבת שמעטים מאוד הבינו את דבריו של פרויד בעניין זה, וזאת מפני שהתרבות מלאה בביטויים של המוות, ואנשים המעורבים כל כך בדבר, [266] אינם יכולים להבין. ביהדות יש טקסט אחד, המבהיר שאפשרותה של ההיסטוריה קשורה בבחירה בחיים. אילו התבקשתי להצביע על מקום אחד שבו מקור כוחה של היהדות, הייתי מורה על דברים פרק ל' - "ובחרת בחיים". כי טקסט זה, לא רק מעמיד לפנינו את הבחירה בין חיים ומוות, בין טוב ורע, אלא גם מגלה את דעתו של הקב"ה, שהדברים הם בידינו - לא מעבר לים ולא בשמים, אלא בפינו ובלבנו. האדם יכול - אתה יכול אומר אלוקים, לבנות את עולמך ואת ההיסטוריה שלך. ונדמה לי שפה נמצאים כל ערכי החיים וכל הסכנה האורבת לערכי החיים. שכן, עלינו לדעת, שכל מה שסיפרו ביוון אינם סיפורים בעלמא. תסביך אדיפוס, הטריפה ההדדית, לא די להיות יהודי כדי להימלט מזה. זהו שלב מסוים בנפשנו, והסכנה קיימת. אלא שכנגדה יש לנו ערכים אחרים - האמונה בזוג, האמונה בחידוש ההיסטוריה, בכוחות החיים, הצו לחיים שבדברים ל', כל אלה עושים את היהדות להשקפה היחידה, אולי, שהיא בעלת תפיסה חיובית של ההיסטוריה. [267]