עדיין לא מצויה בידינו ספרות אודות יהדות בריה"מ. מובן שיש ספרים ומאמרים, אך ברוב המקרים הניתוח בהם אינו עמוק, ולעיתים אף שטחי מאד. כאשר דנים בתופעות המתרחשות ביהדות בריה"מ, יש להסתמך יותר על ניסיון אישי, על עובדות בודדות אשר ידועות מתוך מאמרים מסוימים.

המאמר יעסוק בכמה מן הבעיות המרובות השייכות לטרגדיה של יהדות ברית המועצות, ובעיקר יתייחס לתפקידה וחשיבותה של הקהילה היהודית, אופייה קודם המהפכה ברוסיה, הנותר ממנה לאחר המהפכה, והשפעת החברה והמשטר הסובייטי עליה.

בשנים 1916-1895 הייתה הקהילה היהודית ברוסיה העשירה ביותר בעולם. היא הייתה פאר יהדות העולם. מספר דוגמאות יאמתו זאת. יצאו לאור, במשך 150 השנים שקדמו למהפכה, מספר רב של עותקים של ספרי קודש בפרט חומשים, גמרא, פוסקים וכו' - העולה על מספר ספרי הקודש שהודפסו בכל יתר הארצות ובכל התקופות. ידוע לכל שעד היום משתמשים בתלמוד הקלאסי שיצא לאור בווילנה, אך מעריכים ממנו עוד יותר את התלמוד שהודפס בז'יטומיר. כמו כן ידוע, שקודם המהפכה מספר הבחורים אשר למדו בישיבות ברוסיה היה כרבע מיליון, אחוז הגבוה פי כמה וכמה מאחוז הבחורים הלומדים בישיבות בארץ-ישראל. ועוד לכל מאה נפשות היה בית כנסת אחד, וכן הלאה. עם זאת אין להתעלם מן העובדה שכבר הרבה שנים לפני המהפכה, היו רבים שעזבו את יהדותם והצטרפו לתנועה הסוציאליסטית, הקומוניסטית, ורצו להילחם בעד הצדק הגלובאלי, לשחרר את העם הרוסי מהצאר וכד', אולם היה זה מיעוט, וכל עוד הקהילה והחברה היהודית היו שלמות, וכל עוד לא נפגעו הערכים היהודיים, לא הייתה סכנה של ממש בכך שרבים מבני הנוער עזבו את הקהילה.

כבר בשנת 1903 כתב לנין, מנהיג המהפכה, באחד ממאמריו, שהכרה בקיום העם היהודי היא שגיאה חמורה מבחינה אקדמית וטרגדיה מבחינת הפרולטריון. ההתפתחות אחרי כן הוכיחה שלא היו אלה מלים בעלמא, אלא אכן [183] השתדלו המהפכנים בכל מעשיהם לגבש עמדה זו ולחסל את היהודים כעם. במרבית המקרים הם לא לחמו נגד היהודים כבני אדם, אלא הפריעה ליהדותם של אנשים אלה. יקשה לקבוע בדיוק סיבתה של שנאה אכזרית זו. אמנם אפשר למצוא הרבה סיבות הגיוניות, אך היות שההיסטוריה של עמנו, ברוב התקופות וברוב המקרים אותם אנו מנתחים, היא אי-רציונלית ביסודה, לכן נראה כי הסיבה העיקרית לשנאת הקומוניסטים את העם היהודי, את היהדות ואת התורה, הייתה גם כן אי-רציונלית. הם עצמם לא הבינו, אף לא היה ביכולתם להסביר למה הם מתנגדים, מדוע כה תוקפנים הם נגד היהדות, אלא הייתה להם תחושה סתמית שהיהדות היא תופעה שאיננה נכנסת למסגרת המחשבה שלהם.

העובדה שלא יכולים היו להבין את המחשבה היהודית ואת מהות היהודים, גרמה לשנאה זאת. אחרי המהפכה, בשנת 1919, כאשר רוסיה הסובייטית סבלה מרעב ומאין סוף מלחמות פנימיות, מצאו השלטונות זמן ועניין לחקיקת חוק שדומה שהוא הטראגי ביותר, חוק המחסל את הקהילות היהודיות:

"לסגור לתמיד את מועצות הקהילות היהודיות ואת הועד המרכזי של ברית הקהילות במוסקבה, כי מוסדות בורגנים הם".

אמנם אחר כך היו צעדים רבים שכוונו נגד היהודים ונגד היהדות, אך זה היה הצעד הראשון, שהוא הטראגי ביותר. החיים היהודיים ברוסיה קודם המהפכה היו חיים קהילתיים. כל העניינים, לא רק ענייני הדת, התרכזו בקהילה, כשזו סביב בתי-הכנסת.

על כל העניינים המוגדרים היום כענייני סעד וחינוך וכד' החליטו בקהילה, אשר ראשיה היו אחראים גם להם. על כן, ברור, שהחיים התנהלו על פי ערכי היהדות: האהבה ההדדית, העזרה ההדדית ושאר ערכים יהודיים קלאסיים יפים. נראה, שהרוסים לא היו רק די אכזריים, אלא אף די חכמים, כדי לעמוד על הנקודה הרגישה ביותר, ידעו היכן לפגוע כדי להחריב את החיים היהודיים. בתקופה קצרה ביותר. אמנם לא הייתה זו חכמתם בלבד, אלא, למרבה הצער, הם נעזרו ביהודים. החותם על החוק היהודי היה סגנו של הקומיסר לעניינים יהודיים, סאבלי אגורסקי, ומאשר החוק היה סטאלין, שהיה באותה עת קומיסר לעניינים לאומיים. חוק זה, שהתקבל ביוני 1919, חיסל את כל הקהילות והמרכז הקהילתי הראשי. בכל מרכז רוסיה, בכל אוקראינה, ברוסיה הלבנה, הקהילות היהודיות והחברה היהודית אינן קיימות כבר שנים רבות, כ-55 שנה.

יש אמנם כמה אזורים בהם הצליחו הקהילות במידת מה לשמור על קיומן. ראשית, יהודי גרוזיה. קשה עדיין להבין מדוע המשטר הסובייטי לא הצליח להחריב את הקהילות בגרוזיה, אולם עובדה היא שעד התקופה האחרונה [184] נמשכו בגרוזיה החיים היהודיים, ואלה היו חיים קהילתיים. אולי ארגונם לא היה טוב, כשם שהיה פעם במרכז רוסיה; אמנם הם היו קשורים לבתי הכנסת והרגישו עצמם ערבים זה לזה, ברם לא היו להם ארגונים מיוחדים, ואפשר שזה במידת-מה סייע לשמירה על שלמותם, מפני שלמשטר הסובייטי לא היה היכן לפגוע. הם לא היו יכולים לבטל ארגונים, שכן אלו לא היו קיימים, הייתה זאת התקשרות נפשית ללא ביטוי ארגוני. נראה, שהאספקט הקהילתי היה שם חשוב יותר ומשמעותי יותר מידע עמוק בתורה וקיום מצוות קפדני, שכן יהודי גרוזיה לא הצטיינו בשני דברים אלה.

אף קודם המהפכה היה מספר הישיבות אצלם מועט מאד, לא היו מקומות לימוד מאורגנים, וקיום המצוות היה שטחי מאד, אף בלי ידיעת העקרונות החשובים ביותר על פי קיצור שולחן ערוך וכיוצא בזה, אך עצם העובדה שחיו חיים קהילתיים, שחשו עצמם עם אחד, שמרכז חייהם היה בית הכנסת המקומי ושאר הדברים הנובעים מכך, היה בהם די כדי לשמור עליהם וכדי להובילם עד עצם היום הזה.

תיתכן סיבה נוספת והיא שעד לתקופה האחרונה המשטר הסובייטי בגרוזיה כולה לא היה חזק, כיוון שהגרוזים הגויים הצליחו לשמור על עצמאות כלשהי, על כל פנים הרבה יותר מהרפובליקות האחרות שבבריה"מ. אחת ההוכחות, שאמנם יהודי גרוזיה הצליחו לשמור על שלמותם היהודית, היא שכאשר נפתחה הפרצה הקטנה במסך הברזל והתברר שאמנם אפשר לצאת מבריה"מ, היו יהודי גרוזיה הראשונים שרצו להגיש בקשות ולחמו, ואכן, יותר ממחצית אוכלוסייה זו נמצאת עתה בארץ-ישראל.

אזור שני בו הצליחו הקהילות להישאר הוא רוסיה הקרפטית. שם המצב היה שונה לחלוטין. שם דווקא היו הרבה מוסדות לימוד והיהודים הצטיינו בלימוד מעמיק. אחר כך עברו עליהם שנים קשות ביותר ראשית, הכיבוש הגרמני, כאשר רובם ככולם היו באושוויץ ובמחנות ריכוז אחרים. אחר כך חלקם חזרו למקומותיהם, למונקץ ולערים אחרות, והצליחו בצורה מחתרתית סודית להמשיך בחייהם הקהילתיים. לפחות מחציתם נמצאים היום בארץ.

קשה לומר שקיימת חברה יהודית ברוסיה המרכזית, אוקראינה, רוסיה הלבנה, אזורים בהם הקהילות שוב אינן קיימות שנים. אמנם דבר מה עדיין מאחד את היהודים, אם לא מן הצד החיובי, הרי מן הצד השלילי. כנרדפים הם עדיין מרגישים בקשר כלשהו ביניהם. אך, כמובן, בסיס שכולו בנוי על שלילה אינו יכול להוביל לאיזו פעילות חיובית, לאיזו פעילות קונסטרוקטיבית. יהודים אלה, על כל פנים עד תקופה מסוימת, הרגישו רק את הקללה [185] שביהדותם, ולא ידעו ולא הבינו את הברכה המצויה בה. תחילת העלייה ממרכז רוסיה ומאוקראינה, או אף האפשרות לעלות, אם לא בפועל הרי בכוח, שימשה יסוד נוסף לחברה היהודיה, שקיימת במחשבה יותר מאשר בפועל. אולם, שוב, הדעה הזאת, המחשבה על אפשרות עליה בעתיד, אולי הרחוק מאד, אינה יכולה להוות יסוד לבנין.

עובדה היא, שההתבוללות נמשכת בעוצמה. עובדה שיום יום אנו מפסידים מאות ואלפים מאחינו שם. קיימת אף תופעה שהיא אולי טראגית מן ההתבוללות, והיא השמד. בשנים האחרונות צצה תופעה חדשה זו, במיוחד במוסקבה עצמה, שם יש כנסיה, בה למעלה מאלף מתפללים המתכנסים בימי ראשון, וכולם יהודים, כולל הכומר, המנהיג, אלכסנדר מן, אשר למרבה הצער, מצליח ביותר.

ההתנצרות היא ניסיון להיחלץ מריקנות רוחנית. כנכתב לעיל נחרבו הקהילות לפני שנים רבות; הרוסים, הסובייטים, ידעו להיכן לכוון את ההתקפה האכזרית שלהם והרסו את המבצר היהודי - הקהילות. היהודים נשארו בלתי מוגנים, דבר שגרם להתבוללות הנמשכת כבר שנים רבות. ברם כשהתחילו להתעורר, כשהתחילו לחפש איזה תוכן רוחני, איזו תמורה, איזה תחליף לאידיאולוגיה הסובייטית, רבים כבר לא היו מסוגלים להגיע חזרה ליהדות. רבים היו המחסומים, מחסומים פסיכולוגיים, בעיות של שפה. הדבר הקרוב בעל משמעות רוחנית כביכול הייתה הנצרות. זוהי המחלה המידבקת, ההולכת ומתפשטת בימינו, והיא כה מתפשטת עד אשר אף הגיעה ארצה, שכן כנסיה זו התחילה, לפני זמן לא רב, לשגר את אנשיה לארץ ישראל במטרה להקים כנסיה יהודית נוצרית בירושלים, זהו הפרדוכס הטראגי ההיסטורי, בו אפשר לראות אחת ההשלכות הרחוקות של חיסול הקהילות היהודיות, המבצרים היהודיים מלפני 60 שנה.

עם כל חשיבותה של המחשבה והניתוח הרציונלי, אנו כיהודים סומכים תמיד גם על הנס, סומכים על התערבותו הישירה של הקב"ה בעניינינו. רואים אנחנו כי גם שם, על חורבות הקהילות היהודיות, מתרחשים לעיתים נסים. ובאותה מוסקבה קיימת באחרונה גם תופעה נגדית: ב-1974, כאשר מרבית האנשים שיכולים היו לשמש כמדריכים יהודיים, כמורים, כמחנכים, כבר עזבו את רוסיה ועלו לארץ ישראל, כאשר רבים היו מלאי דאגה - מה יקרה עתה, מי ימשיך את העבודה הקדושה - הופיעה לפתע קבוצה שבתחילתה הייתה קטנה מאד ואף עתה היא עדיין קטנה, אך יש בה יותר מ-50 משפחות של בעלי תשובה, בעיקר אנשים אקדמאים, פיסיקאים, רופאים, מהנדסים. אין זה מדויק לכנותם בעלי תשובה, שכן הם ממש תינוקות שנשבו. הם [186] שומרים על מצוות שבין אדם למקום; מבקשים הם לשלוח להם מארץ ישראל לא רק שימורי בשר וכל מיני מוצרים בשריים, אלא אף מוצרי חלב, מפני שמסרבים הם להשתמש בחלב של גויים. רבים מהם הגיעו אחרי שנתיים בלבד ללימוד הגמרא. הקפדתם אינה רק במצוות שבין אדם למקום, אלא גם במצוות שבין אדם לחברו. יש ביניהם קשרים חזקים ביותר ועזרה חזקה ביותר. הגרעין הזה, שהוא אחוז קטן מאד באוכלוסיית מוסקבה, המונה כחצי מיליון יהודים, מהווה קרן אור בעולם החשוך הזה. יש מקום לצפות להמשכה של תופעה זו ולקוות שעוד יגיע זמן שלא שם, כמובן, אלא על אדמת הקודש, שוב תיראה ההתעוררות, תקומנה לתחייה הקהילות היפות שהיו בעבר ברוסיה. [187]