התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי
(מדור גירוש ספרד ואילך)
אליעזר בשן
חברה והיסטוריה, בעריכת יחזקאל כהן
משרד החינוך ירושלים תש"מ
משרד החינוך ירושלים תש"מ
|
תוכן המאמר: עימות על רקע חלוקת נטל המסים לפי ממון או לפי נפשות מסים להחזקת שירותי הקהל מיסוי ריאלי, לפי ההכנסות התנגדות למס עקיף על מצרכי מזון הפקעת מחירים שביתת קונים נגד השגת-גבול הסכמות נגר מותרות בעוול אין הרוב כופה את במיעוט תקציר: מלחמתם ומאבקם של החכמים לצדק חברתי יחסי, ורצונם להגיע לפשרה ולאיזון בין האינטרסים השונים של השכבות החזקות והחלשות בחברה היהודית. מילות מפתח: מסים, הפקעת מחירים, מס עקיף. |
בתורה שבכתב ושבע"פ מצויות מצוות והלכות שמגמתן דאגה לצדק חברתי, לריסון היצר של החזק השולט, התקיף והעשיר, לבל ינצל את כוחו לדיכוי החלש ולקיפוחו. התורה שואפת למנוע מעשי עוול, ותובעת לעשות חסד עם הסובל והאביון.
בדיקת ספרות ההלכה מביאה אותנו למסקנה כי אין בה מגמה לשנות את סדרי החברה והכלכלה ברוח סוציאליסטית. אין אנו מוצאים בה שלילת זכותו של האדם לשלוט על רכושו רעל הישגיו הכלכליים. מטרת המצוות, כפי שהובנה ופורשה על-ידי הפוסקים, היא להסדיר את היחסים במבנה החברתי והכלכלי הקיים, בין מעסיק למועסק, בין עשיר לאביון, ברוח של הגינות הדדית. רצונם הוא לעדן את המציאות, להקהות את חוד הניגודים החברתיים-המעמדיים שבין המצליחים, המוכשרים ובין אלה שמצליחים פחות. ההנחה "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים ט"ו י"א) היא מציאות מתמדת, ובמסגרת החברתית-רכושנים הקיימת, חותרים החכמים לאיזון בין האינטרסים השונים, להתחשבות הדדית וליצירת שביל זהב, בו תהיינה לבעל היכולת זכויות מסוימות, אך גם החלש והעני לא יופקרו לשרירותו של החוק.
בהרצאתנו זו באים אנו לבדוק באיזו מידה נאבקו חכמים, הלכה למעשה, להגשמת מטרות אלה. בכל התקופות ובכל אתר היו קיימים אינטרסים מנוגדים שמשכו לצדם על חשבון אחרים. החכמים, כגורם מוסרי ונייטרלי, היוו את כף המאזניים ושימשו בלם מוסרי; וכמיצגי דבר ה', ראו לחובתם לעשות צדק יחסי, כפי כוחם עלי אדמות.
מצד אחד, רצו להגן על המנוצלים ועל השכבות החלשות;
מצד שני, ראו את העשירים כנושאי התא הקהילתי מבחינה חומרית.
הם הנושאים בהוצאות שירותי הקהל ומוסדות התורה, והם השתדלנים בפני השלטונות. על החכמים היה, אפוא, לגשר בין שני קטבים אלה ולצאת ידי חובת קבוצות לחץ שונות.
עמדותיהם של חכמים אינן תמיד אחידות. היו שגילו עמדה תקיפה כלפי [103] מעשי עוול ועיוותים חברתיים, ואחרים גילו עמדת ביניים פשרנית, ואף פרו קפיטליסטית.
בהרצאה זו נדון בנושא זה, כפי שהתבטא בקהילות של מגורשי ספרד בארצות הים התיכון ובמזרח-התיכון מאז גירוש ספרד.
התחומים בהם היה על הרבנים לקבוע עמדה היו מגוונים:
חלוקה צודקת יותר של נטל המסים;
תשלום לפי הכנסות ולא לפי נפשות;
בעיות מס מכסימאלי לבעלי-יכולת;
העדפת מס ישיר על מס עקיף על מצרכים;
נגד הפקעת מחירים;
בעד תחרות במחירים ועידוד להסכמה על שביתת קונים כלחץ להורדת מחירי מזון;
נגד הסגת גבול בפרנסות, דירות וחנויות;
ארגון הסכמות להגבלת מותרות בסעודות ולבוש מפואר ותכשיטים, כדי שלא לבייש את מי שאין לו ולמנוע הסתבכות כספית של חסרי יכולת;
ולבסוף,
מניעת השתלטותם של העשירים על סדרי הקהל והחלטותיו, העיקרון בדבר רוב הכופה החלטותיו על המיעוט, אושר, פרט למצבים בהם נוהג הרוב בשרירות ומטרתו לקפח את המיעוט.
מבחינה משפטית ניתן לחלק את המקרים לשנים:
א) כאשר פסקיהם של החכמים עלו בקנה אחד עם שורת הדין, ותפקידם היה לשכנע את הנוגעים בדבר שיקבלו את פסק ההלכה.
ב) כאשר מידת הדין לא סיפקה את הרגשתם המוסרית, והרבנים חשו כי הנוהג לפי הדין הריהו בבחינת נבל ברשות התורה. במקרים אלה קבעו או יעצו, כי מן הראוי שינהגו לפנים משורת הדין או בכינויים נרדפים:
"במידת חסידות",
"למען ילכו בדרך טובים",
"ויעשו הטוב והישר",
"כדי לצאת ידי חובת שמים"
ואף "על צד האנושות".
כל זה בניגוד לדין תורה.
עימות על רקע חלוקת נטל המסים
על רקע זה התעוררו מדי פעם ויכוחים סביב הנקודות דלקמן:
1) האם תשלום המסים הוא לפי ממון או לפי נפשות. [104]
2) מהי המכסה המכסימאלית של הכנסות, אותה מעריכים לשם תשלום מסים.
3) בעד או נגד מס עקיף על מצרכים.
ברור, כי בכל אחד מהתחומים הנ"ל לחצו העשירים לצד אחד, ואילו הבינוניים והעניים לכיוון מנוגד.
ועתה נבדוק כמה קווים שאפיינו את עמדתם של החכמים שנזקקו לשאלות דלעיל במציאות.
לפי ממון או לפי נפשות
בעיית הגביה לפי ממון או לפי נפשות, נידונה כבר בתלמוד (ב"ב, ז' ע"ב; ב"ק קט"ז ע"ב) ועל-פי זה נפסק בספרי הפוסקים, כי
במקום שקיימת סכנת נפשות, כלומר, התשלום מיועד להציל חיי אנוש, משלמים לפי מספר הגולגלות במשפחה, ללא התחשבות בהכנסות;
ואילו אם התשלום מיועד לשמירת רכוש או להצלתו, יש לשלם לפי ההכנסה.
הדבר מבוסס על הדוגמה המובאת בתלמוד על גייס התוקף שיירה, וכדי להשתחרר ממנו יש לפצותה התשלום יבוצע לפי ממון, דהיינו הסוחר שיש לו סחורה רבה יותר, ישלם יותר, כי ההנחה היא שהם באים לשדוד רכוש1. בדורות הבאים מגמתם של החכמים היא להעדיף תשלום לפי ממון, כלומר, לפי גובה ההכנסה.
היו הוצאות שלגביהן נפסק כי תיעשה פשרה, כגון שכירת חזן על-ידי הקהל, חציה לפי ממון וחציה לפי נפשות2.
יחד עם זאת, היו מצבים שבהם לא היה ברור כיצד לשלם, ואף אם היה סביר שהתשלום יבוצע לפי ממון, תבעו בעלי היכולת שיבוצע לפי מספר הנפשות שבמשפחה. במקרים כאלה קבעו החכמים שישלמו לפי ממון.
אף כי לא היה ספק מבחינת הדין, כי הערכת המסים לשלטונות צריכה להתבסס על גובה ההכנסה, הרי היו מקומות שהרוב הצליח, לפי האינטרס שלו, להנהיג נוהג שהוא מנוגד לזה. [105].
על מקרה כזה מספר ר' יהושע בנבנשתי (דיין בקושטא החל משנת שע"ב - 1612, עד פטירתו אחרי תכ"ב 1662-). הוא נשאל על
מעשה בקהל בן חמישים יחידים (בעלי בתים), שעשרים מהם התקוממו נגד מרות הרוב, סירבו לקבל החלטה על בחירת שלושה ממונים, בטענה כי בקהלם עשיר ואביון משלמים אותם מסים, ללא התחשבות במצבם הכלכלי.היו מקומות בהם שילמו כמה קהילות במשותף את מסיהן לשלטונות.
השאלה היא, האם גם במצב זה תופס העיקרון של כפיית הרוב את המיעוט.
התשובה שלילית, ועל הקהל לגבות לפי ממון. הנימוק הוא כי יש בזה "גזל עניים", ובמעשי עוול אין הכלל של רוב ומיעוט תופס3.
בשאלה שהגיעה מאנקונה והוצגה בשנת ת"ף (1720) לר' חיים משה בן שלמה אמאריליו משאלוניקי (תנ"ו-תקי"ט, 1759-1696) מדובר בארבע קהילות באיטליה שנהגו כך, על-פי פקודת השלטונות. אירע פעם שקהל א' המכונה "טבריה" לא פרע חלקו, ואנשי קהל ב' המכונה "ציפורי" נדרשו על-ידי השלטונות לפרוע במקומם את המס. אלה תובעים מבני הקהילות ג' וד' שישתתפו בתשלום 'במקום קהל א', ואלה מסרבים ואומרים שישלמו רק אחרי שיופעל לחץ על קהל א', ורק אם יתברר שאינם משלמים, אזי ישלמו במקומם, אבל אז
"הפירעון יהיה לפי ממון ולא לפי מניין בתי הכנסת, כי אינו מן הדין שבית-כנסת שהיו בה עשירי עם ואחרת שיהיו יושביה עניים ומרודים יפרעו אלו כמו אלו".כלומר, דורשים שהחלוקה תהיה לפי רמת ההכנסות. העניין הובא לדין בפני רבני ירושלים. לאחר מכן נמצא כתב מרבני ירושלים האומר כי עול המסים צריך להתחלק לפי העיקרון של
"לעשיר לפי עושרו ולעני כפי עוניו",כלומר, לפי היכולת הכספית.
בהתמודדות בין העשירים לזולתם, נאלצו השכבות הבינוניות והעניות להסכים, לעיתים, לפשרה בלחצם של העשירים. כך קרה ביאנינה שביוון, בה היה נוהג שהמסים ששמו כשמחציתם מוערכים לפי ממון והמחצית השנייה לפי נפשות. ר' יוסף בן דוד פילוסוף, בן המאה ה-י"ח, שכיהן בתור דיין בשאלוניקי, יצא נגד מנהג זה וכתב:
"שאינו ראוי כלל, אלא הכל יהיה לפי הממון",כולל תשלומים לשוחד, זולת מס הגולגולת שיהיה לפי הראשים, כמו שגזר המלך.
נוסף למס גולגולת היו תשלומים אחרים, שעל יחידי הקהל היה לשלם, כמו מסים הזדמנותיים שרירותיים, עלילות, קנסות, מכסים והיטלים מיוחדים על סוחרים ובעלי מלאכה, וכן מיסי קהל להחזקת שירותיו. [106]
ניגודי אינטרסים קבעו בשיקולים לחלוקת הנטל. העשירים היו מעונינים שיוטלו לפי נפשות. האחרים, ולצדם החכמים, דרשו בדרך כלל שישולמו לפי ממון, כלומר, לפי היכולת הכספי4.
להלן מקורות אחדים מתשובותיהם של חכמי המגרב בנושא זה:
ר' יעקב אבן צור (תל"ג-תקי"ג - 1753--1673), חכם שפעל בפאס ובמכנאס, קובע:
כי מסים המוטלים על בעלי חנויות ושולחנים, יש לשלם לפי הממון,כיוצא בזה המכס המוטל על סחורות. כך כותב ר' יצחק בן שמואל אבן דנאן, מחכמי פאס במחצית השניה של המאה ה-י"ט (תקצ"ו-תר"ס, 1836- 1900)6.
כלומר, לפי עושרו של כל בעל חנות 5.
מעשה בחברת הצורפים בפאס במאה ה-18, שהוטל עליה קנס כעונש על כי נמצאו סיגים בכסף. עלתה שאלת החלוקה של הקנס. ר' משה טולידנו (נפטר תקל"ג-1773) ענה כי המפתח לגובה התשלום ייקבע על-פי ההערכה שמעריכים כל אחד לתשלום מס גולגולת, דהיינו לפי רמת הכנסותיו7.גם שוחד הניתן על-ידי קבוצת אנשים, יש לשלם לפי רמת ההכנסות. דוגמה לכך מהבלקן, מהמחצית השניה של המאה ה-י"ח, על-פי תשובתו של ר' שמואל קונפורטי מחכמי שאלוניקי. קבוצת מעבדי עורות ששילמה שוחד לשר העיר במקום לשלם את המס המוטל עליה, הייתה חלוקה בדעותיה בדבר צורת התשלום. העשירים אמרו שישלמו לפי החנויות או לפי גולגולת, והעניים דרשו שישלמו לפי ממון. לפי זה סוחר מצליח ישלם יותר. תשובת החכם מצדדת בעמדת האחרונים8. [107]
מסים להחזקת שירותי הקהל
"גדולי פורעי המס תובעין שמילוי הצדקה דהיינו סכר החכם. . . ושלוחים וכדומה, דהיינו שומר הקצבים ובתי הקברות. . . רוצים להטיל על הציבור לפי נפשות ולא לפי ממון, באומרם שדברים אלו נצרכים לכל הציבור כעם ככהן".המשיב דוחה דרישתם, בהסתמך על ר' מנחם קרוכמל (צמח צדק סי' ל"ד) הפוסק:
דכל דבר של ציבור הנעשה בממון פורעין לפי ממון, אפילו לבנות ביהכנ"ס ולקנות ספרים ושכר החזן. האחרונים אומנם פסקו ששכר החזן נהגו לחלק חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות, אבל במקום שאין מנהג, חולקין הכל לפי ממון9.חיכוכים על רקע דומה היו באותה תקופה בקהל רודוס, כפי שכותב ר' מיכאל יעקב ישראל, שכיהן כרבה של קהילה זו בשנים תק"פ-תרי"ט (-1820 1859)10. וכן מצויים במקורותינו הדים להתעצמויות בין העשירים, הבינוניים והעניים בקשר לחלוקת נטל המסים , במקומות שונים בקהילות המזרח, כולל במגרב, עד קרוב לזמננו. החכמים דגלו בדרך כלל במיסוי פרוגרסיבי, ומתחו ביקורת על העשירים הרוצים להכביד על העניים11. שונה הייתה עמדתם אם השלטונות קבעו אחרת: הכלל של "דינא דמלכותא דינא" דחה את השיקול ההלכתי המודרך על-ידי מידת הצדק12. [108]
מיסוי ריאלי, לפי ההכנסות
כפי שעולה מהמקורות, כך היה הנוהג בקהילות אלה: קושטא, איזמיר, רודוס, שאלוניקי, יאנינה וארטה שביון, דמשק וצפת, וכן בקהילות מארוקו: סלא, פאס, צפרו, תיטואן ודבדו13.
מצב זה עורר תרעומת אצל הבינוניים והעניים, ששילמו מס ריאלי לפי הכנסותיהם. הדברים הגיעו להתעצמות ולדרישה לשינוי, בייחוד בעתות משבר, כאשר כשל כוח הסבל של חסרי היכולת לעמוד בנטל המסים.
החכמים, שנזקקו לבעיה זו, נקרעו בין שתי גישות: בין הרצון לשמור על מנהג מקובל ("אל תיטוש תורת אמך", "מנהג מבטל הלכה") וכן על הסכמת קהל כמחייבת את כל הציבור, ובין הצד הסוציאלי, וביצוע שאיפתם לחלוקה צודקת יותר של העול ומניעת ניצול העניים.
תגובותיהם של החכמים מתחלקות לשלש קבוצות:
א) אלה שמצדדים בהשארת המצב הקיים.
ב) אלה שמציעים פשרה.
ג) אלה שבעד שינוי המצב ודרישה לתשלום מס ריאלי. [109]
לקבוצה הראשונה שייך, למשל, ר' יצחק מאיו, דיין באיזמיר בסוף המאה ה-י"ח, אשר כותב בתגובה לערעור על המצב הקיים:
"ופסקתי להם שהמנהג שגור בפי כל אדם שהוא הסכמה קדומה מהרב יוסף איסקאפה... זה ק"ק שנה..."ר' יוסף איסקאפה יליד שאלוניקי בשנת ש"ל (1570), שכיהן בתור דיין באיזמיר ותיקן שורה של תקנות, ביניהן בענייני מסים , שכונסו בספר 'עבודת משא', שאלוניקי תר"ו14.
למצדדים בדרך של פשרה שייך ר' משה אלשיך (רס"ח-ש"ס, -1508 1600), שכיהן בתור דיין בצפת ובדמשק, ונדרש לפסוק בסכסוך בין רוב אנשי קהל מסוים לבין עשיריו. הראשונים רצו לשנות את הנוהג לפיו העשירים משלמים רק על חלק מכספם, בעוד העשירים טוענים נגד שינוי המנהג, גם בהסתמך על המקובל בצפת. ר' משה אלשיך מקבל עקרונית עמדת הקהל, כי לפי דין תורה על כל אדם לשלם לפי ממונו, והקהל רשאי להסכים ברוח זו; אלא שלמען השלום יש לסטות קצת מדין תורה. והוא מציע פשרה, כגון:
מי שיש לו 15 אלף, שיפרע רק בעד 12 אלף.בשיטתו הולך גם דיין שאלוניקי, ר' יוסף שמואל מודיליאנו (תס"ג-תקמ"א, 1781-1703)15.
גם במקומות שלא הייתה הסכמה לפי האינטרס של העשירים, תבעו אלה, שינהגו לפי הדגם של שאלוניקי וקושטא, והדבר הביא להתנגשות עם שאר העם.
מעשה שאירע במאה ה-ט"ז בעיר אחת (בבלקאן כנראה), בה היו כארבע מאות יהודים וביניהם שלושה עשירים מופלגים. אנשי העיר דרשו שהעשירים יפרעו מסים לפי ממונם, כולל זה שנמצא בתנועה מסחרית וזה הטמון באדמה; ואילו השלושה טענו שמן הראוי להיגרר אחרי מנהג שאלוניקי וקושטא, שם קיים נוהג של קביעת סכום מכסימלי לתשלום. [110]תשובתו של ר' יצחק אדרבי (נפטר כנראה בשמ"ד/1584),
כי עפ"י הדין גובים לפי הממון ויש לנהוג לפי מנהג אותו מקום.הוא דוחה את הרצון להידמות לשאלוניקי; יחד עם זאת, הוא מגיע למסקנה שעל הכסף הטמון באדמה אין לשלם מסים , כי אין הוא נושא פירות. יש כאן, אפוא, משום פשרה בין הקצוות השונים בחברה16.
מספר חכמים הביעו התנגדות להסכמה כזו בטענה שיש בזה משום עוול כלפי העניים. ביניהם: ר' שמואל בן חיים ויטאל, בן המחצית הראשונה של המאה ה-17, בהתייחסו לנוהג בדמשק;
ר' אהרון בן שלמה אמאריליו, דיין בשאלוניקי במחצית הראשונה של המאה ה-18;
ובן דורו, שליח ירושלים, ר' יעקב אשכנזי. שני האחרונים הביעו עמדתם השלילית נוכח המקובל בעיר ארטה ביוון. במארוקו:
ר' יעקב אבן צור, דיין בפאס ובמכנאס (נפטר תקי"ג, 1753),
וכן ר' פתחיה בירדוגו (תקכ"ד-תק"ף, 1820--1764), בעל 'נופת צופים'.
ביטוי חזק ביותר לעמדה זו נותן ר' שמואל בן חיים ויטאל בתשובתו שנכתבה בשנת ת"י
(1650), על רקע מעשה דלקמן:
בקהל הספרדים בדמשק היה מנהג לפיו הרכוש לצורך תשלום המס יוערך רק עד שלושת אלפים גרוש. בעקבות הרעת התנאים הכלכליים שונה הנוהג לרעת העשירים, שנתבעו לשלם גם מעל סכום זה העשירים שמקרוב באו, טענו שבאו לעיר על סמך ההסכמה הקודמת.ר' שמואל ויטאל שלל את המנהג הקדום, באשר יש בו עוול כלפי הבינוניים והעניים. הוא מבחין בין מנהג נכון שיש לקבלו, לבין מנהג זה, "שנעשה שלא כדין":
שהוא מנהג לאבד ממונם של ישראל העניים והאומללים, הייטב בעיני ד' שאיש בינוני שאין לו זולתי מאה גרוש קרן ומהם הוא פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, גם כסותו וצדקתו ומסיו פורע מהם ויפרע על כל המאה בשלמות, והעשיר אשר חננו ה' בעשרה אלפים גרושוש ואוכל וחוגג ומוסיף קרן על קרן ומקבץ ומוסיף שלא יפרע זולתי על שלשה אלפים ועל השאר יהיה פטור, והעשיר רבה עושר ובתר עניא אזלא עניותא, אין זה כי אם מידת סדום ולא דינא ולאו דיינא יודו בכך זולתי אם כל הקהל כאחד איש לא נעדר מהפורעים מס יתרצו בכך כדי לבנות המדינה וכדי שיקפצו העשירים הדרים במקומות אחרים ויבואו וידורו במדינתם ומתוך כך יקל העול מעל גבי הבינוניים והעניים, אבל אם יש מפורעי המס מערערים בדבר, אע"פ שהרוב מתרצים שלא יפרעו העשירים יותר מעל שלשת אלפים [111] לאו כל כמינייהו, והזר הדין לעיקרו שכל אחד יפרע על כל אשר לו כדין התורה.ר' שמואל מתקומם, אפוא, נגד הנוהג לפיו העשירים החיים ברווחה נהנים מפטור מסים על חלק מהכנסותיהם, ואילו הבינוניים והעניים משלמים מס ריאלי. הוא קורא לזה: מידת-סדום. יש לקבל נוהג זה רק בתנאי שכל הקהל מוכן לקבל זאת על עצמו במטרה לעודד בואם של אמידים לעיר, כדי שעול המסים יתחלק על מספר גדול יותר של אנשים. אבל אם מערערים, אז יש לנהוג לפי דין תורה, וישלמו לפי ההכנסה הריאלית17.
ההבדלים בעמדותיהם של החכמים נובעים בוודאי משורה של גורמים, ביניהם כאלה הקשורים בתנאי המקום. כללית, הראינו כי היו חכמים שגילו עמדה תקיפה בעד חלוקה צודקת יותר של נטל המסים .
התנגדות למס עקיף על מצרכי מזון
היטל זה היווה חומר נפץ חברתי, באשר העניים, ולצדם חכמים, ראו בזה עוול. שהרי גם עניים, יתומים ואלמנות הפטורים ממסים נזקקים למזון. וכך עליהם לשלם מסים שבעצם צריכים להיות מוטלים על בעלי היכולת. ההתנגדות פרצה כאשר היה רצון להגדיל את ההיטל או להרחיבו על מוצרים נוספים, כי הנוגעים בדבר ראו בכך מגמה מצד העשירים להכביד את העול על העניים ולהקל מעל עצמם. החכמים, שעליהם היה להכריע בדבר, לא היו בעלי דעה אחידה. היו מהם שהתנגדו לגאבילה בכלל ומהם שהתנגדו רק להגדלתה.
הראשון הנותן ביטוי לעוול שיש בהיטל על מזון הוא ר' משה בנבנשתי, (שס"ו-תל"ז 1677-1606), מרבני קושטא. הוא מספר על עיר בה התכנסו ז' טובי העיר והחליטו להטיל מס על כל מי ששוחט עוף, היטל שלא היה קיים עד אז. הם הצליחו לקבל הסכמת רוב הציבור, כולל חלק מרבני העיר.
אולם מיעוט, ובהם רוב תלמידי החכמים שבעיר, מחו נגד הדבר, וטענו שבכך מעמסים מסים על אלמנות ויתומים, שלפי הדין פטורים, ומקילים [112] על בעלי היכולת. אלו מהעניים שנתנו הסכמתם להיטל אמרו שנאלצו להסכים, ומאחר שכבר הסכימו אינם יכולים להתחרט, שכן מי שמפר הסכמה הוא מועל בחרם. השאלה, האם יש לקבל את החלטת הרוב למרות קיפוחם של העניים, הובאה להכרעת ר' משה. תשובתו היא חד משמעית:
תקנה זאת לא מן השם הוא זה, דהרי בנידון דידן טובי וחכמי ומנהיגי העיר המסכימים בתקנה הלזו, כולם הם מפורעי המס, ובתקנתם הלזו רצו להקל מעליהם קצת מהמוטל עליהם ולהעמיסו על מי שיש לו קצבה קצובה ועל יתומים ואלמנות ועילא מצאו בתקנתם הנז'... שכל מגמת פניהם להשתכר... כי כל שומעיו ישתוממו להעמיס מס על העופות מה שלא היה מימי קדם.הוא שולל את חוקיות ההחלטה, למרות שהיא נתקבלה על-ידי רוב בני העיר, משום היותה שרירותית ומקפחת את העניים. מצד שני אין הוא מתעלם מן הגורם שהביא את הרוב להחליט על היטל נוסף זה: הצורך בכספים נוספים לצורכי הקהילה. הוא מציע, אפוא, שאף אלה הפטורים מצד הדין, יכנסו לפנים משורת הדין ויעשו הטוב והישר בעיני אלוקים ויתנו מדי פעם סכומים לכיסוי ההוצאות הציבוריות ובכך ימנעו את ההכרח בהיטל הנוסף. אולם כל זה לא מצד הדין אלא ממידת חסידות 18.
החכמים בדורות הבאים, שהתמודדו עם תופעות דומות, כינו זאת בשם "גזל עניים", והסתמכו על התקדים של ר' משה בנבנשתי. כך, למשל, י' שלמה אמאריליו (ת"י-ת"פ, 1720-1650), דיין בשאלוניקי, התנגד להגדלת ההיטל על הבשר, כי הדבר פוגע בעניים19.
ר' חיים אבולעפיה (ת"כ-תק"ד, 1744-1660), רבה הכולל של איזמיר, גילה רגישות מיוחדת לגבי "גזל עניים", שלדבריו "אין תקנה בחשבון - רק בנפשות", כלומר, אי אפשר לכפר עוון הגזל על-ידי החזרתו, והוא נלחם בשצף נגד הפקעת מחירים שפוגעת בשכבות עניות, וידועות מספר תקנות ממנו בנידון.
הוא מספר שבעירו איזמיר הוטלה גאבילה על יין, שמכסתה הועלתה כמה פעמים בהסכמת הרבנים, ולאחרונה ביתר שאת ביוזמת הגבירים. אך חלק מהם ערערו ובאו לשאול אותו אם חוקי לעשות זאת. הוא ענה שגם ההיטל [113] הקודם הוא "הפך התורה שבערמה עשאוה", וקבע שיש לצמצם את הגאבילה כפי שתוקנה בימי קדם למען תלמוד תורה. לאחר ויכוחים וקטטות ביטלו את הגאבילה על יין כמו גם על גבינה. ר' חיים כותב כי רשאים לחדש הטלתם רק בהסכמת כל הקהל
"כקטן כגדול... ולא עפ"י החכמים הממונים",ומוסיף כי "בזמננו אין משגיחין בגזל עניים". יש בדבריו גם ביקורת על הרבנים בזמננו 20.
ואמנם היו רבנים שנשארו בודדים מול רבנים אחרים במלחמתם לצדק. כזה היה ר' אברהם אביגדור, חכם שפעל בקושטא בשליש האחרון של המאה ה-י"ח. הוא מספר כי בשנת תקל"ג (1773) התאספו אחדים מפורעי המס והעמידו 11 משגיחים על ההנהגה, ועל ראשם שני חכמים שגם הם מעשירי המקום: "תורה וגדולה", והחליטו כי מהעת ההיא ואילך ישולמו המסים לא לפי הערכה, אלא כפי שיראה בעיניהם, וכך תוטל גאבילה על היין לפי שיקולם. חתמו על כך שלושה רבנים, והמשגיחים דרשו ממנו שגם הוא יחתום, אך ר' אברהם התנגד, כי על-פי הדין והמנהג יש לגבות לפי ממון. ואשר לגאבילה על היין, רוב חכמי העיר נטו לצד הגבירים, והוא התלבט אם לחתום כי "אחרי רבים להטות". ניסה להתחמק, לבסוף חתם כאילו כפאו שד ורמז שאינו שלם עם מעשהו, ואם יבוא לפניו דין כזה, לא יורה כן. בנימוקי התנגדותו להעלאת הגאבילה על היין הוא מסתמך על ר' חיים אבולעפיה ועל החכמים שקדמו לו, שראו בדבר גזל-עניים על-ידי העשירים, הרוצים להקל על עצמם21.
רבה של איזמיר, ר' חיים פאלאג'י (תקמ"ח-תרכ"ח, 1868--1788) מותח ביקורת על עשירי עירו המסרבים לשלם מסים לפי יכולתם, ועל מנת לכסות חובות המסים , החליטו להעלות העלאה בעלת שיעור ניכר את הגאבילה על הבשר. הוא מתרעם עליהם כי לא רק שאינם מחזקים ידיהם של לומדי תורה ועניים, ומבטלים את הנוהג של חלוקה לעניים בערבי שבתות, אלא שבהעלאת מחיר הבשר הם מעבירים את תשלום המסים על כתפי העניים. אף כי מההכנסה של הגאבילה יופרש חלק לעניים ולעמלי תורה, הרי
"לא בחר בזה ד', ובמקום צדקה ותהי לצעקה, וכי אין לך גזל וחמס גדול מזה".בספר אחר מביא ר' חיים מקורות של פוסקים שהביעו התנגדות להטלת גאבילה, כי כך משלמים עניים כמו עשירים, ואפילו לצורך תלמוד תורה. [114] בסופו של דבר חתם גם ר' חיים פאלאג'י על הסכמת הגאבילה, למרות שזו נוגדת את שורת הדין ולמרות שיש בזה גזל עניים, וזאת רק כדי למנוע מחלוקת22. שני החכמים האחרונים נהגו אפוא בצורה דומה.
בין חכמי מארוקו היו גישות שונות בנידון, כפי שעולה מדברי דיינים מצפרו בשנת ת"ץ (1730), בהם הביעו התנגדות להטלת גאבילה23. אולם נראה, שבדרך כלל ראו את היתרונות שבמס העקיף, שהרי הוא מיועד להחזקת ת"ת ולמעשי חסד24, השיקולים היו, אפוא, שונים. החכמים שקלו מה מועיל יותר לשכבות החלשות בחברה, וכן באיזו מידה חלוקת המסים אינה נופלת על שכמם תוך התחמקות בעלי היכולת מתשלום.
הפקעת מחירים
מעשה באשה בעיר ליפאנטו שביוון במאה ה-ט"ז, שהעלתה מחיר השכרת חנויות.ר' שמואל קלעי (תלמיד הרד"ק מקורפו) כותב עליה במלים בוטות:
עוונה גדול מנשוא וקראתי עליה ומוצא אני מר ממות את האשה אשר כולה מצודים וחרמים, ועל המסייעים לחטא ילכד בה, והמיסרה ירא ד'. . . כי ראוי לכל יודע לעמוד בפרץ25.החכמים יוצאים לא רק נגד מפקיעי השערים, אלא גם נגד בעלי היכולת המוכנים לשלם מחירים גבוהים, ובכך מעלים המחירים ומכבידים על העניים. המבי"ט (ר"ס-ש"מ, 1580-1500), חבר בית דינו של ר' יוסף קארו, מותח ביקורת על המשלמים מחירים גבוהים לאתרוגים, וכך פוגעים בחסרי היכולת שאין ידם משגת לקנות אתרוגים: [115]
קנא קנאתי במהללים את עצמם ליקר ולהוסיף על שיווי האתרוגים של מצווה אפילו להדור מצווה יותר על שליש. . . שהוא סיבה ליקר שיווי הכשרים אע"פ שיש אחרים שהם הדר והם מראים שאינם כשרים אותם האתרים, ומתפארים על שהולכים כמה בני אדם רובם הדיוטות לבית אחד שיצא לו שם בעיר שקנה אתרוג בשני פרחים ושהוא מהודר ליטול אותו אתרוג ומזלזלים באתרוגים הכשרים.כיוון שהעשירים דורשים אתרוגים מהודרים, הרי האתרוגים האחרים, שאינם מהודרים אבל כשרים, נחשבים כפסולים, וכך יוצא שהעני אין בכוחו לשלם עבור אתרוג26.
גם ר' חיים אבולעפיה מאיזמיר, שהזכרנוהו לעיל, קרא חמס על תופעה שלילית זו, ואף נקט באמצעים למנוע אותה.
הוא מגיב על מפקיעי השערים של גבינה, חנויות, דירות ובהמות-משא. 'מקרים כאלה היו חמורים בייחוד בזמן מגפות, כאשר המונים יצאו את העיר והציפו את הכפרים, ובעלי בהמות ודירות בכפר ניצלו את הביקוש. י' חיים זורק מרה ב"בעלי כיסים" המשלמים מהירים גבוהים
וגורמין שהעניים מוכרין כסות אשתו ובניו לברוח לכפרים. . . ואין שמים לבם כי זה הוא גרמא בנזקין ומסירות ממון ישראל לאומות העולם, ומלעיגין ואומרים כל אחד רשאי לעשות בממונו כרצונו, ודרשתי להם שעוון זה חמור מכל העבירות וגיהנם כלה והם אינם כלים. . . וכמה נפשות נספו בעבורם והזהרתי להם שיעשו קצבה כעשיר כדל.בקשר להפקעת מחירי החנויות הוא כותב,
כי מי שמפקיע שערים כאילו מלווה בריבית ורומז כי המלווים לא יקומו לתחייה בתחיית המתים. הוא גם מוחה על רמאות במידה ומשקל שעונשה קשה מעריות, והחרים כל מי שהפקיע שער או רימה במידה ומשקל. לדבריו, הקהל קיבל על עצמו למכור ביושר27. [116]
שביתת קונים
אחת הדרכים הייתה שביתת קונים. ואמנם מצויים שני מקומות במזרח במאה ה-18, באלג'יריה ובאיזמיר, בהם הוסכמו הסכמות לא לקנות דגים עד שהמחירים ירדו. הגושפנקה ההלכתית הראשונה לכך ניתנה על-ידי ר' מנחם מנדל קרוכמאל, רבה של ניקולסבורג מ-1648בעל "צמח צדק", בעקבות הסכמה באחת מקהילות מוראביה.
הוויכוח התעורר נוכח סירובם של העשירים לקבל את הסכמת הרוב בדבר שביתת קונים, בטענה שהם רוצים לקיים מצוות עונג שבת המתבטאת באכילת דגים. ר' מנחם קרוכמאל פוסק שההסכמה תקיפה וכי היא מחייבת גם את בעלי היכולת, שעליהם להתחשב בשכבות העניות, ומוטב שיבטלו מעונג שבת אחת, ובלבד שחסרי היכולת יוכלו ליהנות בעתיד מעונג של שבתות הרבה. הלכה זו נתקבלה גם על-ידי נושאי הכלים של השולחן ערוך, הלכה למעשה, כי במקרים מסוג זה יש לתקן שלא יאכלו דגים, למען יורדו מחיריהם לטובת העניים.
ההסכמה באלג'יריה מובאת על-ידי ר' יהודה עייאש (ת"ס-תק"כ, -1700 1760), דיין באלג'יר, בקשר לשאלה שהתעוררה, והיא:
- האם מותר ליהודי לשלוח עכו"ם לקנות בשבילו את הדגים, שהרי עליו לא חלה ההסכמה.
היה כאן, אפוא, ניסיון לעקוף את ההסכמה. תשובתו של ר' יהודה שלילית כמובן, באשר יש לראות את טעם ההסכמה ומטרתה. ואם כל אדם ישלח שלוחו, הדבר לא ישפיע על סוחרי הדגים והם יימנעו מהורדת המחירים. נוסף לכך, יש בדבר חילול ד' כלפי הגויים שיראו את ההסכמה כחוכא ואטלולא, שלפי הנחתם חומרת ההסכמה היא כאיסור אכילת נבלות, ועתה יראו שניתן לפרוץ אותה בקלות. הוא קובע כי אסור לקבל דגים גם במתנה.
באיזמיר הייתה זו יוזמתו של ר' חיים אבולעפיה לגזור שלא יאכלו דגים עד שיחזור השער למקומו. הוא מתלונן, כי סוחרים יהודים הסיתו את חבריהם הגויים שיעלו את המחיר (פי חמש! ) לקראת שבת, תוך ניצול הביקוש בימים אלה, וכך "מוסרין דמן של ישראל"28. [117]
נגד השגת גבול
במציאות של הממלכה העות'מאנית היו מספר מקצועות ועיסוקים מונופוליסטיים חכורים תמורת תשלום לשלטונות או לגופים אחרים, כגון מוכסים, ממונים על מטבעות וכן סרסורים ותורגמנים שהועסקו על-ידי סוחרים זרים או קונסולים.
המקורות הרבניים מגלים מקרים שיהודים רצו לרשת אמנויות של חבריהם בדרכים שונות, ובין השאר על-ידי הצעות תשלום או שוחד.
באשר לנכסי דלא- ניידי, חלק גדול מהם היו נכסי ההקדש - הווקף המוסלמי, שהוחכרו ליהודים. בואם של מגורשי ספרד בהמוניהם למרכזים הכלכליים שבמזרח-התיכון בסוף המאה ה-15 ובתחילת ה-16, הגביר את הביקוש לדירות וחנויות, ונשקפה סכנה, כפי שאירע למעשה, כי בעלי-יכולת יציעו דמי שכירות גבוהים יותר, וכך יוציאו את הדייר הקודם מדירתו.
בשאלוניקי, בה נושא זה היה חמור במיוחד בהיותה עיר שקלטה רבים ממגורשי ספרד, הוסכמה הסכמה כבר בדור הראשון לבואם מספרד, שבאה להבטיח את זכויות החזקה של השוכרים נכסי דלא ניידי ולמנוע הסגת גבולם. על-פי דוגמתה הוסכם גם במקומות אחרים וביניהם בירושלים. גם בקהילות שלא נתקבלה הסכמה זו (כגון בחברון) היו בתי -דין מעכבים יהודי מלרדת לאמנות או לדירת חברו, שהרי הדבר מעוגן גם בהלכה על-פי צו התורה "לא תסיג גבול רעך" (דברים י"ט י"ד). זכות החזקה הוכרה, אפוא, [118] ובכך נמנעה תחרות פרועה של כל דאלים, וכל שיכול לשלם יותר ישלם ויקפח- את זולתו29.
לעומת זאת, במוצרים בהם היה קיים סחר חופשי, הוכרה זכותו של כל אדם לסחור. ובמידה שקבוצת מיעוט אינטרסנטית רצתה להשתלט, תוך מניעת האחרים מלסחור במוצר, הובעה התנגדות לניסיון כזה, אלא אם כן הוסכם הדבר על-ידי כל בני העיר30.
באשר למצרכי יסוד חיוניים, אם עשויה הייתה התחרות להביא להורדת [119] מחירים, וזה היה האינטרס של המוני העם, הרי התחרות חיובית. לדוגמה, ר' לוי בן חביב (לפני ר"מ, עד ש"א, 1541-1480) דן בנושא זה: בטריקאלה שביוון היו שלושה אומנים בתעשיית צמר. שנים מהם רצו שהשלישי לא יעסוק במלאכה, כי הוא מתחרה בהם. החכם המקומי צידד בעמדתם, אבל הרלב"ח פסק, כי יש תועלת בעבודת שלושתם, כי התחרות ביניהם עשויה להוריד את מחיר הצמר והבגדים31.
הסכמות נגר מותרות
א) "למה תתראו", לא לנקר עיני הגויים ולמנוע הסתה נגד היהודים החיים בעושר.
ב) למנוע קנאת השכבות העניות בחברה היהודית ויצירת מרוץ של השגת כספים בריבית, שעלולה לרושש את חסרי היכולת. ההסכמות "להידוק החגורה" מחייבות גם את העשירים.
בתקנות של קהילת פאס, שנאספו על-ידי ר' אברהם אנקאוה בספרו כרם חמר, חלק ב', ליוורנו תרל"א, מופיעה תקנה שתוקנה בשנת תמ"ח (1688), ובראשה כותרת
"טופס תקנה על ריבוי הסעודות שבזה יש הפסד לעניים".בהמשך, בפרוט התקנה, רשום המשפט הבא:
"מפני שרואים אחרים מתפארים ומוציאים שלא בצמצום, לכן גם מי שהוא דחוק לפרנסה, הוא מפסיד ומוציא הוצאות במותרות כדי שישווה עצמו במעשיו עם המושפעים, לכן כדי למעט במותרות לזכות כל הקהל כאחד, ראינו לתקן שכל מי שהוא נוהג לעשות לבניו קרוב לחג השבועות סעודות..."ובהמשך מפורט כיצד לצמצם את המנות ואת מספר הקרואים (שם, סי' מ"ה). במקורות דומים מופיע הנימוק שלא לבייש את מי שאין לו, שהוא מושג תלמודי המופיע בכתובות נ"ר ע"ב.
בעוול אין הרוב כופה את במיעוט
בקשר לנושא רוב ומיעוט בציבור, עלתה השאלה מהו רוב. האם רוב לפי גולגולת או רוב איכותי הנמדד לפי השכלה ולפי מעמד כלכלי. הנוהג הדמוקרטי המקובל היום לא היה מובן מאליו בדורות עברו בקהילות ישראל. העשירים תבעו זכות בלעדית להכרעה בעניינים המחייבים הוצאה כספית, כי לטענתם, הם הנושאים בעול הכספי; ואילו האחרים, ששילמו אמנם פחות מסים , דרשו זכות הצבעה כמו האמידים.
ניתן לחלק את עמדותיהם של החכמים לשלוש קבוצות:
א) הנותנים עדיפות לעשירים, אף שהם במיעוט מספרי. מייצגה המובהק של קבוצה זו הוא ר' שמואל די מדינה (הרשד"ם), שפעל בשאלוניקי במאה ה-ט"ז (נפטר ש"נ1589-), הקורא לעשירים "פנים" ולעניים "אחוריים" וזורק מרה באחרונים המעיזים פנים במיטיביהם, בעלי הכיסים. לפי הנחתו, העושר והחכמה שלובים יחדיו. הדברים נאמרו על רקע ויכוח לגבי מועמדים לכהן בתור מרביץ תורה, כשהרשד"ם תומך במועמד של העשירים33.
ב) המעניקים זכויות שוות לכל משלמי המס, אפילו בסכום פעוט. כפי שכותב רבי יוסף בן משה מטראני (המהרי"ט), דיין בקושטא החל משנת שמ"ג (1603):
"וכל כך יזהר אותו העני על פרוטה שלו כמו שהוא נזהר העשיר בדינר שנוגע לחלקו";ובהמשך:
"העשיר בשורו והעני בשיו",כלומר, מי שמשתתף בעול המסים , ואפילו בסכום נמוך, יגלה אחריות לכספי הציבור, ושיקוליו יהיו מודרכים על-פי מידת החסכון והיעילות [121] לא פחות מן העשיר המשלם יותר, שהרי המאמץ הכרוך בתשלום על-ידי הבינוני הוא יותר גדול מזה של העשיר84.
ג) אלה שאינם מבחינים בין העשירים לעניים, בין חכמים לעמי הארץ, ואפילו אינם משלמים מסים כלל. זו תפיסתו של רבי אליהו מזרחי (הרא"ם), חכם מקהל הרומניוטי, שנפטר בשנת רפ"ה (1525)35. אולם זו דעת מיעוט, למרות היותה תואמת את השקפת העולם המודרנית.
- כיצד ניתן להסביר את המגמה הפרו-קפיטליסטית והאנטי-דמוקרטית של הרשד"ם וההולכים בעקבותיו?
בקהילות שייסדו מגורשי ספרד בבלקן ובתורכיה שגשגו חיי תורה והוקמו מוסדות סעד לתפארת, הודות להצלחה כלכלית, שבמרכזה עמדו משפחות אמידות אחדות כמו מנדס, אברבנאל ועוד, שניהלו עסקות מסחריות בהיקף בינלאומי. אלה החזיקו מוסדות תורה וחסד ומערכות חינוך. בשאלוניקי, למשל, הייתה מערכת חינוך שהייתה לשם דבר. התלות הכלכלית במשפחות אלה יצרה אצל החכמים, ובייחוד אצל אלה שנהנו משולחנם, תפיסה לפיה יש להעניק להם כבוד ומעמד מועדף, המתבטא בזכות הכרעה בענייני ציבור המחייבים הוצאה כספית, אחרת יבולע לשלמותם של מוסדות הקהילה.
המהרי"ט פעל כאמור מראשית המאה ה-י"ז, בתקופה בה הלך ודעך זוהרן של אותן משפחות אמידות, והבסיס הכלכלי של חיי הקהל נשען על שכבה בינונית של סוחרים ואומנים, ביניהם המשלמים מסים יותר או פחות, אך ללא הקוטביות הכלכלית שבמאה ה-ט"ו. מגמתו הייתה, אפוא, להעניק זכות שווה לכל השכבות, והוא משוחרר מן התלות במשפחות האמידות.
על החכמים היה לנווט את הספינה לפי שיקולים מעשיים. לנגד עיניהם עמדה המטרה הקדושה - הבטחת קיומם של מוסדות התורה ושירותי הקהל, ולשם כך היה צורך בפשרות.
בכל הדורות היו חכמים שגילו עמדה עצמאית ובלתי תלויה, ואף ביקורתית, כלפי עשירים וקמצנים, ולא נמנעו מלבקר תופעות שונות ללא מורא וללא משוא פנים. [122] נזכיר חכמים אחדים משאלוניקי שבכתביהם יש הדים לביקורת מסוג זה. שנים מהם בני המאה ה-ט"ז והשלישי בן המאה ה-י"ח.
ר' משה אלמושנינו (בערך רע"ה-שמ"ז, 1587-1515). בדרשתו בדבר הצורך לתרום לפדיונם ועל שבויים, הוא מוכיח את העשירים על קמצנותם, ובלשון הגומה כותב כי ממונם חביב עליהם מגופם, ומרוב חמדת הממון לא יפדו עצמם אם יפלו בשבי. על רקע דומה מוכיח את העשירים המתחמקים מתרומות באמתלאות שונות חכם אחר בן אותה תקופה, ר' שלמה בן יצחק לבית הלוי (רצ"ב-ש"ס, 1600-1532).
תוכחה משכנעת וחריפה יותר תוך ירי חיצים בעשירים על גאוותם, שחיתותם ויחסם לעניים ולמשרתים, מופיעה בספר 'אורחות-חיים' מאת ר' יצחק מולכו (יליד שאלוניקי, תפ"ב 1722-), שכיהן בתור דיין העיר. נצטט משפטים אחדים מדבריו.
"וראיתי כמה אנשים שלא היו עשירים והיו אדוקים בעבודת הבורא יתברך, וכשהעשירו נתגאו, והיה להם לבושה לבוא אל "הקהל" להתפלל עם הציבור ולהתערב עימהם, והיו מתפללים ביחיד, וכן לא היו באים אל הדרשה מפני גאוותם".בהמשך מגנה אותם על היותם מתלבשים בלבוש מפואר, אוכלים מאכלים יקרים, וכן לוקחים לשם סחורתם גם מקופות יתומים, אלמנות והקדשות, ועושים מסחורתם קבע ותורתם ארעי. במקום אחר הוא כותב על העשירים המרבים הונם באבק ריבית ואבק עושק וגזל, ומתגאים על חבריהם.
במניין המצוות הוא כותב כי המרבה בסחורה מרבה בשקרים, וראוי לצדיק שלא יהא חלקו באלה. הוא מבזה עשירים הקונים שפחות ונכשלים בהן. ר' יצחק מזהירם שלא יעבידו משרתים בפרך ושלא יעבידו יתום ואלמנה. אם יש ליהודי מלאכה, מוטב שיעסיק בה יהודי לפרנסתו, אף שהוא פחות בקי מהגוי. החכם מעיד שראה עשירים מפונקים, שאוכלים בשר עוף בשבוע שלפני ט' באב, ומטיף להם מוסר. הוא מציע גם דרכי כפרה לאלה הנוהגים שררה וגאווה והמרוויחים במידה ובמשקל. הוא איננו חושך שבטו מבעלי תפקידים, כמו אפוטרופסים על יתומים, כותבי ספרים, תפילין ומזוזות, שעושים רק להנאת עצמם, ותובע יחס שווה לעניים כמו לעשירים:
"וכן מי שמבקר חולים ואבלים וגומלי חסדים בשמחות וגיל, ילך בין לעשירים בין לעניים, כמו שהיו עושים בדורות ראשונים".מכל הנזכר לעיל עולה תמונה של חכם שאינו נרתע מללחום את מלחמת הצדק ללא פחד, ושופך אש וגופרית על תקיפים ועושי עוולה. הוא גם יוצר [123] אידיאליזציה של העניות, באומרו שהאדם בהיותו עני משיג יתר שלמות. זאת, כנראה, מתוך ניסיונו בחברה בה הוא חי 36.אין הוא האישיות היחידה הפועלת ברוח זו. היו חכמים שעקב מלחמתם בתקיפים נאלצו לברוח מעירם37.
ככל שחכם היה פחות תלוי בעשירים והרוויח למחייתו, יכול היה לגלות עמדה עצמאית יותר במאבקו למען החלשים ולמען הקמת חברה צודקת יותר.
ל ס י כ ו ם: ראינו על-פי דוגמאות משטחי חיים שונים את מלחמתם ומאבקם של החכמים לצדק חברתי יחסי, ואת רצונם להגיע לפשרה ולאיזון בין האינטרסים השונים של השכבות החזקות והחלשות בחברה היהודית. [124]
הערות:
1. רמב"ם, הר' גזלה ואבדה י"ב: י"א; שו"ת רשב"ש, ס" הי"ד; שו"ע חו"מ, סי' קס"ג, ג'.
2. מהר"י סגל, סי' ס"ו; שו"ע או"ח, סי נ"ה, ב"א.
3. שער-יהושע, הוסיאטין תרס"ד, סי' ל"ד.
4. חיים משה אמאריליו, דבר משה, שסלוניקי תק"ב, חו"מ, ס" י"ח; יוסף פילוסוף, בית דוד, שאלוניקי ת"ק--תק"ז, ח"ב, חו=מ, ס" נ"ג.
5. משפס וצדקה ביעקב, נא אמון תרנ"ג-תרס"ג, ח"א, סי' שמ"ה. השוה שו"ת רשב"ש, סי' רכ"ד.
6. ליצחק ריח, ליוורנו הרס"ב, ס" ז'.
7. השמים החדשים, קזבלנקה תרצ"ט, ס" קל"ט.
8. עולת שמואל, שאלוניקי תקנ"ט, ס" כ"ס, דף ס"א, ע"א, תשלומים כתוצאה מעלילה,
כשעין השר על ממון היהודים, יש לשלם לפי ממון: יעקב אבן צור, משפט וצדקה ביעקב, ח"ב, סי' קכ"א, כך הנוהג בעלילות בכלל. כיוצא בזה קנס המוטל ע"י השלטונות, ראה למשל פתחיה בירדוגו, נופת צופים, קזבלנקה תרצ"ח, ס" רנ"ט.
9. צל הכסף, שאלוניקי תרל"ב, ח"ב, סי' ב; שכר החכם גובים לפי ממון: שלמה לניאדו, בית דינו של שלמה, קושטא תקל"ה, חו"מ, סי כ"ב. על שכר החזן ראה הע' 2 לעיל.
10. פרטים, ש' מרכוס, ספונות, א (תשי"ז), עמ' ר"פ.
11. ראה, למשל, בפאס, במחצית הראשונה של המאה ה-י"ח; מרדכי בן יוסף בירדוגו, דברי מרדכי, מכנאס תש"ז, סי' י"ב, ד' עובדיה, קהלת צפרו, ירושלים תשל"ה, עמ' 18-15,
12. שלמה בן בנימין הלוי, לב שלמה, שאלוניקי תקס"ח, חו"מ, סי' ס"ט; יוסף קובו, בן פורת, שאלוניקי תקנ"ז, דף ז', ע"ב; בית דוד, ח"ב, חו"מ, סי' נ"ג. יש להעיר כי באשר להוצאות הקשורות לשמירה ובטחון השכונה היהודית, היו חילוקי דעות בין חכמים. ר' דניאל אישטרושה, בן המאה ה17- בשאלוניקי כותב, בהסתמכו על ר' יוסף ין עזרא יעל משא מלך, שכל הדברים זולת הצרכים לשמירת העיר, הם לפי ממון: מגן גיבורים, שאלוניקי תקי"ד, דף ס"ג ע"ב; לעומתו, ר' חיים בן משהן טולידאנו (ת"נ-תק"י,1750-1690), חכם שפעל במכנאס, פוסק כי לבניית חומה סביב מגורי היהודים יש לגבות לפי ממון: חוק ומשפט, פאס תרצ"א, סי' ע"א ז השיה שו"ע חו"מ, ס" קס"ג, ג'.
13. קושטא ושאלוניקי: יצחק אדרבי, דברי ריבות, ויניציאה שמ"ז, ס" קל"ט; יעקב אבן צור, משפט וצדקה ביעקב, ח"א, סי' רע"ב: "מנהג שאלוניקי וקושטא שאין אדם פורע שום ערך כי אם עד שלוש מאות אלף לבנים, אפילו יהיה לו אלף דינרי והב" (שם). איזמיר: יצחק מאיו, שפת הים, שאלוניקי תקע"ח, חו"מ ס" ז' ז ר' חיים פאלאג'י, נשמת כל חי, שאלוניקי תקצ"ז, ח"ב, חו"מ, ס" טו"ב, דף ל"ו ע"ג, הנ"ע, חוקות החיים, איזמיר תרל"ג, חו"מ, ס" צ"ג; השווה: מרכוס, ספונות א' (תשי"ז), עמ' רפ"ד; רודוס: שם. יאנינה: יוסף בן דוד פילוסוף, בית דוד, ח"ב, חו"מ, סי' נ"ג; ארטה: אהרן בן שלמה אמאריליו, פני אהרן, שאלוניקי תקנ"ו, חו"מ, סי' י"ח, יעקב אשכנזי, רוח יעקב, שאלוניקי תקנ"ג, סי' ד'. דמשק: שמואל ויטאל, באר מים חיים, ת"א תשכ"ו, ס" י"ב; צפת: שו"ת משה אלשיך,. לבוב תרמ"ט, סי' נ"ו; קהילות מארוקו: יעקב אבן צור, משפט וצדקה ביעקב, ח"א, סי' ר"י, רמ"ט, ר"נ, רע"ב; ח"ב, סי' קנ"ה, ק"מ, קס"א; על צפרו, עובדיה, קהילת צפרו, ח"ב, מס' 511; רפאל משה אלבאז, הלכה למשה, ירושלים תרס"א, סי' נ'.
14. שפת הים, שאלוניקי תקע"ח, חו"מ, סי' ז; ר' יאשיהו פינטו, דיין בדמשק בשליש הראשון של המאה ה-י"ז, פוסק כי בענייני מסים הולכים אחר המנהג שנהגו באותה מדינה, ואם רוצים לשנות, ייתכן הדבר רק בהסכמת כולם ובהסכמת חבר העיר. נבחר מכסף, אר"ץ תרכ"ט, סי' קי"א, קכ"ב, גם ר' רפאל משה אלבאז (תקפ"ג-תרנ"ו, 1896--1823), דיין בצפרו, קובע כי למרות שר' יעקב אבן צור וחכמי דורו ביטלו המנהג של הגבלת הסכום למיסוי "תקנה ראשונה לא זזה ממקומה", וכי זהו מנהג שהתפשט בכל ערי המערב. כלומר, למרות שיש בזה עוול לעניים, יש לקיימו. זו תשובתו שניתנה בשנת תרכ"א (1861), הלכה למענה, חו"מ, סי' נ'.
15. שו"ת משה אלשיך, ס" נ"ו י יוסף שמואל מודיליאנו ראש משביר, שאלוניקי תקפ"א, ס" כ"ח.
16. דברי ריבות, ויניציאה שמ"ז, סי' קל"ט.
17. שמואל ויטאל, באר מים חיים, סי' י"ב. אהרן אמאריליו, פני אהרן, חו"מ, סי' י"ח- י"ט; יעקב אשכנזי, רוח יעקב, סי' ז'; יעקב אבן צור, משפט וצדקה ביעקב, ח"א, סי' ר"י, רמ"ט; פתחיה בירדוגו,, נופת צופים, קזבלנקה תרצ"ח, חו"מ, ס" רס"א.
18. משה בן ניסים בנבנשתי, פני משה, קושטא תל"א, ת"א, ס" ד'.
19. כרם שלמה, שאלוניקי תע"ט, חו"מ, סי' פ"ד.
20. בספרו של ר' יצחק ניסים ג'אמיל, חיים וחסד, איזמיר תצ"ז, תקנות י"ב, י"ח.
21. אברהם בכר אביגדור, זכור לאברהם, קושטא תקצ"ז, חו"מ, סי' נ"ו, נ"ז. חכם אחר בקושטא, בן אותו דור, מתנגד אף הוא להנחה כי מי שפטור ממס ישלם גאבילה, כי אם אין לו, אסור לגזול אותו: פאת נגב, שאלוניקי תקנ"ז, חו"ש, ס" ל"ב.
22. רוח חיים, איזמיר תרל"ז-תרמ"א, חו"מ, סי' קס"ג, י"ד, דפים צ"ו-צ"ח, חוקות החיים, איזמיר תרל"ז, חו"מ, סי' צ"ג, דפים קל"ט-ק"מ.
23. עובדיה, קהלת צפרו, ח"ב, מס' 473.
24. למשל, ר' חיים אליהו אברהם בן שטרית, מלל לאברהם, פאס תשכ"ג, ס" י"א* תשובתו שניתנה בשנת תרנ"ה (1895), על רקע חילוקי דעות בקהל מכנאס, נוכח רצונם של ראשי הקהל ורוב חכמי העיר להעלות את המס על הבשר. הוא מצדד בהעלאת המס.
25. משפטי שמואל, ויניציאה שנ"ט, סי' קי"ב.
26. שו"ת מבי"ט, ח"ג, סי' מ"ט.
27. חיים וחסד, תקנות ז', י"ג, י"ח. על פקודת השער העליון בקושטא ב1579-. נגד הפרעת שערי מזון בעזה, על מנת למנוע סבל מהעניים, ראה: , Heyd. u. pp, 1960 Oxford, Palestine 1552-1615 on Documents Ottoman 135--136.
28. אלג'יריה: ר' יהודה עייאש, בית יהודה, ליוורנו תק"ו-תקי"ח, יור"ד, ס" ל"ב. איזמיר: חיים וחסד, תקנה ט', ר' מנחם קרוכמאל, צמח צדק, אמשטרדם תל"ה, ס" כ"ח; מגן אברהם לאו"ח, הל' שבת, סי רמ"ב, 94; ר' יהודה אשכנזי טיקטין, באר היטב, שם. הנ"ל קובע, כי רק אם נתייקר השער יותר משליש, אז יש לעשות תקנה זו; השווה, כהנא, ניקולסבורג, ערים ואמהות בישראל, ד', עמ' 266, אהרן בן משה אלפנדארי, יד אהרן, איזמיר תקט"ז, דף נ"ט ע"א; רפאל חיים בנימין פרץ, זכרנו לחיים, איזמיר תרל"ז, ח"ב, חו"ח, אות שי"ן, י"ז; ר' חיים פאלאג'י, לב חיים, איזמיר תרכ"ט, ח"ב, ס" ע"ה, דף מ', עוג; הנ"ל, רוח חיים, איזמיר תרל"ז -תרמ"א, לאו"ח רצ"ב, דף מ"א ע"א; הסכמה במזרח אירופה: אליהו בן אברהם יוזפא לרמן, דבר אליהו, ורשה תרמ"ד, ס" ז'. בהקשר לנושא זה עולה השאלה אם עונג שבת דאורייתא או דרבנן. התשובה, כי היא מדרבנן; חיים בן בנימין פונטרימולי, צפיחית בדבש, שאלוניקי תר"ח, דף נ"ט, ע"ג.
29. נגד הסגות גבול, במקורות רבניים מהמאה ה-ט"ז ואילך: שמואל ויהודה טאיטאצק, שארית יהודה, שאלוניקי שס"ה, מ"ט ע"א, פ"א, ע"א; שו"ת רדב"ז, ח"א, סי' ק', ק"כ, קנ"ט; יעקב קאשטרו, אהלי יעקב, ליוורנו תקמ"ג, סי' נ"ט, ס', ס"א; מרדכי בן יהודה הלוי, דרכי נועם, ויניציאה תנ"ז, חו"מ, סו "'א; יצחק אורבי, דברי ריבות, ויניציאה שמ"ז, ס- ש"צ; שלמה בן אברהם הכהן, שו"ת מהרש"ך, ח"א, ס" נ"א; ח"ב, ס" קמ"ט; ח"ג, ס" ע"ו; אברהם די בוטון, להם רב, קרקוב תרמ"ה, ס- רי"א; חיים שבתי, תורת חיים, שאלוניקי תפ"ה, ת"א, ס" נ"ט; שמואל גרמיזאן, משפטי צדק, ירושלים תש"ה, סי, פ"ד, קמ"ד; שלמה בן אהרן בן חסון, בית שלמה, שאלוניקי ת"פ, חו"מ, ס" ב', ג'; שו"ת ברוך אנג'יל, שאלוניקי תע"ז, ס- ל"ד; שו"ת שמואל גאון, שאלוניקי תצ"ב, ס" נו, נ"ז: חיים בנבנשתי, בעי חיי, שאלוניקי תקמ"ח-תקנ"א, יור"ד, סי' רי"ח; אהרן הכהן פרחיא, פרח מטה אהרן, אמשטרדם תס"ג, ח"ב, סי' ק"ב. שמואל מודילייאנו, נאמן שמואל, שאלוניקי תפ"ג, ס" כ"ז, צ"ח; חנניה שאול, מגן שאול, שאלוניקי תק"ז, סו נ"א; משה אמאריליו, דבר משה, שאלוניקי תק"ב, חו"מ, סי' כ"ה, כ"ז; שלמה אמאריליו, כרם שלמה, שאלוניקי תע"ט, חו"מ, ס" ל"ח; יוסף פילוסוף, בית דוד, שאלוניקי ת"ק, חו"מ, ס" ס"ג ; צדקה חוצין, צדקה ומשפט, ירושלים תרפ"ו, חו"מ, סי' א, אהרן אמאריליו, פני אהרן, שאלוניקי תקנ"ו, חו"מ, ס" ט', י', י"ב; משה ישראל, משאת משה, קושטא תצ"ז, חו"מ, ס" י"ז ; משה בן יוסף מיוחס, מים שאל, שאלוניקי תקנ"ט, ס" קמ"ו, ט'; אליהו ישראל, קול אליהו, ליוורנו תקס"ז, חו"מ, סי' י"ז; אליעזר בן ניסים בן שאנג'י, דת ודין, קושטא תפ"ו, סי' ה'; רפאל יעקב מנשה, באר המים, שסלוניקי תקצ"ו, סי' ק'; דוד קאראסו, ידי דוד, שאלוניקי תרכ"ז, סי' ל"ו; יצחק מאיו, שפת הים, שאלוניקי תקע"ח, חו"מ, סף נ"ז; בחברון אין תקנת החזקות: רחמים יוסף פראנקו, שערי רחמים, ירושלים תרמ"א -תרס"ב, ח"ב, חו"מ, ס" ד'. יהודה קצין, רועי ישראל, ירושלים תרס"ח, ח"א, סי' כ"ד; ח"ג, ס" ד' ; ר' חיים פאלאג'י, רוח חיים, איזמיר תרל"ז -תרמ"א, יור"ד, סי' של"ך, דף קפ"ז, ע"א; חו"מ, סרל"ז, שע"ו ; הנ"ל, משא חיים, איזמיר תרל"ד, דף י"ג ע"ב, דף ט"ו ע"ב; חיים סתהון, ארץ חיים, ירושלים תרס"ח, דף פ"ט ע"א; רחמים אליהו חזן, ארח משפט, שאלוניקי תרי"ח, חו"מ, ס" קנ"ו, דף ק"ז ע"ב; על ההסכמה בשאלוניקי: מ. מולכו, תקנת חזקת בתים, חצרות וחנויות בשאלוניקי, סיני, כ"ח (תשי"א), עמ' רצ"ו- שי"ד. נגד הסגות גבול, בספרותם של חכמי המגרב: יעקב אבן צור, משפט וצדקה ביעקב, ח"א, סי' שי"ז; שאול ישועה אבוטבול, אבני שיש, ח"א, סי' ס"ז, דף נ"ו ע"ח מרדכי בירדוגו, דברי מרדכי, מכנאס תש"ז, סי' ז', נ'; פתחיה בירדוגו, נפת צופים, קזבלנקה תרצ"ח, חו"מ, סי' של"ב; יצחק אבן דנאן, ליצחק ריח, ח"ב, דף ל"ט ע"א ; מסעוד אלפאסי, משא דרבותא, ליוורנו תקס"ה, דף ע"ס ע"א; רפאל משה אלבאז, הלכה למשה, ירושלים תרס"א, חו"מ, סי' ה'; רפאל בירדוגו, משפטים ישרים, קרקוב תרנ"א, ח"ג, סי' ל"ג; אליהו חזן, תעלומות לב, אהע"ז, סי' ה'.
30. המעשה אירע בליפאנטו, עם 12 אנשים, מיעוט מהקהל, שמואל קלעי, משפטי שמואל, סי ק"י, קי"א.
31. שו"ת הרלב"ח, ס" צ"ט.
32. חיים שבתי, תורת חיים, שאלוניקי תפ"ה, ח"ג, סי' ו; יהושע בנבנשתי, שער יהושע, ס' ל"ד; משה שלטון, בני משה, קושטא תע"ב, ס" ": במקום שיש גזל עניים, כגון גאבילה על בשר, הפוגע באלמנות ויתומים "אין הרוב יכולין לכוף את המיעוט לכ"ע, ואפילו יחיד יכול למחות". יצחק אבן דנאן, ליצחק ריח, ליוורנו תרס"ב, ס" נ"ג.
33. שו"ת הרשד"ם, או"ח, סי' ל"ז, חו"מ, סי' תכ"א; שו"ת משה אלשיך, ס" נ"ג; שמואל קלעי, משפטי שמואל, סי ס', אברהם די בוטון, לחם רב, סי א'; שלמה בן אברהם הכהן, שו"ת מהרש"ך, ח"ב, ס" ק"ט, ח"ג, ס" ע"ו; שו"ת רלב"ח, ס" ל"ח; חיים שבתי, תורת חיים, ח"ב, ס' מ; ח"ג, סי' ו'; משה אמאריליו, דבר משה, חו"מ, סי' נ"ב; דניאל אישטרושה, מגן גבורים, דף כ"ו; חסדאי הכהן פרחיא, תורת חסד, סי' ה'.
34. שו"ת מהרי"ט, ח"א, ס" ס"ט; שלמה אמאריליו, כרם שלמה, יור"ד, סי' כ"י, יוסף קובו, בן פורת יוסף, שאלוניקי תקנ"ז, חו"מ, דף ז' ע"ב; רפאל מילדולה, מים רבים, אמסטרדם תצ"ז, ח"ב, יור"ד ס" ס"א; משה ישראל, משאת משה, חו"מ, ס" ל"ה, דף קי"ו ע"א; יצחק אבן דנאן, ליצחק ריח, ח"ב, דף קי"ט ע"ב.
35. שו"ת הרא"ם, ס" נ"ג; יצחק אדרבי, דברי ריבות, סי' רכ"ד.
36. משה אלמושנינו, מאמץ כח, ויניציאה שמ"ח, הדרוש השני והדרוש העשרים וששה; שלמה בן יצחק לבית הלוי, דברי שלמה, ויניציאה שנ"ו, ח"א, דף רפ"ג; ר' יצחק מולכו, אורחות יושר, תל-אביב תשל"ה, עמ' 51, 61-60, 87, 102, 111, 121-120, 137, 178, 185, 191, 199.
37. רוזאניס, דברי ימי ישראל בתוגרמה, חלק ו' עמ' 86.
