מחניים, גיליון ק"כ, מרחשוון תשכ"ט
ברשות ההוצאה לאור של משרד הביטחון
ד"ר א. פירסט |
|---|
|
תמצית: מאמר זה סוקר את תולדות יהודי בודא או-בודא ופשט, מצד יחס השלטונות אליהם ומצד הישגיהם הגדולים. אינדקס: היסטוריה יהודית; היסטוריה יהודית-הונגריה; תולדות ישראל; שואה; |
היהודים עד המאה ה- 14
עקבות התיישבות יהודית מימי הרומאים, נמצאים במקום זה. היהודים הקימו פה, על יד מעיינות המים, את המחנה המבוצר "אקוינסום". לפני שנים מספר חפרו ומצאו כאן מצבה רומאית, מתקופה קרובה לחורבן הבית השני. לאחר בדיקה גילו בכתובת את השם "בנימין", ומעל לשורות שתי מנורות בעלות שבעה נרות החרותות באבן, באופן פרימיטיבי, ובצדן ליתר תוקף "ה' אחד", בלשון ובכתיבה יוונית. המצבה השמורה עתה בארמון הרוזנים "סאפארי", באבלבט אירשה, מעידה בורות שחיילים יהודים מאסיה הקטנה או מארץ ישראל, שמרו כאן על "לימס פנוניקוס" (הגבול ההונגרי) והגנו עליו.
בעקבות מסע הצלב הראשון, בשנת 1096, הגיע זרם היהודים הראשונים מאשכנז לבודא ולשאר ערי השדה, ואתם רוח האנטישמיות. המלך בילה הרביעי, שהחל להסדיר את שאלות הכלכלה ואת עניני הכספים, זקוק היה - באונס או ברצון - לתמיכת היהודים. הוא היה המלך הראשון שציווה להטביע מטבעות נחושת ומעות קטנות, מטבעות טטארים, לצורכי מסחר והגנה. על רובם נטבעו אותיות עבריות (ש' ל' ק' א'). מכאן שבין חוכרי המטבעות רבו היהודים. כמו כן דאג המלך בילה הרביעי גם לכלל היהודים. כדי למשוך אליו את לבם ומאודם, אפילו של אלה שבחוץ לארץ, העניק להם בשנת 1251 חוק יהודי מיוחד, כעין אגרת חסות, ששימשה מכאן ואילך יסוד ועיקר לכל הזכויות המיוחדות שהובטחו ליהודים במאות השנים הבאות.
אף במאות הבאות נקרא שער העיר שעל יד רחוב היהודים "השער היהודי", ועל ידו עמד גם בית הכנסת של היהודים. היהודים היו מורידים דרך שער זה את מתיהם לקבורה בתחתית ההר, ולכן גילו שם מצבות אבן, חלקן במצב מצוין, המעידות על קיום בית קברות היהודי, שבו השתמשו במשך 300 שנים לערך. העתיקה שבהן הוקמה בשנת 1278.
באותן השנים, כשגורשו והושמדו קהילות למאות בכל ארצות המערב, ואפילו בשנת המוות השחור, גזרת ק"ח (1348), בשעה שה"מצליפים", ה"רועים" עברו ושבו דרך אירופה, מספרד ועד פולניה, ועשו ביהודים הרג ואבדון, לא חרץ כלב לשונו ליהודים בכל הונגריה.
שעה שעלה על כסא המלוכה לודוויג הראשון, גזר על היהודים גזירת שמד. ומשסירבו להיענות לו, החליט המלך לשחרר את כל יהודי הונגריה משלטונו, ולגרשם מארצו. גזירה זו שנגזרה בקיץ 1360, לא הייתה מבוססת על החוק, והיא יצאה בצורת "פקודת המלך". לודוויג לא פגע בהונם ובתביעותיהם הכספיות של היהודים, ובביזה לא שלח את ידו. אדרבא הוא סייע בידם בגביית שטרות החוב שלהם, רק על נכסי דלא ניידי של היהודים נטה את ידו, החרים את בתיהם ברחוב היהודים בבודא, והעניק אותם כמתנה לכמריו וידידיו.
כך נסתיימה התקופה הראשונה לחיי היהודים בבודא - בגירוש.
לא ארכו הימים, ומקץ חמש שנים הוזמנו היהודים לשוב להונגריה, אף נתחדשו זכויותיהם הישנות. קיבלו רשות לשמור על דתם ומנהגיהם, לקנות, למכור ולהחזיק בכל נכסי דניידי ודלא ניידי, שבאו לידם מתוך עסקי ההלוואות והמשכנתאות, אך לא חזרו אל רובעם הנעזב ואל בתיהם, בהם גרו זרים, אלא רובע חדש נועד להם, בקצה הר המבצר בצפון במרחק של קילומטר לערך ממעונותיהם הקודמים. השער הווינאי נקרא מאז גם "שער השבת", בין על שום קרבתו אל מקום שוק השבת, בין בגלל חוטי העירוב שהיו מתוחים עליו.
אולם מצבם היה בשפל המדרגה, וספר החוקים לעיר בודא, משקף את מעמדם. על היהודים היה ללבוש מעיל אדום כתליינים, כובע חד כמכשפים, ועל כולם את אות הקלון - הטלאי הצהוב.
"שני הצבעים האלה היו מסמלים את רגשות ההמונים כלפי היהודים, את הקצף שותת הדם ואת תאוות הקנאה הלוהטת" -מעיר ד"ר ביכלר. מגמת החוקים הייתה לאסור ולהחמיר על היהודים פעולות מסחר רגילות, ולכפות עליהם את עסקי הממונות: הלוואה בריבית.
קהילת בודה
כיון שבודא הפכה בתקופה זו למרכז מסחרי, מדיני ורוחני לכמה ממדינות המזרח והמערב, התרכזו בה לא רק גדולי יהדות הונגריה, אלא היגרו לשם יהודים מן הבלקאן, מאוסטריה, מגרמניה ואפילו מצרפת. אביר צרפתי אחד, הרוזן בוקיער, שעבר את בודא בשנת 1433, בדרכו מארץ ישראל, מספר על "יהודים רבים המטיבים לדבר צרפתית, כי רובם רק מקרוב הגיעו הנה, מפני חרב הרודפים".
בימי המלך מתיאס, נתעלה נשיא קהילת בודא, יעקב מנדל, לראש כי היהודים בהונגריה. כותבי הקורות מתארים בהתפעלות ובהערצה את פארה ותפארתה של התהלוכה, בה קיבלו מנדל ובני פמלייתו את פני המלך מתיאס לפני שערי בודא. בראש התהלוכה רכב על סוס צחור זקן היהודים, בידו חרב נטויה, שעליה היה תלוי סל מוזהב, מלא עשרות ככר כסף. החרב שבידו הייתה מצוירת ומקושטת יפה, ועל נדנה כתובת עברית "ה' עוזי". לשמאלו של הזקן רכב בנו, גם הוא מחזיק חרב. אחריהם הלכו 24 אבירים בבגדי ארגמן, ועל כובעיהם נוצות של בנות יענה, ובאחרונה מאתיים יהודים, נושאי דגל אדום. ראשי כולם היו עטופים וחבושים אפוד עטרות הטליתות, או מצנפת התרבוש. הזקנים עמדו מתחת לחופה באמצע, והבחורים סביבם. בהתקרב המלך צעדו לקראתו בשיר ובזמרה והגישו למלכה ספר תורה מקושט.
בשנת 1494 אירעה עלילת דם בנירנאו, ו- 14 יהודים הועלו על המוקד. בעקבותיה פרצו מהומות אנטי-יהודיות בערים.
עם מותו של המלך מתיאס, שעליו אמר הפתגם העממי, "עם פטירת מתיאס המלך, נסתלק גם הצדק מן הארץ", שקעה גם שימשה של יהדות בודא והונגריה בכלל. המדינה נתדלדלה תחת שני יורשי כיסאו של מתיאס, שני המלכים החלשים מבית היאגילונים הפולנים. הסכנה התורכית הלכה וקרבה, וקופת המלך והמדינה ריקה. אין כסף ואין צבא, לכן נאלצו המלכים להוסיף מסים רגילים ובלתי רגילים, ובייחוד הכבידו על היהודים.
בעצם השנים האלה סידר וחיבר ראש המחוקקים בהונגריה אישטווואן ורביצי, את ספר החוקים המשולש (טריפרטיטוס בלע"ז), שנתקבל ע"י אסיפת האצילים בשנת 1514, כחוק יסודי כללי בו נכללה בין השאר השבועה משפילה שנדרשו יהודים להישבע בבית משפט, שנשארה בתוקף עד שנת 1848.
כשפינו התורכים את בודה לאחר כיבושה הארעי בשנת 1526, יצא ממנה חלק גדול מתושביה היהודים, שהצטרפו אל התורכים הנסוגים. בעקבות הגירה זו התהוו עדות של יוצאי הונגריה בקהילות החשובות שבארצות הבלקן. עם סיפוחה של הונגריה המרכזית אל הקיסרות העותמנית, בשנת 1541, נתחדש היישוב היהודי בבודה, והייתה בה גם קהילה ספרדית מיוצאי תורכיה והבלקן.
כמה מרבני בודא ודייניה נזכרים בשאלות ותשובות מאותו הזמן, עליהם מרחיב את הדיבור רבי יקותיאל יהודה גרינוואלד בספרו "קורות התורה והאמונה בהונגריה". לפי דבריו, זכתה העיר בודא לפרסום רב בתקופה זו וגם גדוליה וחכמיה נודעים לתהילה עד היום הזה. רבני העיר עמדו במשא ומתן עם על גדולי הדור, וכולם התיימרו והתכבדו עמם ונתנו להם כבוד ויקר, אולם למעמד מיוחד זכה ר' עקיבא, שנקרא בספרי הזמן "הנשיא מבודא", והוא זקנו של ר' ישעיה הורביץ בעל "שני לוחות הברית".
היהודים מבודא חכרו את מסי הגשרים והנמלים, מסי המלח ואת ההכנסות מכפרים אחדים, אשר בעדם שילם היהודי אברהם, למשל, 15,800,000 אקטשה לשלוש שנים. כדי שלא לעורר קנאה, התנהגו היהודים, בדירותיהם ומלבושיהם, בפשטות ובצניעות, אסרו על עצמם כל פעולות קולניות, אף החמירו והצטמצמו בשמחות מצווה ובנגינה בחתונות.
בכל זאת לא היו חיי היהודים שקטים ושלווים כל כך, כי סכנת המצור והמלחמה ארבה להם בכל שעה, גם בבית בבודא, וכשעברו לתחומי הקיסר לצורכי מסחרם - סכנת השוד, החמס וגם המות. בשנת שנ"ח (1598) התאמץ הקיסר רודלף לחזור ולכבוש את בירתו, והנה מסופר לנו בכרוניקה של הרופא יוסף הכהן "עמק הבכא":
"ותהי המלחמה חזקה בגבול הונגריה, ויבאו חילי הקיסר עד בודא, וילכדו את מגרשי העיר סביב, והתוגרמים (=התורכים) בתוכה נסו אל המבצר, ויבואו היהודים אשר שם, ועמדו על נפשם, ויאמרו חזק ונתחזק בעד טפינו, נשינו וממוננו, וה' הטוב בעיניו יעשה, וילחמו עם חיילי הקיסר, בכוח גדול וביד חזקה, ויכום ויכתום עד חרמה".בשנת 1601 הכבידה עליהם המערכה ורבים נפלו חלל, או נלקחו בשבי. היהודים אשר נשארו בבודא, וניסו לתווך בין שתי המעצמות, נאלצו כעונש לחזק את "שער היהודים", על ידי קיר חיץ. לאחר שנים מועטות, בשנת שס"ו (1606) ברחו דווקא העשירים מהעיר, ונשארה בה דלת העם.
בשנת תכ"ו (1666), הגיע לאובן (=בודה) אחד מגדולי הדור, אשר הוסיף לקהילתו שם וכבוד לדורות: ר' אפרים הכהן יליד ווילנה, שברח ממולדתו מאימת הקוזאקים. ימי כהונתו של ר' אפרים לא חלפו בשלווה: כמעט כל שתים-עשרה השנים לא חדלה מחלת הדבר לשלוט בעיר, ובתוך קהילתו הייתה השפעה גדולה לתנועת השבתאות, ורבו תומכיו של שבתי צבי שעשו את צום תשעה באב יום ששון ושמחה.
על המצור האחרון ששם קץ לבירת בודא ולקהילתה גם יחד, מסופר ב"מגילת אובן", שהיא העדות הנאמנה והמוחשית ביותר לשנות המצור האחרונות, המלאה וגדושה פרטים היסטוריים ואישיים.
וכך נאמר במגילה:
"ויהי ביום השני, לא נאמר בו "כי טוב", בשלושה-עשר לחודש אלול, יום חושך ואפלה וצלמות בצהרים, והנה זעקה גדולה ומרה בתוך העיר, כי לפתע פתאום רצו עם הקריה, פעם בפעם ברעש גדול נגד החומה. היהודים היו טרודים ועסוקים בהגנת העיר מתחילתה. עשרים איש היו בסירוגין מביאים וממציאים אספקה, זיון וציוד לחיילי השורה הראשונה, וכן עמדו על החומות להפיל את האויב".בי"ג אלול תמ"ו (2 בספטמבר 1686), כאשר הובקעה העיר, השלטון התורכי נסוג, וחצי הסהר נפל מעל חומותיה, נשמה אירופה לרווחה. היהודים הצטיינו במעשי הצדקה וההצלחה כלפי קורבנות החורבן.
קהילת בודא התנערה פעם נוספת מחורבנה לחיים, אך לא זכתה לצורת קהילה ולזכויותיה. יהודים אחדים, משפחות מיוחסות, גרו בעיר הקתולית, וכל חייהם פרפרו בין שתי מעצמות, שהתרו והחזירו ביהודיהן, לטובתן או לרעתן. חצר המלכות הוסיפה לאחוז בעמדתה הנושנה: יהודים הם ולא ניתנה רשות לזולת לפגוע בם. מאידך - אזרחי העיר ומנהיגיה בשלהם.
היהודים המיוחסים, יהודי החצר, הועלו לדרגה חברתית מיוחדת וקיבלו זכויות מיוחדות בכל המדינה, בשכר מפעליהם הכספיים והמסחריים רחבי ההיקף לטובת החצר, היינו לטובת הצבא הקיסרי, שנלחם בעת ההיא לשחרור הקיסרות מעול התורכים.
ליהודים אחדים מבני חסותו, התיר המלך באורח יוצא מן הכלל להתיישב גם בעיר המלוכה אופן. כשם ששרידי אבנים העידו על ראשית התישבותם של יהודים בבודא, כך מעידות מצבות אילמות גםעל סופה. בעצם ימינו אנו הוצאו מצבות מספר משדה הקרבות הנרחב, ובחלקן הוצבו במוזיאון העירוני.
תולדות היהודים באופן ישן, מהוות המשך לתולדות יהודי אובן, ההשגחה העליונה כאילו רצתה שוב להוכיח כי הקדימה רפואה למכה, והקימה את הישוב הזעיר ב"אלט אופן" עשרות שנים בטרם עלה הכורת על בודא המפוארת. מחורבנה של בודא צמחה קהילת או-בודא.
הקהילה ב"או-בודה"
כנהוג בחוזים כאלה, כלולים גם בחוזה זה סעיפים רבים על זכויות בעלת האחוזה ועל תביעותיה. היא זכאית לקבל חלק מהכנסות הקהילה מסמי החתונות והקבורות, ממסי הבשר והיין, מכל הקנסות המוטלים על המאכסן יהודי זר, או המביא מת מן החוץ בלי רשות, או המתנגד לפקודות ראשי הקהל. לרוזנת מגיעות גם מתנות קבועות ביום הולדתה, לראשי השנה ולחג הפסחא שלהם, גם זוג אווזים ל"יום מארטין" פטרון האווזים. לעומת זה שומרת הרוזנת על סדר העניינים הציבוריים ועל המשמעת.
אכן, שיא תהילתה של או-בודא הושג ובא לידי ביטוי כשנחנך בשנת 1820 היכל מפואר אשר נתרומם כמופת המונארכיה. מספרים על הפלאטינוס יוסף מבית הבסבורג, אוהב היהודים, שהיה מראה לכל אורחיו המכובדים שבאו אליו חוץ לארץ, ביניהם אף העריץ הידוע מטרניך, בראש ובראשונה את בית-הכנסת הזה, והיה מפליג בשבחו. ואמנם עד היום מפליא הוא בגונו הקלאסי הטהור ובמונומנטליות שלו, בהיותו מתנוסס בהדרו מעל לכל בניני המקום. סופר גרמני נוצרי, פרנסיס שאמס, שכתב בשנות השלושים שני ספרים על בודא ועל פשט, מתאר את הבנין במלים הבאות:
"שישה עמודים כבירים מכותרים, מעלים כעין שער כבוד לחזית בית הכנסת. הגג המשולש פועם במקום הפעמונים, שנתמלא מקומם במכונה זו ע"י מצילות מתכת. קירות ההיכל וקימרוניו מכוסים מבפנים קישוטי גבס מהודרים, נאים בהתאמתם, והם מעלים עוד את יפי ארון הקודש והדרת טעמו. על הארון מתואר בתבליט נחושת הר סיני הבוער באש, בשעה שמשה מקבל עליו מתוך רעמים וברקים מזעזעים את עשרת הדברות מפי הגבורה".ואחרי סיום תיאורו הנלהב מוסיף המחבר הערה אופיינית למחשבותיו של נכרי: "בית-כנסת זה באמת עלול לחסל ולהפסיק סוף סוף את אבל היהודים הנצחי ואת תשוקתם למקדשם האמנותי בירושלים".
מפורסמים היו בתפארתם גם כלי הקודש המרובים של בית-הכנסת, החל מן הפרוכות הכבדות של פלוסין ומשי המרוקמות כליל זהב וכסף ואבני חן, עד הכוסות, קופסות הבשמים, כתרי ספרי התורה הכפולים, טסיהם וידיהם לאין מספר, רובם מעשי ידי אומנים בעלי שם.
על יסוד חומר מאותו הזמן, מתאר ד"ר ביכלר את חיי הקהילה באובן-ישן ובשאר קהילות הונגריה לאמור:
"כדי להשכיח את עלבונם-קלונם, הרבו היהודים בשמחות תוך מחיצתם, והאנשים ששבעו תמרורים מצד הזולת שקדו להרבות חיבה ואחווה בינם לבין עצמם, השתמשו בכל כושר הזמן לשמוח ולשמח. נוהגים היו לשלוח מנות, לעשות משתה וחגיגות בכל הזדמנות: בשבת אחרי האירוסין, כשהחתן עלה בראשונה לתורה מתוך קריאות תרועה וזמרה, בשבת לפני החתונה ואחריה, כאשר מי מן החבורה נתכבד בתואר "חבר" או "מורנו", לרגל חנוכת בית או כניסה לדירה חדשה, בברית מילה ופדיון הבן, כשהאישה היולדת הובאה לבית-הכנסת (פורגאנג בלע"ז), לעת דרשת הבר-מצווה, או ליום החתונה - בכל אחד מאלה נערכו מסיבות ריקודים ומזמוטים בכלי זמר, בהן זימרו זמרים יהודים, ובדחנים שעשעו את שומעיהם בבדיחות ובהיתולים. סעודות החתונה ארכו לפעמים כמה ימים. האורחים הוזמנו ע"י בייט צטל" אל המשתה, שם הוכרזו הסיבלונות - מתנות הדרשה - ע"י השמש או הבדחן תוך ציון שם הנדבן, לא בלי תוספת דברי בדיחה חריפים.מהר"ם מינץ, ששימש כרבה של אובן-ישן והטביע עליה את חותמו, הקים ישיבה גדולה, בה הרביץ תורה לתלמידים, צעירים ומבוגרים, שזרמו אליו בייחוד מן העיר וסביבתה. במחיצתו ישבו דיינים מומחים, תלמידי חכמים מובהקים וחריפים, שהיו משתעשעים זה עם זה בפלפול והסברה.
הוא נהג את רבנותו ביד חזקה, והמשטר הזה הונהג כנראה גם אחרי מותו. במוזיאון היהודי בבודפשט מוצג לוח עץ ועליו הכתובת: דין החוטא משנת תקצ"ח (1838) -
"כל מי שחטא ופגע בכבוד הקהילה, החברה או אחד מאלופי הקהל, אחד דינו לארבעים מלקות חסר אחת. היו משכיבים אותו על הספסל, ועליו היה להתחרט ולהתוודות על עוונו ולהכריז שכל דבריו יהיו כנביחת כלב בשוק".
הקהילה ב-פשט
"בין חומותינו לא נמצא ולא יימצא אף יהודי אחד. אמנם כבר בימי הביניים נזכרים יהודים אחדים בפשט, ובתקופת התורכים השתרע על שפת הדנובה בית קברות משותף למוסלמים וליהודים, אבל זה עשרות בשנים סגרו אזרחי העיר את שעריהם באופן מוחלט בפני היהודים".עם "הסדר היהודים" על ידי הקיסר יוסף השני משנת תקמ"ג (1783) נפתחו שווקי פשט לפני היהודים להלכה, כי למעשה הצטמצמו ימי מגוריהם שם ל- 16 ימי היריד בלבד. אכן הפירצה שנפרצה הלכה והתרחבה מעצמה. לאחר קשיים רבים הותר ליהודי אחד מאובן-ישן להכין בביתו מסעדה יהודית, בשביל באי הירידים. לפי פרטיכל הקהילה היה זה תאריך חשוב בחיי הישוב בפשט, תאריך זה הוא יום הקמתו של המוסד היהודי הראשון בעיר הבירה.
קומץ אנשים זה, יהודי פשט, שרק בשנת תקפ"א (1821) קיבלו את הרשות להיקרא "עדה" או "קהל יהודים" ולהשתמש בחותם כזה, התחילו במלחמה בלתי פוסקת לזכויותיהם, שוויון זכויות לכל אדם באשר הוא אדם.
אין כאן מקום לעמוד על פרטי מלחמה זו ועל שלביה, אשר כלי זינה היו בקשות אל המלך ותזכירים, אל משרדי הממשלה העליונים, בפרט לאסיפת צירי האומה, שנתכנסו מזמן לזמן בעיר הבירה של אז, פרסבורג.
רבים עוד המתנגדים ליהודים בין אנשי העיר. לעומת זאת הייתה להם הצלחה רבה אצל רבי המדינה וציריה. אפייני הדבר שמלחמת יהודים זו נתקבלה באהדה אמיתית מצד האופוזיציה שבאסיפת הצירים, ומצד דעת הקהל בכלל, שנלחמו בעת ההיא גם לזכויות האומה ההונגרית, לשונה ועצמאותה נגד המשטר האוסטרי.
נשמעו גם תביעות שכנגד. בעקבות פקודת הקיסר יוסף, שביטלה את כל אותות ההפליה והקלון של יהודים, הועלו דרישות שעל היהודים לבוא לקראתם, ועל היהודים להסיר מעליהם את סימני ההבדלות היהודית, את זקניהם ופאותיהם. אחרי ה"סנהדרין" של נפוליון נתגבשו התביעות בצורה בהירה וחריפה ביותר. "על היהודים" - כך נאמר - "להפך למאידארים בשמם, בלשונם, במלבושם, וגם במנהגיהם ובהתנהגותם".
רוב הקהילות השיבו ברוחו של ה"חתם סופר", שהאמנציפאציה אינה לטובת היהודים, והם לא יוותרו במחירה, אפילו על מנהג קל. אולם נמצאו מספר יהודים, אמידים ומשכילים, שקיבלו הצעה זו בהתלהבות, מיהרו ובחרו להם שמות הונגריים, לימדו את לשונם לדבר הונגרית, והתרגלו לכל הצורות החיצוניות, המקובלות בחיי האומה ההונגרית.
בימי האסיפה 1839/40 נוסדה בפשט "חברה למען הפצת הלשון המאדיארית" שבראשה עמד המיסד איגנץ איינהורן, בעל כשרונות גדולים, שנעשה בימי מהומות המהפכה למנהיג המתקנים וראש המדברים שלה. בערב ראש השנה תר"ח, ניתן להם "בית-תפילה" מיוחד בו התפללו לפי נוסח הרפורמה של שמואל הולדהיים בברלין, אף התכוננו לתיקונים מקוריים בדת. אלא שתנועה זו לא האריכה ימים, ואחרי דיכוי המרד נסגרה החברה ובית-התפילה שלה.
בזה נסתיימה תנועת הרפורמה בפשט ובהונגריה, שאמנם ינקה את כוחה מחוץ לארץ ובלבלה את אנשי קהילת פשט לזמן מסוים, אולם לא יכלה להשתרש במדינה שיהודיה שמרו אמונים למסורת-אבות.
בית-כנסת ובית-ספר למופת התקיימו כבר בעת ההיא בפשט, ושניהם בבית אחד אוכסנו, הלא היא חצר היהודים הידועה, שנקרא ע"ש בעליה הבארונים מבית ארצי "ארצי הויס", בנין ענקי בעל שתי חזיתות ארוכות וארבע חצרות. בתוכן גזוזטראות וקומות מחסנים ובתי-מגורים לרוב.
במערכת הבניינים הללו, שהייתה עיר זעירה, בה התרכזו היהודים בשנות התיישבותם הראשונות, מצאו מקומן בורסת התבואות, בורסת העורות, היין, הדגן, וגם בורסה מיוחדת במינה, בורסת המורים. בתחילת זמני הלימוד, בתחילת האביב והסתיו נקבצו יחדיו בבית קפה אורצי כל המורים ובחורי החמד שחפצו להתנסות בהוראה, וכן פרנסי הקהילות או גבאיהן, שביקשו מורים לבית-הספר שלהם או מורים פרטיים לילדיהם. פה נפגשו הצדדים, התפשרו בעסקי משכורת, תקעו כף כסמל לגמר העסקות, ובזה הוסרה מעליהם דאגת החינוך לזמן או לזמנים.
התארגנות קהילה חרדית בבודפסט
קהילה זו הייתה היחידה בבודפשט, שפרשה את רשתה על כל העיר בשתי גדות הדנובה, ולכן נקראה קהילת האורתודוכסים הבודפשטית.
רבנים גדולים עמדו לה לקהילת בודפשט. לאחר תקופת כהונתו של רבי חיים סופר בעל "מחנה חיים", הוזמן במקומו ר' קופל יעקב רייך בוורבאו. במשך תקופת כהונתו הארוכה, יותר מ- 40 שנה, ובראשותו של העסקן והלמדן הנפלא ר' משה פרוידיגר, מחבר הספר "משה ידבר" שקבל בשנת 1910 דרגת אצולה "ברון", התעשרה הקהילה במוסדות חסד וצדקה במידה מפתיעה. בסוף ימיו, בהיותו כבן תשעים, נכנס ר' קופל כנציגה של האורתודוכסיה לבית העליון של הפרלמנט, ושימש שם כזקן הנציגים. לימים היה פנחס פרוידיגר, מבניו, נציג היהודים כלפי השלטון הנאצי.
אחרי פטירתו, שמו רבני המדינה את עיניהם בראש הלשכה המרכזית, ר' אברהם פראנקל, ששימש גם נשיא הכולל "שומרי החומות" בירושלים אישיות אצילה ומקסימה, בה התאחדו תורה וגדולה במקום אחד. תלמיד חכם מובהק ובעל תרבות ונימוסים אירופאיים, וכדי שיוכל להיבחר לבית העליון בחרה בו הקהילה האורתודוכסית כרב הכבוד שלה.
בני הקהילה החרדית בנו בשנת תרע"ג ברחוב קאזינצי בית-כנסת מפואר, לפי דוגמת בית-הכנסת הגדול בפרנקפורט דמיין. בבית-הכנסת התפללו תמיד חזנים ממדרגה ראשונה.
בית הספר הראשון שהוקם בשנת תרל"ג (1873) היה עוד "חדר מתוקן" למחצה, אבל עד מהרה הסתגל לדרישות הפדגוגיה וכן ללשון המדינה. כשהנהיגה הממשלה סוג חדש של בתי-ספר עממיים בעלי דרגה גבוהה יותר, בשביל בני המעמד הבינוני, יושבי העיירות שאינם שואפים להשכלה מדעית או מקצועית גבוהה, נספח לבית-הספר של האורתודוכסים בית-ספר אזרחי בן 4 כתות לבנים ולבנות, המעניק לתלמיד ידיעות מעשיות ועיוניות לצורכי החיים האזרחיים.
בתי-הספר הללו שעלו ופרחו, העתיקו מושבם לבנין הנרחב והמודרני על יד בית-הכנסת הגדול בבית-הקהילה, והנהלתם נמסרה לידי הרב ד"ר אברהם דייטש, אשר ניסה בבית-הספר האזרחי גם ניסיון חדש: הוא הקדיש את שעות לפני הצהרים אך ורק ללימודי קודש, ואחרי הצהרים למדו הבנים בשיעורי פרטיים את המקצועות החילוניים בהם עומדים לבחינה בסוף השנה. גם המלמדים, נותני השיעורים העבריים לתינוקות, נמנו עם המורים מן המניין שקיבלו משכורת כמותם.
חלק ניכר מן המסיימים עבר אחר כך לישיבות קטנות או גדולות, והנהלת הקהילה הייתה דואגת לפרנסתם באמצעות החברה "היזהרו בבני עניים" חברה זו אפשרה למאות רבות של בחורים ללמוד תורה. בודפשט גופה, הכרך הרועש הדגול, לא נראתה מעולם כמקום מתאים לישיבה, ברם בין בעלי הבתים היו מרובים תלמידי חכמים הקובעים עתים לתורה.
הקהילה הלכה והתפתחה עד תרצ"ט, שנת פרוץ מלחמת העולם השניה, למרות מגמת האפליה האנטי-יהודית במרת השלטון ההונגרי.
אנטישמיות והכיבוש הנאצי
תחת לחץ גרמניה, שהתחילה כבר במלחמת העולם השניה, הגיש הרוזן טלקי פאל את "חוק היהודים השלישי" - העתק מחוקי נירנברג.
על פי החוק הרביעי משנת 1941 הפסידו את רשיונותיהם בבודפשט עצמה 31,819 בעלי מלאכה, ז"א 48 אחוז מבין 66,182. באותה שנה נאסרה על היהודים קנית נכסי דלא ניידי ומכירתם. בשנת 1942 בוטלה ההכרה בדת היהודית, ושני נציגיה בבית העליון של הפרלמנט הפסידו את מקומותיהם. באותה שנה בוטלה "זכות" היהודים לשרת בצבא, ואף הקצינים הוותיקים, מעוטרי אותות הכבוד, נפסלו מללבוש מדים ולשאת נשק או חרב, אם כי כל הגברים היהודים מגיל 18 עד 48, גויסו לשירות עבודה.
ביום 19 במרץ 1944 פלשו קלגסי היטלר באופן פתאומי אל המדינה, וכבשו את עיר הבירה. נציגי הגרמנים הופיעו בבית-הקהילה הגדולה בפשט, ופקדו על הקמת מועצה יהודית ("יודנראט"), בת שמונה אנשים, בה ייוצגו הניאולוגים, האורתודוכסים והציונים.
כשפנתה מועצה זו אל צמרת הממשלה ההונגרית בשאלה מה לעשות במצב הנוכחי, נתקבלה התשובה הנמרצת "לציית לגרמנים". ואכן מיד למחרת קיבלו לידם ראשי המפקדים, ביניהם אדולף אייכמן ימ"ש, את ה"טיפול" בעניינים יהודיים.
תוך ימים מעטים הנהיגו את הכוכב הצהוב כסמל חובה לכל יהודי, והחובה לענוד אותו חלה על כל בן ובת מגיל שש ומעלה.
הגרמנים השתלטו לאיטם על הונגריה כולה. בשעה שבערי השדה התנהגו כבר פעולות גירוש היהודים למחנות ההשמדה במלוא הקצב, עוד הייתה עיר הבירה שקועה בשלווה ובשאננות יחסית, מפני שהצנזורה הקפדנית העלימה מעיניה את אשר התרחש מסביב. תוך תקופה קצרה החלו הגירושים מבודפשט עצמה, ובחודש אוגוסט כבר השתוללו אנשי ס"ס בחוצות בודפשט והתעללו ביהודים. העוצר ההונגרי המאוכזב, הורטי, ביקש מממשלתו להודיע לשלטונות הגרמניים שהוא בעצמו יסדר את שאלת היהודים, ולפיכך לא ירשה גירושים נוספים של יהודים.
היום המר, 15 באוקטובר, הפך מאז ליום הטראגי ביותר בתולדות יהדות הונגריה, כאשר הורטי הורד מכנו ובמקומו עלה פראנץ סלאשי, שהיה קפיטן בצבא ההונגרי המלכותי, והקדיח את תבשילו
ברבים. שנים מספר ישב בבית הסוהר, ומשם עלה לגדולה. המהפכה שהנהיג הייתה קשה אך קצרה. המתנגדים נוצחו והושמדו ברחובות בודאפשט, ולמחרת נערכו פוגרומים ומעשי טבח בכל רחבי המדינה וגם בעיר הבירה. הכרזתו של סלאשי אינה מזכירה אמנם כלל את עניין היהודים, אבל עושה דברו, שר-הפנים, הדגיש והבטיח כי -
"שאלת יהודים תיפתר אחת ולתמיד באופן מוחלט, בלי התערבות מכל צד שהוא, בתום המלחמה יועברו שרידי העם היהודי למקום שייקבע על פי חוזים בינלאומיים, אולם לעולמי עד לא יחזרו לחיים הונגריים".בימים שלאחר כך התפרצו הבריונים שהגיעו לשלטון בחוצות העיר, חטפו רבים מגדודי העבודה היהודיים, הוליכם לגשרי הדנובה והשליכו אותם לנהר. אחרים חיפשו אחרי יהודים, אספום במגרשים ריקים: במגרש מרוץ הסוסים, באיצטדיוני הספורט, וגם באולמות גדולים. ברחוב דוהני ורומבאך, הצטופפו כ- 5,000 איש בתנאי צפיפות גדולה כל כך, שאת גופות הנחנקים אי-אפשר היה להוציא משם.
באחד הלילות פרצו כנופיות מזוינות גם לתוך הבתים המוגנים, ומבלי להתחשב במסמכי חסות או פטורים הוציאו משום כל איש מבן 16 עד 60, ערכום לגדודי מאה, ופקדו עליהם לחפור סוללות מסביב לבודפשט ובגבולות המדינה. למחרת היום שולחו גם הנשים אחריהם. כמקום קליטה ואיסוף של כל ההמונים האלה, כ- 50,000 נפש, שימשו כבשני הלבנים הרחבים בפרברי או-בודא. שם קיבלו מזון לשלושה ימים, ואחר כך נאלצו האומללים, רובם חולים זקנים וחלשים, ללכת ברגל מערבה עד לגבולות הונגריה - אוסטריה (40-25 ק"מ ליום), עד שכמעט כולם נפלו וגוועו על יד הכביש בתהלוכת מוות זו.
בהתקרב קיצה של ממשלת הרשע הנאצית גברה פעילות ההשמדה, ובחודש טבת תש"ד (ינואר 1944), לאחר שהצבא האדום כבר חדר לפרברי בודא, התקיפו הרשעים את בית-החולים של קהילת בודא, שעמד תחת חסותו והנהלתו של הצלב האדום, את בית-החולים של קהילת האורתודוכסים בפשט ובית-ההבראה שלה, ואת מושב הזקנים של החברה קדישא האורתודוכסית, ורצחו אל כל תושביהם, רופאיהם ועובדיהם, יותר מ- 400 נפש, ואף על עולל ויונק לא ריחמו. מספרים שכומר קתולי בשם קון, פקד על אנשי כנופייתו בזו הלשון "בשם ישו הקדוש - אש".
לאחר ימים אחדים כבשו הרוסים את העיר. חומות הגיטו נהרסו בן-רגע וליהודים הייתה אורה ושמחה, אולם עוד לא הגיעה הרווחה אליהם. שארית הפליטה החלו לקבץ את הנמלטים מארבע כנפות העיר, להגיש להם עזרה ראשונה, לחלק להם מזון ולעשות חסד של אמת עם הנעדרים. אולם הקהילה לא חזרה לתפארתה הקודמת.
מאז ועד עתה עזבו רבבות מתושבי בודפשט את העיר ופנו לארץ-ישראל או למקומות מקלט אחרים, אך נמשכים מאמצים להציל את השארית הנשארת.
עליית הקומוניסטים לשלטון בשנת 1948 הביאה מפנה בחיי היהודים. הלאמת אמצעי הייצור והתיווך ביטלה את מקורות הפרנסה משכבות רחבות של האוכלוסייה היהודית. הפרדת הדת מהמדינה ערערה את מעמדן של הקהילות, שלא הותר להן מעתה לגבות מיסים. הלאמת מוסדות החינוך גרמה לחיסולם של בתי הספר העממיים והתיכוניים היהודיים. המוסד היחיד שפעולתו הותרה היה בית המדרש לרבנים בבודפסט.
בשנת 1950 התאחדו שלושת הזרמים: הניאולוגים, האורתודוקסים וה"סטטוס קוו" לאירגון אחד, ונקבע כי מעתה לא תורשה אלא קהילה אחת בכל מקום.
כ- 80 אלף יהודים מתגוררים בבודפשט בשנות השבעים, רובם הגדול מתבוללים, ורק מיעוט קטן (500 בלבד) שומרים אמונים למורשת אבות, ולהם גם תלמוד תורה לחנך את ילדיהם בדרך התורה והמסורה.
רבים מביניהם נושאים עיניהם לארץ אבות, אולם בגלל מספרם הרב של היהודים אשר ביקשו מקלט במערב, הגבילו השלטונות את תנועת היהודים באמצעי עקיפים, בעיקר על ידי עיכובים אין-סופיים במתן היתרי יציאה. ורק היהודים המהימנים ביותר מורשים לבקר בחוץ לארץ.
למרות רצונה, נאלצת אפוא שארית הפלטה להישאר בבודפשט, זו הקהילה שהייתה במשך מאות בשנים עיר ואם בישראל, עד אשר יבוא גואל צדק ויכנס נידחי עמו, במהרה בימינו.
