מחניים, גיליון ק"כ, מרחשוון תשכ"ט
ברשות ההוצאה לאור של משרד הביטחון
ראובן רובינשטיין |
|---|
|
תמצית: במאמר זה מסוקרים תולדות יהודי קובנה, כחלק מליטא, והתפיסה היהודית-ליטאית. אינדקס: היסטוריה יהודית; היסטוריה יהודית-ליטא; תולדות ישראל; שואה; ישיבות; |
העיר קובנה ידועה בנופה היפה. היא מוקפת הרים מכוסי יער וירק ובסביבתה זורמים הנהרות ניימן וביליה. אולם חשיבותה של קובנה באה מתוך כך, שהיא היתה מוקד גיאוגרפי-אסטרטגי, בו נפגשו הדרכים ממזרח למערב ולהיפך. קובנה שכנה על הגבול בין רוסיה וגרמניה, ולכן היתה קרובה מאד אל זירת הקרבות שבין שתי המדינות.
העיר נוסדה בשנת 1030 על ידי הנסיך הליטאי קאונאס ונקראה על שמו. היהודים הראשונים באו לקובנה לא מרצונם הטוב. אלה היו שבויי-מלחמה שהנסיך הליטאי וויטובט (בליטאית נקרא וויטאוטאס) הביאם אחרי נצחונו במלחמה שבחצי-האי קרים בשנת 1396. אחרי זה החלו היהודים מפולין ומאוקראינה באים לקובנה לשם מסחר ובמשך הזמן התיישבו בה.
הפרוור של קובנה וויליאמפולי (סלובודקה) לא השתייך לקובנה שמעבר לניימן. שם התבסס ישוב יהודי עצמאי. לפעמים, כשיהודים היו מגורשים מקובנה, היו חוצים את הנהר ומשתקעים בסלובודקה.
בימי המלך הפולני קזימיר (1454-1446) נאסר על היהודים לגור בקובנה. אולם בשנת 1503 ביטל אלכסנדר הראשון את הגזירה והיהודים חזרו העירה. היהודי הראשון הנזכר במקורות היה אחד בשם דניאל, שחכר את מס-המכס בקובנה. וכאשר קהילת קובנה עדיין היתה בחיתוליה, כבר היו בסלובודקה בתי-מדרש ומוסדות של קהילה. כרבה הראשון של קובנה נזכר הרב ר' עזריאל במורנו הרב ר' יהודה.
בשנת 1795 ניספחה ליטא לרוסיה וקובנה הפכה עיר מחוז בפלך וילנה. בשנת 1812 פלש נפוליאון לקובנה והיהודים סבלו סבל רב מתלאות המלחמה. בימי הצר ניקולאי הראשון נגזר על היהודים לבנות בתים רק בפרוורים, ביניהם גם בסלובודקה, ורק בתי-אבן. לאחר כשלון המרד הפולני בשנת 1831 הוטב מצבו של הישוב היהודי בליטא בכלל ובקובנה בפרט, כאשר הממשלה התייחסה אליו באמון יותר גדול.
בשנת 1864 מנתה קהילת קובנה 16,540 נפש ובשנת 1897 מנתה כבר 25,448 נפש, כולל היהודים בסלובודקה. בשנת 1864 היו בעיר 19 בתי-כנסת, מלבד בית-המדרש הישן. נוסדו גם מוסדות צדקה וחסד. הוקם בית-חולים. בשנת 1862 נוסדה חברת "סומך נופלים" ובסוף המאה התשע עשרה נבנו גם מושב זקנים ובית-יתומים.
בשנת 1864 נתקבל לרב ראשי בקובנה הגאון המפורסם בכל תפוצות ישראל ר' יצחק אלחנן ספקטור. הוא ישב על כסא הרבנות עד שנת 1896. בזכותו נתפרסמה קובנה בכל רחבי רוסיה וגם בחוץ לארץ. הוא נודע כעסקן ציבורי בעל השפעה גדולה בחוגי הציבוריות היהודית ברוסיה, וגם נחל כבוד רב בעיני השלטונות הרוסיים.
בעולם היהודי התפרסם גם ר' ישראל סלנטר ממייסדי תנועת המוסר. הוא נתיישב בסלובודקה, שם הקים יחד עם ר' נתן-צבי פינקל ("הסבא מסלובודקה") ישיבה שנקראה על שמו "כנסת ישראל".
כעבור עשר שנים הוקמה בסלובודקה ישיבה שניה בשם "כנסת יצחק" על שמו של ר' יצחק אלחנן. מלבד זאת נוסד גם כולל לאברכים לומדי-תורה. בכל בתי-המדרש של קובנה נוסדו חברות של לומדים קבועים וקול התורה נשמע למרחקים.
גם המצב הכלכלי של הישוב היהודי שיגשג והגיע לשיא בסוף המאה. בסביבת העיר נבנה מבצר גדול שהיה מיועד להתגוננות מפני אפשרות של פלישה גרמנית. בנייתו נמשכה עד מלחמת העולם הראשונה. בראשית המאה העשרים קם כבר מעמד בינוני יהודי בעל נכסים ומפעלים. עלה גם מספר אנשי האינטלגנציה, בעלי המקצועות החופשיים: רופאים, מהנדסים, מורים, סופרים, מנהלי בנקים ומוסדות. גדל גם מספר אנשי-העבודה: בעלי-מלאכה, פועלים, פקידים, סבלים ועוד.
חינוכו של הנוער התנהל ברוח המסורת היהודית בחדרים ובישיבות וגם בבתי ספר עממיים יהודיים ובגימנסיה הממשלתית המקומית.
לפני מלחמת העולם הראשונה מנתה קהילת קובנה כארבעים אלף נפש - בערך כמחצית האוכלוסיה. בשנת 1911 התקיימו בקובנה, 25 בתי-תפילה, ביניהם גם כאלה שנוסדו על-ידי "פועלי צדק" - חייטים, קצבים וכדומה. היה גם בית-כנסת של סוחרים ובית-מדרש של חסידים, אנשי חב"ד. חסידות זו היתה היחידה שמצאה מהלכם בליטא "המתנגדית".
בבחירות לדומה (הפרלמנט) הראשונה ברוסיה החליטו העסקנים היהודיים להגיע לידי הסכם עם הליטאים, שהיחסים אתם היו טובים ואפילו ידידותיים ביותר. היהודים דחו את הצעתם של "הפריצים" הפולנים להציג רשימת מועמדים משותפת בבחירות. לדומה הראשונה נבחר עור-הדין ליאון ברמסון, מילידי קובנה. לדומה השניה נבחר עורך-הדין שכנא אברמסון ולדומה השלישית והרביעית נבחר נפתלי פרידמן, עורך-דין מפוניב'ז.
בשנת 1909 התקיימה בקובנה ועידת עסקני-ציבור יהודיים מכל רחבי רוסיה. באו לוועידה 120 נציגים מארבעים ושש קהילות. מארגני הוועידה הסבירו מדוע נבחרה דווקא קובנה, עיר הספר ברוסיה הגדולה, משום שהאדמיניסטראציה בפלך קובנה היתה יותר נוחה לאוכלוסיה היהודית.
בשנת 1914, בראשון לאוגוסט, פרצה המלחמה בין גרמניה לרוסיה ויהדות ליטא כולה, ובתוכם יהודי קובנה, היו צפויים להסחף במערבולת המלחמה. הרבה יהודים מקובנה עברו לוילנה מתוך תקווה, ששם יהיה המצב יותר יציב והעיר לא תסבול כל כך ממוראות המלחמה. ב- 15 במאי 1915, ערב שבועות, הוציא הנסיך הגודל ניקולאי ניקולאיעוויץ, המצביא הראשי של הצבא הרוסי, פקודת גירוש של היהודים מקובנה ומהחלק הגדול של הפלך. הנסיך היה ידוע בשנאת היהודים ועוזרו גנרל יאנושקעוויץ ביצע את צו הגירוש ללא רחמים ובאכזריות איומה. גם חולי וחשוכי-מרפא היו חייבים לעזוב את מקומותיהם. עלילות שווא הופצו נגד היהודים, שהם מרגלים לטובת האויב ומוסרים לו ידיעות בעלות ערך צבאי, ועוד.
הנוצרים שדדו את הרכוש היהודי הנטוש. המגורשים נשלחו אל הפלכים המרוחקים של רוסיה במרכז ובדרום המדינה.
אולם קובנה נכבשה על-ידי הגרמנים ב- 5 באוגוסט 1915 ויהודי קובנה החלו לחזור למקומותיהם הקודמים הן מהשטח הסמוך והן מהערים הרחוקות. אך הם מצאו את בתיהם הרוסים או תפוסים, ולא קיבלו בחזרה את רכושם שנשדד. מעריכים, שעשרים אלף יהודי קובנה היו מפוזרים על פני מרחבי רוסיה והעיר היתה שוממה. אולם נציגי יהדות-גרמניה, כמו הצייר הרמן שטרוק, הסופר סמי גרונמן והפדגוג ד"ר ליאו דויטשלנדר, שבאו עם הצבא הגרמני, השתדלו להקים את הריסותיה של הקהילה יהודית והשתתפו במרץ רב בחיי הציבור היהודי. הם הקימו בית-ספר בשפה הגרמנית, שאחרי שחרורה של העיר הפך לבית-ספר תיכון עברי.
לאחר חתימת חוזה-השלום בין גרמניה לרוסיה החלו היהודים שנמצאו ברוסיה לחזור לקובנה ולבנות את חייהם מחדש.
קובנה - בירת ליטא העצמאית
גם הליטאים חלמו ולחמו למען ארצם המשוחררת. בפטרוגרד קראו לאסיפת עסקניהם ושם נבחר ועד לעניני ליטא שנקרא בליטאית בשם "טאריבה" (מועצה). עסקני הקהילה היהודית בקובנה קיבלו את הצעת הליטאים לשגר את נציגיהם לטאריבה זו. ואמנם נשלחו נפתלי פרידמן, חבר הדומה, ד"ר גריגורי וולף ועורכי הדין שלמה כורונזשיצקי ועוזר פינקלשטיין. ב- 16 בפברואר 1918 הכריזה הטאריבה, שנאספה בוילנה, על הקמת המדינה הליטאית, שתהא מבוססת על עקרונות הדמוקרטיה. לאחר זמן, כשהטאריבה פתחה את לשכתה בוילנה וסופחו אליה חברים חדשים, דנו העסקנים היהודים בצורך להכנס גם לטאריבה זו ולנסות להקים בעזרתה אוטונומיה לאומית בשביל יהודי ליטא. כנציגי היהודים נשלחו ד"ר יעקב וויגודסקי, ד"ר שמשון רוזנבוים וד"ר רכמיליעוויץ'. הטאריבה בחרה במיניסטרים. גם נציגי היהודים הוזמנו להשתתף בממשלה הראשונה, והם: ד"ר י. וויגודסקי - מיניסטר לעניני היהודים, ד"ר ש. רוזנבוים - סגן המיניסטר לעניני-חוץ וד"ר נ. רכמיליעוויץ' - סגן מיניסטר למסחר ותעשייה.
בדצמבר 1918 עזבו הגרמנים את וילנה ואז עברה הממשלה הליטאית מוילנה לקובנה. אתה עברו לקובנה גם ש. רוזנבוים ונ. רכמיליעוויץ', אולם ד"ר וויגודסקי נשאר בוילנה ובמקומו הוזמן בתור מיניסטר לעניני היהודים ד"ר מקס סולוביייצ'יק. היהודים שאפו להקים במסגרת ליטא אוטונומיה לאומית והליטאים היטו אוזן לדרישותיהם מכיוון שהיו אז זקוקים לעזרתה של היהדות במאבקם לעצמאות. העיר קובנה היתה המרכז של כל החיים הציבוריים והתרבותיים של יהדות ליטא. המשימה הראשונה של המיניסטריום לעניני היהודים היתה לארגן קהילות בכל הערים והעיירות ובחמישה בינואר 1920 נפתחה בקובנה הועידה הראשונה של נציגי הקהילות. הועידה בחרה במועצה הלאומית היהודית (ביידיש: "נאציונאל-ראט"), שהפך להיות המינהל הראשי של האוטונומיה. נבחר הוועד הפועל של המועצה. יושב הראש היה ד"ר שמשון רוזנבוים, שני סגניו ד"ר רכמיליעוויץ' ועוזר פינקלשטיין.
בינואר 1920 אישרה הממשלה הליטאית את חוק הקהילות והכירה בזכות הקהילות להטיל מסים על חבריה. אולם במשך הזמן החלו השלטונות לחבל באוטונומיה היהודית ולהצר את צעדיה.
ב- 14 בפברואר 1922 התקיימה בקובנה הועידה השניה של הקהילות. ד"ר סולובייצ'יק התאכזב מהמדיניות הליטאית ביחס ליהודים ועזב את ליטא. במקומו נבחרו בתור מיניסטרים לעניני היהודים אחד אחרי השני ד"ר י. ברוצקוס וש. רוזנבוים. ב- 20 בנובמבר 1923 התקיימה בקובנה הועידה הלאומית היהודית שנציגיה נבחרו על יסודות הדמוקרטיה. אבל בין שכבות האוכלוסיה הליטאית ומנהיגיה גברו השאיפות האנטישמיות, והמאמצים לחסל את שרידי האוטונומיה, (החל במועצה הלאומית) וגם את הקהילות הדמוקרטיות.
גם אחרי חיסול מוסדות האוטונומיה היהודית היו קיימים בקובנה מוסדות מרכזיים בכל שטחי החיים הכלכליים והציבוריים. היה בנק מרכזי לקואופרציה יהודית, בנקים עממיים שמרכזם היה בקובנה, חברות: "אורט", אזע", "היאס" וגם המרכזים של כל המפלגות שבליטא היו בקובנה. התקיימו בהצלחה מרובה בית-יתומים, בית-חולים, בית-ילדים, מושב זקנים, בנק של בעלי המלאכה. היו ספריות, אוניברסיטה עממית, חברה להיסטוריה ולאטנוגרפיה של יהודי ליטא, שתי גימנסיות עבריות של "תרבות", גימנסיה עברית לבנות דתיות מיסודו של "יבנה", בית-ספר תיכון מזרם האידישאים, גני-ילדים ובתי-ספר עממיים, בית-ספר מקצועי של "אורט" ושני סמינרים למורים.
הופיעו גם עיתונים ושבועונים בעברית וביידיש. היה נוער חלוצי וציוני, אגודות ספורט "מכבי" ו"הפועל" ואגודות סטודנטים למיניהן.
יש לציין במיוחד שקובנה הייתה אחד ממרכזי התורה המפורסמים שבליטא. כידוע נוצרה בליטא דמות חדשה של הישיבה, שהכניסה דרכים חדשות בלימוד התורה. בכל הערים וברוב העיירות היו קיימות ישיבות גדולות וגם קטנות מטיפוס מיוחד. הישיבות שבליטא טיפחו יהדות למדנית מוצקה ואיתנה שהשפיעה גם על מוסדות התורה בארצות אחרות.
הישיבה בסלובודקה נתפרסמה בעולם היהודי כולו לתפארת. המוסד התורני הראשון בסלובודקה היתה הישיבה "אור חיים" שנוסדה בשנת תרכ"ג בערך. בשנת תרל"ז נתקבל כמשגיח מוסרי בישיבה זו ר' נתן צבי פינקל, שהיה ידוע בזמן יותר מאוחר בשם "הסבא מסלובודקה". הוא ריכז בישיבתו לומדי תורה ממקומות רבים.
מישיבה זו גדלה והתפתחה במשך הזמן ישיבת סלובודקה המפורסמת. מבין ראשי הישיבה הצטיינו ר' משה מרדכי אפשטיין ור' איסר זלמן מלצר. לישיבת סלובודקה נהרו הרבה בחורים מרוסיה ומארצות אחרות.
ר' נתן צבי פינקל הנהיג בישיבת סלובודקה את שיטת המוסר לפי תורתו של ר' ישראל מסלנט, שדרש מתלמידיו טוהר נפשי, מדות תרומיות, אהבת ישראל ותודעה דתית עמוקה. וכך היתה הישיבה למוסד גדול לתורה ולמוסר.
במשך הזמן נתחלקה הישיבה לשתי ישיבות נפרדות: האחת בשם "כנסת ישראל" והשניה "כנסת יצחק". נוסדה בסלובודקה גם מכינה לצעירים בשם "אור ישראל", שהיתה מהמצוינות בליטא. תלמידי הישיבות הקטנות שברחבי ליטא שאפו להתקבל לתוכה, לשם מעבר לישיבה הגדולה.
בסלובודקה נוסד גם כולל אברכים בשם "בית ישראל" להשתלמות בלימוד התורה.
כולל אברכים דומה, הקים בעיר רבה של קובנה ר' אברהם דוב שפירא.
בשנת תרפ"ד הוקם סניף של ישיבת סלובודקה בחברון בארץ ישראל ובחורים רבים מליטא הועברו שמה להמשך לימודיהם.
בבני-ברק קיימת עד היום ישיבת סלובודקה בהנהגתו של הרב ר' מרדכי שולמן שליט"א.
קובנה בליטא הסובייטית
הפעילות התרבותית והציבורית בקובנה גברה על ידי סיפוח וילנה לליטא. מאות רבנים, סופרים, עסקני ציבור שברחו מפולין לוילנה נכנסו לליטא, ונתקבלו בסבר-פנים יפות על ידי יהודי ליטא, ובמיוחד יהודי קובנה.
ב- 14 ביוני דרשה ממשלת מוסקבה להכניס צבא סובייטי לליטא ולהקים ממשלה חדשה שתהא אוהדת את רוסיה הסובייטית. הורכבה ממשלה חדשה, בה השתתף גם יהודי אחד, ד"ר קאגאן ואחר כך הצטרף לממשלה יהודי שני, חיים אלפרוביץ.
ב- 3 באוגוסט 1940 סופחה ליטא באופן פורמלי לברית המועצות בתור רפובליקה והוקמה ממשלה חדשה, בה לא היו היהודים מיוצגים.
החל החיסול של המפלגות, המוסדות והחברות שהיו קיימות בקובנה באותו זמן. עסקני ציבור רבים נאסרו, ביניהם ראובן רובינשטיין, לייב גרפונקל, הירש לוין, יעקב גולדברג, דוד איצקוביץ והמורה גרינברג. בתי-הספר בקובנה נשארו במקומותיהם, אולם שפת ההוראה העברית הוחלפה ביידיש. בזמן יותר מאוחר נשלחו למקומות מרוחקים ברוסיה הסובייטית הרבה עסקנים, ביניהם ד"ר בנימין ברגר, ד"ר יצחק לויתן, ד"ר משולם וולף, סוחרים ובעלי תעשיה. מקובנה גורשו בערך כאלף ומאתיים יהודים והליטאים האשימו את היהודים בנטיות סובייטיות וגם ברדיפת הליטאים תחת חסות השלטונות - עלילה שלא היה לה שחר. אמנם הרבה יהודים הועסקו במוסדות סובייטיים, אולם זה נעשה עקב התמחותם של יהודי קובנה במפעלי מסחר ותעשיה ובמקצועות האינטליגנטים.
מסתבר שדווקא המפלגות היהודיות סבלו יותר מצו החיסול מהמפלגות הליטאיות. כמה מהן נשארו גם בליטא הסובייטית. גם במובן הכלכלי סבלו היהודים יותר. רוב מנינה ובניניה של יהדות קובנה היה עסוק במפעלי תעשייה, מלאכה ומסחר, ורוב הליטאים היו איכרים שישבו על אדמתם ולא הוחרדו ממושבותיהם.
קהילת קובנה בחורבנה
בעיר נתארגנה "ממשלה ליטאית", שהכריזה על תקומתה מחדש של הרפובליקה הליטאית והקימה גדודים של "פרטיזנים ליטאיים", שמטרתם היתה קודם כל הושטת סיוע לצבא הנאצי ההולך וכובש את אדמת ליטא מידי הסובייטים. הפרטיזנים האלה הטילו אימת מוות על התושבים היהודים. הם ערכו את הפוגרומים הראשונים, עוד לפני שהגרמנים הגיעו לעיר.
יהודים למאות ברחו לכיוון הגבול של רוסיה, אולם הופצצו מן האוויר בדרכם. רוב הפליטים לא יכלו לחצות את הגבול והוכרחו לחזור לקובנה.
הליטאים האמינו, שיעלה בידם לבסס מחדש את ליטא העצמאית. הפרטיזנים רצו למצוא חן בעיני הגרמנים ולפיכך ערכו בסלובודקה פוגרום איום. 800 יהודים נרצחו באכזריות רבה וביניהם הרב אוסובסקי. גם בקובנה נחטפו כמה עשרות יהודים, שהובאו לחצר אחת ונרצחו כולם מתוך יסורי-התעללות לעיני ההמון הפרוע. מלבד זאת נכלאו על ידי אנשי הגסטאפו חמשת אלפים יהודים והומתו שם.
ב- 8 ביולי 1941 הודיע הגיסטאפו לעסקני ציבור יהודיים, כי על כל האוכלוסייה היהודית לעבור לגטו שהוקם בסלובודקה עד יום 15 באוגוסט - איש בל ייעדר. ראש העיר ומפקד העיר - שניהם ליטאים - הודיעו כמו כן, שכל היהודים צריכים לעבור לגטו וגם לענוד על החזה מגן-דוד צהוב לאות קלון. הגרמנים הכריזו על כל מיני הגבלות וגזירות ליהודים, כגון: אסור להתהלך על המדרכות ובגני העיר, אסור לנסוע בכרכרות והעיקר אסור להסתיר במחבואים את רכושם. עוד לפני כניסת היהודים לגטו נאסרו כאלף יהודים וכולם נרצחו.
לגטו נכנסו בערך עשרים וחמשה אלף וחמש מאות איש ואישה. שטח הגטו היה מצומצם וצפיפות נוראה הורגשה בכל הבתים. הוקמו שני גטאות: הגטו הגדול, והגטו הקטן משני צידי רחוב פאניערו. גשר עץ גבוה שימש קשר בין שני הגטאות. בראש הקהילה הועמדה לפי פקודת השלטונות "מועצת העסקנים הבכירים" (עלטעסטן-ראט). יושב ראש המועצה היה ד"ר אלקס, אחד מטובי העסקנים בליטא. כל חברי המועצה נבחרו על ידי העסקנים היהודיים שבעיר עוד לפני הכניסה לגטו. הוקמה גם משטרה יהודית הכפופה למועצה.
ב- 14 באוגוסט החלה ההשמדה השיטתית של אסירי הגטו. נחטפו יותר מחמש מאות אומללים, שנבחרו דווקא מבין בעלי המקצועות האינטליגנטים רופאים, עורכי-דין, מורים, סטודנטים, בחורי-ישיבה ועוד - באמתלה שהם דרושים לשם סידור ארכיונים במוסדות הליטאים. לאחר זמן נודע, שכולם נרצחו.
באותו חודש ניתנה פקודה למסור לשלטונות כל חפצי-ערך - בגדים, רהיטים, תכשיטים וכדומה. הגרמנים ערכו אחר כך חיפושים בבתים, כדי לבדוק אם אמנם היהודים לא הסתירו משהו. החיילים המחפשים הכו את הדיירים באכזריות גדולה. לכל משפחה השאירו רק עשרה מרקים גרמניים למחיה.
ב- 15 בספטמבר העבירו השלטונות למועצה בגטו 5000 "תעודות לבנות" לחלק אותן בין בעלי-המלאכה הדרושים לעבודות בשביל הצבא הגרמני. אלה היו "תעודות לחיים" לזמן קצוב.
ב- 4 באוקטובר הובלו 1500 יהודים, מהם 180 ילדים, למצודה התשיעית להשמדה. בית-החולים שנמצא בגטו הקטן הוצת ונשרף יחד עם 180 חולים ועם הרופא והאחות. כל דיירי הגטו הקטן הנשארים הועברו לגטו הגדול והגשר בין שני הגטאות הוסר. על ידי כך גדלה עוד יותר הצפיפות בגטו הגדול עד לבלי נשוא.
ב- 26 באוקטובר נקראה כל האוכלוסייה של הגטו להתייצב בכיכר שבגטו. באו 26 אלף יהודים. נציג הגסטאפו מיין את הנאספים והיפנה אותם ימינה או שמאלה - לחיים או למוות. בני משפחות נקרעו איש מרעהו. נבחרו עשרת אלפים יהודים. כולם נשלחו למצודה התשיעית ושם נרצחו.
מ- 1 בנובמבר 1941 עד ימי הסתיו כאילו נפסקו "האקציות" הגדולות. החלה עונת העבודה - עבודת הפרך - בשדה התעופה שהיה מרוחק מהגטו כ- 16 קילומטר. היו לוקחים לעבודה זו כ- 3000 איש בכל יום ויום. עבדו 20-10 שעות בכל מזג אויר שהוא.
הורכבו גם "בריגדות" לכל מיני עבודות בעיר. מלבד זאת הפעילו בתוך מסגרת הגטו בתי-מלאכה, שם עבדו כ- 4000 איש לצורכי השלטונות והצבא הגרמני.
כמובן, סבלו יושבי הגטו מרעב, מקור, מכל מיני מחלות ופורענויות. השלטונות הגרמניים היו מעונינים שבאורח "טבעי" ימותו כלואי הגטו בקצב הולך וגובר. במשך החודשים נובמבר ודצמבר הובאו מחוץ לארץ רבבות יהודים וכולם הושמדו במצודה התשיעית. בפברואר 1942 הועברו כחמש מאות איש לריגה ושם נרצחו כולם. באוגוסט ניתן צו לסגור את כל בתי-המדרש ובתי-הספר שהיו עוד קיימים בגטו. במאי 1943 הגיעו ידיעות על המרד בגטו וארשה. בין הנוער היהודי גברה השאיפה להימלט מהגטו ולהסתפח לפרטיזנים הסובייטיים. באוקטובר נאספו ונשלחו לאסטוניה כ- 2800 איש ושם חוסלו.
כשהגיעו לגטו ידיעות מרעישות על "אקציה" איומה בגטו שבלי - הוצאת ילדים וזקנים להורג - התחילו ההורים בגטו קובנה לחפש מפלט מגזירה דומה, שהיתה עלולה להלום גם על ראשיהם. בקושי רב ובסכנת נפשות הצליחו להוציא מחומות הגטו כמה מאות ילדים ולמסרם לידי משפחות ליטאיות מוכרות להסתיר אותם עד יעבור זעם.
בסתיו 1943 החלו השלטונות הגרמניים לקחת מהגטו מספר אנשים שנשלחו למצודה התשיעית לשם משימה מיוחדת. ומה היתה המשימה? הוחלט להוציא מהקברים את גופות ההרוגים ולשרוף אותם ועל ידי כך לטשטש את עקבות הפשעים הנוראים. גויסו לעבודה זאת גם חיילים יהודיים סובייטיים שנפלו שבי בידי הגרמנים.
ברור היה לחופרים, כי בתום מלאכת הזוועה יבוא גם קצם, למען לא יישארו עדים חיים למעשים אלה. האומללים החלו לתכנן בריחה מהמקום. בדצמבר עלה הדבר בידי כמה מהם וחלק מהנמלטים חזר באופן בלתי-ליגלי לגטו.
במרס 1944 הוצאו להורג במצודה התשיעית אנשי המשטרה היהודית וגם ילדים וזקנים מהגטו. הרוצחים חטפו את הילדים מזרועות האמהות חרף התנגדותן הנמרצת.
יש לציין, שרבה האחרון של קהילת קובנה הגאון ר' א. ד. שפירא מת בגטו ממחלה והובא למנוחת עולמים בבית-העלמין של הגטו.
ביולי 1944 החלו הגרמנים להוציא את שארית היהודים מהגטו ולשלחם לגרמניה, למחנות-הריכוז. יהודים רבים חפרו באדמה מתחת לבתיהם בורות ומחבואים ("מאלינעס") כדי להסתתר שם. אולם הגרמנים ערכו חיפושים מבית לבית וגילו הרבה מהנחבאים, אותם רצחו במקום או שלחו לגרמניה. את הבתים העלו באש, כדי שהמסתתרים, שלא עלה בידם לגלותם, יישרפו. אולם אף-על-פי-כן, ניצלו כמה מאות אנשים ונשארו בחיים עד השחרור המלא.
לפני שהצבא הגרמני המובס נאלץ לעזוב את קובנה תחת לחץ הצבא הסובייטי המתקדם, הספיקו הגרמנים לגרש לגרמניה כ- 7000 יהודים.
בזה תמה מגילת הגטו וכך הגיעה לסופה הטרגי ההיסטוריה בת שש-מאות השנים של קהילה יהודית מפוארת, שנתפרסמה בעולם היהודי בשורשיה העמוקים ביהדות המסורתית והלאומית.
