במשך שניים-שלושה דורות היה שם העיר לודז' השם הידוע ביותר של עיר בפולין, אחרי שמה של עיר המטרופולין. ברחבי האימפריה הרוסית ובכרכי-הים, ביבשת אירופה ובאייה, ידוע היה שמה של עיר זו, עיר התעשייה של האימפריה הרוסית, של המדינה הפולנית. אנשים שלא הסתפקו בפרסומה קראו לה בשם "מאנצ'סטר של פולין".

סוד גידולה של העיר, הפיכתה מכפר נידח לאחת מערי הכלכלה הגדולות באירופה, נשאר סוד. יש לשער שיד המקרה הייתה בדבר. מקרה הוא שנבחרה עיר זו למרכז מתוכנן לתעשייה על ידי ממשלת פולין שלאחרי החלוקות. ומקרה הוא שאורגי שואבן ופראנקן בחרו בה לניסיונותיהם בתעשייה צנועה באריגי כותנה צמר ופשתה. ומקרה אחרון הוא שבחירה זו והניסיונות, שאולי היו תלויים בה ואולי לא היו תלויים בה, באו בשעה נכונה לגידול והתפתחות. כמה ניסיונות שנעשו באותו דור בערים אחרות, שהיו ראויות לכך יותר מבחינת מעמדן הגיאוגרפי, לא עלו יפה.

בכל אופן אין שום קשר בין גידולה של העיר החל מסוף הרבע הראשון של המאה הי"ט - שאין אף סימני בשורות הראשונים עולים אלא עד סוף המאה הי"ח - ובין קיומו של המקום בדורות קודמים.

שם העיירה-הכפר לודז' ידוע החל משנת 1322, מאז ועד 1793 הייתה רכוש דומיניון של האפיסקופיה הקויאבית בולוצלאבק - מושבה חקלאית עזובה ומוזנחת, ללא בעלים, במקום שלא הצטיין במתנות טבע מרובות, שאריסיה היו תלויים בהנהלת משק קלירית שהיה מושבה במרחקים. מקום זה, לא היו בו כל סגולות שיש בהן כדי להצמיח את העיר שלעתיד-לבוא. השינוי באופי המקום חל בשנת 1793, עם השינויים הפוליטיים באופי המדינה הפולנית. אחרי "החלוקה השניה" של פולין עברה לודז' לרשות אחרת, הופקעה מידי הכנסייה והפכה להיות עיירה, בה נקבע מקום למלאכה על יד החקלאות. חילופי הרשויות המדיניות במשך זמן קצר - שלטון פרוסיה, נסיכות וארשה שבאה אחריו, ומדינת פולין הקונגרסאית שירשה את מקומה - היו דרגות-דרגות בתקופת מעבר זו שנמשכה עד שנת 1823, אותה שנה חל ייסוד בית-החרושת הראשון בלודז', ובה נפתחת תקופתה האחרונה של העיר - תקופת התעשייה. אפשר להקדים את הזמן עד 1820, שאז החליט שלטון המדינה על הפיכת העיר למרכז של אזור תעשיה - החלטה שהייתה לפי שעה הלכה בלבד.

כתולדות העיר כן תולדות תושביה היהודים, הקשורים בבניינה של עיר-התעשייה מראשיתה, והשתתפו בפיתוחה באונם ובהונם, שחזרו וגדלו עם גידול העיר, ולא פסקו עד שעלה הכורת על עיר זו.

אימתי באו יהודים בראשונה ללודז'? אין הדבר ידוע. יתכן שיהודים יחידים, מוזגים או חוכרים או בעלי-מלאכה, ישבו בה בדורות קדומים - הלא היו קהילות ישראל בסביבה הזאת בדורות שעברו, אם כי אין ביניהן קהילות עתיקות-ימים. זיכרונות ראשונים מן הדורות האחרונים מעלים על הדעת שכך היה הדבר באמת בדורות קודמים.
ערים רבות בפולין הייתה להן זכות מצד מלכי פולין הקדומים של "אי-סובלנות ליהודים". העניין נעוץ בסדרי העקלקלות של ימי-הביניים בהתחרות הזכויות התמידית שבין המלך, הריבונים הפיאודליים, העירונים והכנסייה. ועל כולם נעוץ הדבר בשנאה לישראל, שלא פסקה במדינה זו מעולם. אין פירוש של דבר שלא היו יהודים בערים אלו, היה היו אך בלי זכויות, היו כנספחים ללא-כלום, היו כתושבי כפר ועיירה, היו כשכונות של שיפוט לא-עירוני וכו'. ההמצאות היו דומות או מקבילות להמצאות של אונס שהגטו "הנוצרי" יצר בשאר ארצות אירופה בימי-הביניים.

בתחילת המאה הי"ט, כבר נתבטלו הגטאות ברוב ערי אירופה, ותקנה זו קדמה ברוב המקומות בהרבה זמן לאמנציפציה.

פולין הייתה, בתקופה שלאחרי חלוקתה האחרונה, בתקופה שהתחילה בארגון החיים הפנימיים והאדמיניסטרטיביים של הארץ, בשעה שההשפעה למעלה בחוגי השלטון המרכזי כבר הייתה בידי הכובש הרוסי. בשנת 1820 התחילו השלטונות העליונים בהרבה פעולות לשם הרמת קרן הכלכלה הפולנית והתאמתה להתפתחות המשק באירופה. בין הפעולות הללו היה גם פיתוח התעשייה וערי-חרושת, ועם זה סידור בענייני האדמיניסטרציה של ערי פולין, אשר בחלקן נשארו יצירי המשטר הפיאודלי של ימי-הביניים. ובין הפעולות הללו של הדור שהכין את המרד הלאומי של 1880, נמצא גם סידור גטאות במקום שלא היו. אם נוציא מן הכלל את שנת המרד גופה, 1830-31, שהייתה "רבולוציונית", הייתה אז מבחינה זו התקופה הקשה ביותר ליהודי פולין. נציב הצאר הרוסי היה הבלם הליברלי לתאוותיהם של שואפי עצמאותה הגמורה של פולין. השלטונות המרכזיים פנו אל כל הערים בדרישת פרטים עניניים על מצב העיר, והוסיפו שאלה בעניין ישוב היהודים במקום. כבר כעבור 3 שנים היו גטאות חדשים בשלושים עיר, ובמשך עשר השנים שקדמו למרד קמו "שכונות יהודיות" בעוד עשרות ערים. וכך קם הגטו גם בלודז' ובערי הסביבה. במידה שהדבר נוגע ללודז', היה כאן עוד גורם אחד. ובעניין הגטו ומלחמת היהודים לזכות ישיבה בכל העיר, בלטה כאן במידה רבה יותר מאשר במקומות אחרים בזמן החדש המלחמה הכלכלית של היהודים בעיר, והוא גם אופייני לתולדות האינטרסים הלאומיים של הפולנים, אשר כבר בימים ההם העדיפו אינטרסים זרים, גרמניים, על שיתוף היהודים בפיתוח הארץ.

בימיה הראשונים של הקהילה היהודית, בעשור הראשון למאה הי"ט, לא הקהילה בלבד הייתה חדשה - אלא אף העיר כולה. בשנת 1810, י"א "בעלי בתים" בני הקהילה - שמנתה 25 חברים - ישבו בכפרים שמחוץ לעיר, למזרחה ולמערבה.

הישוב העירוני היה חדש, וכל שרצה קנה קרקע ובנה בית, ואין מפריע. ברשימה משנת 1816 - שנעשתה לפי דרישות השלטונות והמרכזיים שכבר התחילה עינם להיות צרה בישוב היהודי - היו בלודז' 17 בעלי-משפחות - ושבעה מהם היו בעלי בתים, בתים קטנים, כבכל עיירה.

מציאות היהודים בעיר ובנין בתים על ידיהם, עוררה קנאה אצל שכניהם. לא היה חוק אשר יפריע, כדי להיתלות בכך, אבל הייתה כנסייה, והכומר פנה אל השלטונות בקובלנא שבנין בתי היהודים בסביבת הכנסייה - והכל היה בסביבת הכנסייה במרכז של הימים ההם - מפריע לפולחן הנוצרי (1820). ואולם עם תיכון העיר לתפקידה, לתעשייה ומלאכה, מיד ישבו השלטונות המרכזיים ודנו כיצד לשמור על העיר מפני היהודים. שני דברים סייעו בידי הפולנים - שכבר לא הייתה להם בימים ההם אלא עצמאות אדמיניסטרטיבית בלבד - להשליט את רוחם: א) התגברות הריאקציה ברוסיה, שנטתה לקראת הפלית היהודים לרעה; ב) רוח ההשכלה "הנאורה" באוסטריה, שהייתה כמוה ריאקציונית, אלא עטופה איצטלה אחרת.

בתחילת ייסוד ערי התעשייה הזמינו השלטונות אורגים ובעלי כל מלאכה הקשורה באריגה, מגרמניה ומביהם. השלטונות המקומיים סדרו חוזים קולקטיביים עם המהגרים האלה - דבר, שלפי אופיו היה מתפקידי מיניסטריונים. בזגירז', הסמוכה ללודז', הוכנסו בחוזי המהגרים הגרמנים עם בא-רוח שלטון הפלך גם תנאים אלו:

"שום יהודי לא יורשה לא להתיישב ולא לרכוש רכוש במושבים החדשים".
"להבא אסור יהיה לשום יהודי להתעסק במזיגה או במכירת משקאות; רק היהודים העסוקים כבר בעסקים יוכלו להישאר בכך, אך מבלי שינתן רשיון חדש לכך".

לאמור: שלטונות פולין הבטיחו לזרים לא רק לפתח את חרושתם שלהם מתוך החרמת היהודים, אלא אף הבטיחו להרחיקם ממקצוע שהיה בידם לפני בוא המתיישבים הגרמנים. ואם היה צורך בעסק שעוסקים בו יהודים מדורי דורות, יובא לשם כך גרמני מנכר! בסופם של אותם תנאים היה עוד סעיף אחד: "אותם חסדים וחירויות שניתנו לעיר זגירז', יהיה כוחם יפה גם לערי מדינה אחרות שנועדו לשם פיתוח תעשיית טכסטיל, כגון לודז'..."

לאמיתו של דבר לא היה חוזה כזה קיים בין מתיישבי לודז' הגרמנים ובין השלטונות, אלא השתמשו בחוזה גזירז' כאילו חל גם על לודז'. והשאלה הזאת הייתה אחר כך לסלע-מחלוקת בין השלטונות, בתוך המלחמה בין היהודים והגרמנים על זכות ישיבה בשטחי המושבים החדשים. עד שלאורך ימים פסקו השלטונות הרוסיים שאין כוחו של חוזה זגירז' יפה בלודז', כי כאן היה חוזה אחר, ובו לא נזכר כלל עניין היהודים.

עוד לפני שהגיעו הדברים לניגוד אינטרסים גלוי, כבר בשנת 1820, דרשו שלטונות המחוז לבדוק אם רכוש היהודים בנכסי קרקע המקוים בידם, נקנה לפי דיני המלכות בימי הרשויות הקודמות(1) - של השלטון הפרוסי התחילה, ושל נסיכות וורשה (הנפולאונית) משנת 1806 ועד 1815 - וגילה את כוונתו לא להרשות ליהודים מקנה בית וקרקע בעיר, "אם כי אין כוונתו להרחיקם מבתיהם אשר רכשו ברחובות וולבורסקה ונאז'צ'נה, אשר נועד לפי שעה לישיבה ליהודים". לאמור: עוד לפני שהופיע כל חוק מרכזי, מתוך תיכון בלבד לפתח את ערי פולין, כבר נתחכמו להרחיק את היהודים מבנין העיר. וחסד זה של קיום רכושם בתוך הגטו יינתן להם אם יקיימו את התנאים שהותנו בצו-מלכות משנת 1809, שבעלי-בתים:

א) יודעים לקרוא ולכתוב פולנית או צרפתית או "לכל הפחות" גרמנית;
ב) שולחים את ילדיהם מגיל שבע שנים ואילך לבתי-ספר כלליים, יחד עם בני אמונות אחרות;
ג) הם ובניהם ומשרתיהם אינם נבדלים בחיצוניותם מבני "מעמדות" אחרים...

ואמנם, בשנת 1822 נצטווה ראש העיר להכין רשימה מכל היהודים אשר בעיר ומזכויותיהם ומעמדם, על מנת לבדוק אם אין חלה על העיר הפריבילגיה של אי-סובלנות ליהודים. שם כבר היו כל השאלות שהיו עשויות להצר את זכויות היהודים בעיר. ראשי הקהילה חששו מפני התוצאות, וסרבו להכין רשימה. ראש-העיר הכינה לבדו, ורשם 63 משפחות - מן המספר 74 משפחות שנמנו אותה שנה על הקהילה היהודית - מן העיר והסביבה. שלטון המחוז לא קיבל את הרשימה משום שחסרו בה חתימות ראשי הקהל. כנראה, החוקיות בסידור הרשימות הללו בקהילות לא הייתה גמורה. מושל המחוז ציוה לא להכריח את ראשי הקהל לחתום, והודיע שיבוא ללודז' להסביר בעצמו את המצב. סוף סוף מסרו ראשי הקהילה רשימה, ובה 55 שמות של ראשי משפחה.

שלטון המחוז, בצביעותו וברשעותו, התכוון להקדים את השלטונות המחוקקים, פן ירבו היהודים בינתיים לבנות את העיר, עד שיספיקו לחוקק חוק לגטו יהודי!

בשנים הבאות עוד הייתה בעניין זה מחלוקת בין ועדות בנין-ערים ובין השלטון המחוזי, שהשלטון המחוזי רצה להניח ליהודים לגור ברחובות המצטרפים אחד לשני ושבשכונתם נמצא בית-הכנסת, ושיש להם מוצא אל השוק, מלבד נימוק חשוב ועיקרי: מרכז העיר, השוק, זקוק לבנין, והיהודים ירבו לבנות יותר מאחרים.

ואולם, ועדת הערים ויתרה על נימוקי הצביעות וגם על נימוקי התועלת, ודרשה להקצות ליהודים את שכונת הגרנות, שהייתה מיוחדת למחסנים בשביל האיכרים הבאים לעיר, והייתה מרוחקת מן השוק, ובלי מוצא אליו. השלטון הזה אמר בפירוש שכונתו להרחיק את היהודים ממקומות הקשר עם עיר-התעשייה שעלתה במחשבה להבנות!

בעצם, לא הייתה שום נקודה חוקית כנגד מציאות היהודים ורכוש יהודי במקרקעים בלודז'. מנהל עניני הערים של המחוז (הלנצ'יצי) כותב (בשנת 1822): "אין בכתבי-הזכות זכר לרשות או לאיסור ליהודים להתיישב בעיר לודז', ואך מזה שלושים שנה התחילו על דעת עצמם להתיישב בה, ומשום שהדבר לא נאסר עליהם, המשיכו להתיישב בה...". אמנם לא נמצא איסור - אך היכן ההיתר?... וברוח זה כתב באותה שנה פקיד מחוזי אחר: "היהודים התיישבו בעיר זו מזה חמישים שנה ומעלה, מבלי שהיה בידם כתב-זכות על כך - ועל ידי רכישת בתים ומגרשים נטלו לעצמם זכות תושבים בעיר לודז'".

אכן, עם תחילת תיכון שכונות המלאכה והחרושת, התחילו שלטונות האזור המאזובי לסדר "מושב" ליהודים: שני הרחובות שבהם ישבו - וולבורסקה ונאז'צ'נה - והוסיפו עליהם את הקיר הדרומי של השוק, כדי שיהיה קשר בין שתי הסימטאות. ואולם, ועדת-בנין-ערים המרכזית לא אישרה תכנית זו, "פן יפסיקו היהודים את הקשר בין השוק ובין שכונות החרושת החדשות" - כלומר פן יהיה ליהודים מוצא גם אל השוק וגם אל השכונות החדשות! לפי תכנית הועדה יש להשאיר את היהודים דרומה יותר, לצד הגרנות ובית-המטבחים, ואף להוציאם מרחוב וולבורסקה, ששם היה בית-הכנסת, ולהרחיקם מן השוק, מן הנהר והגשר שעליו.

שלטונות האזור עמדו בשלהם, ונימקו: כי אי אפשר להרחיק את היהודים ממקור מחיתם, השוק, שבסביבה ההיא כבר יש להם בתים משלהם (שאין להוציאם מידם), שברחוב וולבורסקה נמצא בית-הכנסת, ועוד ובעיקר - שהיהודים עלולים יותר מתושבים אחרים לבנות בתי-חומה בעלי קומה מסביב למגרש השוק...

אותה שנה, 1825, הופיע חוק הגטו היהודי בלודז', על ידי השלטונות הפולנים, בשם "האדון הנאור" - הנציב-השליט הרוסי בפולין, וזה קיצורו:

א) מותר יהיה ליהודים לגור, לקנות מגרשים ולבנות בתים כדין, בעיר לודז', בצד הדרומי של הרחובות: פודז'צ'נה, השוק, וולבורסקה.
ב) החל מן הא' ביולי 1827 אסור יהיה ליהודים לגור בשום חלק אחר של העיר.
ג) אכן, כדי להוכיח לאוכלוסייה בעלת הברית-החדשה שהשלטון שואף לא להפלותם משאר תושבי הארץ הזאת, אם רק יחידי האוכלוסייה הזאת יהיו ראויים לכך, יורשה לבעלי שתי משפחות של יהודים לגור בכל אחד מרחובות העיר, בתנאי שימלאו אחרי התנאים הללו:
1) יוכיח שיש לו במזומן נקי ובלי חובות וספקות 20,000 זהוב, שהוא באמת בנקאי או עוסק במסחר הגון וגלוי; שהוא יודע לקרוא ולכתוב פולנית או צרפתית, או לכל הפחות גרמנית: שילדיו למעלה מגיל 7 שנים לומדים בבתי-ספר ציבוריים, יחד עם ילדים [בני לאומים] אחרים; שאינו משתמש בשום "סמנים חיצוניים" שבהם ניכרים עד עתה בני הברית-הישנה משאר התושבים.
2) מלבד שתי משפחות כנ"ל, יוכל לגור בכל אחד מרחובות לודז', הוא וביתו, כל יהודי שייסד בית-חרושת שהוא לתועלת הארץ ויעסיק בו פועלים מבני אמונתו, ואחרי שימלא אחרי התנאים הנ"ל.
3) כל אשר יקנה מגרש ריק באחד הרחובות ויבנה עליו בית... וימלא אחרי התנאים הנ"ל.
4) כל שהוא מלומד או מתעסק במקצוע חפשי אחר, כגון: רופא, צייר, ובתנאים כנ"ל.
5) יוכל לגור בכל מקום גם כל סוחר סיטון... אחרי שימלא אחרי התנאים הנ"ל, פרט למייצר או סוחר במשקאות חריפים.

בהמשך ה"חוקה" נאמר שחובות ה"תרבות" מחייבות גם את כל בני-הבית והמשרתים, ושאסור להללו לעסוק בשום עסק; שיהודים שנכנסו בינתיים לגור ברחובות האסורים, צריכים לצאת משם.

והנה סעיף ח'. בבתי-העץ שהם קניין היהודים, הנמצאים ברחובות שיהיו מעתה אסורים עליהם בישיבה, מותר יהיה לגור בהם עד הא' ביולי 1827 או להשכירם לנוצרים, אך בשום אופן לא ליהודים. במשך חמש שנים אלו על היהודים למכור את בתיהם לנוצרים, אחרת תכריחם המשטרה לעזבם. ואולם, אם יהרוס יהודי את ביתו ויבנה במקומו בית-חומה, מותר יהיה לו להישאר שם, אחרי שימלא אחרי "תנאי-התרבות", כנ"ל.

וסעיף ט'. כל אשר יהיה לו בית-חומה ברשות, כנ"ל, מותר יהיה לו גם לגור בו, אם ימלא אחרי הדרישות הנ"ל.

החוקה הזאת, שביסודה הייתה מכוונת לא ללודז' בלבד אלא לרבות מערי פולין, בייחוד לבעלי הגטאות החדשים, היא אופיינית לרוחו של השלטון הפולני בכל שאר השטחים: רשע בתוך איצטלא של תרבות. בקרב כל האוכלוסייה הנוצרית של לודז' לא היו עשרה אחוזים למאה שידעו קרוא וכתוב, ולא היה אחוז אחד למאה שהיו בעלי 20,000 זהוב, וכו'. ועל אחת כמה שהיו התנאים האלה אבסורדיים לגבי בעלי-המלאכה והרוכלים היהודיים. בכל לודז' הנוצרית לא היה לא רופא-דוקטור אחד ולא צייר או בעלי מקצוע חפשי אחר ולא מלומד (פרט לחובשי בית-המדרש!) - כשם שלא נמצאו מעין-אלו בשאר העיירות והכפרים של מזוביה. ואולם, השלטונות מצאו עוד מקום להתגדר בו בתוספת גזירות: יהודים מותרים בקניית בתי-עץ בשכונה המותרת עליהם בישיבה רק בתנאי שיהרסום, ויחזרו ויבנו במקומם מיד בתי חומה (1828). השלטון גזר על היהודים: בתים תבנו ולא תשבו בהם...

אכן, בשנת 1841 - כאשר מספר היהודים בעיר היה למעלה מ- 1350 נפש - היו ב"חוצות" היהודים 19 בתי-עץ קטנים וחמשה בתי-חומה בעלי שתי קומות. ועדיין ישבו בקרבם גם נוצרים רבים! ודבר זה לא הפריע לגמרי לשאיפות ה"תרבות" של האומה הנאורה... וכאשר התחילו היהודים לעבור אל תחום השכונה שהוקצתה להם, פנה אחד מהם אל השלטון בבקשה לזכותו בעצי-בנין חינם מיערות הממשלה בסביבה, כחוק לכל בונה בית חדש בעיר; ונציב המחוז השיב: "לא יתכן, כי הדבר מתנגד לעקרונות ולזכויות תושבי המקום"! ובמקרה דומה, בשנת 1836, נאמר בפירוש ש"זכות זו נתונה לנוצרים בלבד". ואולם, תוך השנים הללו היה זמן שגם עוול זה נתקן על ידי אחד השליטים שהיה לבו מטומטם פחות משל חבריו.

גזירות שגזרו השלטונות על התיישבות היהודים קשורות בתיכון העיר להיות עיר תעשיה ומסחר. על אף הגזירות, לגטו ומחוץ-לגטו, בהיתר ובאיסור. ובאותן שנים הגטו הלך וצר על היהודים ולחצם בגידולם, הלכה ורבה התפתחותה הכלכלית של העיר, ובין מפתחיה כבר התחילו היהודים נוטלים חלק פעיל הולך ורב. העיר התחילה מושכת אליה עתה גם טיפוס חדש של תושב יהודי - סוחר משכיל, בעל אמביציות ומעוף, שהלך ורב עם גידול העיר, ושלא היה מוכן לשאת את עול הגלות בדומיה ולהסתפק בדאגה כיצד להתאים עצמו לגזירת הגויים. וכך, בד -בבד עם מלחמת הגטו על קיום אנושי ועל הרחבת גבול, התנהלה על ידי יחידים מלחמת הדור החדש: על הריסת גבולות הגטו מיסודם, על ביטולם משום האבסורדיות שהייתה כאן בולטת עוד יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם - הטלת מאסר על אזרחים שהיו ראשונים בבנין העיר, והבאת זרים לבנות את העיר במקומם!

היהודי הראשון שעשה ניסיון להתיישב בעיר החדשה, היה סוחר משכיל מקאליש - אחד הראשונים שהופיע בשם נכרי בין יהודי לודז' - לודוויק מאמרות, שהיה הקבלן המאושר על ידי השלטון להמצאת צמר-גפן לאורגים בפלך קאליש, והתכוון לפתוח בית מסחר למטווה בלודז'. תשובת השלטונות הייתה שלילית. בשנת 1833 לא נענו השלטונות לבקשתו של יהודי אחר בשם מוסקוביץ'. הלה ביקש להתיישב בלודז' ולפתוח בה עסק, וכדרכם של אנשי עסק בימים ההם נימק את בקשתו בתועלת שיביא לעיר. אבל מוסקוביץ' הגדיש את הסאה, כי הבטיח לשלטונות שיביא לעיר גם יהודים אחרים, סוחרים אמידים... הבטחה זו הייתה רעה מבקשתו לעצמו, והוא נענה ראשון בשלילה. מאמרות, שהיו לו כנראה תומכים אנשי-משפט פולנים, עקף באותה שנה על שלטונות הפלך וקיבל רשות מועדת-הפנים של השלטון המרכזי להתיישב בלודז', על יסוד העובדה הפשוטה שאין חוק האוסר על היהודים להתיישב בשטח המושב החדש ("לודקא"), ואין לאסור עסק שבתכליתו להעסיק אורגים...

כעבור שתי שנים נתווסף יהודי אחר לעיר החדשה, דוד לאנדה (אחר כך אחד הראשונים בין היהודים מייסדי בתי-חרושת בלודז'), שקיבל רשות לפתוח עסק לצבעים ומטווים. אותה שעה היה שלטון-הפלך נוטה חסד ליהודים שפעולותיהם היו עשויות להביא תועלת לפיתוח חרושת האריגה.

יתכן, שאילו היו היהודים הראשונים בעיר החדשה מבעלי מקצועות שלא היה להם קשר עם חרושת האריגה, היו הגרמנים מתייחסים יחס "ליברלי" לשכנות הזאת. סוף-סוף, הם גופם באו מארץ שליהודים ניתנה אמנציפציה בימיהם. אך שני היהודים הראשונים, ובמידת מה גם השלושה שבאו אחריהם, עסקו בעסק של מטווים - החומר הגולמי לאורגים - ובזה פגעו בזכויות המונופולין של כמה מעשירי הגרמנים, בעלי בריתם של השליטים המקומיים...

סמוך לשנת 1840 עמדו השלטונות על הצורך בהרחבת השכונה היהודית, אשר כגטאות של ימי הביניים נשארה בתחומיה, אף על פי שתושביה נתרבו בינתיים כמעט מאה מונים, והתקיימה בתנאי חוק גרועים מאלה של גטאות ימי-הביניים. השתדלו בדבר גם היהודים וגם הנוצרים מתושבי השכונה. העירייה המליצה על ההרחבה. אכן, העירייה גופה לימדה זכות על עצמה, פן יחשדו בה בנימוקים של אנושיות או לכל הפחות של צרכי היגיינה. נימוקיה היו: "משלוש רוחות השוק הישן שאין ליהודים זכות ליישב שם... על אף 15 השנה שעברו מיום שהורחקו משם היהודים, לא נבנה אף בנין אחד ואין תקווה... שיקום שם בנין, משום כך רע הרושם שעושה השוק הישן (פרט לרוח אחת שהיא בתחום המושב היהודי, ששם יש כבר שלושה בנינים הגונים בעלי קומה, ובקרוב יהיו שם עוד בנינים הגונים)".

ההרחבה הייתה לפיכך הגונה, ביחסי התנאים, וכללה את כל רוחות השוק הישן, עם מוצא אל ה"נהר" ואל הגשר. טיפוסי הדבר לרוחה של הליברליות הפולנית באותו דור, שהוצא מן התחום בית אחד ברחוב שנתווסף למושב היהודים, משום שהיה בקרן זווית, וגבל עם רחוב שמחוץ למושב.

כבר בשנים הראשונות להרחבת השכונה "בדיעבד" לא היה המקום מרווח יותר מדי. גם ההתפתחות הכלכלית של העיר סבלה מזה ששכונת היהודים, שהיו הסוחרים העיקריים בעיר - בייחוד הסוחרים הבינוניים והקטנים - בחומר הגולמי לתעשייה, ובתוצרתה, נמצאה מרוחקת ממרכז התעשייה. השלטונות לא יכלו להתעלם מן המצב הזה, ומצאו עצה: לא להרשות ליהודים מן החוץ לבוא לעיר ולהתיישב בה... כאשר פרוון יהודי ביקש בשנת 1843 רשות להתיישב בעיר ולפתוח בה בית-מלאכה לפרוונות, השיבה העירייה: העיר נוסדה לשם אריגה ולא לשם פרוונות, "ואין זה כלל וכלל לרוח השלטונות שיהודים יידחקו לתוך העיר לשבת בה באיזו אמתלא שהיא". מאליו מובן שרבים היו נימוקי ה"צדק" בידי העירייה: ריבוי עניים, ריבוי רמאים, ריבוי יסודות מזיקים, וכו'. העירייה נהגה לגרש יהודים זרים מן העיר בכוח המשטרה, ומכיוון שזו לא הספיקה כנגד הכוח החזק יותר של המשיכה שהיה בעיר התעשייה החדשה, לא היססה העירייה הפולנית הלאומית, השריד לשלטון עצמי, מלהשתמש בכוח הצבא הרוסי והקוזאקים כדי לחפש אחרי יהודים ולגרשם מן העיר. סוחרים אמידים שישבו בעיר ברשות, בתנאי שיבנו בה בתים, היו נאנסים בכוח המשטרה לקיים את הגזירה.

כוח המשיכה שהיה לעיר במצב חוסר-הפרנסה בעיירות, היה חזק מכוחן של כל הגזירות. דווקא ריבוי הגזירות הוא שגרם לטשטוש הגבולות בין השכונה היהודית ושאר החוצות. יהודי לודז' מצאו אותן הדרכים שמצאו אבותיהם בימי הגטאות של ימי-הביניים, ושמצאון לאחר מכן אחיהם בערי רוסיה: כרטיסי ישיבה ארעית, שהייה לשם ביקור, התעסקות במלאכות מיוחדות, פריבילגיות שונות, וכו'. מצב זה גרם לכך שהשלטונות התחילו מתעניינים, סמוך לשנת 1850, בשאלת הרחבת השכונה היהודית מחדש, כדי "להציל" את יתר החוצות, שהתחילו יהודים בונים שם בתים בזכות או מתיישבים בהן באמתלות.

אכן, הדמורליזציה המחוייבת בחיי גטו לא פסחה על הישוב החדש של לודז'. בעלי-בתים שבשכונה היהודית המוגבלת ניצלו את המצב החוקי לרעת אחיהם. שכר-דירה בבתים הגרועים שבשכונה הגרועה בעיר היה גבוה מזה שבמיטב הבתים במעלה העיר. וכאשר הוגדשה הסאה במחאות התושבים הנחנקים בגטו, והשלטונות נטו להיענות לדרישה להרחבת השכונה, פנו בעלי-הבתים היהודיים בלודז' אל שלטון הפלך בבקשה לא להרחיב את השכונה, היות ויש בה הרבה דירות ריקות, ובתים עלו ביוקר, וכל הדוחק לא בא אלא משום שיש הרבה יהודים עניים, משא ועול על שכם הכלל, בעלי זכות ישיבה ארעית בלבד, ואינם מתושבי העיר...

"בקשה" זו נתמלאה ביתר מהירות מכל שאר פניות של יהודים אל השלטונות: כל היהודים שלא היו קבועים בעיר גורשו מתוכה ונתבטלה תכנית ההרחבה.

שלטונות הפלך דרשו בכל זאת לחקור בדבר, ונתברר ש"בקשת" בעלי-הבתים הייתה מחוסרת כל יסוד. אז נתאחדו בעלי-הבתים היהודים עם חבריהם הנוצרים, ופנו ב"בקשה" אחרת ו"הוכיחו" ששכר-הדירה בזול, ושבכל אופן יש עוד מקום לבנות בנינים חדשים בתחום השכונה, ואין צורך בהרחבה.

גם העירייה דנה בשאלה ושלחה בעניין זה תזכיר אל שלטון הפלך, מלא רעל ושנאה פוגרומית ליהודים. אין צורך להרחיב את גבולות השכונה כי יש בה מגרשים פנויים ו- 12 בתי-עץ שאפשר להרסם ולבנות בתי חומה במקומם; ובכלל אין היהודים מעונינים לגמרי בהרחבת שכונתם לשם דירה, אלא בחדירה לרחוב הראשי (הפיוטרקובי), למרכז-התעשייה, לרשת את הנוצרים ולמלא את העיר מסחר בזוי תחת המלאכה והחרושת, לכלוך תחת הניקיון והיופי המצויים שם עתה, כי גם בשכונתם אין היהודים בונים בתים אלא בשוק וברחובות הראשיים, ששם הדבר כדאי, ואין בונים ברחובות צדדיים שאין חשבון לבנות שם בתים לשם עסק, ולא כדאי לסוחרים ובעלי מלאכה לגור שם... ועל כן - יש להרחיב את השכונה היהודית... לרחובות פנויים, כדי שיחדלו מהידחק למרכז העיר.

שר הפלך דרש להרחיב את השכונה, כי אין להשוות רחובות צדדיים למקומות מרכז למסחר ומלאכה, ואף העיר את לב אבות העיר לסכנה המצויה בשכונה הצרה במקרה מגפה.

בשנת 1848 או סמוך לה קרה מקרה מעניין באחד מבוני העיר, יונה גינסברג - ששמו היה ידוע יותר בכינויו העממי יונה פילצר, על שם מקום מוצאו שעל שמו נקרא אחד השווקים המסחריים הפופולאריים ביותר. יונה היה מראשוני הסוחרים ובעלי-התעשייה בלודז', והביא אתו נוסח-חיים של שוע מן הפרובינציה. אביו היה בעל בית-חרושת בפילץ, ואשתו - בתו של ר' אברהם לייב פראגר, מגדולי התורה בפולין - הייתה נכדה של תמר'ל אשת ברק אבי משפחת ברגסון המפורסמת, כלתו של שמואל זביטקובר, בעלת-העסקים הנדבנית שהייתה מקובלת בבית המלך האחרון של פולין. יונה ייסד בית-חרושת לאריגים, היה מחזיק במחסן סחורות בלובלין, והיה מוביל בסוסיו סחורה לירידים הגדולים של לנצקנא ויארמולינייץ. הוא הכניס לעיירת-המהגרים החדשה מקצת מנוסח עשירי-פולין באותו דור.

בשנת 1848 בערך קנה יונה בנין של עץ מוקף גן גדול, בקרן רחובות בז'יז'ין ולגבניקי. חלונות הבית היו פונים לרחוב בזי'זי'ן שהיה מחוץ לגטו, על גבולו. הכומר לא הסכים למציאות בית יהודי בשכונת הכנסייה, והדברים הגיעו עד לגדולי-השלטון והכנסיה. אשתו של יונה, צביה, נסעה אז לפטרבורג, וכפי המסופר נתקבלה לראיון אצל הצאר, והציעה לפניו את זכויותיה, כיורשתה של תמר"ל, שקיבלה זכויות מהמלך פוניאטובקי, וכצאצאית שמואל זביטקובר שהיה ספק ראשי לצבא הרוסי... ואמנם, עמד לה ייחוסה וניתנה לה הרשות לגור בביתה מקנה כספה, כמטחווי קשת מן הגטו היהודי.

אותו גן הוא המקום שנתפרסם אחר כך בשם "הכיכר של יונה פיליצר", ושימש שוק למאות תגרים יהודים, ובנו דוד גינסברג הפכו לשוק-סגור ("האלה").

שעה שהשלטונות בלודז' ובערים אחרות היו טרודים בהחנקת המוני היהודים בשכונה צרה ובמלחמת מצווה כנגד אלו שהבינו את פריביליגיות ההשכלה כפשוטן, וסברו שפולין רוצה באזרחים יהודים מועילים במדינתה, אותה שעה אירע משהו בעולם: מהפכת 1848, הפולנים נמצאו אותה שעה בחצי הדרך בין שתי מרידות, ושנה זו עברה כמעט בלי רושם על הפוליטיקה הפולנית: זו הייתה מרידה לשם חירות, וכאן לא דאגו לענייני חירות. אבל במידה שהדבר נוגע ליהודים - ולגטאות שלהם - בא שינוי כל שהוא, ולא מצד הפולנים בא אלא מצד הרוסים.

בשנת 1848 (19/9) יצאה פקודה - או "גזירה" של הקיסר:

"היות והיהודים תושבי מלכותנו הפולנית נצטוו להחליף את לבושם, המפלה אותם משאר התושבים, והיות ותהיינה מוטלות עליהן אותן חובות המוטלות על שאר התושבים, והם חייבים בשירות בצבא, מן הדין הוא להקל עליהם ולאפשר להם לגור בשכונות שהיו אסורות עליהם בישיבה בערים, ולהתעסק שם בעסקיהם, והוחלט לפי הצעת המועצה האדמיניסטרטיבית..."

ואולם, ההחלטה הזאת לא הייתה לבטל את הגטו, חלילה, על כך לא הייתה המועצה האדמיניסטרטיבית הפולנית חשודה. אף לא בא ההיתר בכל ערי פולין. אבל יהודי לודז' "זכו" בכך. ההקלות היו בתחומי "תנאי התרבות" משנת 1825: הסכום הנדרש כרכוש כדי להיות רשאי לגור מחוץ-לגטו הועמד על פחות מחציו (1500 רו"כ = 9000 זהוב, תחת 20,000 זהוב), ולא הוגבל מספר בעלי הרכוש וההשכלה על שתי משפחות בכל רחוב אלא ללא הגבלה כלל. השפעת "ההשכלה הליברלית" הרוסית באה לידי ביטוי בדבר אחר: ב"גזירת הבגדים" משנת 1848 ניתן ליהודים לבחור בין "המלבוש הגרמני" - מעיל קצר ומכנסים ארוכים וכובע אירופי וזקן קצוץ - ובין המלבוש הרוסי - מעיל מוארך וכובע רוסי וזקן מגודל. לפי השתדלותו של רבי יצחק מאיר מגור וכמה ממנהיגי המשמרים, בחרו היהודים בלבוש "הרוסי" - אבי הקפוטה והמצנפת והמגפיים של חסידי פולין. אף דבר זה הרבה את מספר "בעלי ההשכלה והנימוסים", שתחילה לא הסכימו לקצץ בזקנם ובבגדיהם.

מעתה הלך ורב מספר היהודים אשר התיישבו ברשות בשכונות החדשות של העיר ובנו שם בתים, ורב מהם היה מספר היהודים אשר התיישבו שם שלא ברשות, סביב בעלי הזכויות. העירייה לחמה ב"עבריינים" בכוח המשטרה ובגירושים - ומספרם הלך והתרבה.

עוד בשנת 1858 כאשר מספר משפחות היהודים הגיע כבר לכמה מאות, פנו בעלי בתי החרושת אל העירייה ואל השלטונות המרכזיים בדרישה לגרש את היהודים מן העיר. כאשר עמדה העירייה - והעמידוה על כך השלטונות העליונים - שכוח המשטרה לא יספיק להחזיר את היהודים לגטו, נטו טובי העיר להיות ליברליים, ולהרחיב את תחום הגטו.

במשך כל שנות החמישים למאה שעברה דנו בתכניות ההרחבה - רובן של התכניות היה ערכן המעשי כקליפת השום - וזו שהייתה הנוחה ביותר לעירייה הצוררת, כנגדה קם הכומר - אחרי שיהודי אחד קנה בית סמוך לבית-היראה. הארכי-אפיסקופוס לא החשה למראה המעשה הזה! ומעתה עובדה תכנית חדשה, בשנת 1851, ובין מעבדיה נמצא אותו כומר גופו. התכנית ה"ליברלית" כללה סביבה - סמוך לגטו - ששם כבר ישבו היהודים, ברשות ושלא ברשות... ושוב הקדימו היהודים "נעשה" ל"נשמע" ועד שהשלטונות ישבו ודנו בתכנית החסד, התחילו היהודים בונים בתים וכעבור שנה עלה ערך המגרשים "בירושלים החדשה" עשרת מונים ומעלה...

אכן, בשנת 1861 החליט שר הפלך להפחית את שטח ההרחבה שבתכנית בשני רחובות, כדי לשים להם חוק ו"גבול טבעי" בנהר ובגשר, "שלא יידחקו" לתוך העיר החדשה, "ולא יתערבו בין הגרמנים שאינם מחבבים אותם..." - ויהודי בן הארץ וגרמני מגרמניה, גרמני עדיף...

סוף-סוף יצאה תכנית הרחבת הגטו משנת 1861 - שלא כללה את כל העיר הישנה, כהצעת העירייה כמעט עשר שנים לפני זה, וההרחבה כללה עתה את הרחובות שכבר היו מלאים יהודים. השלטונות דרשו שכר בעד גמילת חסד זו: מכיוון שהורחבה השכונה, נדרשו עשירי היהודים בעלי בתים וחרושת ומסחר בעיר החדשה, שישבו בה בזכות וברשות שיחזרו אל הגטו המורחב.

והימים ימי ההתכוננות למרידה הדמוקרטית של 1863 עם מלוי ההבטחות שניתנו ליהודים בין שתי המרידות. אמנם, כאשר נודעו התכניות הרפורמיות של שליט פולין, המרגראביא ויילופולסקי, שבסופן בא גם בטול הגטו, התחילו הפולנים בלודז' לארגן חרם על כל בית אשר בו תושכר דירה ליהודי, להוציאו מזכות השימוש במים מן הבאר המשותפת...

בפקודה עליונה מיום 5 ביוני 1862 נתבטלו תחומי הגטו, עשר שנים אחרי שבטלו הגבולות הרשמיים בין פולין לשאר חלקי הקיסרות הרוסית.

עם ביטול הגבולות לישוב היהודי בעיר הותווה הקו להתפתחותו הטופוגראפית העתידה לבוא לדורות הבאים, עם פיתוח העיר ותחומה. העיירה היהודית לודז' הייתה באלטשטאט - העיר הישנה - ואילו הכרך לודז' התפתח בווילקי, השכונה הסמוכה בעיר החדשה, ומשם גם המרכז, ואליו פנו הפריפריות - מרובע שייבלר לצד וידזב, מרובע גייאר לצד פביאניץ - הן ופרבריהן. במעלותיו ובמורדותיו לא עבר הישוב היהודי מעולם את השיעור של שליש ממספר התושבים, אך שליש זה לא היה מפוזר. המרכז היה מיושב יהודים, רובו ככולו. וכמה שהלך והתקרב לקצווי תחומו הלך ונעשה מעורב, ובקצותיו הפכו היהודים למיעוט בין תושבים פולנים וגרמנים. ואילו אלטשטאט שמרה על אופייה של עיירה, בטיפוס תושביה, בדרכי משאה-ומתנה, בעסקיה ופרנסותיה, במוסדותיה והווי חייה הצבורי - ועם טמפו של כרך גדול. אלטשטאט של הזמן החדש התחילה מעבר לשוק החדש - "ככר החירות" בזמן האחרון - ברחוב נובומייסקה, באותה סביבה ששמרה עוד מימי פריצת גדר הגטו על שמה ניישטאט, העיר החדשה.

מרכז אלטשטאט וגבולה כאחד היה ה"סטאב" - נחל-המים המצחין שהיה ביב-מגפות בעיר העשן וריחות-הרעל של כל התעשיות בעיר מחוסרת תיעול ואוורור- שעל "גדותיו" נצטופפו רוכלים יהודים למאות וינקו את פרנסתם הדלה בתוך אווירת עיפוש שלא היה דומה לה במזרח ובמערב. שלטון רוסיה היה "מתקן" את המצב בשליחת שוטר שהיה בועט ברגלו, הורס את הדוכנים ומפזר את המרכולת הדלה. ידעו השלטונות שהכל יישאר במקומו, פרט לתוספת סחיטה של עלוקות השוחד מדמם של עניים ודלים. כאשר באו הגרמנים, בימי המלחמה הראשונה (1918-1914) וסתמו את הנחל - למנוע מגפה בעיר - הייתה זו גזירה קשה לחלכאי התגרות. אולם, ניקוי זה הפך לנקודת מפנה בחיי אלטשטאט. כאשר התחילו, אחרי המלחמה, שלטונות פולין החופשית והעצמאית לכבוש במכבש את פרנסת היהודים, נתעוררה אלטשטאט לחיים חדשים. האוויר שהבריא, הבריא גם את התושבים. יהודי אלטשטאט שהקימו שווקים סגורים ("האלות") תחת שיטת ההתרוצצות, הכניסו נימה של עזרה הדדית לתוך מהומת התחרות. מעתה שמרו על הטמפו שלא יצא לריק, והתחילו מחפשים עצה להתגבר על האויב המדכא. הגבול בין העיר החדשה לעיר הישנה נשאר בתקפו, אבל בפניו של המתקיף האחד ראו אלה את אלה ונסתם ה"סטאב" הבואש שהיה מבדיל ביניהם. מבחינה טופוגראפית ומבחינה חברתית הייתה אלטשטאט שכונת ביניים - בין העיר החדשה מזה ובין באלוט עיר העמל והדלות מזה. אולם באלוט העמלה הייתה על אף שכונתה הסמוכה שונה מאד מאלטשטאט הסוחרת.